פיצוי על שלילת רישיון נהיגה

המערער הגיש תביעה כנגד המדינה בבית-משפט השלום בה טען כי מאחר ורשיונו נלקח ממנו שלא כדין למשך התקופה האמורה נגרמו לו נזקים בשיעור של 200,000 ₪ ולצורכי אגרה הועמדה תביעתו על סך של 120,000 ₪. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על שלילת רישיון נהיגה: השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד :   העובדות ביום 5.1.93 נשפט המערער בהיעדרו בבית-משפט השלום לתעבורה על עבירות של נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה וללא רשיון רכב. המערער הורשע בהיעדרו והוטל עליו קנס כספי בסך 2,000 ₪ וכמו כן נפסל מקבלת או מהחזקת רשיון נהיגה בפועל לתקופה של שנה אחת. הדיון התקיים בהיעדר המערער אשר לא טרח להתייצב בבית-המשפט למרות שהוזמן כדין. המערער אף לא טרח לברר מה היתה תוצאת המשפט.   ביום 10.2.94 ניתן למערער, לראשונה בחייו, רשיון נהיגה. ביום 17.10.94 פנה המערער לבית-משפט השלום בבקשה לביטול תוספת הפיגורים שהצטברה על הקנס האמור שלא שילמו עד לאותו מועד. הבקשה נומקה בכך שנודע לו על גזר הדין רק ביום 10.10.94. מיד עם הגשת בקשתו נטל ממנו פקיד בית-המשפט את רשיון הנהיגה שלו. לאור זאת צירף המערער לבקשתו לביטול תוספת הפיגורים עתירה נוספת להחזרת הרשיון שכן לטענתו פעולת הפקיד נעשתה שלא כדין על שום שלא קדמה לה הוראה שיפוטית. הבקשה להחזרת הרשיון נדחתה ע"י בית-משפט השלום באותו יום, 17.10.94, בנימוק שיש לחשב את תקופת הפסילה החל ביום 10.10.94, הוא היום בו נודע למערער לראשונה על גזר-הדין. לאחר שהמערער הגיש שורת בקשות לבית-משפט השלום לשנוי ההחלטה באשר למועד תחילת מירוץ הפסילה ואף פנה בעתירה לבג"צ, הגיש ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 25.6.95 (ע"פ 295/95). ערעורו התקבל ונקבע כי תקופת הפסילה תחושב מיום מתן גזר-הדין, 5.1.93, ולא מהיום בו נודע לו על גזר-דין זה. לפיכך הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת הרשיון למערער. בפועל קיבל המערער את רשיון הנהיגה ביום 2.7.95, כך שהתוצאה היא כי היה מחוסר רשיון בתקופה מיום 17.10.94 ועד 2.7.95, קרי משך תקופה של כ- 9 חודשים.   אחר הדברים האלה הגיש המערער תביעה כנגד המדינה בבית-משפט השלום בכפר סבא (בפני כב' השופט גדול) בה טען כי מאחר ורשיונו נלקח ממנו שלא כדין למשך התקופה האמורה נגרמו לו נזקים בשיעור של 200,000 ₪ ולצורכי אגרה הועמדה תביעתו על סך של 120,000 ₪.   פסק-הדין של בית-משפט השלום   השופט המלומד הגיע לכלל מסקנה כי רובצת אחריות על כתפי המדינה מאחר ופקיד בית-המשפט גזל מהמערער את קנינו החוקי שלא כדין שעה שנטל את רשיון הנהיגה שלו. בהמשך נקבע כי יש להטיל אשם תורם בשיעור של 90% על המערער בעוד שהמדינה אחראית כדי 10% בלבד. זאת משום שהמערער לא התייצב למשפט ואף לא טרח לוודא מה היתה תוצאתו. לגבי שיעור הנזק נקבע בפסק-הדין כי מתשובותיו המתחמקות של המערער נראה שהוא לא בחל בנהיגה גם בתקופת הפסילה. נקבע שיעור נזק בגין הפסדי הנאה בנהיגה ברכב צבאי כאיש קבע, הוצאות בגין ההליכים המשפטיים שהיה עליו לנהל ופצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 6,000 ₪, כשסכום זה מהוה 10% מסכומי הנזקים כפי שהוערכו ע"י השופט.   הטיעונים בערעור ובערעור שכנגד   המערער קובל בערעור על כך שהוטל עליו אשם תורם ונפסקו לו פיצויים בסכום מועט יתר על המידה. לטענתו פקיד בית-המשפט אינו הרשות המבצעת פסקי דין והפקיד פעל בלא הוראה מגוף מוסמך לכך. כמו כן אין כל הוראת חוק המחייבת אזרח המוזמן למשפט לנסות ולברר את תוצאות המשפט. לא הוכח שהמערער אכן נהג בתקופת הפסילה, ואם עשה כן הדבר נעשה רק כדי למנוע נזקים מאחרים ואי הנעימות והמתח המוגברים הכרוכים בנהיגה במצב כזה רק הגדילו את נזקיו. טענות נוספות בפי המערער לענין שיעור הפיצויים.   המדינה טוענת בערעור שכנגד כי אין חולק על כך שמהיום בו נלקח רשיון הנהיגה של המערער ע"י פקיד בית-המשפט ובמשך כל התקופה הרבלנטית היה המערער פסול מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה עפ"י צוים שיפוטיים. העובדה שהחלטות בית-המשפט לתעבורה לענין תחילת תקופת הפסילה נהפכו על פיהן בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אין בה כדי לשנות את מצב הדברים המשפטי שהתקיים בכל התקופה הרלבנטית. לא היתה במקרה זה כל התרשלות מצד פקיד בית-המשפט שכן אין כל צורך כי בנוסף לגזר הדין עצמו יינתן גם צו אופרטיבי לפקיד בית-המשפט שיורה לו ליטול את רשיון המערער. תביעת המערער אינה אלא נסיון לעקוף את הוראת החסינות וההגנה המוקנות למדינה מכח סעיף 8 לפקודת הנזיקין האזרחיים [נוסח חדש] וסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב - 1952. זאת ועוד, בכל מקרה היה מקום להטיל על המערער אשם תורם בשיעור של 100% כאשר לא התייצב למשפט הפלילי, לא התעניין התוצאתו ולא שילם את הקנס שהוטל עליו. לבסוף מעלה המדינה טענות שונות לענין שיעורי הנזקים.   דיון   לאחר שקילה מדוקדקת של חומר הראיות, פסק-דינה של הערכאה הדיונית וטיעוני הצדדים בפנינו, המסקנה היא כי צודקת המדינה בטיעונה לפיו לא היה מקום להטיל אחריות כלשהי על המדינה בנסיבות המקרה. שעה שהמערער התייצב בבית-משפט השלום ובפיו הבקשה לביטול תוספת הפיגורים, רשאי היה פקיד בית-המשפט ליטול ממנו את רשיונו ובכך לפעול על פי גזר הדין שהורה על פסילת הרשיון. משניתן גזר הדין רשאי היה הפקיד לבצעו בלא כל הכרח להצטייד בצו נוסף המורה לו לפעול כך. עד למועד מתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, היה המערער מנוע מלנהוג מכוחם של צוים שיפוטיים והעובדה שבית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו, אין בה כדי לבסס פסול או רשלנות כלשהם מצד הפקיד שנטל את רשיונו בהתבסס על החלטות שיפוטיות אלה שהיו שרירות וקיימות עד למועד קבלת הערעור. זאת ועוד, תקנות 556(א) ו- 557 לתקנות התעבורה על בעל רשיון נהיגה שרשיונו נפסל ע"י בית-המשפט להמציא את הרשיון לבית-המשפט מיד כשנודע לו דבר הפסילה.   המערער מבקש להיתלות בהחלטה שניתנה ע"י בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב בת.פ. 197338-9 בפרשת עיושי נ' מ"י (העתק ההחלטה צורף לטיעוני המערער), אלא שהחלטה זו אינה יכולה לסייע לו. בהחלטה נאמר כי הסמכות והאחריות לביצוע גזר דין מוטלת על מזכירות בית-המשפט ולא על השופט. אם כך הוא, ודאי שפקיד בית-המשפט פעל כדין בבואו לבצע את גזר הדין שהוטל על המערער.   יש גם ממש בטענת המדינה כי עומדת לה ההגנה והחסינות שבסעיפים 8 לפקודת הנזיקין האזרחיים ו- 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). גם אם ניתן היה לקבוע כי רובצת על המדינה אחריות כלשהי, בניגוד לאמור לעיל, אזי יש טעם רב בטענה כי היה מקום להטיל על המערער אשם תורם בשיעור של 100%. כשאדם מוזמן כדין לבית-המשפט, אינו טורח להתייצב לדין ואינו מברר מה עלה בגורל המשפט כנגדו ומעלים עין מכל ההליך משך תקופה כה ארוכה, ברי שהחטאת במלואה רובצת לפתחו.   לנוכח המסקנה האמורה אין צורך להעמיק חקר בסוגיית שיעור הנזקים. די לציין בקצירת האומר כי אף כאן לא הוכיח המערער כיאות את הנזקים להם טען. השופט המלומד קבע נזקים אלה על דרך האומדנה, אלא שלא היה מקום לעשות כן באשר היה על המערער להוכיח את שיעורי הנזק ומשלא הרים נטל זה כדבעי, היה מקום לדחיית תביעתו גם בשל כך, מה גם שמתוך טיעוני המערער עצמו ברי שהתיר לעצמו לנהוג גם בתקופת הפסילה.   יש להתייחס עוד לבקשת המערער להטלת הוצאות נוספות על המדינה בקשר לאי המצאת עיקרי הטיעון לב"כ המערער. בהקשר זה יש לציין כי בתחילת הדיון בערעור חוייב המערער בתשלום הוצאות למשיבה בגין אי הגשת עיקרי טיעון. המשיבה חוייבה אף היא בתשלום הוצאות, אם כי בסכום נמוך יותר, בשל אי המצאת עיקרי הטיעון מטעמה לב"כ המערער. לאחר שקילת כל הנסיבות אין הצדקה להטלת אין מקום להטלת הוצאות נוספות על המשיבה. עו"ד ניר מבקש לחייב בהוצאות נוספות שכן לטענתו עיקרי הטיעון הומצאו לו לבסוף רק במועד הדיון. לאור העובדה שעיקרי הטיעון נשלחו במועד לב"כ המערער באמצעות פקס, אין מקום להיעתר לבקשה זו.   סוף דבר - הערעור נדחה, הערעור שכנגד מתקבל באופן שתביעת המערער כנגד המשיבה נדחית. על המערער לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום (זאת בנפרד מההוצאות ההדדיות בסוגיית עיקרי הטיעון). הערבון יועבר לב"כ המשיבה ע"ח ההוצאות.     יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא   השופטת אסתר קובו: אני מסכימה.   אסתר קובו, שופטת השופטת מיכל רובינשטיין: אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט י' גרוס, סגן נשיא. משפט תעבורהפיצוייםשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה