תביעה לתשלום רווחים משותפות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום רווחים משותפות: הנשיא (גולדברג) המערער הגיש בשנת 1989 תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבים 1 ו-2 (ת.א. 672/89) ובה טען כי הוא והמשיבים "מפעילים במשותף חניון ברחוב הרב קוק, ירושלים", ובקשתו היתה ליתן דין וחשבון על פעולותהם במסגרת עסקי השותפות. לחלופין טען שהמשיבים התחייבו לשתף אותו ברווחי הנהלת החניון. לאחר מספר ישיבות בבית המשפט המחוזי, לרבות שמיעת עדים, הגיעו הצדדים ביום 1.5.1991 להסכם פשרה, אשר זה לשונו: "בשלב זה מודיעים הצדדים כי הגיעו לפשרה לפיו ינתן פסק דין שבו יקבע כי התובע היה שותף בשליש בחניון המצויין בכתב התביעה וכי הוא זכאי לקבל את הסעד המבוקש קרי, חשבונות והם מסמיכים את התובע לפנות לשלטונות מס הכנסה ולשלטונות מע"מ וכן לבנק שבו התנהל החשבון של החניון כדי לקבל כל פרט או עובדה שלא נמצאת ברשותם, החומר המצוי ברשות הנתבעים יימסר לתובע תוך 45 יום, וזאת בתצהיר. לאחר קבלת חשבונות ואימות נכונותם יקבל שליש מהרווחים אם יהיו כאלה. התובע מצהיר כי לא יהיו לו כל התביעות בגין עסקאות המשותפות עם הנתבעים - כולל אינטרפאואר בע"מ והשותפות". על ההסכם האמור חתמו המערער, שני המשיבים וכן באי כוחם. בית המשפט המחוזי (השופט הכט) נתן תוקף של פסק דין להסדר. 2. חלפו מספר שנים מאז חתימתו של אותו הסכם, וביום 26.1.1995 הגיש המערער תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נגד שני המשיבים הנ"ל ונגד המשיבה מס' 8 אינטרפאור ייזום עסקי ורעיוני בינלאומי (שהינה שותפות רשומה) לתשלום סך של 427,792 ₪, המורכב מקרן שכר עבודה, שעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ודמי הודעה מוקדמת, כל אלה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. התביעה כולה מתייחסת לתקופה מיום 1.3.1987 ועד יום 30.9.1989, ז.א. לתקופה שלפני חתימת הסכם הפשרה. טענת המערער היתה כי שימש "עובד" של שלושת המשיבים. כי המשיבים הוליכוהו שולל, ניצלו את תום ליבו ותמימותו ו"זרקו אותו לכלבים". המשיבים התגוננו בטענת מעשה בית הדין הן באשר למהות היחסים שבין הצדדים והן באשר להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. 3. בית הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי נויגבורן ונציגי הציבור והב וקרמר; תב"ע נה/3-331) דחה את התביעה, בקובעו כי אכן הסכם הפשרה שנחתם בבית המשפט המחוזי מסלק את כל תביעות המערער כלפי המשיבים "בגין כל עסקה משותפת, ואין זה חשוב אם מדובר בשותפות, ביחסי שכירות או בעסקה שהתובע, לאחר שמונה שנים, פתאום מחליט כי יחסי עובד-מעביד ולא יחסי שותפות". 4. באת כוח המערער ניסתה לשכנעו כי התביעה והסכם הפשרה מתייחסים אך ורק לעסקאות המשותפות שבין הצדדים, ואין בהם כדי לפגוע כהוא אך ורק לעסקאות המשותפות שבין הצדדים, ואין בהם כדי לפגוע כהוא זה בשכרו של המערער ובפיצויי הפיטורים המגיעים לו בגין עבודתו כשכיר אצל המשיבים. עוד טענה כי מדובר בחוקי מגן שאין בגינם ויתור. בא-כוח המשיבים לא התבקש להשיב. 5. דינו של הערעור להידחות מכל וכל. קריאת הסכם הפשרה בשלמות מביאה למסקנה החד משמעית, על פיה האמור מהסכם בא לסלק את כל תביעותיו של המערער מהמשיבים והדברים נאמרו במפורש: "התובע מצהיר כי לא יהיו לו כל תביעות בגין עסקאות המשותפות עם הנתבעים-כולל אינטרפאואר בע"מ והשותפות". באחד המסמכים אותם הגיש המערער לבית המשפט המחוזי והנושא תאריך 5.6.1990, מבקש המערער להעביר לידיו "את טופסי 106 והעתקים מתלושי המשכורת שלי, ממועד תחילת עבודתי ועד היום, זאת כדי שאוכל לדווח כחוק על הכנסותיי" (ת/2); מכאן שהמערער העלה טענה בדבר מהות היחסים בינו לבין המשיבים עוד בתקופה בה היה תלוי ועומד המשפט שבין הצדדים, בבית המשפט המחוזי. אין תימה אפוא שחלק מהסכם הפשרה קובע מפורשות שאין למערער כל תביעות נגד המשיבים, שעה שסביר להניח שמסמך זה היה לנגד עיני הצדדים בעת שהסכם הפשרה נחתם. מהסכם הפשרה ניתן להבין שהמערער זנח את טענתו כי היחסים בינו לבין המשיבים היו יחסי עובד-מעביד. הסכמתו לראות ביחסים בין הצדדים יחסי שותפות בלבד, היוותה חלק מהסכם הפשרה. על כל פנים ניתן היה לצפות מהמערער, שהיה מיוצג בבית המשפט המחוזי, שיוסיף לאמור הסתייגות מפורשות על פיה אין אותו הסדר כולל את תביעותיו בגין "עבודתו" אצל המשיבים. 6. ניתן היה למחוק את התביעה על הסף מהטעם שהמערער עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, הנובע מכך שהסכים לאמור בהסכם הפשרה, ולאחר מכן מגיש תביעה כ"עובד" בשל אותה מערכת יחסים, בגינה קיבל תשלום כ"קבלן עצמאי". 7. סוף דבר- הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪, בצירוף בע"מ. דיני חברותשותפות