צירוף חייב לתיק ההוצאה לפועל - בקשת רשות ערעור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צירוף חייב לתיק ההוצאה לפועל: 1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (כב' הרשמת גב' דנה עופר) מיום 14/2/10 אשר ניתנה בתיק הוצל"פ 08-03911-98-5 על פיה דחתה רשמת ההוצל"פ את בקשת המבקשים לצרף את המשיבים כחייבים נוספים בתיק ההוצל"פ (להלן: "ההחלטה"). 2. הבר"ע הועברה לתגובת המשיבים אשר התנגדו לה וביום 1/12/11 התקיים דיון בביהמ"ש אשר במהלכו הודיעו באי כוח הצדדים בהאי לישנא: "מבקשים להגיש סיכומים בכתב בעניין בקשת רשות הערעור. אנו ערים לכך כי ביהמ"ש יכול לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור עצמו, ע"פ תקנות סדרי הדין". לפיכך ומתוקף סמכותי עפ"י סעיף 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ומאחר ולא נראה כי תפגע זכותו של בעל דין כתוצאה מכך - הנני דן בבקשת רשות הערעור כבערעור עצמו. 3. תמצית העובדות הרלוונטיות הצריכות לעניין: א. המבקשים, בעל ואישה, הגישו תובענה כספית נגד חב' הטירה (1987) חב' לבניין בע"מ (להלן: "החברה") ונגד המשיב מס' 1 אשר הינו אחד מבעליה וזאת בגין ליקויי בנייה בדירה שהחברה בנתה עבורם וזאת במסגרת ת.א. 504/94 בביהמ"ש השלום בעכו, אשר בו ניתן פס"ד בהעדר נגד שני הנתבעים בגין מלוא סכום התביעה. ב. המשיב מס' 1, מר מאיר ביטון עתר לביטול הפס"ד שניתן נגדו ונגד החברה כאשר ביום 4/5/94 התקיים דיון בביהמ"ש, בפני כב' השופט כמאל סעב, אשר בו קיבלו הצדדים את הצעת ביהמ"ש שזו לשונה: "ביהמ"ש מציע כי המבקשים (המשיב מס' 1 כאן והחברה - ז. סאלח) יפקידו בקופת ביהמ"ש 10,000 ₪ וערבות של 2 ערבים טובים, בכפוף לכך פסה"ד יבוטל ותינתן אורכה למבקשת מס' 2 (החברה - ז.סאלח) להגיש כתב הגנה תוך 30 יום. הכותרת "סדר דין מקוצר" תימחק מכתב התביעה וכן יימחק נתבע מס' 1. בנוסף לסכום הנ"ל יועבר לקופת ביהמ"ש גם הסך של 9,500 ₪ שהופקדו בידי עו"ד פלאח (לימים כב' השופט ז. פלאח - ז. סאלח). הערבות תופקד תוך 30 יום ולא - הבקשה נדחית". ג. לימים הועבר הסכסוך בין המבקשים לבין החברה להכרעת בורר מוסכם אשר נתן פסקו מיום 16/12/97 על פיו חויבה החברה לשלם למבקשים סך של 30,730 ובתוספת הוצאות והצמדה החל מיום 18/9/97. ד. אותו פסק בורר הוגש לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 08-03911-98-5 אשר בגדרו פעלו המבקשים לשם גביית הסכום הפסוק לטובתם, לאחר קיזוז הכספים שקיבלו על חשבון כנ"ל, אך ללא תועלת, מאחר והתברר כי החברה הינה חדלת פירעון ואין לה כל נכסים. ה. החברה הינה חברה משפחתית בבעלות המשיבים עצמם, בעל ואישה, כאשר המנהל שלה הוא המשיב מס' 1. ו. לאחר שהליכי הגבייה מהחברה העלו חרס, לשם גביית החוב הפסוק, המגיע לכדי עשרות אלפי שקלים, הגישו המבקשים בשנת 2009, את בקשתם לצירוף המשיבים כחייבים נוספים בתיק ההוצל"פ וזאת על יסוד כתב ערבות, שאוזכר על ידי כב' השופט סעב בהחלטתו מיום 4/5/94, כל זאת מבלי שהם צירפו את כתב הערבות לבקשתם, אם כי צורף תצהיר המבקש מס' 1 לפיו אכן כתב הערבות נחתם על ידי המשיבים והוגש לתיק ביהמ"ש, אך בהמשך הוא נעלם מתיק ביהמ"ש ובהמשך להמשך תיק ביהמ"ש הרלוונטי בוער. ז. בגדר בקשת המבקשים הנ"ל ניתנו החלטות כב' ראש ההוצל"פ מיום 6/12/09 ומיום 14/2/10 אשר בראשונה בהן נקבע: "משלא צורף לה כתב הערבות הרלוונטי, לא ניתן לצרף חייבים להוצל"פ על סמך הנחה, כי אותם שני בעלי מניות/מנהלים אכן הפקידו כתב ערבות, שעל פי נוסחו מחייבם גם בחוב הפסוק". ובהחלטה השנייה נכתב: "יודגש, כי ביהמ"ש הורה על הבאת שני ערבים טובים ובאין כתב הערבות עצמו אין לדעת מי היו אותם ערבים ובתצהיר הזוכה לעניין זה אין די לשם נקיטת הליכי הוצל"פ ללא פס"ד מפורש המורה על חיוב צדדים נוספים". שתי ההחלטות הנ"ל, אשר ניתנו ללא קבלת תגובת המשיבים, הינן מושא הערעור אשר בפניי. טענות הצדדים: 4. טיעוני המבקשים: משענתם העיקרית של המבקשים, אולי אף היחידה, היא החלטת כב' השופט סעב משנת 1994 על פיה בוטל הפס"ד, שניתן בזמנו נגד החברה ונגד המשיב מס' 1 בין היתר, גם כנגד הפקדת שתי ערבויות. המבקשים טענו כי אלמלא הופקדו הערבויות, לא היה מתבטל פסה"ד והחיובים שבו היו נמשכים נגד החברה וגם נגד המשיב מס' 2 ומבלי הצורך להעביר את הסכסוך להכרעת בורר. המבקשים הסתמכו על חזקת התקינות על פיה אכן הופקדו הערבויות וכי הן אלו של המשיבים, אשר הינם הבעלים והמנהלים של החברה. בנידון אף מסתמכים המבקשים על תצהיר המבקש מס' 1 על פיו אכן ערבויות המשיבים כנ"ל הופקדו אך הם נעלמו מתוך תיק ההוצל"פ בדרך מסתורית ולאחר מכן גם תיק ביהמ"ש בוער. 5. טיעוני המשיבים: המשיבים העלו שלל של טיעונים שתמציתם כדלהלן: כתב התביעה, כמו גם פסק הבורר ופס"ד ביהמ"ש שאישרו וגם תיק ההוצל"פ ניתנו ונפתחו אך נגד החברה ולא זולתה. המבקשים התמהמהו לתקופה של כעשרים שנה עד שנזכרו והגישו את בקשתם לצירוף המשיבים כחייבים נוספים על פי כתב ערבות, שאיננו, דבר שאין לאשרו. עוד טוענים המשיבים כי בכל מקרה תביעתם או זכויותיהם של המבקשים, אם בכלל, על פי כתב הערבות, התיישנו זה מכבר. בנוסף, טענו המשיבים כי בקשת רשות הערעור הוגשה די באיחור, מבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד - כאשר ההחלטה הראשונית של ראש ההוצל"פ, אשר בה נדחתה בקשת המבקשים לצירוף חייבים נוספים ניתנה עוד ביום 6/12/09 - כאשר בקשת רשות הערעור הוגשה רק ביום 7/3/10 - היינו הרבה זמן כחלוף המועד החוקי הקבוע לכך - 20 יום. גם ההחלטה השנייה, שניתנה במסגרת בקשת לעיון חוזר שאין לה כל עיגון משפטי בדין, ניתנה יום 14/2/10 וגם על פי מועד זה יוצא כי המבקשים איחרו את מועד הערעור. המשיבים הוסיפו וטענו כי דיני ההתיישנות והתקופה של 7 שנים חלים גם בענייני ערבויות ובעניין זה אף השתהו המבקשים תקופה של כעשרים שנה, דבר שגרם להם גם נזק ראייתי ושמה לאל את צפייתם כי הדיון בעניינם פג מהעולם ללא חזור. המשיבים טענו גם כי אין מדובר בחיוב שהוא פס"ד וכן גם לא בערובה מכוח חוק ההוצל"פ, כך שבכל מקרה ראש ההוצל"פ לא היה רשאי להורות על מימוש הערבויות על ידי צירוף המשיבים כחייבים נוספים בתיק ההוצל"פ. בנוסף טענו המשיבים לחוסר סמכות עניינית כאשר הסמכות להורות על מימוש ערבויות נתונה לבורר אשר הכריע בסכסוך ולא לראש ההוצל"פ ולא לביהמ"ש אשר תפקידם בנידון הינו טכני גרידא. המשיבים ציינו בסיכומיהם כי מעולם לא חתמו על הערבויות הנטענות וכי בהעדר צירוף כתבי הערבויות, לפי כלל הראיה הטובה ביותר, דין הטענה שם חתמו על כתבי הערבות להידחות וכן הפנו לכך כי עדות המבקש מס' 1 בעניין חתימת הערבויות הינה עדות יחידה של בעל דין שאין מקום לאשרה. מכאן ביקשו המשיבים לדחות את הערעור תוך כדי חיוב המשיבים בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעות: הנני סבור כי המסגרת הנורמטיבית בענייננו היא הוראת סעיף 83 לחוק ההוצל"פ הקובעת כי: "1. ניתנה ערובה לפי חוק זה ורשם ההוצל"פ נתן צו לממש אותה או לחלט אותה תבוצע הערובה כאילו היתה פסק דין". אמנם הוראות הסעיף הנ"ל מדברות על ערובה שניתנה על פי חוק ההוצל"פ אך יש לפרשה, מקל וחומר, גם ככוללת ערובה שניתנה על ידי ביהמ"ש. אין מקום לקבל טיעוני ב"כ המשיבים שהסמכות העניינית לכך נתונה רק לבורר אשר הכריע בסכסוך שבין הצדדים, אם כי גם לו היתה סמכות להורות על כך, אם כי הסמכות להורות על מימוש ערבויות שניתנו במהלך הליכי הוצל"פ או בגדר הליכים משפטיים בביהמ"ש,נתונה גם לראש ההוצל"פ וגם לביהמ"ש כאשר בתקופה הרלוונטית כל שופט שימש גם כראש ההוצל"פ. כן אינני סבור כי חלה התיישנות בענייננו על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות הקובע תקופת התיישנות של שבע שנים בתובענה כספית. אין בפנינו תובענה כספית שהמועד להבאתה בשערי ביהמ"ש הוא אכן שבע שנים כי אם בצעד שעיקרו טכני והצהרתי המאשר ערובה שניתנה על ידי ביהמ"ש ומורה על מימושה. אמנם היה ראוי כי הבקשה לחיוב על פי הערובה תובא בהקדם האפשרי, בין בפני הבורר או ביהמ"ש או ראש ההוצל"פ, ובענייננו היתה השתהות מצד המשיבים תקופה של כ - 12 שנים (מיום אישור פסק הבורר - 1997 ועד להגשת הבקשה לצירוף חייבים נוספים - 2009) אך יש לראות בערובות שניתנו כאילו היו חלק מהפס"ד שניתן כאשר מימושם הינו, כאמור, פעולה טכנית הנעשית על ידי ראש ההוצל"פ. הנני סבור כי אילולא העדר קיומן של הערבויות, פיזית, העניין שבמחלוקת לא היה מובא לפתחי ביהמ"ש וההוראה על מימוש הערבויות היתה עוברת ללא התנגדות. לפיכך, נותר לדון להחליט האם היעדר הצגת הערבויות, פיזית, יש בו לגרום לדחיית הבקשה לצירוף המשיבים כחייבים נוספים כפי שסברה רשמת ההוצל"פ הנכבדה ולכך יש להוסיף עניין התמיהות שהועלו על ידה כגון מיהם האנשים החתומים על הערבויות ומהו היקפן? אינני סבור שצריכה להיות מחלוקת בדבר עצם חתימת הערבויות. החלטת בית המשפט מיום 4/5/94 דיברה מפורשות על כך שבהעדר הגשת הערבויות אזי הבקשה לביטול נדחית והפס"ד נשאר על כנו, לרבות החיוב על פיו נגד המשיב מס' 1, וכאשר אנחנו יודעים כי פסק הדין בוטל והסכסוך בין הצדדים הועבר להכרעת בורר. לפיכך יש לקבוע גם מכוח חזקת התקינות כי אכן הוגשו כתבי ערבות של שני "ערבים טובים" כפי שנקבע בהחלטת ביהמ"ש מיום 4/5/94. גם עניין היקפן של אותן ערבויות אינו אמור להיות שנוי במחלוקת. הערבויות הוגשו מכוח החלטת ביהמ"ש כאשר הפרשנות הראויה, או אף היחידה, זאת אף כי הדברים לא נקבעו במפורש בהחלטת ביהמ"ש, היא שהערבויות הן לשם תשלום כל חוב שתחויב בו החברה על פי פס"ד סופי של ביהמ"ש. המסקנה והקביעה הנ"ל מתחייבות גם ממדיניות שיפוטית ראויה ומתחייבת אחרת ימצא ביהמ"ש את עצמו דן באין סוף מחלוקות, כאשר המקרא הפשוט של הטקסט וכן הכוונה והתכלית המשתמעת היחידה היא ברורה לכל בר בי דעת. בקביעותיי הנ"ל אין סגי זאת לאור כך, והדבר אינו בלתי אפשרי, שמה הערבויות נחתמו ע"י אחרים ולא על ידי המשיבים, זאת כאשר אין בהחלטת ביהמ"ש כדי לומר שדווקא המשיבים הם החייבים בחתימת כתבי הערבות. בנדון יש לקחת בחשבון כי המשיבים הם בעלי המניות וכן המנהלים של החברה וכן גם כי המשיב מס' 1 היה נתבע ומחוייב עפ"י פסה"ד שניתן בהיעדר. לכך יש להוסיף כי מטעם המבקשים הוגש תצהיר האומר כי המשיבים הם אלו שחתמו על כתבי הערבויות, אך מטעם המשיבים לא הוגש תצהיר המכחיש את הדבר, אם כי בסיכומים הם ציינו, ברחל בתך הקטנה, כי הם לא חתמו על כתבי הערבויות שנתבקשו. הינני סבור כי פתרון הקושייה הוא בהעברת העניין להכרעת ביהמ"ש, בין במסגרת המרצת פתיחה ובין בדרך של תובענה רגילה ולבטי הם אך את מי לחייב בפנייה לביהמ"ש לשם קבלת סעד הצהרתי לגבי זהות החותמים על כתבי הערבויות, היקפן, או אף את עצם חתימתן. לבסוף ולאור כך שהכף הלכאורית נוטה לטובת גירסת המבקשים, שאכן הערבויות נחתמו על ידי המשיבים, יש להכריע לטובת המסקנה כי על המשיבים, אם רצונם בכך, לפנות לביהמ"ש על מנת לקבל סעד הצהרתי, לפיו אין הם חתומים על כתבי הערבויות או שאינם חבים עפיה"ן בחוב הפסוק או בחלק ממנו. 6. לא אוכל לסיים בטרם אתייחס לטענות המשיבים בדבר אי הגשת בקשת רשות הערעור במועד הקבוע לכך בדין. אכן ההחלטה הראשונית, שגם דחתה את הבקשה לצירוף חייבים נוספים, ניתנה עוד ביום 6/12/2009 כאשר בקשת רשות הערעור הוגשה אך ביום 7/3/2010, היינו הרבה זמן כחלוף 20 יום, שהיא התקופה הקבועה לכך בסעיף 119 (ה) לחוק ההוצל"פ וכאשר בינתיים הוגשה בקשה לעיון חוזר, כך שלא ניתן לטעון כי ההחלטה לא הומצאה לידי המבקשים, המצאה שהינה תנאי הכרחי להתחלת מניין תקופת הערעור. יחד עם זאת המבקשים הגישו בבקשה לעיון חוזר, הליך שאכן אינו מעוגן במפורש בחוק ההוצל"פ ובתקנות ההוצל"פ כנטען ע"י ב"כ המשיבים, אך הוא נוהג קיים וניתן לראותו כחלק מסמכות רשם ההוצל"פ להורות על תיקון כל טעות או פגם או "בדבר כל עניין אחר, ככל שייראה לו צודק" כפי שמופיע בסעיף 126 א' לתקנות ההוצל"פ התש"ם - 1979. לכך יש להוסיף כי רשם ההוצל"פ לא דחה את הבקשה לעיון חוזר על הסף ואף הוסיף נימוקים נוספים לה. לפיכך יש למנות תקופת הערעור אך מיום מתן ההחלטה השנייה מיום 14/2/10, שניתנה בהיעדר ולא הוכח בפניי כי חלפו יותר מעשרים יום מעת המצאת ההחלטה ועד ליום הגשת בקשת רשות הערעור ביום 7/3/10. לפיכך דין הבקשה למחיקה על הסף, בנימוק כי בקשת רשות הערעור לא הוגשה במועד, להידחות. התוצאה: 7. הינני מקבל את הערעור ומורה על צירוף המשיבים כחייבים נוספים בתיק הוצל"פ 08-03911-98-5 אך זאת בכפוף לתנאים כדלהלן: - הליכי ההוצל"פ נגד המשיבים יעוכבו למשך 120 יום כאשר בתקופה זו יהיה עליהם, אם רצונם בכך, לפנות בתובענה מתאימה לביהמ"ש המוסמך על מנת לקבל סעד הצהרתי בדבר אי חתימתם על כתבי הערבות הרלוונטיים או תחולתן או היקפן של הערבויות. - באם תוגש תובענה כנ"ל על ידי המשיבים, אזי הליכי ההוצל"פ ימשיכו להיות מעורכבים עד למתן פס"ד סופי בתובענה ובכפוף לפסה"ד שיינתן. - הינני מחייב את המשיבים לשלם למבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח נכון להיום. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורהוצאה לפועל