העותר הינו תושב ונצואלה כבן 25. הוא נכנס לארץ, בהיותו כבן 14, ביום 6.5.1994 באשרת תייר מסוג ב/2. מאז פגה אשרת הביקור שלו, והוא שהה בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינאית שלא כדין, במשך כ - 10 שנים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוהה בלתי חוקי 10 שנים בארץ: א. מהות העתירה זו עתירה בה מתבקש בית המשפט : לבטל את החלטת המשיבים שהורו על הרחקת העותר מישראל; לקבוע כי המשיבים ו/או מי מהם פעל בחריגה מסמכות בכך שלא מאפשר לעותר מס.1 לשהות בישראל עד לקבלת החלטה בבקשה לאיחוד משפחות שהוגשה למשיבה מס. 1; להורות על ביטול המשמורת של העותר; ב. עובדות רלבנטיות העותר הינו תושב ונצואלה. ביום 29.3.2004 במסגרת עמ"נ 128/04 שוחרר העותר ממשמורת בתנאים מגבילים, ואשר על כן מתייתר הסעד המבוקש לשחרורו ממשמורת. העותר פנה בבקשה לשר הפנים בבקשה לקבל מעמד בישראל.בתאריך 1.6.2004 ניתנה תשובת שר הפנים כי אין מקום ליתן מעמד לעותר בישראל (מש/1). לאור זאת יש לדון בבקשת העותרים שיבוטל צו ההרחקה שהוצא כנגד העותר 1. כאמור העותר הינו תושב ונצואלה כבן 25. הוא נכנס לארץ, בהיותו כבן 14, ביום 6.5.1994 באשרת תייר מסוג ב/2. מאז פגה אשרת הביקור שלו, והוא שהה בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינאית שלא כדין, במשך כ - 10 שנים. אמו של העותר מס. 1, (העותרת מס. 2) היתה בעבר תושבת איו"ש. היא יצאה מהאזור בשנת 1978 לחו"ל וכתוצאה מכך, לעמדת המשיבים איבדה את תושבותה באזור. מאז שנת 1994 שוהה אף העותרת מס. 2 אמו של העותר מס. 1 באופן בלתי חוקי באזור. בשנת 1995 הגישה אימו של העותר (באמצעות אמה) בקשה לקבלת מעמד בשטחי האזור בעבור ובעבור ילדיה. בקשה זו נדחתה כבר בשנת 1995. באותה שנה פנתה העותרת מס. 2 בבקשה כי תוחזר תושבותה באזור, - אולם גם בקשה זו נדחה. על דחיות אלה לא הוגשה כל עתירה. לטענת העותרים בשנת 1999 הוגשה לרשות הפלשתינית בקשה נוספת לקבלת מעמד באזור. בקשה זו לא הועברה למשיבים, ולא ברור מה היתה התגובה לה, אם היתה. ביום 4.2.2004 נעצר העותר במעלה החמישה ע"י מג"ב ירושלים. באותו יום הובא בפני הממונה על הגבלות, נערך לו שימוע ובעקבותיו הוצא נגדו צו משמורת וצו הרחקה. (מש/3 - מש/5). ביום 9.2.2004 הובא העותר בפני בית הדין לביקורת משמורת. בדיון בבית הדין טען כי נכנס לישראל עם הוריו בשנת 1994 עבר בחברת שטראוס בישראל בשל היותו זקוק לכסף. בית הדין למשמרות אישר את המשמורת. (מש/6). כאמור ביום 29.3.2004 (מש/7) הוא שוחרר ממשמורת במסגרת עמ"נ 128/04. בינתיים פנה העותר לשר הפנים למחלקת מרשם ודרכונים בבקשה לקבל מעמד. בתשובת העותרים לתגובת המשיבים (סעיף 3) הם מציינים במפורש כי העתירה אינה מופנית נגד החלטת שר הפנים אם לקבל או לסרב לבקשת העותר, והעותר שומר לעצמו את הזכות לפנות בעתירה נפרדת או בתיקון שיתייחס להחלטה לאחר שיקבל אותה מפורטת. עד כתיבת התשובה ביום 14.6.2004 לא קיבל העותר תשובה מפורטת מהמשיבים. כן עולה מהתשובה לתגובה כי בינתיים נישא העותר לתושבת ישראל, ובכוונתם לקיים כאן חיי משפחה, וכן הוא מתעתד לצורך זה לפנות למשרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות. דבר זה טרם נעשה עד כה. גם לא ברור מתי קרו הנישואין. על כל פנים מה שברור, הוא ששני נושאים אלה, למרות ההתעסקות המורחבת בהם במסגרת הטיעונים, - אינם על סדר היום של בימ"ש זה. ג. ד י ו ן רשיון הביקור של העותר פקע לפני כעשר שנים. עם מעצרו הוצא כנגדו צו הרחקה מכח הוראות סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל. העותרים למעשה גורסים כי טעמים הומניטריים צריכים להכריע את הכף לכיוון שהותו של העותר בישראל והענקת מעמד הולם לו, מעצם העובדה שהוא חי ומתגורר בארץ כבר מגיל 14. דא עקא, לא ענין הענקת מעמד, הוא זה שנתקף בעתירה, (אם כי רבות דובר עליו) אלא צו ההרחקה. אשר על כן בית משפט זה לא יתיחס לסמכות שר הפנים וגם או לסמכות בג"צ, ויתמקד רק בנושא המותקף, כפי שצוין לעיל. לענייננו, העותר נכנס לישראל עם רשיון ביקור לתקופה מוגבלת. היה עליו לעזוב את ישראל עוד לפני חלוף מועד תום רשיון הביקור. חרף זאת הוא בחר לעשות דין לעצמו, נשאר בישראל ובאזור שלא כדין, אף לאחר מועד זה. עם מעצרו החל העותר לפנות לערכאות שונות - ועוד ידו נטויה - כדי לעכב את הרחקתו, כל פעם מסיבה שונה. הפניות מדורגות ולא נעשות בבת אחת, וכל עת שפניה אחת נדחית - מועלית אחרת במקומה. העותר הינו בגיר. נכון שבני משפחתו שוהים כאן, אבל גם שהות זו שלהם לא יכולה להיות טעם הומניטרי לאי הרחקה, מכיון שהם שוהים שלא כדין, שטרם נעצרו. לאור כל זאת איני מוצאת מקום להתערבות בהחלטת בית הדין למשמורת לענין הרחקתו של העותר מישראל לונצואלה. העותרים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. משרד הפניםשוהה בלתי חוקי