קובלנה נגד עורך דין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת קובלנה נגד עורך דין: השופט א' חלימה: .1הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל-אביב (המשיב לפנינו), הגיש לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, מחוז תל-אביב, קובלנה (נושאת המספר 101/82) נגד המערער, שהינו עורך- דין לפי מקצועו. הקובלנה הוגשה, כאמור, עקב פנייתם של יורשיו של חבר למקצוע, שהלך לבית עולמו. המערער קיבל על עצמו להמשיך ולטפל בתיקים, שהמנוח התחיל לטפל בהם. לטענתם של היורשים, לא הפריש המערער עבורם חלק משכר הטרחה שקיבל עקב טיפולים אלה וגם לא דיווח להם על גובה ההכנסות, שאודותיהן היו רשאים לקבל פרטים. אין מחלוקת היום, כי קודם שהוגשה הקובלנה דנן, פנה המשיב למערער וביקש את תגובתו לטענותיהם של היורשים, אך המשיב לא זכה למענה כלשהו מצד המערער. משכך היה, הוגשה הקובלנה, שבגדרה ייחס המשיב למערער שורה של אשמות, הנוגדות את כללי האתיקה המקצועית, וביניהן גם אשמה שבניגוד לסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961(להלן - חוק הלשכה), שיסודה בטענה שהמערער "איננו עונה פניות הקובל". היום ידוע לכולנו, כי לאחר ישיבות רבות של בית הדין, שבמהלכן נשמעו הרבה עדים, זוכה המערער מכל האשמות שיוחסו לו, למעט העבירה הנזכרת שבניגוד לסעיף 61(3) והנוגעת למחדלו של המערער מלהשיב על פניותיו של המשיב. בעבירה זו הורשע המערער, אך בית הדין מצא לראוי להשתמש בסמכותו על-פי חוק הלשכה ולא השית על המערער עונש כלשהו. מאידך גיסא, חויב המערער בתשלום יציאותיו של המשיב: סך 000, 200שקלים, כערכו של סכום זה ביום .12.11.85 גם המערער וגם המשיב לא השלימו עם התוצאה, ושניהם ערערו עליה לפני בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה (בד"א 6/86, 7). ביום 8.7.86נדחו שני הערעורים כאחד. המשיב השלים עם התוצאה, אולם לא כך הייתה עמדתו של המערער, שמשיג עליה בערעור שלפנינו. לפי טענתו, יש מקום לזכותו מהעבירה דנן ולשחררו כליל מתשלום ההוצאות. .2אם הצלחתי לרדת לסוף עומקם של טיעוני המערער, הרי משמעותם המעשית של טיעונים אלה היא, כי העבירה שבה הורשע אינה קיימת בחוק לשכה. וקודם שאענה על טיעון מרחיק אשר כזה, מן הראוי שאביא את הדברים, שנאמרו על-ידי בית-משפט זה בעל"ע 7/73 [1], בעמ' 682מול אות השוליים ה, שאלה לשונם: "האתיקה המקצועית של עורך-דין מורכבת משלושה רבדים ובמקביל להם מנויים בסעיף 61לחוק לשכת עורכי-הדין שלושה סוגים של עבירות משמעת: '(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 52עד 60או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך-דין בקשר למקצועו; (2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109; (3) כל מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין'". בהמשך הדברים שנאמרו באותה הלכה אנו קוראים גם את הפיסקה הבאה: "לפיכך, שלושת חלקי האתיקה המקצועית הם: החיובים והאיסורים שבסעיפים 53עד 60לחוק: כללי האתיקה המקצועית שנעשו על-ידי המועצה הארצית של הלשכה לפי סעיף 109(4) לחוק; ודפוסי ההתנהגות הנקבעים מפעם לפעם על-ידי בתי הדין המשמעתיים של הלשכה תוך כדי פירוט הוראות החוק או כללי האתיקה המקצועית של הלשכה או תוך כדי דיון במעשה או במחדל שלדעתם אינו הולם את מקצוע עריכת-הדין" (הדגשה שלי - א' ח'). במקרהו של המערער נדרש בית הדין לפרש את התנהגותו של המערער, שבחר בעמדת שב ואל תענה, וגרם על-ידי עמדתו זו, שהמשיב נקט צעדים שלא היו מחויבי המציאות הידועה לנו היום. שהרי לא בכדי הותקן כלל 2לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, הקובע בזו הלשון: "הומצא לעורך-דין העתק התלונה או ההודעה כאמור בסעיף 1, ישיב עליה תוך 14יום מיום ההמצאה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים עליה לפי בקשת עורך-הדין; משעברה תקופה זו, רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך-הדין". שכן, כפי שעולה מהדברים שנאמרו על-ידי בית-משפט זה בבג"צ 89/64 [2], בעמ' 406מול אות השוליים ה: "מסתבר שהכללים מחייבים את הקובל לדון ולהחליט בשאלה, אם תלונה פלונית ראיה שתוגש קובלנה על-פיה לבית-הדין המשמעתי, לפחות פעמיים: פעם ראשונה, כדי לקבוע אם יש לדרוש תשובה מעורך-הדין (כלל 1); ופעם שנייה, כדי להגיש את הקובלנה עצמה. אמת נכון הדבר שהדיון השני האמור לא נזכר בכללים מפורשות; אך הצורך בו משתמע מזכותו של עורך-הדין הנאשם להשיב על התלונה לפני שתוגש קובלנה לבית-הדין; ופשיטא שהקובל לא יהיה חייב להגיש קובלנה אם תשובת עורך-הדין הניחה דעתו שהתלונה אין בה ממש (ההדגשות שלי - א' ח')". על-פי הנתונים שלפנינו מוכן אני לקבוע עוד בשלב זה, כי כל הטרחה שטרחו חברי בית הדין בשתי הערכאות הייתה תולדה ישירה מהעמדה, שהמערער בחר להתגדר בה. השאלה המרכזית שחייבת להעסיק אותנו בערעור זה היא, אם אין לגלות בעמדה זו את כל הסממנים של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עורך הדין במובן סעיף 61(3) הנזכר בשילוב עם כלל 2המצוטט לעיל. ראוי שאציין כאן, כי המערער הסביר את עמדתו בכך שהוא פעל מכוח זכות שבדין, המאפשרת לו היאחז בשתיקה ולא להשיב על אשמה שמועלית נגדו. דומני, שעל נקלה ניתן להזים הלך מחשבה זה, ולוא מהטעם שאפשר לענות על פניותיה של הלשכה בלי להפר את זכות השתיקה, שבה נאחז המערער, ואין כל קושי, ששני דברים אלה ידורו בכפיפה אחת. אם היה המערער עושה כן, היה מונע מעצמו התדיינות מיותרת ומאת חבריו ללשכה את הטורח שטרחו. ההסבר אינו משכנע, והוא נדחה. .3אחזור עתה לשאלה הניצבת לפנינו. בבואי להשיב על שאלה זו תשמש ההלכה הנזכרת (על"ע 7/73 [1]) נר לרגליי. וכפי שראינו, הכיר בית-משפט זה, במסגרת אותה הלכה, כי דפוסי ההתנהגות, הנקבעים מדי פעם על-ידי בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, ראויים שישמשו רובד אחד מבין יתר הרבדים שבבסיסו של סעיף 61(3) לחוק הלשכה, המנוסח בזו הלשון: " .61אלה עבירות משמעת: (1) .... (2) ....... (3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". בא-כוחו המלומד של המשיב הגיש לו מספר רב של פסקי-דין שניתנו על-ידי בתי הדין המשמעתיים, הנוגעים לנושא שבו עסקינן, מצינו, כי מאז שניתן פסק הדין בבד"א 35/77[4] על-ידי בית הדין הארצי, השתרשה הגישה , שלפיה הימנעות מלהשיב על פנייתה של הלשכה מהווה עבירה בניגוד לסעיף 61(3) מחוק הלשכה. חיוני שאזכיר, כי אותו פסק-דין ניתן ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של החבר השלישי, שישב באותו הרכב של בית הדין. אולם מפסק-דין אחר מיום 17.12.87, שגם הוא ניתן על-ידי בית הדין הארצי אך בהרכב שונה בבד"א 11/81[5], משתמעת נסיגה מהגישה שהובעה בבד"א 35/77[4] הנזכר. בין השאר, אנו קוראים בו את הנימוק הבא: "....שכלל 2אינו מחייב פירוש כזה, אלא גם משום שנראה לנו כי כלל בהיותו דבר חקיקת משנה אינו יכול לצאת בעימות שבינו ובין זכות השתיקה בין אם זאת מעוגנת בחוק או בפסיקה....". כבר אמרתי את דבריי בקשר עם נימוק זה, ועתה יהיה עלי להכריע בין שתי הגישות המלומדות, שכל אחת מהן מבוססת על נימוקים כבדי משל, שהגיונם בצדם. .4לאחר מחשבה הגעתי לכלל מסקנה, כי הימנעותו של עורך-דין מלהשיב על פניותיה של הלשכה נושאת בחובה את הגרעין של זלזול בלשכה ובמוסודתיה. כך משתמע מהדברים שנאמרו על-ידי חברנו המכובד, השופט ד' לוין, בעל"ע 9/85 [3], וכה נאמר שם, בעמ' 307מול אות השוליים א: ".... לפנינו תמונה עגומה של עורך-דין חסר אחריות, אשר מזניח את הטיפול בענייני לקוחותיו ונוהג בזלזול במוסדות האתיקה של לשכת עורכי הדין, בכך שנמנע מלהשיב על תלונות המוגשות כנגדו (ההדגשה שלי - א' ח'). ער אני לכך. שבאותו על"ע 9/85 [3] לא נדונה השאלה העומדת לפנינו במלוא היקפה. אולם בית-משפט זה לא יוכל להתעלם מגורם הזלזול, המאפיין את מחדלו של עורך-דין, שאינו משיב על פניותיה של הלשכה בקשר לתלונה מסוימת שהועלתה נגדו. התנהגות אשר כזאת חורגת מהמסגרת החינוכית-תרבותית, הנדרשת מעורך-דין סביר ביחסו כלפי הלשכה, ועוברת למסגרת של התנהגות, שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לרבת ההכבדה על הלשכה ועל מוסדותיה עקב מחדל כזה. עם התנהגות אשר כזאת אין להשלים, ואין לעודד אותם חברי הלשכה, הבוחרים בדרך זו בין במסווה של זכות השתיקה ובין ללא כל זיקה לזכות זו. תלמוד לומר - במחלוקת שבין שתי הגישות הנזכרות מצטרף אני, בכל הכבוד, לגישה, המבטאת את דעת הרוב בבד"א 35/77[4] הנזכר. אשר על כל אלה נחה דעתי מהרשעתו של המערער בעבירה על סעיף 61(3) לחוק הלשכה. למסקנה זו ניתן להגיע ללא זיקה לכלל 2דנן. .5לא מצאתי כל חריגה בהטלת הוצאותיו של המשיב על המערער בסכום הנזכר. ואכן, די לעיין בהיקף העבודה שהשקיעו חברי בית-הדין על- מנת להצדיק את המסקנה, שאין להתערב בגובה הסכום שנפסק כאמור ויש להשאירו על כנו. הערעור נדחה על כל היבטיו. שקלתי אם להטיל הוצאות על המערער בקשר עם הדיון לפנינו. אך לאחר מחשבה שוכנעתי, כי לאור חילוקי הדעות בין חברי הוועד הארצי בקשר עם השאלה שהוכרעה כאמור, היה המערער רשאי להביא את עניינו לפני בית-משפט זה. בנסיבות כאלה הייתי מסתפק בחיית הערעור ללא הוצאות. כל צד יישא ביציאותיו. השופט מ' בייסקי: .1מסכים אני לדחייתו של הערעור, ומקובלים עלי נימוקיו של חברי המכובד, השופט חלימה. אוסיף רק הערות אחדות לטיעונים, אשר השמיע לפנינו המערער, הגורס בין היתר דלקמן: א. לא הייתה כל חובה על המערער להשיב לפנייתו של המשיב ולהגיב על מה שהתיימר להיות תלונה נגדו. באשר תלונה במובן כלל 1לכללי לשכת עורכי דין (סדרי דין בבתי דין המשמעתיים) תיחשב רק תלונה, אשר לגביה סבור הקובל "שיש מקום להגיש קובלנה על-פיה"; וזה מחייב כבר בשלב מוקדם בדיקה ובחינה יסודיות של מהות התלונה והחלטה, כי אכן יש מקום להגיש קובלנה. ואילו לגירסת המערער, הפראקטיקה המקובלת אצל המשיב היא, כי התלונה מועברת לעורך הדין הנוגע בדבר באורח אוטומאטי על-ידי פקידה או מזכירה, בלי לערוך אותה בדיקה, אם אמנם מצדיקה התלונה הגשת קובלנה על פיה. נמצא, כי עורך הדין מוטרד בהכנת תגובה, ללא כל בדיקה אם ראויה התלונה להתייחסות כלל - אפילו במקרים שהמדובר הוא בתלונת סרק. ב. מתן תשובה לתלונה שהומצאה לעורך-דין הוא זכות ולא חובה ונתון להחלטתו: רוצה - משיב; אך הוא רשאי לבחור בזכות השתיקה, ואז רשאי הקובל להגיש קובלנה, משעבר המועד בלי שנתקבלה תשובה. מקשה המערער ואומר, כי פירוש אחר יהווה פגיעה בזכות השתיקה, שהינה זכות יסוד בכל הליך פלילי ובהליך משמעתי בכלל זה. ג. ועוד טוען המערער, כי אי-קיום חובת מתן תשובה לתלונה אינו יכול להיחשב עבירה משמעתית, משום שאין בכוחו של כלל מכללי לשכת עורכי הדין בדבר סדרי הדין בבתי-דין המשמעתיים, שהוא חקיקת משנה, ליצור עבירה, קביעת סוגי עבירות, הגדרתן והעונש בצדן הם מסמכותו של המחוקק הריבוני, ובמקרה שלנו מקומם בחוק לשכת עורכי הדין גופו, אילו רצה בכך המחוקק. .2נתייחס בקצרה לכל אחת מטענות אלה: על-פי סעיף 63לחוק לשכת עורכי הדין (להלן - החוק), רשאים להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי בשל עבירת משמעת: הוועד המרכזי, הוועד המחוזי, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, וזאת ביוזמתם או על-פי תלונת אדם אחר. פשיטא, כי משמוגשת קובלנה ביוזמת אחד הקובלים הנ"ל - נעשה הדבר לאחר שהוא סבור, על-פי הנסיבות, כי נעברה עבירת משמעת. אך גם כאשר המדובר הוא בתלונה שנתקבלה ממאן דהוא אצל קובל, ודווקא במקרה כזה, על הקובל לבחון, אם לכאורה מצביעה התלונה על עבירת משמעת במובן סעיף 61לחוק. ברור, כי בשלב זה אין בידי הקובל אלא התלונה בלבד, ורק לשונה ותוכנה יכולים ליצור הסברה, אם על פיה יש מקום להגיש קובלנה. כשם שתיתכנה תלונות סרק, כך ייתכן כי נושא התלונה הוא מעבר לעבירת משמעת כמוגדר בחוק, ובשני המקרים עשוי הקובל להיות סבור, שאין מקום להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי, ובהתאם לכך ישיב למתלונן, אף בלי להטריד את עורך הדין שנגדו הוגשה התלונה. אך אין לגרוס, כי בשלב זה על הקובל לערוך חקירה ודרישה מעבר לבחינה לכאורית, אם האמור בתלונה יש בו מהיסודות של עבירת משמעת, העשויה להצדיק הגשת קובלנה. זאת ותו לא. אין אנו יודעים על מה מבוססת הטענה, כי נוהג משיב שלא לבחון כלל אם בעבירת משמעת מדובר בתלונה, וכי כדבר שבשגרה הוא מעביר אוטומאטית כל תלונה לעורך הדין למתן תשובה. כל שנוכל לומר הוא, כי במקרה הקונקרטי שלפנינו כתב התלונה כלל בהחלט אלמנטים של עבירות משמעת, אשר לכאורה יצרו סברה שיש מקום להגיש על פיהם קובלנה. העובדה, כי בסופו של דבר ולאחר בירור מקיף, מצא בית הדין המשמעתי את המערער זכאי מבחינה עובדתית ממה שיוחס לו, אין בה כדי לשנות את פני הדברים, כפי שעלו מהתלונה גופה. .3מנגנון הדיון המשמעתי, כעולה מהחוק והכללים שנקבעו מכוח סעיף 109שלו, באים דווקא להבטיח, כי לא על-פי כל תלונה סתמית יופעל המנגנון של בית הדין. נביא כלשונם את הכללים הנוגעים לעניינו: " .1הוגשה לקובל תלונה על עבירת משמעת של עורך דין, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על-פיה, ימציא העתק התלונה לעורך הדין, ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה; הגיעה לקובל ידיעה על עבירת משמעת שלא בדרך תלונה, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, יודיע על כך, בכתב, לעורך הדין ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב. .2הומצא לעורך-דין העתק התלונה או ההודעה כאמור בסעיף 1, ישיב עליה תוך 14יום מיום ההמצאה או תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים לה לפי בקשת עורך-הדין; משעברה תקופה זו, רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך-הדין". הנה כי כן הכללים הנ"ל באים דווקא להבטיח, כי לא על-פי הסברה הלכאורית, כפי שעולה מהתלונה בלבד, יופעל המנגנון של בית הדין המשמעתי נגד עורך הדין, על כל הכרוך בכך, עדיין ניתנת ההזדמנות לעורך הדין, שנגדו הוגשה תלונה, להביא דברו לפני הקובל, בין אגב התייחסות לתלונה גופה ולגירסתו שלו ובין בטענה שלא בעבירת משמעת המדובר. הקובלנה לבית הדין מוגשת רק לאחר שלפני הקובל מצויות גם גירסתו ועמדתו של עורך הדין, או שעבר המועד הקבוע, בלי שעורך הדין טרח להשיב; זהו איפוא גם עניינו של עורך הדין להביא לפני הקובל את גירסתו שלו לעומת המיוחס לו בתלונה, כדי לאפשר לקובל לשקול ולהכריע, אם מתאמתת הסברה הלכאורית, שיש מקום להגיש קובלנה על-פי התלונה, או שמא גירסתו והסברו נוטלים מהתלונה את המהות של עבירת משמעת, שיש להעמידה להכרעת בית הדין. אמור מעתה: לא הטרדה היא, כשנדרש עורך הדין "להשיב בכתב על התלונה", אלא מתן אפשרות לקובל לשקול ולבחון את הצידוק להגיש קובלנה, לאחר שמצויות לפניו גם התגובה והגירסה של עורך הדין. עד כאן האספקט הענייני העולה מהכללים 1ו- 2הנ"ל. .4ולטענתו הבאה של המערער, כי מתן התשובה איננו חובה אלא נתון לבחירתו של עורך הדין - אחרת זו פגיעה בזכות השתיקה; נצביע תחילה על לשונו האימפראטבית של כלל 2, האומר: "...ישיב עליה תוך 14יום מיום ההמצאה..". התיבה "ישיב עליה" אינה לשון בחירה. אילו בכך רצה מתקין הכללים, היה נוקט לשון "רשאי להשיב" או בדומה דיבור, ואילו האמור "ישיב עליה" הוא בבחינת ציווי וחובה להשיב. ואולם החובה להשיב (לבד אם יש צידוק שלא להשיב, כגון במקרה של מחלה, היעדרות או כדומה צידוק) נדרשת מתחייבת לא רק מתוך יחסי אדיבות בין עורך הדין לבין הלשכה שהוא חבר אלא מעצם הייחוד של מקצוע עריכת הדין, כפי שמצא ביטויו בחוק. לא נתעכב לפרט את הייחודיות של מקצוע זה על כל ההיבטים שלו, ורק נזכיר את הוראותיו של הפרק השישי, הדן באתיקה מקצועית ובשיפוט משמעתי, המטילים חבויות וחובות המיוחדות למקצוע זה. השיפוט המשמעתי הפנימי ויתר ההוראות מטרתם להבטיח רמת התנהגות נאותה, הנדרשת מכל מי שעוסק בעריכת-דין. ייתכן שלא קל הוא להגדיר במדויק את העבירה המשמעתית שבסעיף 61(3) לחוק, לפיו מהווה עבירה "כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין". רבות דנו בכך בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, וגם בית-משפט זה נזקק לכך; הפסיקה הניחה כללים מסוימים, שאין למצותם בהגדרה אחת, אך תמיד הבחינה נעשית מתוך הייחודיות של המקצוע. אינני מתקשה לומר, כי אף בלי הוראה מפורשת בכללים הנ"ל, אי-מתן תשובה לתלונה, המועברת על-ידי קובל לעורך-דין, מהווה מחדל, שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. לא כל שכן כאשר הדבר מחייב על-פי כלל מפורש. התעלמות מתלונה ומפניית קובל פוגעת, והיא מקשה על הפעלת השיפוט המשמעתי, שהמחוקק הפקיד בידי הלשכה כדי לשמור כי יהיה המחנה נקי. הטענה, כי חובת התשובה לתלונה פוגעת בזכות השתיקה, אין בה ממש. אין אני רואה צורך לעשות השוואה בין הליך ואישום פלילי לבין הליך הקודם לפתיחת הליך לפני בית-דין משמעתי לפי החוק הנ"ל, באשר אין המדובר בנושאים דומים. ובעיקר אין צורך בדיון זה, כיוון שמקובלת עלי תשובתו של חברי הנכבד, השופט חלימה, לטענה זו, כי מתן תשובה יכול לדור בכפיפה אחת עם זכות השתיקה לעצם התלונה, אם אמנם זכות השתיקה קיימת בשלב שלפני הגשת קובלנה. מטרתה של התשובה אינה לקבל מעורך הדין הודאה בעובדות המועלות בתלונה אלא לאפשר לקובל לבחון, גם על-פי גירסת עורך הדין, אם יש צידוק להפעיל את מנגנון בית הדין המשמעתי. טול דוגמה קיצונית: בתשובה לתלונה שהומצאה לו מבכר עורך הדין שלא להתייחס לגוף התלונה ואינו מוסר גירסתו לגביה, באמרו כי את אלה הוא יביא בפני בית הדין המשמעתי; במקרה כזה זכות השתיקה, ככל שהיא קיימת, לא נפגעה, וחובת מתן התשובה קוימה, הגם שלא באלגנטיות. ייתכן כי במצב כזה לא נותר כבר כל שיקול בידי הקובל, ועליו להגיש קובלנה על-פי הסברה הראשונית, שלא זכתה להסבר ענייני. .5לטענתו האחרונה של המערער אין להכביר מלים. כללי לשכת עורכי דין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) כשמם כן הם, ואין הם קובעים כל עבירות; ההסדרים והנורמות שבכללים 1ו- 2הנ"ל מתייחסים לפעולות הקודמות להפעלת מנגנון בית הדין; העבירה, שעל פיה הועמד המערער לדין בהקשר לאי-מתן תשובה, היא העבירה שעל-פי סעיף 61(3) לחוק; כאמור, אין זו עבירה מוגדרת, והיא נקבעת, בראש ובראשונה, על-פי ההוראות של הסעיפים 53עד 61לחוק ועל-פי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, שנקבעו מכוח סעיף 109של החוק, וכן על פי נורמות וסטנדרטים, אשר הלשכה רואה אותם ככאלה שאינם הולמים את מקצוע עריכת הדין מבחינת הייחודיות שלו. כך, למשל, שימוש בשפה בוטה, גסה או מעליבה עשוי יחשב מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, וכדומה מעשים שאין צורך לפרטם או להגדירם. מכל מקום, העבירה שבה הורשע המערער מצויה בדל"ת אמותיו של סעיף 61(3) לחוק, ומבחינה זו אין לו למערער על מה להלין. משום כך מקובל עלי, כי את הערעור יש לדחות. לבקשת המערער הסכים בא-כוח המשיב, כי שמו של המערער לא יפורסם בהקשר לפסק-דין זה, ומשאלה זו יש לכבד. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה ומצטרפת לכל הערותיו של חברי, השופט בייסקי. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חלימה.קובלנהעורך דין