קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד שופט: רקע מונחת בפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף. המשיב, התובע, בעלה של התובעת בתיק ב.ל 1833-08, אשר מתנהל בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (להלן:"התובענה בביה"ד"), הגיש תביעתו כנגד הנתבעים בעילה נזיקית לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן:"חוק לשון הרע"), וכן בעוולה נזיקית בגין עוגמת נפש אשר נגרמה לו, לטענתו, במהלך דיון הוכחות אשר התקיים ביום 20.12.2010 (להלן:"הדיון"). לטענת התובע, במהלך אותו דיון, הנתבע 1 הלבין את פניו, עד אשר נאלץ לעזוב את האולם בעלבון גדול, כמו כן, כך על פי הטענה, רשם השופט פרוטוקול דיון שאינו מייצג את שאירע בפועל באולם. הנתבע 1 הינו כב' השופט נוהאד חסן, שופט בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אשר ישב בדין בתובענה בביה"ד. הנתבעת 2 הינה הנהלת בתי המשפט אשר לטענת התובע, הינה בבחינת מעבידתו של הנתבע 1 לפיכך, לטענת התובע, הינה חבה באחריות שילוחית לנזקיו של התובע כפי שנטען בכתב התביעה. עובר להגשת התובענה דנא, פנה התובע ביום 21.12.2010 אל נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן:"הנציב"), בתלונה על התנהגותו של הנתבע 1 במהלך אותו דיון וכן, הלין על כך שלטענתו, פרוטוקול הדיון אינו משקף נכונה את מהלך הדברים בדיון. הנציב, לאחר שברר את נסיבות המקרה, השיב לתובע, בהחלטה מיום 15.2.2011, כי הטענה כי הנתבע 1 נהג בו בצורה שאינה ראויה במהלך הדיון, נדחית ואילו הטענה בדבר רישום לקוי בפרוטוקול אשר אינו משקף את אשר התרחש במהלך הדיון, מתקבלת, במובן זה שטענת התובע כי יצא מרצונו מן האולם נכונה בעוד שבפרוטוקול נרשם כי הוצא מן האולם בהחלטת הנתבע. כאמור, לאחר קבלת החלטתו של הנציב, הגיש התובע התובענה דנא לפתחו של בית המשפט, בטענות לעוולות נזיקיות הן לפי חוק איסור לשון הרע והן לפי פקודת נזיקין. הבקשה לסילוק על הסף מבוססת על טעמים מספר. בין היתר, נטען כך: הנתבע 1 חוסה בצילה של ההגנה השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח -1968 (להלן:"פקודת הנזיקין"). גם הנתבעת זכאית להגנה זו, בשל אותם טעמים בעטיים מוקנית היא לנושאי משרת שיפוט. הנתבעים זכאים להגנה השיפוטית הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע. הנתבעת 2 אינה מעבידתו של הנתבע 1 ועל כן, אין בינה לבין התובע יריבות. התובע טען בתגובתו לבקשה כי רישום בפרוטוקול אינו מהווה החלטה שיפוטית שנעשית מתוקף תפקידו של היושב בדין, לפיכך, לעניין הרישום בפרוטוקול אין הנתבע 1 חוסה תחת ההגנה השיפוטית כלשון סעיף 8 לפקודת הנזיקין (ראה סעיף 13 לתגובה). כמו כן, לטענת התובע, המדובר באירוע חריג, אשר נעשה בזדון או לחילופין, תוך חריגה מודעת מסמכות. זאת ועוד טען התובע בתגובתו לעניין זה כי התנהגותו של הנתבע 1, זו אשר גרמה לו לבושה ועלבון גדול, אינה מהווה החלטה שיפוטית אשר חוסה תחת ההגנה השיפוטית כפי שמופיעה בפקודת הנזיקין. דחייה על הסף תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כך: "בית המשפט או הרשם שהוא שופט רשאי, בעל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם מאחר הנימוקים הבאים: ... (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". מכאן, סמכותו של בית המשפט לסלק תביעה על הסף, כבר בשלב המקדמי של קדם המשפט, כדי לחסוך התדיינות עקרה (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 275). אמנם, ידוע כי פעולה שכזו, של דחיית תובענה על הסף, היא קשה וקיצונית ועוד, כבר נקבע, לא פעם, כי על בית המשפט לנקוט בה במשנה זהירות: "הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (לא פורסם) ; רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם) ; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ; לעניין סילוק על הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 - הנשיא שמגר). על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת". (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צור חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07). ואולם, לאחר ששבתי ועיינתי בכתב התביעה, על צרופותיו, בבקשה לדחייה על הסף ובתגובה לה, סבורה אני כי דינה של תביעה זו להדחות על הסף, מן הטעמים המפורטים מטה. החסינות השיפוטית סעיף 8 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "רשות שופטת" קובע כך : "רשות שופטת- אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר — לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי." מלשון הסעיף עולה כי כוונת המחוקק, להקנות חסינות שיפוטית מוחלטת לשופט ולכל נושא משרה מעין שיפוטית כגון בורר, בגין עוולה אשר עשה במהלך מילוי תפקידו השיפוטי. השאלה היא אם אותה חסינות, מהותית היא או דיונית. ועוד, נשאלת השאלה מהן אותן "פעולות שיפוט" הנעשות במהלך הדברים הרגיל של תפקיד השופט והאם הפעולות עליהן מלין המשיב בתביעתו, פעולות כאלה, אם לאו והאם קיימים חריגים לכך. אשר למהותה של החסינות בסעיף 8 הנ"ל, דעתי היא כי החסינות הקבועה בסעיף הינה מוחלטת. בהקשר זה, אפנה לדברי המלומדים, ג.טדסקי, י.אנגלרד, א.ברק ומ.חשין בספרם "דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית" מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת, ירושלים, תשל"ז : " שיטות המשפט היונקות מהמשפט המקובל האנגלי מעניקות חסינות מיוחדת, רחבה מהרגיל, לרשות השופטת. חסינות זו משתרעת לא רק על מקרים רגילים של חריגה מסמכות, אלא גם על מקרים של פעולה מתוך מניע פסול. הנימוק לגישה מיוחדת זו אינו מצוי, כמובן, רק בכך שהשופטים הם שיצרו את חסינותם. מקורו של הנימוק לחסינות רחבה הינו ברצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה..." (שם בעמ' 392, פסקה 221). "... המשפט האנגלי תולה את קיום החסינות של שופט בפעולתו במסגרת סמכותו, שכן "במקום שאין סמכות, אין שופט". ... פקודת הנזיקין תולה את קיום החסינות בכך שהעוולה נעשתה " במילוי תפקידו השיפוטי". ניתן היה לטעון כי בהעדר סמכות, אין גם תפקיד שיפוטי. אולם לטענה זו אין מקום,לאור תולדות הוראת החסינות, שממנה עולה בבירור כי כל רשות שופטת חסינה גם אם חרגה מסמכותה" (שם, בעמ' 395, פסקה 224 ). "... המבחן לחסינות הרשות השופטת הוא מבחן פונקציונאלי, דהיינו ביצוע תפקיד שיפוטי. הפעלה רשלנית של תפקידים אלה אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי. גם שופט המתנהג באופן רשלני מבצע תפקיד שיפוטי" (שם, בעמ' 395, פסקה 225 ). יפים לענין זה דבריו של שר המשפטים דאז, מר פנחס רוזן, בעת הדיון בהצעת החוק: "אני סבור שלכולנו ברורה חשיבות העקרון של אי תלות השופטים. עקרון זה קיבל את ביטויו בסעיף 13 לחוק השופטים, תשי"ג - 1953, הקובע: "אין על השופט מרות זולת מרות החוק", וכוונת הוראה זו היא להבטיח את אי תלותה של הרשות השופטת בכל רשות אחרת במדינה. עקרון זה הוכר כהכרחי על מנת להבטיח משפט צדק, חופש ואומץ הכרעה בידי השופטים. אולם באותה המידה חשובה חסינות השופטים לא רק מפני ידן של שאר הרשויות במדינה, אלא גם מפני תוצאות אפשרויות של הכרעותיהם ופסקי דינם. " (ראה דברי הכנסת, ישיבה נ"ב מיום י"ח שבט, תש"ך, 16.2.60, בעמ' 643). וכן, דבריה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים, פ"ד נז(5) 691: "שיקולי מדיניות משפטית רחבים מצדיקים פריסת הגנה על מנגנוני השפיטה, והבוררות בכלל זה, מפני זעזועים ואי-יציבות. חשיפתו של נושא משרה שיפוטית או בורר לסכנת תביעה אישית היא סכנה מוחשית העלולה לפגוע במהלכה של מלאכת ההכרעה במחלוקת, לחשוף אותה למערכות לחצים והשפעות, ובסופו של יום - לפגוע באינטרס ציבורי רב חשיבות. זהו הטעם שבגללו ניתנה חסינות אזרחית מלאה לנושאי תפקיד שיפוטי, כעולה מסעיף 8 לפקודת הנזיקין". בענייננו, אין חולק כי התובע מלין על התנהגות הנתבע 1 במהלך דיון משפטי וזאת שעה שהנתבע 1 ממלא תפקידו השיפוטי. השאלה האם החסינות מוחלטת אם לאו, לא הוכרעה מפורשות עד היום, אולם גם אם אלך על פי הדעה המאפשרת חריג במקרה של רשלנות בוטה וחמורה וגם אם יוכחו טענותיו של התובע, להערות פוגעניות ולרישום שגוי בפרוטוקול, עדיין המדובר בהתנהגות שכל כולה מצויה במהלך ביצוע התפקיד השיפוטי ואין לראות בכך מעשה שנעשה במזיד ואף לא מעשה רשלנות כזו המצדיק הסרת החסינות (בר"ע (י-ם) 2351/00 מ"י נ' פרידמן (12.3.01)). הטענה כי המדובר במעשה זדון, שאז, אין מקום להקנות חסינות, אינה יכולה להתקבל בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, אף אם אלו יוכחו במלואן. טוען התובע כי התנהגות הנתבע 1 לא היתה בגדר פעולה שיפוטית. האם ניתן לראות בכך פעולות מנהליות, שהרי אין המדובר בתלונה על החלטה או פסק דין ובהקשר זה אומר כי האבחנה אינה פשוטה. יחד עם זאת, דעתי היא כי גם פעולות כגון רישום פרוטוקול ואף ניהול הדיון עצמו, גם כאשר אין המדובר במתן החלטה, אזי אלו אינן פעולות מנהליות, אלא פעולות שיפוטיות וכל אבחנה שתיעשה, תצא מלאכותית ותפגע באינטרס שלשמו נקבעה ההגנה. (ע"א (ת"א) 63/85, ניר נ' אריאלי, פ"מ מו' (2), עמ' 313 בעמ' 321 וראה גם בשא (חד') 874/02 יורשי המנוח אמנון הומינר ז"ל נ' איל דש בע"מ (2.6.02)). מעבר לאמור, גם שיקולי מדיניות, כפי שצויינו לעיל, מובילים למסקנה כי אין לפרוץ את הסכר ואין להתיר תובענות בגין תלונות כגון אלה הנדונות כאן, אלא במקרים חריגים ביותר וכאשר על פניו ברור שאין המדובר בפעולה שביצע נושא המשרה השיפוטית במסגרת תפקידו השיפוטי. בהקשר זה יש לזכור כי קיים מוסד המהווה כתובת לתלונות על שופטים, נציב תלונות הציבור על השופטים, כך שבהיבט המערכתי קיימת ביקורת ראויה והתובע כאן אף עשה שימוש במוסד זה בנושא שבנדון. יוצא כי משמדובר בפעולות שיפוט שביצע הנתבע 1 ביושבו בדין בתיק בעניין אשת התובע, אזי יש להורות על דחיית התביעה כנגדו, על הסף.   הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מעבר לצורך, אוסיף ואתייחס גם לטענת הנתבעים לתחולת סעיף 13 (5) לחוק לשון הרע. סעיף זה קובע כך: " 13. פרסומים מותרים- לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... ... (5) "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוכך כדי דיון כאמור". מלשון הסעיף עולה כי כל פרסום אשר נעשה על ידי שופט או בעל סמכות מעין שיפוטית, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, הינו בבחינת פרסום מותר אשר לא ישמש עילה למשפט ואף מן הטעם הזה, יש לקבוע כי אין לתובע עילה כלפי הנתבע. מעמדה של הנתבעת בהליך אשר לתביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעת 2, על פי התביעה, חבה זו , בנזיקין בגין בחירת הנתבע לתפקיד ובגין העדר הפיקוח, כך התובע בכתב תביעתו. בתגובתו לבקשה לדחיה על הסף, טען התובע כי הנתבעת חבה מכוח אחריותה השילוחית כמעבידתו של הנתבע 1. גם בעניין זה אני מקבלת את טענתם של הנתבעים, כפי שיובהר להלן. סעיף 13 לפקודה מוסיף וקובע ביחס לחבות מעביד, כך: "(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו — (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם — (א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד; (ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו. (ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. (ג) לענין סעיף זה, מעשה — לרבות מחדל." סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה, קובע כך: "אי תלות- בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין." סעיף 4 לחוק יסוד: השפיטה, קובע כך: "(א) שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים. (ב)הועדה תהיה של תשעה חברים, שהם נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שיבחר חבר שופטיו, שר המשפטים ושר אחר שתקבע הממשלה, שני חברי הכנסת שתבחר הכנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שתבחר המועצה הארצית של הלשכה; שר המשפטים יהיה יושב ראש הועדה." סעיף 13 לפקודה מעלה את השאלה, האם באותם מקרים בהם לא ניתן להטיל חבות על השופט, ניתן יהיה לחייב את המדינה באחריות שילוחית כמעביד. הצדדים, כמובן, אוחזים בדעות מנוגדות וכמוהם גם בפסיקה (ראה הדיון הממצה בפסק דינו של כב' הש' שנלר, ע"א (ת"א) 2473-07 מדינת ישראל נ' בר לב אליהו (2010)). המצמצמים נטו לומר כי ניתן לחייב שופט רק במקרים בהם הוא פעל מתוך זדון או תוך חריגה מודעת מסמכותו. המרחיבים קבעו כי ניתן יהיה לתבוע את המדינה גם במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד, ואין צורך כי הפעולה תהיה בזדון. דעתי היא כי המדובר בחסינות מהותית ומוחלטת ופרשנות שונה מכך, עלולה להביא למצב שבו שופטים ייאלצו להתגונן, פעם אחר פעם, בגין פעולות שיפוטיות שביצעו, וזאת על מנת להוכיח כי לא פעלו ברשלנות רבתי או בזדון או כיוב'. פרשנות המובילה למצב שכזה, תגרום, בפועל להתדיינויות רבות אליהן ייגררו שופטים ודומני כי לא לכך התכוון המחוקק. ברי כי ככל שמדובר במעשה שנעשה שלא במסגרת פעולות השיפוט, אזי מחריג סעיף 8 עצמו עניין זה ומוציאו מגדרה של החסינות. ואולם, כאמור, גם אם נלך במתווה האחר כאמור, עדיין, איני מוצאת כי על פי הגישה המרחיבה מתקיים החריג המאפשר תביעת המדינה כמעביד בנסיבות המקרה שבפניי. מעבר לצורך, אומר עוד כי גם בשאלה האם נחשבת המדינה מעבידה של השופט, אין הכרעה ברורה וכלל לא ברור שהשופט המתמנה על ידי וועדה אשר מורכבת מנציגי גופים שונים אשר בראשה עומד שר המשפטים, המצהיר אמונים בפני נשיא המדינה וכפוף, לפי החוק, אך למרותו של הדין, הינו עובד מדינה באופן שזו נושאת באחריות לפעולותיו. כאמור לעיל, התובע הסתפק בהעלאת טענה כללית לחבות המדינה בגין מינויו של הנתבע לשיפוט והעדר פיקוח עליו ולא יסף. בתגובתו לבקשה לדחיה על הסף, הוסיף וטען ל"אחריות שילוחית". כתב התביעה, אינו מגלה עילה במצב זה, אך למעלה מכך, גם אם היה כולל את הטענות באופן ברור, עדיין, כאמור, אני מוצאת כי המקרה חוסה תחת סעיף 8 לפקודה ואין המדובר במקרה המוחרג מטעם כלשהו מן החסינות המוקנית בסעיף. סוף דבר הנני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה. התובע יישא בתשלום הוצאות הנתבעים בסך 2,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. שופטיםתלונה נגד שופטלשון הרע / הוצאת דיבה