המפרקים הגיעו לכלל דעה, שהדרך שתשרת את האינטרס של כל הנוגעים בדבר תהא להחיות את פרויקט התחנה המרכזית ולמכרו לגורם רציני לשם הגשמתו הלכה למעשה קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום מכרז ע''י מפרק חברה: המשנה לנשיא מ' בן-פורת: חברת ככר לוינסקי בע"מ (להלן - החברה), שהוקמה לשם בנייתה והפעלתה של תחנה מרכזית חדשה בעיר תל-אביב-יפו, נקלעה לקשיים כספיים והפסיקה עקב כך את פעילותה עוד בשנת .1973באמצע יוני 1979 הוציא בית המשפט צו לפירוק החברה, ובספטמבר אותה שנה מונו למפרקי החברה (להלן המפרקים) עורך הדין גפני ורואה החשבון פלומין. בעלי מניותיה של החברה עובר לפירוק היו שלושה גורמים: (א) קבוצת פילץ - %50; (ב) מפעלי תחנות בע"מ (הנשלטת על-ידי קואופרטיב אגד) - %35; (ג) סולל בונה - % .15זו האחרונה שימשה כקבלן הבנייה, והיא גם אחד הנושים הגדולים בפירוק. המפרקים הגיעו לכלל דעה, שהדרך שתשרת את האינטרס של כל הנוגעים בדבר תהא להחיות את פרויקט התחנה המרכזית ולמכרו לגורם רציני לשם הגשמתו הלכה למעשה. בעקבות פנייתם (בין התר) למשרד התחבורה ולעיריית תל-אביב-יפו, הוקמה ועדה (היא "ועדת בוקשפן"), וזו המליצה ב- 31.10.82, שהמימוש של הפרויקט אמנם יימשך, אך בתנאי שנטל השלמתו ייפול על יזם פרטי ולא על תקציב המדינה. דו"ח הוועדה הועבר על-ידי המפרקים לבעלי המניות הנ"ל, הנושים הגדולים בפירוק, תוך ציפייה לתגובה ולהצעות. כאשר נוכחו המפרקים לראות שאין לדו"ח הד, הם פרסמו ב- 11וב- 12בינואר 1983בעיתונות היומית מכרז לציבור לרכישת הפרויקט על-מנת להשלימו ולהפעילו: נספח ב' לר"ע 338/83. כמועד אחרון להגשת הצעות נקבע ה- .15.2.83אולם סולל בונה פנתה לבית המשפט המחוזי (ב-19.1.83) בבקשה להורות למפרקים לא להגביל את המכרז להקמתה ולהפעלתה של תחנה מרכזית דווקא ולהעדיף מכרז שאינו מותנה בתנאים באשר למטרת הרכישה. הבקשה אמנם נדחתה, אך בהחלטה (מיום 17.3.83) הורה בית המשפט למפרקים "לדון גם בכל הצעה שתוגש אשר המציע אותה אינו מעוניין להשתמש בנכסים לשם תחנה מרכזית" וכן כי "לאחר... היום שנקבע כיום האחרון להגשת הצעות יפנו לבית המשפט ובית המשפט ישקול אז מתן הוראות מחייבות" (המ' 566/83). הואיל ועד למועד הקבוע (שהיה, כזכור, 15.2.83) לא נתקבלה כל הצעה שהיא, פנו המפרקים לבית המשפט וקיבלו אישור לפרסום נוסף באותם תנאים עצמם (המ' 1449/83), והם נהגו בהתאם (נספח ד' לר"ע 338/83). הפעם נקבע כמועד אחרון ה- .10.4.83הצעת מחיר נתקבלה רק אחת ויחידה, זו של "חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ" ו"מתתיהו ליפשיץ בע"מ" (הן המבקשות בר"ע 338/83 שיכונו יחדיו "חפציבה"). ב 13.4.83(היינו, אחרי שחלף המועד האחרון) ביקשה סולל בונה מבית המשפט להאריך את המועד להגשת הצעות בנימוק, שיש צורך בעיבוד נתונים רבים הקשורים בפרויקט. בקשתה נענתה, והמועד האחרון נקבע ליום .10.5.83יומיים לפני תום המועד חזרה סולל בונה וביקשה הארכה נוספת, הפעם בנימוק שמנהלה שרוי באבל לרגל מות רעייתו ועל-כן נבצר ממנו להשלים גיבוש ההצעה. המועד הוארך, ללא התנגדות, עד ל- .9.6.83ביום האחרון ממש הגישה סולל בונה מה שכינתה "הצעה למכירת פרויקט התחנה המרכזית". נאמר במסמך זה, כי "פרטים מטריאליים חסרים ובלעדיהם לא ניתן לסכם את הצעת המחיר", וכי רק לאחר קבלתם תוכל איפוא לנקוב במחיר מוצע. משתם המועד, הגישו המפרקים לבית המשפט "דו"ח מטעם המפרקים ובקשה למתן הוראות". בגוף הפנייה הם הביעו דעתם, שמה שמתיימר להיות הצעה מטעם סולל בונה לאו הצעה היא, וכי הם ממליצים לאשר את הצעתה של חפציבה. כמו כן צוין שם, כי במצב המתואר ראו הם (המפרקים) לנכון לחתום עם חפציבה על חוזה למכירת הפרויקט בכפוף לאישורו של בית המשפט. בקשתם שם היא, שבית המשפט אכן ייתן לחוזה על תנאיו את אישורו. לישיבת בית המשפט מיום 21.6.83הופיעו - בנוסף על בעלי הדין (המפרקים מזה וכונס הנכסים הרשמי, להלן - הכנ"ר, מזה) - גם (בין היתר) באי-כוחם של חפציבה, סולל בונה ואגד. המפרקים הבהירו, שהם רואים בהצעת חפציבה "הצעה ממשית", וכי בהעדר החלטה לקבלה ולאשר את החוזה עמה קיים חשש, ששוב לא ישיגו הצעה נוספת "בגובה ההצעה של היום" (עו"ד גפני, בעמ' 6). מר פלמין ראה בשאלת אישור ההצעה "נקודה של להיות או לחדול" (שם). לעומתם, טען עורך-דין שליט בשם סולל בונה, כי המחיר שהציעה חפציבה, בסך חמישה מיליון דולר, נראה לו נמוך מאוד, וכי הוא הוסמך להודיע בשם סולל בונה, שזו מוכנה להשתתף בליציטציה, ולשם כך היא כבר מציעה תוספת של % 5למחיר האמור. לקראת סוף הישיבה אף העלה את התוספת ל-% .10גם עו"ד כספי, בשם אגד, הודיע על רצון שולחתו להשתתף בליציטציה. הכנ"ר מצדו הצטרף לבקשת המפרקים לאשר את המכירה לחפציבה, אך בכפוף לאפשרות של תחרות (מר בלום, בעמ' 11לפרוטוקול). בהמשך הדיון (בעמ' 24לפרוטוקול) הציע עו"ד קיבלוביץ בשם הכנ"ר לאמור: "תינתן החלטה עכשיו. אני מציע לאשר את ההצעה כפי שהיא כפוף לכך שתוך 72שעות אם תוגש הצעה טובה יותר ב-% 30ביהמ"ש יהיה מוסמך לפתוח שוב את המכרז". להשלמת תיאורו של הדיון רצוי להזכיר, כי עורך-דין זינגר, בא-כוחם של אלה שרכשו חנויות באזור התחנה העתידה לקום, אמר באותה ישיבה (בעמ' 18) דברים, מהם עולה, ששולחיו איבדו את אמונם בסולל בונה, וכי מבחינה ציבורית ומבחינתם של בעלי החנויות "שמכספם נבנתה התחנה" אין לתת להצעה הרצינית של חפציבה לחמוק ויש לאשרה ללא דיחוי. כן הדגיש, כי במסגרת הפרויקט כולו החשיבות של "עוד % 5פחות %5" היא מבוטלת. השופט המלומד החליט ברוח ההצעה מטעם הכנ"ר: מצד אחד אישר את החוזה שנחתם עם חפציבה, אך בד בבד קבע, שאם סולל בונה או אגד (יחד או לחוד) יציעו תוך שלושה ימים מחיר העולה ב-% 25על המחיר של חפציבה וגם יפקידו % 10ממחיר הצעתם בתוספת 000, 50דולר כפיצוי עבור חפציבה והמפרקים על טרחתם בעריכת החוזה, יפקע אישורו של החוזה ותקוים ליציטציה בפיקוח בית המשפט. סולל בונה קיימה את התנאי המפסיק על כל מרכיביו, ומכאן שלפי ההחלטה התבטל אישור החוזה. על החלטה זו סבה הבקשה לרשות ערעור של חפציבה, המונחת לפנינו. יצוין, שזו הגישה גם הודעת ערעור, אך לאור ההלכה הפסוקה ברור, שכל החלטה, הניתנת במסגרת של פירוק שטרם הסתיים, "החלטה אחרת" היא, ועל-כן הערעור עליה הוא ברשות: ע"א 613/78 [1]. החלטנו לדון בבקשה לרשות ערעור כבערעור, וזאת לאחר שהוסרה ההתנגדות שהועלתה לכתחילה לעצם מעמדה של חפציבה כמערערת וניתנה הסכמה מפורשת לדון בערעור לגופו. כן יצוין, שבקשתן של שתי חברות - "אלברטה השקעות בע"מ" ו"חברת ישרופין חברה ישראלית למימון בע"מ" - להצטרף כמשיבות נדחתה על-ידינו, וכי בא-כוחן (עו"ד זלצר), כמו בא-כוחם של בעלי החנויות (עו"ד זינגר), הודיע, שהוא מסתפק בקבלת הזדמנות להשמיע את עמדתו, וכך אמנם החלטנו. מעשית השמיע טענותיו עו"ד זינגר בלבד. .2טענת חפציבה (מפי בא-כוחה המלומד עורך-דין בירן) היא, שבית המשפט קמא לא היה מוסמך להתלות את אישור החוזה בתנאי מפסיק, שכן מוגבלת סמכותו לפיקוח על התנהגותם של המפרקים, ובה לא גילה כל דופי. לחלופין, אפילו הסמכות כשלעצמה קיימת - שגה השופט המלומד כאשר עשה בה שימוש בנסיבותיו של המקרה שלא הצדיקו פגיעה בעקרון העל של שמירה על סופיותם של הליכי מכרז. אם כי בכתב הודיעו המפקים, שיישארו ניטראליים במערכה הנטושה בין חפציבה לבין סולל בונה, הרי לפנינו הבהירו, שהם דוגלים באישור החוזה עם חפציבה, תוך שהם דוחים את הטענות שסולל בונה העלתה (בין היתר) נגדם. עורך הדין זינגר תמך באורח נמרץ וחד-משמעי בקבלת הערעור, תוך הבעת אי-אמון בסולל בונה, שבצווארה תלה את הסחבת רבת השנים ואת המצב אליו נקלעו לקוחותיו. לעומתם טענו באי-כוחה המלומדים של סולל בונה (עורך-דין שליט ופרופסור יורן), כי ההחלטה של בית המשפט קמא בדין יסודה, וכי משניתנה בסמכות, יימנע בית-משפט זה מלהתערב בדבר. הם גם תקפו את הליכי המכרז ואת אי-סיפוק המידע שהיה נחוץ (לטענתם) לסולל בונה כדי להציע מחיר עבור הנכסים הנדונים. מר בלום, שהופיע לפנינו, תמך בהחלטה ברוח הדברים, שהושמעו מטעמו בבית-משפט קמא (כמפורט לעיל). .3כדי לקבוע, אם בית המשפט קמא פעל במסגרת סמכותו, מן הראוי לדון בשאלה העובדתית-משפטית השנויה במחלוקת, והיא, אם בקשת המפרקים, שבמסגרת הדיון בה ניתנה ההחלטה מושא הערעור, הוגשה לפי סעיף 166(3) לפקודת החברות כנוסחו דאז (היום, סעיף 307(ג) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1963) או לפי סעיף 173(3) לאותה פקודה (היום, סעיף 310(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש]). עו"ד בירן דוגל בהשקפה הראשונה. לפי סעיף 166(1) דרוש אישורו של בית המשפט (או של ועדת הביקורת) למכירתם של נכסי חברה שבפירוק, ולפי סעיף 166(3) מסור לבית המשפט (בין היתר, לצורך מתן אישור כזה) הפיקוח על תקינות פעולותיהם של המפרקים: ע"א 380/58, 381; המ' 415/58, 282 /59[2], בעמ' 1308מול אותיות השוליים ה-ו. הוא גם מדגיש, שעצם פרסום המכרז היה על סמך החלטתו וממילא בברכתו של בית המשפט. לא דבק כל פסול בחתימת החוזה בין המפרקים לבין חפציבה, בכפוף לקבלת האישור כדרישת החוק. עו"ד יורן, לעומת זאת, סבור, שהבקשה הוגשה לפי סעיף 173(3) דאז. ראיה לדבר מוצא הוא בדברי בית המשפט (בהמ' 566/83), כי לאחר היום האחרון להגשת ההצעות יפנו המפרקים שוב לבית המשפט, ואז ישקול מתן וראות מחייבות. כן מפנה הוא לכותרת, בה הכתירו המפרקים עצמם את בקשתם: "דו"ח מטעם המפרקים ובקשה למתן הוראות". זאת ועוד, נאמר בה, כי "לביהמ"ש הנכבד מוגשות ההצעות שהתקבלו (אשר תוצגנה לכב' ביהמ"ש ביום הדיון במעטפה סגורה). המפרקים ממליצים על אישור הצעה ב...". משמע, שהמפרקים השאירו את ההחלטה לבית המשפט, היינו שביקשו הוראות לפי סעיף 173(3), להבדיל מאישור גרידא כמוסבר לעיל לפי סעיפים 166(1) ו-(3). ברי שבמסגרת מתן הוראות סמכותו של בית המשפט רחבה היא, ובוודאי אינה מוגבלת לפיקוח על כשרות ותקינות פעולותיהם של המפרקים. הוא גם תוקף את חוקיות החתימה על החוזה עם חפציבה. .4נראה לי טיעונו של עו"ד בירן מזה של פרופ' יורן. הבקשה, שבמסגרתה ניתנה ההחלטה מושא הערעור, הייתה אחת משורה של פניות לבית המשפט שקדמו לה. ראינו, שבית המשפט הוא שהורה לפנות פעם נוספת בהודעה לציבור על קיום המכרז והוא שהאריך מספר פעמים את המועד האחרון להגשת ההצעות. כבר הובהר בתיאור הרקע העובדתי, שלא הוגשו בשלבים הקודמים כל הצעות, עד שנשקלה האפשרות לפרסם מכרז למטרה שאינה מוגבלת להקמתה של תחנה מרכזית דווקא, ובינתיים הורה (כזכור) בית המשפט להביא בכלל חשבון גם הצעה, שאינה מכוונת למטרה האמורה, אם כי בתנאי המכרז עצמו המטרה נשארה בעינה. בנסיבות אלה יש לפרש את דברי השופט הנכבד (בהמ' 566/83 הנ"ל), שעל המפרקים לפנות אליו לאחר תום המועד להגשת ההצעות כדי שישקול מתן הוראות מחייבות, כמתייחסות לפתרון אותו קושי, היינו - למצוא מציע למטרה היעודה, וכיצד לנהוג אם לא תתקבל כל הצעה או שההצעה שתתקבל תהיה למטרה שונה מן היעודה. לפיכך, משהוגשה הצעה שנראתה למפרקים רצינית ולמטרה היעודה, שוב לא היו זקוקים להוראות המחייבות, שההחלטה, לפי הבנתי, מתכוונת אליהן. טענת מר יורן, כאילו צריכים היו המפרקים לפנות לבית המשפט, על סמך ההחלטה הקודמת הנ"ל, ולקבל הוראות לפני החתימה על החוזה עם חפציבה, הועלתה לראשונה רק לפנינו, ואילו בבית המשפט קמא לא בא זכרה, ולו גם במרומז. יתרה מזו - וזה העיקר בעיניי - מההחלטה גופה עולה, שהשופט עצמו לא ראה כל פגם בחתימת החוזה, וכי לא סבר, שהמפרקים, בעשותם כן, סטו מהחלטתו הקודמת, כאשר לא ביקשו הוראות תחילה. הכותרת בה בחרו המפרקים אינה קובעת בעיניי את טיבה הלכה למעשה. חשוב מזה הנאמר בסעיף 11לבקשה גופה: "ביהמ"ש הנכבד מתבקש בזה לאשר מכירת הממכר כמוגדר בהצעה ב' על נספחיה ובתנאים אשר נקבעו בהצעה זו". זו בקשה ברורה לאישורו של חוזה, לפי סעיף 163(3), ולא למתן הוראות במסגרת סעיף 173(3). גם השופט מתייחס בהחלטתו לאישור החוזה ולא למתן הוראות למפרקים. אולם חרף מסקנתי זו דעתי היא, שאין סעיף 166(3) לפקודה מונע הרמטית כל אפשרות של פתיחת מכרז שנסתיים, אפילו נהגו במסגרתו המפרקים כהלכה, בתום-לב ובסבירות. נניח שההצעה היחידה שנתקבלה במסגרתו נופלת במידה ניכרת ממחיר הנכס על-פי קביעתו של שמאי מוסמך או ערכו הידוע בשוק. אם הגיע השופט למסקנה, שהקושי למצוא קונה קונקרטי הוא זמני, ייתכן שהוא רשאי להורות על עריכת מכרז חדש כעבור זמן ולמנוע את אישור החזה שנחתם עם המציע. אולם ברור, שהתערבותו של בית המשפט מוגבלת כרגיל לפיקוח על פעולותיהם של המפרקים, וכי רק במקרים יוצאי דופן בנסיבותיהם ומטעמים רציניים של טובת הנושים ישתמש בית המשפט בסמכות ההתערבות. אשר לקיומה של סמכות ההתערבות ואשר לזהירות הנדרשת בעת השימוש בה, נראים לי דבריו של השופט לנדוי בע"א 380/58, 381; המ' 415/58, 282/59[2] הנ"ל, בעמ' 1309-1310: "אשר לטענה השניה, אין אני מוכן לקבל בתורת עקרון משפטי, שבית- המשפט מנוע בכל המסיבות מלפתוח את המכירה מחדש, אף אחרי שהמפרק כבר קיבל הצעה ושהצעה במכרז. לחיזוק טענה זו הסתמך מר כספי על פסק-הדין בענין ,oriental bankאשר כבר הוזכר לעיל בהקשר אחר. אבל עיון בפסק-דין זה כולו מגלה, שבית-המשפט לא קבע שם הלכה מרחיקת-לכת כטענת מר כספי. אדרבא, הוא לא היה נמנע מלפתוח את המכירה מחדש, אילו היה סבור שקיימות מסיבות מיוחדות המצדיקות נקיטת צעד זה. נראה לי שבדרך כלל יכבד בית-המשפט את תוצאות המכרז, ולא יאשר הצעות קניה שהוגשו לאחר המועד הקבוע במכרז. במיוחד ייזהר מללכת בדרך זו, אחרי שתוצאות המכרז נודעו ברבים, כי קבלת הצעה נוספת לאחר מכן היתה נותנת יתרון בלתי הוגן למציע החדש, היודע בדיוק מה עליו להציע כדי שהצעתו תעלה על ההצעה הטובה ביותר שהושגה במכרז. אך אפילו במסיבות אלה אין זה חוק ולא יעבור, שבית-המשפט לא יפתח את המכירה מחדש בשום אופן. אם הוא מוצא לנכון לעשות כן, אפשר לבטל את היתרון הנזכר על-ידי עריכת התחרות בין מי שהציע את ההצעה הטובה ביותר במכרז ובין המציע החדש, הבא בהצעה יותר גבוהה אחרי תום מועד המכרז. אבל מובן שלא על נקלה יסטה בית- המשפט מדרך המכרז, ובמיוחד אחרי שהמפרק כבר הודיע למציע מסויים במכרז, שהצעתו נתקבלה. אמנם יש לפרש הודעה זו ככפופה לסמכות בית- המשפט לאשר את ההצעה הסופית או למנוע את אישורו ממנה, לפי סעיף 166(3), אבל רק טעמים רציניים של טובת הצדדים המעוניינים בתוצאות הפירו יכולים להניע את בית-המשפט שלא לתת את אישורו להצעת הזוכה במכרז, שהצעתו נתקבלה על-ידי המפרק, כפי שקרה כאן לגבי הצעת המשיב השני". דברים ברוח דומה אמר השופט שמגר בע"א 640/77 [3]. בלשונו: "אין ללמוד מן הדברים המובאים לעיל כאילו יש לראות את מכירתו של הנכס על-ידי המפרק, לעולם, בגדר סוף פסוק שאין אחריו ולא כלום. יש נסיבות בהן יהיה בית המשפט נכון להתערב כדי לפתוח את המכירה מחדש וכבר התייחסנו לשאלה זו בעקבות דברים שנאמרו בהקשר זה בע.א. 380/58 הנ"ל כאשר בחנו את השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בשאלת אישור המכרז. אולם כדי שבית המשפט יונע לעשות כן חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות". בכך דוחה אני את טענתו של עו"ד בירן, כאילו מוגבלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 166(3) הנ"ל רק לבדיקת פעולותיו של המפרק, אם סבירות הן, או שמא בוצעו בחוסר תום-לב או ברשלנות. את יתדותיו הוא תוקע בפסק הדין האגלי [5] (1966) .matic, ltd-O- ,leon v. Yorkשם נקבע, שבית המשפט יתערב, רק אם המפרק נהג באי-סבירות או במירמה וכיוצא בזה. ברם, נראה הדבר, שההלכה בישראל פתחה פתח כלשהו ולו גם צר להתערבות בית המשפט, כמוסבר לעיל, גישה המקובלת עלי. .5עו"ד בירן טוען, שאף אם תמצי לומר שסמכות התערבות קיימת, אין להשתמש בה רק לשם השגת תמורה כספית גבוהה יותר. את יתדותיו הוא תוקע בפסיקה זרה ומקומית כאחת. הנה כי כן נאמר בע"א 640/77 [3] הנ"ל, כי "הרצון להשיג תמורה כספית גבוהה ככל האפשר עבור הנכס הנמכר על-ידי המפרק אינו יכול כשלעצמו לשמש עילה מספקת לדחיקתם הצידה של כל הכללים המבטיחים ניהול הוגן של הליכי מכרז..." (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). לשם הכרעת הדין בערעור המונח לפנינו, אין לנו צורך להעמיק בשאלה, אם בשום מקרה האפשרות כשלעצמה להשיג תמורה גדולה יותר אינה יכולה להניע את בית המשפט להחזיר את הגלגל אחורה. אשר-על-כן מוטב להשאיר שאלה זו לעת מצוא. .6לפני שאפרט את השיקולים, אשר עליסודם יש לדעתי לקבל את הערעור, אדון בטענתה של סולל בונה, שהליכי המכרז היו פגומים, על שום שהנתונים, שאותם דרשה מהמפרקים כדי שתוכל לגבש הצעת מחיר, לא סופקו לה. התנהגות אשר לפי השקפתה אינה הוגנת. לדעתי, צדק השופט המלומד בדחותו את הטענה מהנימוקים שפורטו בהחלטתו, ואלה הם: "אולם גם סולל בונה לא נקט בצעדים של ממש להציע הצעה קונקרטית וחזר ובקש דחיות של התאריכים הנקובים במכרז ובקש אינפורמציה שהמפרקים לא יכלו לספק לו ואשר יכול היה להגיע אליה אולי ביתר קלות מהמפרקים אילו היה מגלה קצת יותר זריזות. מה עוד שסולל בונה הרי היה הגוף אשר קבל על עצמו את בניית הפרוייקט ובנה את כל מה שהוקם עד שהפסיק את הבניה לפני כ- 10שנים". אכן, המפרקים כלל לא יכלו לספק לסולל בונה אותם נתונים (המפורטים בנספח ז' לר"ע 338/83) כגון "קביעת ביהמ"ש בענין בעלות החניון" (סעיף 3ג', שם), או "קביעה ממשלתית" בעניין השינויים או דרכי הגישה. חוץ מזה, טענתם היא תרתי דסתרי. אם ללא אותם נתונים אין כל אפשרות לגבש הצעה, הכיצד הפך הדבר לאפשרי במסגרת של ליציטציה? קשורה לכך גם טענתה של סולל בונה, שלפני המפרקים לא הייתה הערכה של שמאי. מדובר בזכויות ובפרויקט מורכב, אשר ככל הנראה כלל אינו ניתן להערכה ממשית, גישה המתיישבת עם השקפתו של מר בלום בטיעונו. .7נשאלת איפוא השאלה, כלום בנסיבות המקרה דנן הייתה הצדקה לקבוע, שהאישור של החוזה יפקע, אם יקוים התנאי המפסיק. לגישתו של כונס הנכסים הרשמי, תוספת של % 25ומעלה למחיר שהוצע על-ידי חפציבה מהווה נימוק מספיק לפתיחת המכרז, תוך עריכת ליציטציה בין המתחרים בפיקוחו של בית המשפט. תימוכין בגישתו מוצא הוא בר"ע 107/81 [4], שם הוגשה לבית המשפט הצעה נוספת לרכישת נכס של עיזבון בעת הדיון באישור הצעה קודמת, והוחלט לערוך תחרות בין המציעים. בדרך זו הושג מחיר, שעלה ב-% 20על ההצעה המקורית. החלטת השופט אושרה בערעור שהוגש לבית-משפט זה. לעומתו טען, כאמור, בא-כוח חפציבה, שאפילו תידחה טענתו בדבר העדר סמכות מעבר לפיקוח, גם אז יש להגביל את ההתערבות למקרים קיצוניים ביותר. לאחר שבדקתי את עובדות המקרה הנתון, נחה דעתי, שלא הייתה הצדקה לתנאי המפסיק שקבע השופט המלומד, ולהלן עיקרי שיקוליי: (א) עקרון סופיותם של הליכי מכרז, שהתנהלו כשורה וכדין, הוא בר-חשיבות ציבורית כבדת משקל. לפיכך, דרושים טעמים רציניים ביותר כדי לסטות מעיקרון זה. בענייננו, לא היו לפני השופט המלומד טעמים כאלה. נהפוך הוא, בחפציבה ראה בית המשפט קמא מציע רציני ובר-יכולת. בהתנהגות המפרקים לא מצא כל רבב ואף נוכח לדעת מהשתלשלות הדברים שתוארו לעיל, כמה מאמצים הושקעו במציאת קונה ראוי, לפני שהגיעה הצעתה של חפציבה. גם הצעה למחיר גבוה יותר בשיעור משמעותי לא הייתה בעת הדיון לפני השופט המלומד. כל שהציעה סולל בונה, כזכור, היה תוספת של % 5ולקראת סוף הישיבה - % .10ניתן אפילו למצוא בכך ראיה חותכת לסבירות הצעתה של חפציבה. אין להעלות על הדעת קביעת עיקרון, לפיו די בהופעת קונה - בעת הדיון באישורו של חוזה עם זוכה במכרז - המציע מעט יותר כדי לפתוח את המכרז מחדש. עיקרון כזה נוגד את טובת הציבור, המעוניין לעודד השתתפות במכרזים ולא לעשותם פלסתר על נקלה. ערעור אמונו של הציבור בסופיותם של מכרזים על-ידי מפרקים עשוי לגרום נזק רב לנושים של חברות שבפירוק בכך שהוא מרתיע משתתפים בכוח להשקיע עמל ומשאבים, כאשר אין ביטחון סביר שזכייתם אכן זכייה היא. כמו כן תהיה זו מדיניות לא רצויה, שללא בסיס ריאלי יוכפף אישורו של חוזה עם המציע שזכה במכרז להופעת מציע במחיר יותר גבוה, ולו גם במידה ניכרת, תוך זמן נתון. לשון אחר, ההתערבות מצד בית המשפט במסגרת סעיף 166(3) הנ"ל צריכה להתבסס על עובדות קיימות או על בסיס איתן ולא על תקווה היולית או השערה גרידא. (ב) סולל בונה (כעולה מהרקע העובדתי) הייתה קבלן הבנייה של החברה, בעלת % 15ממניותיה ובין הנושים הגדולים שלה. היא גם הייתה חברה בוועדת הביקורת. ניתן איפוא לומר, שהיא הייתה מעורה בפרטי הדברים, לרבות טיב הנכסים והזכויות, יותר מכל גורם אחר, לרבות המפרקים. היא פנתה לפחות פעמיים בבקשות דחייה של המועד האחרון להגשת הצעתה, כל פעם בנימוק אחר, ובקשותיה נענו. אם חרף כל אלה לא באה עם שום הצעת מחיר בעוד מועד והסתפקה במסמך סתום כמוסבר לעיל, היא שוב לא ראויה להזדמנות הנוספת שניתנה לה בהחלטה מושא הערעור. בע"א 640/77 [3] הנ"ל התחשבו בעובדה, שהמציע לא הגיש את הצעתו בעוד מועד, אף-על-פי שידע על הליכי המכרז, ושיקול זה יחד עם שיקולים נוספים הטו שם את כפות המאזניים נגד פתיחת המכירה מחדש (ראה גם ע"א 380/58, 381; המ' 415/58, 282/59[2] הנ"ל). (ג) ראינו, שאלה שהשקיעו מהונם ברכישת חנויות באזור, איבדו את אמונם בסולל בונה, וחרף האינטרס, שיש מן הסתם גם להם, שיתקבל עבור הנכסים הנמכרים סכום גבוה יותר, הם הבהירו הבהר היטב, באמצעות בא- כוחם עו"ד זינגר, שהם מעוניינים שהחוזה עם חפציבה יאושר. מעמדה זו אין להתעלם. אכן, גם השופט המלומד הבהיר בהחלטתו, כי התרשם שהמפרקים, הכנ"ר ובא-כוח בעלי החנויות "אינם נלהבים מכך כי סולל בונה יהיה הרוכש", וכי "טעמם ואין לזלזל בו הוא כי לאור יחסו של סולל בונה לענין במשך הזמן שהפסיק את הבניה חוששים הם לעתיד". ברם, שיקול זה לא מצא את ביטויו בהחלטה האופראטיבית. גם אם במקרה רגיל צריך אולי לבדוק רק את טובת אותם הנושים, אשר למכירה השפעה ישירה על מה שישיגו בהליכי הפירוק - ואין אני קובעת עמדה בשאלה זו הרי במקרה מיוחד זה, כאשר מדובר בפרויקט רב-ממדים, בו השקיעו רוכשי החנויות בלבד כ- 130מיליון דולר - הון עתק לכל הדעות - ואשר חשיבותו לציבור בכללו היא ניכרת, אין להתעלם מהספקות, שהתעוררו בלב הגורמים שפורטו לעיל כלפי סולל בונה, וגם סכום של מיליון ורבע דולר (תוספת של % 25למחיר חפציבה) מחוויר לעומתם. די בכוחם המצטבר של השיקולים דלעיל כדי לקבוע, שנשמט הבסיס מתחת לתניה, בה הותנה אישורו של החוזה עם חפציבה, וכי דין ערעורה להתקבל. .8לא נעלמה מעיניי הטענה, שבית-משפט היושב ערעור לא ימהר להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא. הדברים נכונים בעיקר אם מדובר בבקשה של מפרקים למתן הוראות לפי סעיף 173(3) לפקודה, שכן שיקול הדעת הראשוני נתון במקרה כזה לבית המשפט ולא למפרקים. אולם, אפילו לפי הסעיף האמור, אין זה כלל-בל-יעבור. קל וחומר, כאשר מדובר בסעיף 166(3). יחד עם זאת, אם החלטתו של בית המשפט קמא איננה מגלה טעות מבחינת השיקולים המשפטיים ואינה סותרת בעליל את מאזן האינטרסים כמוסבר לעיל, ברור, שבית-משפט זה לא יתערב במה שפסק בית המשפט המחוזי: ע"א 380/58, 381; המ' 415/58, 282/59[2] הנ"ל בעמ' 1308, וכן re oriental bank[6] (1857) corporationשקטע ממנו צוטט שם; כן ראה דבריו של השופט שמגר בע"א 640/77 [3] הנ"ל. לדעתי, כמבואר, לא היו לפני השופט המלומד טעמים רציניים, שיכלו להצדיק את פתיחתו של המכרז מחדש. .9אשר-על-כן אני מציעה לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור ולאשר את החוזה של המפרקים עם חפציבה על כל התנאים הכלולים בו. יחד עם זאת יצוין, שעו"ד בירן הצהיר לפנינו, שהרכישה היא לצורך בנייתה והפעלתה של תחנה מרכזית ולמטרה זו בלבד, ובהסכמתו מהווה הצהרתו זו חלק מהבסיס, שעליו מושתתת החלטתנו. השופט מ' בייסקי: .1מסכים אני לפסק-דינה של המשנה לנשיא המכובדת ומבקש להוסיף רק הערות מעטות. עורך הדין, מר בירן, שטען למערערות חפציבה בע"מ ומתתיהו ליפשיץ בע"מ, הרחיב טיעונו בהלכות דיני מכרזים, כפי שנתגבשו בפסיקה, בגרסו, שיש להחילם באורח דווקני, ובעיקר מבחינת סופיותם, על מכרזים המוצאים על-ידי כונסי נכסים ומפרקים בהליכי פירוק; שאם לא כן, ואם לאחר פתיחת ההצעות וגילוין עדיין תהיה פתוחה הדרך לפני כל דיכפין להגיש הצעה עדיפה, ולו אפילו בהפרש לא גדול, שוב לא יהיה סוף לאפשרות להכשיל הצעות רציניות וסבירות, ולא יימצאו מציעים, שירצו להסתכן ולעמוד במצב כזה, בעיקר כאשר עצם השתתפות במכרז כרוכה בטרחה ובהשקעות כספיות, וזה יוביל לתוצאה, שיינזקו הן הנושים והן הציבור. מקובל עלי, כי ככל שמדובר בהליך המכרז בתור שכזה, החובה לקיימו על-פי כל הכללים והדקדוקים אינה צריכה להיות שונה בהליכי פירוק או פשיטת- רגל לעומת כל מכרז ציבורי, כפי שאלה נתגבשו בפסיקה הענפה, הן מבחינת הסודיות, מתן הזדמנות שווה לכל המשתתפים, העדר יתרון לאחד מהם והן מבחינת יתר הכללים, שאין צורך להתעכב בהם כאן. וגם עניין הסופיות, וכי במכרז שנערך כדין יזכה מי שבשלב המתאים הגיש את ההצעה הטובה ביותר בהתחשב בתנאי המכרז, הוא עיקרון חשוב מבחינה ציבורית; גם במכרז כגון דא, הטעון אישור בית המשפט, לא בנקל יסטה בית המשפט מעיקרון חשוב זה; אלא ככל שבעניין סופיות המכרז המדובר, קיים בכל זאת שוני מסוים בין מכרז ציבורי במובן הרגיל לבין מכרז בגדר פירוק, המוצא על-ידי המפרק. המכרז האחרון, בדרך כלל, מותנה באישורו של הזוכה בו על-ידי בית המשפט או על-ידי ועדת הביקורת ובמתן רשות להתקשר עמו בנושא המכרז. יודע איפוא כל משתתף במכרז בגדר הליך של פירוק, כי גם ההצעה הזוכה עדיין תעמוד לבחינה ולביקורת של בית המשפט או של ועדת הביקורת. הוראות שבסעיפים 307ו- 310לפקודת החברות [נוסח חדש] (מקודם סעיפים 166ו-173) פותחות לפני המפרק לרווחה את שערי בית המשפט לקבלת אישור והוראות, כל אימת שנדרש הדבר לניהול עסקי החברה ופירוקה המועיל. ואולם, גם כאשר סמכותו של בית המשפט בנדון היא בשיקול-דעת נרחב, אין פירוש הדבר, כי הוא יופעל בנקל; וכפי שאמרה חברתי המכובדת, המשנה לנשיא, גם לעניין סופיות המכרז רק טעמים רציניים ביותר יביאו לסטייה מהעיקרון האמור, וייתכן גם כי בנסיבות מסוימות הפרש משמעותי במחיר, לעומת השווי האמיתי של נושא המכרז, עשוי להביא לפתיחתו מחדש. נראה לי, כי תחום אותו שיקול-דעת בוטא בצורה קולעת על-ידי השופט לנדוי בע"א 380/58, 381; המ' 415/58, 282/59[2], שצוטטו לעיל, וכל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו, תוך הנטייה שלא לפתוח מכרזים מחדש, אלא אם יש חשש של נזק משמעותי לפירוק או לנושים, או בקיום גורמים בעלי משקל מיוחד, המצדיקים סטייה מהעיקרון. .2אודה ולא אבוש, כי במהלך הטיעון של באי-כוח בעלי הדין ושפעתי במידת מה מההפרש הגדול לכאורה בין המחיר שבסופו של דבר הציעה סולל בונה לעומת המער- ערים. המדובר הוא במיליון ורבע דולר, שהם % 25מהמחיר שזכה במכרז, סכום משמעותי לכל הדעות; וכאשר המדובר הוא בכספים המיועדים לנושים, שממילא לא יקבלו את מלוא השקעתם, שאלתי את עצמי, אם אין אלה טעמים כבדי משקל דיים לטובת הפירוק, כדי להצדיק פתיחת המכרז לליציטציה, כשם שקבעה הערכאה הראשונה. לאחר שיקול ולאחר בחינת מכלול הנסיבות הגעתי למסקנה, כי אין להסתנוור מההפרש במחיר, משום שקיימים שיקולים נגדיים רציניים, המחייבים את התוצאה שאליה הגיעה חברתי המכובדת. לא אחזור על הנימוקים, אשר חברתי פירטה בחוות-דעתה, ואציין רק, כי בסיומו של הדיון נתחוורה לי סיבת התנגדותם הקשה של רוכשי הנכסים, שהם גם נושים בסכום העצום של כ- 130מיליון דולר, לפתיחת המכרז מחדש או לקבלת הצעתה של סולל בונה. נוכחנו, כי למרות שבית המשפט קמא דחה פעמים מספר את המועד להגשת הצעות במכרז, לפי בקשת סולל בונה, היא לא טרה כלל להגיש הצעתה עד למועד המורחב האחרון. היא חיכתה לדעת מה הן ההצעות האחרות. וכאשר בשלב של בקשת אישור להסכם, שהוכן עם המערערים, הודיע בא-כוחה של סולל בונה, שלדעתה אין המחיר המוצע עומד ביחס לשווי האמיתי של הנכסים, היה מקום לצפות, כי מרשתו תציע סכום גדול באורח משמעותי מזה שהוצע על-ידי המערערים; וכל שהוא הציע הסתכם בתוספת של %5, ובתום הטיעונים באותה ישיבה העלה את ההצעה כדי % .10בהתנהגותה זו ביקשה סולל בונה לזכות ביתרון של ידיעת ההצעות האחרות, והתוספות הלא משמעותיות הוצעו רק טיפין טיפין. עוד בטיעונו לפנינו חזר בא-כוח סולל בונה על הטענה, כי לא היה ביכולתה של שולחתו לערוך בדיקה והערכה של השווי הריאלי של הנכסים, ומשום כך לא הגישה הצעה במועדים המורחבים במכרז. אכן נכון, כנראה, כי המדובר בפרויקט מורכב ומסובך; אך אם יש גוף כלשהו, אשר נהירים לו כל הפרטים אף יותר מאשר למפרקים, הרי זה דווקא סולל בונה, שהיא גם בעל מניות בחברה שבפירוק והיא גם הקבלן המבצע והיא כרוכה בפרויקט במשך שנים. ואמנם, ראה זה פלא: משקצב בית המשפט קמא 72שעות להגשת הצעה גבוהה ב-% 25- קיימה זאת סולל בונה; וישאל השואל, מדוע לא באה הצעה כזו בשלב המתאים של המכרז? הוא אשר נאמר, כי היה זה ניסיון ברור ומכוון של השגת יתרון על-ידי ידיעת מהות ההצעה או ההצעות האחרות. .3וכאשר באים לבחון, מה עדיף מבחינת הפירוק וטובת הנושים, מן הראוי הוא להקשיב ולבדוק את עמדתם של אלה ונימוקיהם. כאמור, הן המפרקים והן רוכשי הנכסים בפרויקט התחנה המרכזית מתנגדים לפתיחת המכרז מחדש, ובעיקר מתנגדים הם לקבלת הצעתה העדיפה מבחינה כספית של סולל בונה. להתנגדות זו התאגדו מרבית רוכשי הנכסים כדי להשמיע את טעמי התנגדותם לפני הערכאות, באשר הם זוקפים לחובת סולל בונה את הקיפאון בקידום הפרויקט זה כעשור שנים ומעלה, וגדול חששם, שאם כעת תרכוש זו את הנכסים, שוב לא יתקדם המפעל במשך שנים, והם ייצאו מופסדים, בלי שבעתיד הנראה לעין יוכלו לממש את השקעותיהם, המסתכמות בכ- 130מיליון דולר. משום כך עדיף ביניהם רוכש רציני, אשר ייגש לקידום הפרויקט ולהשלמתו, אף שהצעתו הכספית נחותה היא משל סולל בונה, ועל-פי עמדתם וחישוביהם, ייצא ההפסד הלכאורי ברווח ודאי מבחינת השקעותיהם והמועד למימושן, שכבר משתהה די והותר. ובהקשר זה יש להזכיר, כי הכוונה המוצהרת היא, כי יושלם הפרויקט בתור תחנה מרכזית דווקא, דבר שסולל-בונה לא הצליחה בו זה שנים. שיקול זה נראה בעיניי בעל משקל; כי הרי אין המדובר כאן במכירת נכס רגיל בפירוק, אשר כל תמורתו תחולק בין הנושים והמשתתפים, וככל שגדולה התמורה המתקבלת ממכירת נכסי החברה בפירוק, יגדל אחוז הדיווידנדה שיזכה בה כל נושה. כאן עיקרי הנושים הם רוכשי הנכסים, ועניינם של אלה הוא בהשלמת הפרויקט המתוכנן והמוקפא זה שנים, כי רק בהשלמתו יוכלו לממש השקעתם. באספקט זה ומתוך שיקולים אלה, מתגמד ממילא ההפרש במחיר, שלכאורה נראה גדול ומשמעותי; וכאשר נגד עיני המפרקים צריך להיות שיקול של טובת כלל הנושים, שיקול כזה הוא לגיטימי. מבחינה זו דעתי היא, כי לא היה מקום להפעיל את הסמכות של פתיחת המכרז מחדש, בנוסף לכל יתר השיקולים, שהמשנה לנשיא פירטה. .4ואזכיר טרוניה נוספת, שהעלה עו"ד בירן, ואשר לדעתו יש בה משום פגם לעצם השתתפותה של סולל בונה בשלב זה במכרז או ליציטציה: מלבד היותה משתתף ונושה בפירוק וכן קבלן של הפרויקט, סולל בונה היא גם חברה בוועדת הביקורת של הפירוק, ולפי תקנה 137לתקנות החברות (פירוק), 1936, אין עליה להשתתף ישירות או בעקיפין במכרז. לא אתעכב בטענה זו, שלא הושמעה לפני הערכאה הראשונה וגם לפנינו לא התלבנה די הצורך. אך גם לדעתי די ביתר הנימוקים כדי להצדיק קבלת הערעור, כמוצע על-ידי המשנה לנשיא המכובדת. השופט י' טירקל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של המשנה לנשיא. המשיבה 2(סולל בונה בע"מ) תישא בהוצאות המבקשות בסכום של 000, 500שקל ובהוצאות המשיבים 1בסך 000, 250שקל. מכרזמפרק (חברה)פרסום