קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שבר מרוסק בחוליה בגב: התביעה שבנדון מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 1. התובע, יליד 1955, נפגע בהיותו כבן 43, בתאונת דרכים שארעה ביום 22.04.99 (להלן: "התאונה"). אין חולק על החבות, המחלוקת היא בשאלת הנזק. 2. הנכות בתאונה סבל התובע משבר מרוסק בחוליה 4L והוא נותח ואושפז למשך 19 יום. התאונה ארעה במהלך העבודה והתובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, אשר קבע לו נכות לצמיתות בגובה 24%. 20% לפי סעיף 37(7) ב' לתקנות ו - 5% לפי סעיף 37(8) ב' לתקנות. קביעת המוסד לביטוח לאומי היא בבחינת "קביעה על פי דין", מכוח הוראות סעיף 6(א') לחוק ומחייבת את ביהמ"ש בהליך זה. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע גם נכויות זמניות של 100% עד ליום 31.07.99 ומיום זה ואילך, נכות זמנית של 24%, אשר הפכה בהמשך לנכות צמיתה. 3. עיסוקו של התובע התובע עבד כנהג משאית "פול טריילר" - משאית עם עגלה נגררת להובלת מכולות ימיות ופינוי אשפה. התובע היה עצמאי משנת 1974 ובמשך כל השנים, זה היה עיסוקו. על פי תיאורו: "הייתי משנע 4 מכולות ליום מנמל אשדוד לירושלים והכנסתי הממוצעת הייתה כ - 64,000 ₪ לחודש" (ס. 12 לתצהיר). התובע העסיק גם נהג שכיר, כך שהמשאית עבדה 18 שעות ביממה והניבה, לדבריו, רווחים נאים. לאחר התאונה התובע לא עבד במשך 6 חודשים, לאחר מכן חזר לעבוד באופן חלקי, הוא הכניס שותף, אך לטענתו אותו שותף גנב אותו, המשאית גם "נלקחה" על ידי אותו שותף ומאז אין לתובע משאית. לאחר מכן עבד התובע כנהג שכיר בחברה להובלת דלק "א. קסיר" במשך 5 חודשים והשתכר 5,500 ₪. החברה חדלה להתקיים והתובע היה מובטל עד לחודש פברואר 2003, אז התחיל לעבוד כנהג שכיר אצל "גרר חממי", שם השתכר 5,400 ₪ לחודש. התובע הפסיק לפני כחודש ימים לעבוד במקום עבודה זה, לטענתו, הוא לא היה מסוגל לעמוד מבחינה גופנית בדרישות העבודה שלהם. 4. המשמעות התפקודית של הנכות התובע הצהיר שהוא סובל מכאבים ומחולשה כללית, תפקודו בעבודה לקוי ביותר והוא איננו מסוגל לעבוד כבעבר. התובע הותיר בי רושם חיובי, הוא תיאר בכנות ובצנעה רבה כיצד התאונה הפילה אותו מ"אגרה רמא לבירא עמיקתא". כאשר כל השנים, מגיל 20, ועד התאונה - 23 שנים עבד כנהג עצמאי, והשתכר ברווחה, ולמן התאונה התגלגלו הדברים כפי שתוארו לעיל. ב"כ התובע טוען שהנכות התפקודית של התובע היא בשיעור 100%, הואיל והוא אינו יכול להמשיך ולעבוד בעיסוקו כנהג "פול טריילר" . ב"כ הנתבעת סבור שהתובע יכול להמשיך ולעבוד כבעבר, מכירת הסמיטריילר הייתה בגלל הסתבכות עם השותף, שגנב אותו ובלא כל קשר לתאונה. ב"כ הנתבעת טוען גם שהתובע העיד שעשה שותפות עם אחר, אך כל אחד המשיך לנהוג על המשאית שלו, מה שמלמד, שלקיחת השותף, לא הייתה בגלל התאונה, אלא בגלל שיקולים עסקיים שונים. אין ספק שנכות התובע היא נכות משמעותית, זוהי נכות בשיעור גבוה ויש לה משמעות תפקודית ממשית בעיסוקו. ברם, אין משמעות הדבר שהתובע לא יכול להמשיך לעבוד כנהג סמיטריילר, או כנהג משאית ובפועל הוא אף עבד בכך למן התאונה. משמעות הדבר, שיכולתו לעבוד והיקף העבודה מוגבלים ופחותים ביחס לעבר/ נראה לי שהנכות התפקודית במקרה דנן עולה על הרפואית. הייתי מעמידה את הנכות התפקודית על 30%. קביעה זו נשענת על הנכות שנקבעה לתובע, על תיאוריו המהימנים את מגבלותיו ועל ההפסדים בפועל המוכיחים ירידה ממשית בכושר ההשתכרות. ואוסיף עוד, שעדות התובע שלקח שותף רק בשל מגבלותיו הייתה מהימנה עלי. 5. הכנסות התובע הכנסות התובע על פי דוחות השומה הם: בשנת 96 - 85,795 ₪, ההכנסה החודשית - 7,149 ₪ ברוטו. בשנת 97 - 135,800 ₪, ההכנסה החודשית - 11,316 ₪ ברוטו. ביחס לשנת 98 - לא הוגש דו"ח, התובע נשפט על כך ואמור להגיש דו"ח בתוך תקופה קצרה. לדבריו לא הגיש דו"ח כיוון שבשל הפציעה בתאונה לא עבד ולא היתה לו יכולת לשלם (עמ' 7 לפרוטוקול). בשנת 99 לאחר התאונה - 299,694 ₪ (נראה מהדו"ח שמדובר בשומה לפי מיטב שפיטה). המל"ל חישב את שכרו של התובע על בסיס הכנסה רבע שנתית של 23,841 ₪, דהיינו הכנסה חודשית של 7,947 ₪. לתובע לא היה הסבר לפער בין בסיס השכר שנקבע על ידי המל"ל לבין ההכנסה המדווחת למס הכנסה. מעיון בדוחות השומה עולה, שהמחזור העסקי של התובע היה אכן גבוה ואולם ההכנסות המדווחות, היו כמפורט לעיל. בשנת 97, השנה שקדמה לתאונה, המחזור העסקי היה 560,928 ₪ בדומה למה שהתובע העיד, אך ההכנסות היו כמפורט לעיל, 11,316 ₪ ברוטו לחודש. 6. הפסדי התובע נראה לי להעמיד את בסיס ההשתכרות, בהעדר נתונים לגבי 98, על הממוצע שבין ההכנסה המדווחת ב - 97, לבין השכר שנקבע במל"ל (הממוצע שבין 11,300 ₪ ל - 7,947 ₪) - 9,623 ₪, בניכוי 25% מס הכנסה - 7,218 ₪ ובתוספת הצמדה - 9,652 ₪. דרך זו נראית לי נכונה הואיל ומשך השנים (לביהמ"ש הוגשו דוחות משנת 94) ניכר שהייתה עליה מתמדת בהכנסות התובע וגם אם בסמוך לתאונה הייתה ירידה (לאור בסיס השכר במל"ל), נכון יותר בעיני להתייחס ליכולת ההשתכרות כפי שהוכחה במשך מספר שנים שקדמו לתאונה. הפסד השכר של התובע הוא אפוא 2,896 ₪ X (9,652 X 30%). ביחס לעבר אני פוסקת לתובע אובדן מלא של 3.5 חודשים - 10,136 ₪, בתוספת ריבית מיום 01.06.99. ולמן אז, אוגוסט 99 ועד היום 54 חודשים - 156,384 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה. לעתיד- 547,096 ₪ (2,896 ₪ X מקדם הוון עד גיל 70 - 188.9145) גם אם התובע לא היה עוסק בעיסוק זה עד גיל 70, הוא הוכיח חריצות והתמדה וסביר שהיה עוסק בעיסוק אחר עד גיל זה. אין בתצהיר התובע התייחסות לצורך שלו בעזרה וסיעוד כיום - בסיכומיו ב"כ התובע תובע זאת, נראה לי על בסיס נכותו שיש מקום לפיצוי כלשהו. הייתי פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרה בסכום של 20,000 ₪. 7. סוף דבר מכל הנאמר לעיל, אני פוסקת לתובע כדלקמן: 7.1 פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, בגין נכות בגובה 24% ו - 19 ימי אשפוז כקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976, בניכוי גיל ובתוספת ריבית כחוק מיום התאונה. 7.2 בגין אובדן השתכרות בעבר- כמפורט בסעיף 6 לעיל. 7.3 בגין אובדן השתכרות בעתיד - 547,096 ₪. 7.4 בגין עזרה וסיעוד - 20,000 ₪. מהסכומים הנ"ל ינוכו תקבולי המל"ל כשהם משוערכים להיום. הנתבעת תישא גם בהוצאות התובע ובשכ"ט ב"כ. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבשברחוליות