קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר כסף שהופקד בבנק הדואר / ביטול הפקדה בבנק הדואר: לפניי תובענה שעניינה דרישה להשבת כספים שהופקו בחשבון בבנק הדואר. התובעת, חברת נייליס קוסמטיקס בע"מ (להלן: "התובעת"), הוקמה ביום 1/9/09 על ידי מר יוסף אברהם (להלן: "אברהם"). אברהם שימש כבעל מניות יחיד וכמנהלה של התובעת. ביום 27/10/09 פתחה התובעת באמצעות אברהם, חשבון בנק המכונה "חשבון סילוקים עסקי" (להלן: "החשבון") בבנק הדואר, המנוהל באמצעות הנתבעת, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: "בנק הדואר"). אין חולק כי החשבון שימש את התובעת בעיקר לצורך קבלת החזרי מע"מ ולצורך משיכת המחאות. מעבר לכך, נפח הפעילות בחשבון היה נמוך. אין אף מחלוקת כי בשל זיכוי החשבון בהחזרי מע"מ, נכון ליום 31/7/11, הצטברה בחשבון יתרת זכות בסך של 10,103 ₪ (להלן: "יתרת הזכות"). מוסכמה נוספת היא שביום 23/8/11 חסם בנק הדואר את החשבון, עצר בו את הפעילות ומנע מהתובעת מלקבל את יתרת הזכות. טענות הצדדים - התובעת מסכימה כי לבנק הדואר היתה סמכות לחסום את החשבון במועד שהדבר בוצע בשל הנסיבות אשר בעטיין החסימה בוצעה, אך טוענת שיש להשיב לה את יתרת הזכות שהצטברה במועד החסימה. בנק הדואר טוען שהסיבה לעיכוב הכספים הינה הזכות של בנק הדואר לקזז את יתרת הזכות בחשבון כנגד חובות שקיימים מצידו של אברהם כלפי בנק הדואר. במענה לטענה זו, טוענת התובעת כי חובות כלפי בנק הדואר קיימים, אולי, רק מצד אברהם באופן אישי, אך לא מצד התובעת וכי אין מקום לעכב כספים שמגיעים לתובעת בשל טענות ככל שתהנא כלפי אברהם באופן אישי. כפי שסיכם ב"כ התובעת בתום הדיון, הרי שטענתה העיקרית של התובעת מופנית כנגד הרמת המסך שמבקש לבצע בנק הדואר. מסכת הראיות - בפניי נשמעה עדותו של אברהם, כמו גם עדותה של הגב' ניצה יונתן (להלן: "יונתן") נציגת בנק הדואר. בנוסף, הצדדים הגישו מסמכים שונים, לרבות פרוטוקול הדיון שהתנהל ביום 18/1/12 בפני כב' הרשמת הבכירה ספרא-ברנע, אשר אף במהלכו נחקרה יונתן. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות, שכן שוכנעתי שמן הראוי לאפשר לבנק לקזז אל מול החוב שלו כלפי התובעת את החוב שיש לאברהם כלפי הבנק - ואבהיר להלן את עמדתי. קיזוז עקרוני ביחסים שבין בנק הדואר לבין התובעת - זכותו של בנק הדואר לקזז למול יתרת הזכות של התובעת כל חוב שיש לתובעת כלפיו - לא היתה שנויה במחלוקת, הואיל והיא מעוגנת בהוראות סעיפים, 12, 13 ו-15 של הסכם פתיחת החשבון (להלן: "הסכם פתיחת החשבון"), מעבר לקיומה ע"פ דיני החוזים הכללים. משמע, שככל שיוכח שיש לתובעת חוב כלפי הבנק - הוא יקוזז למול יתרת הזכות. החוב של אברהם כלפי הבנק - החוב שאותו מבקש לקזז בנק הדואר הינו בגין תשלום שביצע בנק הדואר מכח פסק דין שנותן תוקף להסדר גישור במסגרת תיק אזרחי (שלום ת"א) 14819-10-10 (להלן: "התיק בתל-אביב"). באותו תיק הוגשה תביעה על ידי אדם בשם אלון בן משה (להלן: "בן משה") כנגד אברהם, כנגד חברה שבבעלות אברהם (שאינה התובעת), כנגד אדם פרטי נוסף, כנגד בנק הדואר וכנגד בנק הפועלים. בתמצית המירבית האפשרית אתאר את עניינו של התיק בתל-אביב: אברהם הבטיח לבן משה לרכוש עבורו רכב מעוקל ממחסני "נעמן" בעכו. בן משה נתן בידי אברהם 96,600 ₪ על מנת שאברהם ירכוש באמצעותם את הרכב. הסכום שולם בשתי המחאות משוכות מחשבון הבנק של בן משה (בבנק הפועלים): המחאה אחת, בסך 39,600 ₪, משוכה לפקודת "יוסי אברהם שמאים בע"מ" והמחאה שניה, בסך 60,000 ₪, משוכה לפקודת "יוסף אברהם שמאים". שתי ההמחאות נשאו את הכיתוב "למוטב בלבד". בבנק הדואר נוהלו באותה העת (בשנת 2010) שני חשבונות בנק נוספים של חברות של אברהם (מעבר לחשבון של התובעת נשוא תיק זה). חשבון אחד היה של חברה בשם "יוסי אברהם שמאי רכב צ.מ.א בע"מ" והשני - של חברה בעלת השם הבא: "יוסי אברהם השמאי הרכב ציוד מכני הנדסי כבד אלמנטרי בע"מ" אשר בעבר נקראה "י.א. שמאים רכב אלמנטרי בע"מ" ולפני כן היתה בעלת שם נוסף - מורכב ומסובך ומטעה לא פחות (וראו את התדפיסים מרשם החברות שצורפו לגבי החברות כנספח לבקשת הרשות להגן). בנק הדואר הפקיד את שתי ההמחאות שנתן בן משה לחשבון של החברה בשם "יוסי אברהם השמאי הרכב ציוד מכני הנדסי כבד אלמנטרי בע"מ", למרות שלא זה היה השם המדויק שהופיע על ההמחאות ולמרות שצוין עליהן "למוטב בלבד". בנק הפועלים כיבד את ההפקדה והכסף עבר בפועל מבנק הפועלים לחשבון של החברה של אברהם בבנק הדואר. למותר לציין כי שתי החברות הינן חברות פרטיות בבעלותו ובניהולו הבלעדים של אברהם. אברהם משך את הכספים שהופקדו לחשבון של החברה לאחר הפקדתם. כמה ימים לאחר מכן, התברר כי אברהם לא יכול ו/או לא מתכוון להעביר לבן משה את הזכויות ברכב המעוקל כפי שהובטח. בן משה, מן הסתם, ביקש לבטל את ההתקשרות, ביקש לקבל את כספו בחזרה - אך אברהם סרב ו/או נעלם. לאור האמור מעלה, הוגשה התביעה בתיק בתל-אביב. כנגד אברהם והחברה שבבעלותו ניתן פסק דין לגבי מלוא סכום התביעה בהעדר והם חוייבו לשלם לבן משה 140,000 ₪. טענותיו של בן משה כלפי בנק הדואר היו כי נפלה שגגה מלפני בנק הדואר שעה שהסכים להפקיד את ההמחאות לתוך חשבון הבנק של החברה למרות ששם החברה אינו השם שמופיע על שתי ההמחאות - שהיו "למוטב בלבד", וראו כי שתי ההמחאות נרשמו כל אחת לפקודת מוטב עם שם שונה מעט. טענה דומה הופנתה כלפי הבנק של בן משה, בנק הפועלים, דהיינו - בן משה טען שהבנק שלו היה חייב להמנע מהעברת הכסף לבנק הדואר, שעה ששמות המוטבים אינם מדוייקים. המחלוקת של בן משה מול שני הבנקים הועברה לגישור, ולאחר הליך הגישור - הושג הסדר לפיו לגבי חלק מסכום התביעה יקום חיוב גם מצד הבנקים במקביל לחיובו של אברהם ושל החברה של אברהם, דהיינו שלגבי סכומים מסוימים החיוב יהיה "ביחד ולחוד". לגבי בנק הדואר, סוכם שהוא ישלם לבן משה 18,000 ₪ במקביל לחיובו של אברהם. הסכום שולם לבן משה. לתובעת ישנן השגות באשר למניעים אשר היו בבסיס אותו הסדר גישור, אך אין בכוונתי לדון באותן השגות, שעה שעסקינן בהסדר גישור שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בימ"ש השלום בתל אביב והמדובר בפסק דין חלוט אשר מכוחו למעשה חוייב בנק הדואר לשלם לבן משה 18,000 ₪ במקביל לאברהם. נשאלת השאלה אם לבנק קמה הזכות לדרוש מאברהם שישיב לו את אותם 18,000 ₪ שהבנק שילם לבן משה - ונדמה לי שהתשובה לשאלה זו הינה בחיוב. אין ספק שהיה על בנק הדואר להקפיד על שמות המוטבים ולכן ניתן להבין את הסדר הגישור המתואר מעלה - אך יחד עם זאת, ביחסים שבין בנק הדואר לבין אברהם - ברי כי על אברהם להשיב את הכסף לבנק הדואר. מי שמלכתחילה אחראי לכך שנמשכו שתי המחאות, כל אחת עם שם מוטב שונה ואף לא אחת עם שם של חברה שיש לה חשבון בבנק הדואר - הוא אברהם (ואולי אין בכלל חברה בשם "יוסי אברהם שמאים בע"מ"); מי שאחראי לכך ששתי ההמחאות תופקדנה לתוך החשבון של החברה של אברהם (אשר שמה שונה) - הוא אברהם; והחשוב מכל - מי שמשך את הכספים שהגיעו מבן משה ולקח אותם לידיו מתוך החשבון של החברה - הוא אברהם. לכן, בנק הדואר יכול "לחזור" אל אברהם בדרישה להשיב לו את מה ששילם לבן משה או לשפות אותו בגין מה ששילם לבן משה, ועל אברהם להשיב לבנק הדואר 18,000 ₪ - הן מכח הקביעה כי אברהם ניצל לרעה את חשבון הבנק שהיה לחברה בבנק הדואר והן מכח דיני עשית עושר שלא במשפט. בהקשר זה יש עוד לציין כי כאשר אברהם נשאל בחקירתו הנגדית אם הוא יודע שבנק הדואר שילם "במקומו" או "עבורו" 18,000 ₪ לבן משה, הוא לא הכחיש שכך היה ושזו משמעותו של פסה"ד בתיק שהתנהל בתל-אביב (עמ' 10 שורות 1-3). לכן, הבנק זכאי לקזז את הסכום ששולם כמתואר מעלה, מכל חוב שעשוי להיות מצד בנק הדואר כלפי אברהם. האפשרות לקזז את החוב שיש לאברהם מול הזכות שיש לחברה - עתה יש לשאול אם יש מקום לבצע הרמת מסך בין החברה לבין אברהם - ואף כאן התשובה חיובית. הוראות החוק הרלבנטיות הינן הוראות סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (לאחר תיקון מס' 3, משנת תשס"ה-2005), אשר כותרתו "הרמת מסך", לאמור: "6. א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) .... " במהלך הדיון, טען ב"כ של התובעת כי אין מקום לבצע הרמת מסך כיון שאין המדובר במקרה חריג שבו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך הונאה או קיפוח של נושה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת לפרוע את החובות. משמע, שטיעוניו כוונו אל עבר סעיף 6(א). דא עקא, שבעניינינו הרמת המסך הינה מהסוג אשר מוסדר בסעיף 6(ב) ולא בסעיף 6(א). אין הכוונה להרים את המסך כך שחובותיה של החברה (התובעת) ייוחסו לבעל המניות (אברהם). שהרי לתובעת אין חובות כלפי בנק הדואר אלא יתרת זכות. הכוונה היא לייחס חוב של בעל המניות לחברה, כלומר, לייחס את החוב שיש לאברהם כלפי בנק הדואר לחברה (ואז להורות על קיזוז). בחינת התנאים הקבועים בסעיף 6(ב) מראה כי בהמ"ש רשאי לייחס חוב של בעל מניות לחברה "אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון". משמע, שאין צורך להוכיח כי עסקינן במקרה חריג, אין צורך להוכיח נסיון להונאה או קיפוח ואין צורך לבחון אם ניטל סיכון בלתי סביר וגו'. במקרה זה אני משוכנעת שצודק ונכון לייחס את החוב של אברהם לחברה - מחמת הנימוקים הבאים במצטבר - וכל אחד לחוד. ראשית, המדובר בחברה פרטית אשר נמצאת בבעלותו הבלעדית של אברהם והוא מנהלה היחיד - וראו את עדותו של אברהם ואת התדפיס מרשם החברות שצורף כנספח 3 לבקשת הרשות להגן. בהקשר זה אבקש להעיר כי התובעת צירפה לכתב התביעה כנספח תצלום של אחד מארבעת דפי פתיחת החשבון. מעיון בעמוד זה עולה כי החשבון נפתח על ידי אברהם בלבד. נדהמתי לראות, לאחר עיון בארבעת הדפים של הסכם פתיחת החשבון, אשר צורפו במלואם לבקשת הרשות להגן, כי על הטופס חתום גם מר רוני בן דוד, מחיפה, המופיע כמורשה חתימה נוסף של החברה. לאחר "גילוי" זה שבתי במהרה לבחון שנית את המסמך שצורף לכתב התביעה ובחינה חוזרת שלו מראה שהעמוד שצורף לכתב התביעה הינו צילום אשר נמחקו ממנו פרטיו של אותו רוני בן דוד. לא אמהר להסיק מסקנות, אך נדמה לי שרק בשל העובדה דלעיל - היה מקום לדחות את התביעה ובוודאי שיש בכך כדי להוות הצדקה להרמת המסך כך שהתוצאה תהא שבנק הדואר אינו חייב להשיב לחברה סכום זה או אחר. שנית, המדובר בחברה שאינה פעילה עוד וראו כי אברהם אישר כי היא למעשה לא מקיימת כיום פעילות עסקית, כי לא שולמה בגינה האגרה המתחייבת (עמ' 8 שורות 7-8) וכי אין לה היום כל נכסים (עמ' 9 שורות 17-21). שלישית, הוכח שהחברה הוקמה בספטמבר 2009, למרות שאברהם הוכרז עוד בדצמבר 2007 כחייב מוגבל באמצעים חמורים. משמעות הדברים היא שבהתאם לחוק ההוצל"פ, התשכ"ו-1967, אסור היה לאברהם לפתוח את החברה במועד שנפתחה, משמע, שפתיחתה "נולדה בחטא" וכנגזר מכך, פתיחת החשבון בבנק הדואר מעוררת קשיים. במהלך הדיון אברהם טען שהיה לו "אישור מיוחד" לפתוח את החברה (עמ' 9 שורות 3-6), בבחינת סייג לאותה הגבלה באמצעים חמורים שהוטלה עליו והוא אף מסר שהוא יכול להתקשר למשרד ולבקש שישלחו לו את המסמך הרלבנטי. מבחינתי, מסמך שכזה לא הוצג ומן הראוי היה להביאו לדיון (ככל שקיים), שכן התובעת ואברהם ידעו שזו אחת מטענות בנק הדואר (וראו כי היא פורטה באריכות בבקשת הרשות להגן שהוגשה). רביעית, כנגד אברהם קיימים למעלה מ-130 (!!!) תיקי הוצל"פ אשר סכומם המצטבר למעלה מ-10 מיליון ₪ (!!!) וראו כי הוא מודה שכך הם פני הדברים ויש לשים לב שמהתדפיסים שהוגשו לתיק ביהמ"ש עולה שתיקי הוצל"פ רבים נפתחו לפני הקמת התובעת. המשמעות הינה - שאם בנק הדואר יחזיר את יתרת הזכות לחברה, אברהם - כבעל המניות יקח לידיו את הסכום - בעודו חייב עשרות מליוני שקלים לנושים רבים מספור. אין לחשוד באברהם כמי שיכניס את אותו הסכום לקופת ההוצל"פ על מנת שיועבר לחלק מהנושים על חשבון חלק מהחובות שיש לו, ונראה לי בלתי הוגן ובלתי סביר לאפשר לאברהם לנצל את אישיותה המשפטית של החברה (אשר אינה פעילה) ובאמצעותה לקבל לידיו באופן אישי את הסכום בו עסקינן, בעוד שהוא את חובו כלפי בנק הדואר וכלפי שאר הנושים לא ישיב ככל הנראה בזמן הקרוב. בשלב זה אחזור אחורה לרגע לחלק של פסק הדין בו דנתי בתיק שנוהל בתל-אביב, ואציין כי ככל הנראה, בשל המצב המתואר מעלה, לא טרח בנק הדואר להגיש תביעה כנגד אברהם לגבי החוב של אברהם וככל הנראה אף לא תוגש תביעה שכזו. המדובר בסכום של 18,000 ₪ בלבד, ואף אם יקבל בנק הדואר לטובתו פס"ד על מלוא הסכום - הוא יוכל רק להצטרף כנושה למסת התיקים שמתנהלים בלשכות ההוצל"פ השונות בארץ, וברי כי ישנם נושים עדיפים. אין מקום לאלץ את בנק הדואר להעביר לכיסו הפרטי של אברהם את יתרת הזכות כאשר אנו יודעים כי הסיכוי שהבנק יוכל לגבות מאברהם את החוב הנגדי שואף לאפס. חמישית, יש לתת את הדעת לשאר הנספחים שצורפו לבקשת הרשות להגן באשר לכתבי האישום, הכרעת הדין וגזר הדין שקיימים בעניינו של אברהם, ובמיוחד להכרעת הדין בת.פ. (שלום חיפה) 3531/03 מ"י נ' אברהם - שם אברהם הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירות של שימוש במסמך מזויף ובניסיון לקבל דבר במרמה כמו גם להחלטת בהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק פש"ר 314/05 אשר התנהל כנגד אברהם, שם נקבעו ממצאים עובדתיים חמורים כלפי אברהם וכלפי התנהלותו. בינות לנספחים קיים עוד פס"ד מעניין בעניינו של אברהם, אשר אף שם הוא חוייב בתשלום בגין התנהלות שיש בה משום מרמה וניצול לרעה של חברה נוספת שהיתה בבעלותו. בנוסף - כוללים הנספחים העתקים של כתבי אישום שהוגשו כנגד אברהם בעת האחרונה, אך לא אתייחס אליהם כיון שלגבי פרשיות אלו עומדת לאברהם חזקת החפות ולא אציין את פרטיהם. ששית, יש לראות כי בהחלטתה של כב' הרשמת הבכירה ספרא-ברנע בבקשה הרשות להגן, היא חייבה את החברה לשלם לבנק הדואר הוצאות בסך 2,000 ₪ ללא קשר לתוצאות המשפט. היות וסכום זה טרם שולם, הרי שבראש ובראשונה יכול בנק הדואר לנכות מיתרת הזכות את אותם 2,000 ₪, כך שיתרת הזכות "העדכנית" תהא רק 8,102 ₪. סיכום - לאור כל האמור מעלה - מצאתי כי הוכח כדבעי שאברהם חייב לבנק הדואר סך של לפחות 18,000 ₪ וכי יש מקום לייחס לתובעת את אותו החוב. לכן, בנק הדואר יכול לקזז את החוב בסך של 18,000 ₪ כנגד יתרת הזכות העדכנית, בסך של 8,102 ₪ - והתוצאה היא שבנק הדואר אינו חייב להשיב לתובעת את יתרת הזכות העדכנית. מכאן, שהתביעה להשבת הכספים נדחית. אני מחייבת את התובעת בתשלום הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ), אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, מעבר להוצאות שפסקה כב' הרשמת. בנקדוארבנק הדואר