קרנית - שקידה סבירה

סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מטיל על קרנית חובה לפצות נפגע במקום בו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". עם זאת, על מנת לזכות בפיצוי חייב התובע לפעול בשקידה סבירה לאיתור הנהג הפוגע, לרבות רישום פרטיו בעת הפגיעה וכן ניסיונות סבירים לאיתורו בשלב מאוחר יותר (ע"א 502/84 קרנית נ' הורביץ, פ"ד מא(1) 542 [1987]; רע"א 3909/08 קרנית נ' קורן [2009]). קרנית טענה שהתובע לא פעל בשקידה סבירה לאיתור הנהג הן משום שנמנע מלקחת את פרטיו בעת התאונה והן משום שגם בהמשך לא ביצע פעולות נדרשות לאיתור המשאית ולא פנה לגורמים פוטנציאליים שהפעילו משאיות בקיבוץ. התובע טען כי הואיל והמשאית לא פגעה בו סבר שאין רלוונטיות לפרטיה ולא רשם אותם בזמן התאונה וכי כשהבין בדיעבד שמדובר בתאונת דרכים פנה לכל הגורמים הרלוונטיים על מנת לאתר את פרטיה אך נכשל. התובע ציין כי גם חוקרים שהפעילה הנתבעת וקיבלו לידיהם את כל המידע הרלוונטי לא הצליחו לאתר את המשאית. בית המשפט קיבל את עמדת התובע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שקידה סבירה - תביעה נגד קרנית: תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (החוק או חוק הפיצויים). ב-18/1/11 הופרדה שאלת החבות משאלת הנזק. המחלוקת היא בשלוש נקודות מרכזיות: נסיבות התאונה; האם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק; וטענת קרנית כי אינה חייבת לפצות את התובע מפני שהיה יכול לאתר את פרטי הרכב המעורב בשקידה סבירה. לאחר שמיעת העדויות מצאתי כי מדובר בתאונת דרכים וכי קרנית חבה בפיצוי התובע. התאונה התובע, יליד 1945, נפגע בתאונה שארעה ב-25/9/07 עת רכב על אופניו. התאונה ארעה בקיבוץ עין-הנציב בו מתגורר ועובד התובע. התובע, שמשמש כמנכ"ל מפעל "פוטומוטיב" בקיבוץ, העיד כי בשעה 7:00 לערך נסע על אופניו לכיוון המפעל. כשהגיע לצומת הופתע ממשאית וולוו לבנה שהגיעה מכיוון אחר אך הוסתרה על ידי מיכלי תירס. התובע נבהל, בלם את אופניו, החליק על חול וחצץ, איבד את שיווי משקלו נפל על הארץ ונפגע בכתפו. נהג המשאית עצר וירד מהמשאית אך כשראה שלמקום הגיעו חברי קיבוץ שעזרו לתובע ופינו אותו מהמקום עלה למשאית ונסע. הואיל והמשאית לא פגעה בתובע הוא לא ביקש את פרטי הנהג ולא רשם את מספר המשאית, וכשניסה, בדיעבד, לברר את הפרטים לא הצליח לעשות זאת. חילוקי הדעות לעניין נסיבות התאונה חילוקי הדעות הראשונים נוגעים לנסיבות התאונה המוכחשות על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת התובע נפל בגלל חול בכביש וללא כל קשר למשאית, וכאמור בסיכומיה: "סיבת נפילתו של התובע לא הייתה בכלל בהלה מהמשאית ... המשאית אכן נסעה בכביש החוצה בדרכה אל הצומת אלא שבסיבוב, בשל חול וחצץ שהיו פזורים בתוך הצומת, הגלגל האחורי של אופניו החליק והוא נפל בתוך בצומת ... המשאית לא נדרשה לבלימת פתאום ורק האטה ועצרה עוד במרחק של כחמישה מטרים מהצומת וזאת אחרי שהתובע נפל בתוכה" [סעיף 2 לסיכומים]. הנתבעת מבססת את גרסתה זו על תיאור התאונה כפי שנמסר למוסד לביטוח לאומי - "נסעתי עם האופניים לעבודה בסיבוב. בדרך האופניים החליקו על חול בסיסו, נפלתי" ולחברת הביטוח של הקיבוץ - "נסע באופניים לעבודה החליק בסיסו ונפל". לטענתה גרסאות אלו שנמסרו בזמן אמת סותרות את גרסתו המאוחרת של התובע שכן הן אינן מזכירות משאית. הנתבעת מוסיפה ומסתמכת על תנאי השטח שלטעמה אינם עולים בקנה אחד עם הגרסה וכן על דברי התובע שלטעמה מערפל את מקום התאונה המדוייק ומודה כי החליק על חול וחצץ. שמעתי את עדויות ובחנתי את הראיות ואני נותן אמון בגרסת התובע. התרשמתי כי עדות התובע היתה אמינה וקוהרנטית ומצאתי כי דייק בתיאור הנפילה וסיבתה המדוייקת ולא ניסה לתת לדברים נופך מוגזם. כך, התובע העיד כי הופתע מהמשאית ונבהל ממנה אך כשנשאל האם הבהלה מהמשאית גרמה לו ליפול דייק והשיב "לא. נפלתי מהאופניים. אני לא ראיתי את המשאית. כשהגעתי לצומת ראיתי פתאום מולי משאית. ניסיתי לבלום את האופניים. הם לא נבלמו עפו לי ונשכבתי על הכביש" [עמ' 13 8]. בהמשך הדגיש כי אלמלא המשאית לא היה נופל [עמ' 13, 19]. ב"כ הנתבעת חזר לנסיבות התאונה מספר פעמים בשלבים שונים של החקירה ועדותו של התובע היתה עקבית וברורה לכל אורך הדרך. הוא הסביר שהאט כשנכנס לצומת ולא ראה את המשאית המתקרבת בגלל "מיכלים של תירס שהסתירו". הוא העיד כי ראה את המשאית כשהיתה במרחק של כחמישה מטרים ממנו ושב והעיד שניסה לבלום בגלל המשאית אך החליק משום שעל הכביש היו חצץ או חול [עמ' 17]. בהמשך העיד שהמשאית המתקרבת הפתיעה והבהילה אותו וכי לאחר התאונה "שכבתי לפני המשאית ... פחות מחצי מטר" [עמ' 19, 8-13]. התובע נחקר כמובן על הגרסה שנרשמה למל"ל ולחברת הביטוח והסביר כי מי שרשם את הגרסה היה מר יצחק ניר, האחראי מטעם הקיבוץ על הנושא, וכי הוא עצמו לא ייחס חשיבות לרישום מדוייק של פרטי המקרה ולתיעוד מעורבות המשאית שכן כלל לא חשב שמדובר בתאונת דרכים. אציין כי מר ניר נתן תצהיר אך לא יכול היה להתייצב לעדות בשל גילו ומצבו הבריאותי וכי חוקר הנתבעת אישר כי מר ניר מסר לו שהוא זה שרשם את המסמכים. בכל הנוגע לנסיבות התאונה עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין [סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971], אולם ניתן לה חיזוק ניכר בעדותו של מר עומר דסברג שהגיע למקום מייד אחרי התאונה ואישר את מרבית פרטי עדותו של התובע וכן שכבר במקום התאונה מסר התובע כי נפל משום שנבהל מהמשאית, וכאמור בעדותו שמע "רעש שבלימה של משאית משמיעה, של הבלמים, של הגוף של המשאית שהיא עוצרת בפתאומיות" [עמ' 8, 19-20] ואז: "אני הגעתי, שמעתי רעש, הגעתי, היה שם איפה שהתאילנדים עובדים עם מיכל התירס, ואז ראיתי את התובע שוכב עם האופניים, והמשאית נמצאת מעליו. שלב ראשון הייתי בטוח, פחדתי שהוא נפגע, התקשרתי לבוס שלי שיגיע עם רכב. את העובדה שהוא החליק כתוצאה מהמשאית שמעתי ממנו, אני חשבתי שהיא פגעה בו כשראיתי את הדברים. לא ראיתי את הפגיעה או את ההחלקה. הוא אמר לי שהמשאית לא פגעה בו, הוא החליק" [עמ' 6, 3-8] הנה-כי-כן: מר דסברג אישר ששמע משאית בולמת וראה את התובע שוכב קרוב מאוד למשאית - כפי שתאר זאת התובע - וכי כבר במקום הארוע מסר התובע שנבהל מהמשאית; עדות התובע כשלעצמה היתה עקבית וקוהרנטית; גרסת התובע תואמת גם את תנאי השטח כפי שתוארו בידי העדים ובראיות שהוצגו [נ/1-נ/4] והתובע אינו מסתיר שנפל בגלל החצץ והחול ואינו תולה את הנפילה במשאית המתקרבת בלבד - דבר המחזק את אמינות גרסתו. על רקע אלה, ונוכח העובדה ואף ניתנו הסברים סבירים והגיוניים בנוגע לנסיבות רישום המסמכים למל"ל ולביטוח שכן התובע הודה שכלל לא חשב שמדובר בתאונת דרכים עד שפגש את בא-כוחו, מצאתי לקבוע כי מכלול העדויות והראיות תומך בגרסת התובע ואני מקבל את גרסתו בנוגע לנסיבות התאונה. האם התאונה היא תאונת דרכים? לטענת הנתבעת נסיבות התאונה אינן מהות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק שכן התובע לא נפל בגלל המשאית אלא מסיבה אחרת. אינני מקבל טענה זו. החוק אינו מחייב מגע פיזי בין הרכב לבין הנפגע ומכאן שנזק שנגרם כתוצאה מבהלה מרכב מנועי עשוי להוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [מהדורה שלישית, תשס"ה-2005] 154). עם זאת נדרש קשר סיבתי ממשי בין הבהלה לבין הנפילה, היינו - שהשימוש ברכב המנועי יהווה סיבה ממשית לנפילה, למשל כאשר קיימת קרבה מסכנת של הרכב לנפגע באופן שהצדיק את הבהלה (ע"א (מחוזי ת"א) 4049/04 מור חיים נ' קרנית [200 5]; ע"א (מחוזי חי') 5105/07 קרנית נ' עאשור [2009]; ת.א. (מחוזי ימ') 763/95 עדרי נ' קרנית ; ת.א (שלום חי') 29238/99 סלוצקי נ' קרנית [2001]; ת.א (שלום ת"א) דורון נ' מכלוף [1996]; א. ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים [מהדורה רביעית, 2012], מעמ' 267; וכן השוו ע"א 6216/03 נסאר נ' מ.ח.מ בע"מ [2005]). יישום הלכות אלו בענייננו מוביל למסקנה כי אכן מדובר בתאונת דרכים. אכן, התובע הבהיר שבפועל החליק משום שעל הכביש היו חול וחצץ, אולם הוא הדגיש - וגרסתו התקבלה - כי לא היה נופל אלמלא נבהל מן המשאית בה הבחין במרחק קרוב ביותר (כחמישה מטרים). טענתה העיקרית של הנתבעת לפיה התובע החליק ללא קשר למשאית נדחתה באופן עובדתי, ומן העדויות שהובאו נלמד כי המשאית אכן נאלצה לבלום (כאמור בעדותו של מר דסברג ששמע את הבלימה) וכי לאחר התאונה שכב התובע סמוך מאוד למשאית, דבר המבהיר שאכן היתה קרבה מסוכנת ביותר בין התובע לבין המשאית - קרבה שהצדיקה בהלה. מכלול העדויות והראיות שהוצגו תומך גם בטענת התובע שלא יכול היה להבחין במשאית בגלל מיכלי התירס שחסמו את הראייה וכי ראה אותה רק כשכבר היה בצומת. נמצא אפוא כי התובע שנכנס לצומת במהירות גבוה יחסית ראה את המשאית נכנסת גם היא, נבהל, ניסה להתחמק מן המשאית, כתוצאה מכך החליק על החצץ והחול שהיו במקום, נפל והמשאית הצליחה לעצור כשהיתה במרחק של פחות ממטר ממנו. אין כל ספק כי הבהלה מהמשאית היא שגרמה לנפילה וכי אם לא היה נבהל מהמשאית הנפילה לא היתה מרחשת. מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש התחבורתי במשאית לבין נפילת התובע באופן המצדיק קביעה כי מדובר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. סיכום ביניים נמצא כי גרסתו העובדתית של התובע בנוגע לנסיבות התאונה הוכחה ונסיבות אלו מצדיקות הכרה בתאונה כתאונת דרכים. שאלה נפרדת היא האם קרנית חייבת לפצות את התובע. חבותה של קרנית לפצות את התובע סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מטיל על הנתבעת חובה לפצות נפגע במקום בו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". עם זאת, על מנת לזכות בפיצוי חייב התובע לפעול בשקידה סבירה לאיתור הנהג הפוגע, לרבות רישום פרטיו בעת הפגיעה וכן ניסיונות סבירים לאיתורו בשלב מאוחר יותר (ע"א 502/84 קרנית נ' הורביץ, פ"ד מא(1) 542 [1987]; רע"א 3909/08 קרנית נ' קורן [2009]). הנתבעת טוענת שהתובע לא פעל בשקידה סבירה לאיתור הנהג הן משום שנמנע מלקחת את פרטיו בעת התאונה והן משום שגם בהמשך לא ביצע פעולות נדרשות לאיתור המשאית ולא פנה לגורמים פוטנציאליים שהפעילו משאיות בקיבוץ. התובע טוען כי הואיל והמשאית לא פגעה בו סבר שאין רלוונטיות לפרטיה ולא רשם אותם בזמן התאונה וכי כשהבין בדיעבד שמדובר בתאונת דרכים פנה לכל הגורמים הרלוונטיים על מנת לאתר את פרטיה אך נכשל. התובע ציין כי גם חוקרים שהפעילה הנתבעת וקיבלו לידיהם את כל המידע הרלוונטי לא הצליחו לאתר את המשאית. אני מקבל את עמדת התובע. אי-רישום פרטי הנהג והמשאית בעת הפגיעה: בית-המשפט העליון הבהיר בפרשת קורן שאין לשפוט את התנהגות הנפגע בזמן התאונה שיפוט מחמיר ויש לבחון את סבירות התנהלותו בהתחשב במצבו הנפשי והרפואי לאחר התאונה ובתפיסתו של אדם סביר שאינו משפטן את מצב הדברים [ריבלין, 461 ואילך]. נפגע שפעל בתום לב ולא רשם את פרטי הפוגע מסיבה סבירה יזכה בפיצוי וזאת להבדיל מנפגע שבחר במודע או בהתרשלות שלא לרשום את פרטי הפוגע, למשל מחוסר נעימות או משום שחשב שהפגיעה אינה חמורה (פרשת קורן, סעיף 15). במקרה הנוכחי שוכנעתי שהתובע פעל בתום לב ובאופן סביר שכן לא נהג בחוסר אכפתיות או באזלת יד אלא שגה בהבנת המצב המשפטי כתוצאה מנסיבותיו הייחודיות של המקרה ומכך שהמשאית לא פגעה בו. הדרישה מנפגע לרשום את פרטי הפוגע מבוססת על ההנחה שאדם סביר שנפגע בתאונה יבקש לתעד את פרטי הפוגע, אלא שבמקרה הנוכחי המשאית לא פגעה בתובע במישרין. טענת התובע - שאינו משפטן ואינו בקי בדקויות חוק הפיצויים - שחשב שאין צורך ברישום פרטי המשאית שלא פגעה בו אינה מופרכת מיסודה, ואכן, גם עדים נוספים שנכחו בארוע לא חשבו לרשום את פרטי המשאית. יתרה מכך, לאחר התאונה סבל התובע מן הפגיעה בכתף ופונה מן המקום וסביר כי מירב תשומת ליבו הופנתה למצבו הגופני ולבהלה הגדולה מכך שהמשאית כמעט פגעה בו. בנסיבות אלו מצאתי לקבוע שאין לשלול מן התובע פיצוי משום שלא רשם את פרטי המשאית במועדש התאונה. נסיונות מאוחרים לאיתור המשאית: אדם שנפגע בתאונת דרכים נדרש לפעול "באורח סביר - לא יותר אך גם לא פחות - למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח" [ריבלין, 463]. די שבית המשפט ישתכנע בתום-ליבו של הנפגע ובניסיונותיו הכנים לגלות את זהותו של הנהג-הפוגע בשלב מאוחר יותר בכדי שיכיר בחבותה של קרנית [פרשת קורן, שם]. האיזון שבין אינטרס הנפגע והתכלית שבהקמת קרנית לבין אינטרס הציבור המממן את הפיצוי מצדיק לדרוש מן הנפגע לבצע פעולות סבירות לאיתור הרכב המעורב, אך אין זה סביר להטיל עליו נטל כבד מדי ולדרוש ממנו לבצע חקירות ומעשי בילוש לאחר מעשה או לנקוט הליכים משפטיים כלפי צדדים שלישיים שאפשר ויש להם מידע על המזיק. היקף הפעולות הסבירות נבחן, כמובן, בכל מקרה לגופו, בשים לב לנסיבות הספציפיות וליכולתו של התובע לאתר את הנהג הפוגע או לזהות פרטים הקשורים אליו, וברי כי במקום שבו יש לו מידע או יתרון מהותי על קרנית יוטל עליו נטל כבד יותר (השוו ת.א (שלום אשקלון) 221/07 צמח נ' קרנית [2010]). אשר לענייננו, התובע העיד כי למד על האפשרות שמדובר בתאונת דרכים באקראי, כשנתיים לאחר המקרה עת שוחח עם עורך הדין על עניין אחר שקשור ברעייתו [עמ' 25]. רק אז החל לפעול לאיתור המשאית וביצע מספר פעולות ובהן פנייה למזכירת הקיבוץ שהודיעה לו שאין רישום על כניסת משאיות לקיבוץ אך הפנתה אותו לארבעה גורמים בקיבוץ שמקבלים או מוציאים סחורה באמצעות משאיות. התובע פנה לגורמים אלה וקיבל תשובות כדלקמן: מנהל "אסם התבואות" מסר כי ביום זה לא קיבל סחורה; מנהל "בית אריזה לתירס" מסר כי אינו מוציא סחורה בשעה 7:00 וכי אין רישום על משאיות המשיאות תירס מן השדה; ב"מרכז המזון" לא נמצא רישום מיום התאונה; ואילו מנהלת החשבונות מול ספקים מסרה כי הקיבוץ עובד עם חברה בשם "א. סלים הובלות והסעות בע"מ" ומסרה לו פרטי התקשרות. התובע פנה טלפונית לחברת א. סלים הנ"ל ושם נמסר לו "לא יודעים מה היה". התובע נחקר על שיחה טלפונית זו והעיד כי מדובר בשיחה בת שתי דקות וכי "לא יודע עם מי דיברתי, היו שני טלפונים של החב'. בטלפון הראשון לא ענו לי. בטלפון השני דיברתי עם מישהו הסברתי לו את נסיבות המקרה שאני מבקש את העזרה שלהם והוא אמר שהם לא יודעים מה היה שם, והם לא יכולים לתת לי שום דבר" [עמ/ 18, 5]. לשלמות התמונה נציין כי הנתבעת הפעילה חוקר ומדוח החקירה שהוגש עלה כי הברור שערך העלה שלקיבוץ נכנסות כ-300 משאיות מדי יום ואין רישום של פרטי המשאיות. לא נרשם כי החוקר ביצע פעולות לאיתור המשאית הספציפית. לטענת הנתבעת הפעולות שעשה אינן מהוות שקידה סבירה לאיתור המשאית והיה עליו לבצע פעולות חקירה נוספות, בעיקר מול חברת א. סלים עימה שוחח טלפונית, ובכלל זה פניה רשמית לחברה ודרישה לקבל פרטים על משאיות לבנות שעבדו באותו יום בקיבוץ. אינני מקבל טענה זו ומצאתי כי בנסיבות העניין ביצע התובע פעולות סבירות ביותר לאיתור המשאית גם בשלב המאוחר. יש לזכור כי מדובר בבדיקה שבוצעה כשנתיים לאחר המקרה ושבכל יום נכנסות לקיבוץ מספר רב של משאיות לצרכים שונים ואין רישום של פרטיהן. אין בנסיבות אלו מקום לחייב את התובע לבצע חקירות מורכבות של כל מזיק פוטנציאלי שמשאית מטעמו עשויה היתה להכנס לקיבוץ, לרבות חברת א.סלים, שאינה בעל דין ואין כל ודאות כי דווקא אחת ממשאיותיה היא שהיתה מעורבת בתאונה. יתרה מכך, בעניין זה אין לתובע כל יתרון על פני הנתבעת שלו רצתה היתה יכולה לבצע את החקירה או לבקש את הצווים בעצמה. אני קובע אפוא כי התובע פעל בשקידה סבירה לאיתור המשאית המעורבת בתאונה, ומשלא עלה בידו לעשות זאת מוטלת על קרנית החוב לפצותו. סוף דבר התובע הוכיח את נסיבות התאונה ונמצא כי נפל משום שנבהל ממשאית. נסיבות התאונה כפי שהוכחו מצדיקות הכרה במקרה כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. נמצא כי התובע פעל בשקידה סבירה, בתום לב ובאופן סביר לאיתור המשאית, אך לא עלה בידו לאתרה. נוכח האמור לעיל התביעה מתקבלת ונקבע כי קרנית אחראית לפצות את התובע, בהתאם לסעיף 12(1) לחוק. קרנית תשלם לתובע את הוצאות השלב הדיוני הנוכחי בסך 10,000 ₪. באי כוח בעלי הדין יגישו בקשות לעניין המשך ניהול ההליכים בתיק, לרבות הערכת הנכות ככל שלא נקבעה נכות על פי דין, בתוך 30 יום מהיום. תזכורת פנימית ליום 28/8/12. קרנית