תופעת הטרמפיסט

מהי תופעת הטרמפיסט ? "טרמפיסט" (free rider), היינו אדם המעוניין בביצוע הפעולה, שהיה אף מוכן להשתתף בתשלום. אולם מכיוון שהוא מאמין או מקווה שאדם אחר יבצע את הפעולה, הוא מעדיף לומר שאין לו עניין בה. מטרתם של דיני עשיית העושר הינה בין היתר מניעת תופעת הטרמפיסטים ה-"free rider", כאשר ברור לכלל בעלי הזכות הנתונה להשבחה כי הפועל להשבחתה אינו יכול לבודד את המסרבים לשלם לו, כך שלא ייהנו מן ההפקר, כתוצאה מעמלו, הם יחויבו מכוח העילה הנדונה. 'טרמפסיטים' אלה יודעים כי הפעולה המקנה להם תועלת תבוצע ממילא, וכי ההנאה שתצמח לבסוף, תחול בהכרח גם עליהם, גם מבלי שישלמו דבר. תופעה זו הינה פסולה, ולכן אלה הנהנים מפי עמלם ומכספם של אחרים, יחויבו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תופעת הטרמפיסט: התובע והנתבע בתביעה שכנגד (להלן - התובע), הוא עורך-דין במקצועו, אשר ייצג קבוצה גדולה של תושבי מושב בהליכים שונים, ממושכים, מורכבים ובהיקף נרחב, אשר בסופם זכה כל אחד מחברי הקבוצה בסכום ניכר וכל אחד מהם שילם לתובע את שכרו. הנתבעים והתובעים בתביעה שכנגד (להלן - הנתבעים), נמנו עם חברי אותה קבוצה, אך הם מסרבים לשלם לתובע את שכרו. אמנם החל משלב מסוים לא חתמו הנתבעים על הסכם שכר טרחה עם התובע, ואף הודיעו לו שימשיכו לייצג את עצמם, אך בפועל, אין מחלוקת שהנתבעים לא עשו כל פעולה הקשורה בייצוגם, למעט נוכחות שולית בדיונים בודדים מתוך עשרות דיונים משפטיים שהתקיימו בבתי המשפט ובהליך בוררות. השאלה השנויה במחלוקת היא, אם על הנתבעים לשלם לתובע את שכרו, בין מכוח התקשרותם המקורית עמו ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההליך הנדון וההסדר הדיוני 2. התובע טוען, כי בפועל הוא ייצג את הנתבעים ומכאן שעליהם לשאת בחלקם בשכרו, כפי שנקבע וכפי ששילמו שאר חברי הקבוצה. מכאן תביעתו על סך של 150,000 ₪, שזה סכום שכר הטרחה ששילמו שאר חברי הקבוצה, המשוערך ליום הגשת התביעה. הנתבעים חולקים על כך מאחר שלטענתם, לא היו מעוניינים שהתובע ייצגם, ואף הודיעו לו שהם מייצגים את עצמם. בשל ההליך הנדון והליכים שקדמו לו שבהם נקט התובע לגביית שכרו מהנתבעים, עוכב הסכום שנפסק לטובתם בהליכים העיקריים שבהם ייצג התובע את כל חברי הקבוצה. בתביעה שכנגד תבעו הנתבעים סך של 12,509 ₪, המהווה את הריבית וההצמדה של הסכום שבו זכו, שלטענתם עוכב שלא כדין רק בשל אותם ההליכים שנקט התובע וכן את שכר-טרחת עורכי הדין ואת הוצאות המשפט שהוציאו בגין אותם הליכים. 3. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה לפניי ביום 11.12.2012, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט להסדר דיוני שנקבע כלהלן: "בהמלצת בית המשפט, אנחנו מסכימים שפסק הדין יינתן לאחר שהצדדים יגישו סיכומי טענות על סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט לרבות מסמכים נוספים שטרם צורפו מאחר שלא היה הליך של הגשת ראיות מטעם הצדדים. בית המשפט יהיה מוסמך לפסוק על דרך האומדנה, אולם יהיה עליו לנמק". על יסוד הסכמה זו, הגישו הצדדים את סיכומיהם בצירוף מסמכים. מטעם התובע הוגש ביום 5.3.2012, מטעם הנתבעים הוגש ביום 17.4.2012, ותשובת התובע הוגשה ביום 20.5.2012. רקע עובדתי 4. העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת. 5. בשנת 1996 התגלעה מחלוקת בין שתי קבוצות חברי האגודה שילת, מושב עובדים להתיישבות תעשייתית וחקלאית שיתופית בע"מ (להלן גם - המושב). עניינה של המחלוקת היה כספי פיצויים בגין נטילת מקרקעין מתחומי המושב לטובת הרחבת העיר מודיעין, בשווי של עשרות מיליוני שקלים. בעיקרו היה הסכסוך בין קבוצת "החקלאים" במושב שעימם נמנים הנתבעים אשר מנתה שמונה-עשרה משפחות, לבין המושב וקבוצת "התעשיינים" שמנתה שלושים ושמונה משפחות, אשר גם הייתה מיוצגת בקרב מקבלי ההחלטות במושב. קבוצת "החקלאים" שכרה את שירותיו של התובע לייצגה, ולאחר הליכים רבים וממושכרים זכתה קבוצה זו, שהיוותה רק כשליש מחברי המושב, בפיצוי בשיעור של 64% מכלל הפיצוי, שהסתכם בסך של כ-17,000,000 ₪. 6. התוצאה האמורה התקבלה לאחר הליכים רבים וממושכים, שראשיתם תביעה שהגיש התובע בשם החקלאים אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1028/97), ובקשות לצווי ביניים שהוגשו במסגרתה. לאחר מספר דיונים בתביעה זו, שבמסגרתה גם הוגשה תביעה שכנגד מטעם התעשיינים והמושב, הועבר הסכסוך לדיון בבוררות. תחילה בפני כבוד שופט בית המשפט העליון (בדימוס) דב לוין ז"ל, ולאחר פטירתו, נמשכו ההליכים בפני כבוד השופט (בדימוס) אורי שטרוזמן. ההליכים בבוררות זו היו מורכבים מאחר שבמסגרתם עלו שאלות עובדתיות רבות וכן שאלות משפטיות מורכבות. בשל מורכבות ההליך והיקפו, התקיימו במסגרת הבוררות כארבעים ישיבות שבמהלכן נשמעו עדים רבים, אשר נחקרו על-ידי באי-כוחם של הצדדים. במסגרת הבוררות גם הוגשו ונדונו עשרות בקשות, הוגשו סיכומי ביניים בשאלות שונות והוגש מספר עצום של מסמכים ומוצגים. פרוטוקול דיוני הבוררות משתרע על פני כ-3,500 עמודים. הליכי הבוררות הסתיימו רק ביום 7.5.2006 עם מתן פסק הבורר. בנוסף על הליך הבוררות האמור, הגיש המושב שילת תביעה נגד חלק מאנשי קבוצת "החקלאים", אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה"פ 58/97) . הליך זה הסתיים בפסק-דין ביום 3.1.2001 ולאחר מכן הוגש ערעור אל בית המשפט העליון. פסק הדין בערעור ניתן ביום 1.7.2003 על-ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה (ע"א 1257/01 אביעזר נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נז(5) 625 (2003)). אמנם הנתבעים לא היו בעלי-דין בהליך משפטי זה, אולם תוצאותיו השליכו גם על הליך הבוררות. אין מחלוקת ביחס להיקף עבודתו העצום של התובע במסגרת ההליכים המשפטיים הרבים והמורכבים שניהל במשך כעשור לשם השגת התוצאה שהיטיבה עם כל חברי קבוצת "החקלאים" במושב שילת ובהם גם הנתבעים. 7. הסכם שכר הטרחה הראשון נחתם בין התובע לבין כל אחד מחברי קבוצת "החקלאים" ביום 1.10.1996 ואף הנתבעים חתמו עליו. השירותים המשפטיים שהתחייב התובע לתת היו בעיקרם "עריכת והגשת התובענה למימוש זכות ... לקבל הפיצוי הכספי (או אחר) ממינהל מקרקעי ישראל בגין זכויותיהם בשטח הידוע כשטח 'האבוקדו'". הסכם זה קובע את שכר הטרחה שעליו הסכימו הצדדים, את מועדי תשלומו ואת תנאיו ועוד הוראות רלוונטיות להסכמים מסוג זה. באשר למצב שבו תופסק עבודתו של התובע, נקבע בהסכם כך (סעיף 3(א)): "לעורך הדין ישולם מלוא שכר הטרחה גם אם תופסק עבודתו בשלב כלשהו לאחר חתימת מסמך זה ו/או אף אם יושגו הסדר/פשרה בכל שלב ושלא באמצעות עורך הדין". בעקבות הגשת התביעה שכנגד אל בית המשפט המחוזי בירושלים נגד הנתבעים ושאר חברי קבוצת "החקלאים", נחתם ביום 16.4.1997 הסכם שכר-טרחה נוסף, שעליו חתמו חברי קבוצה זו, אולם הנתבעים לא חתמו עליו. 8. לפי טענת הנתבעים, במספר הזדמנויות ובהן בהליך הבוררות, הודיעו הם לתובע שאינם מעוניינים שייצגם. ביום 1.1.2002 אף כתבו הנתבעים לתובע מכתב, שבו הודיעו לו שכך אמנם טענו גם בישיבת הבוררות מיום 22.6.1999 וכך גם הודיעו לתובע בשיחת טלפון כשבוע לפני משלוח המכתב. יחד נם זאת הוסיף הנתבע 1 במכתבו, כי פנה לקבלת פירוט חשבון "על מנת לשלם את חובי באם ישנו, ואשר מתייחס לעת שייצגת אותי בעניינים שונים". מפרוטוקול הבוררות הנזכר עולה, כי פרט להודעה של הנתבע 1 כי הוא מייצג את עצמו וכי התובע אינו מייצג אותו, לא נאמר מפיו דבר ממשי, ואף לא טען כל טענה של ממש בעניין הסכסוך שנדון בבוררות. אין מחלוקת שפרט לכך שהנתבעים הודיעו כאמור, כי התובע אינו מייצג אותם וכי הם מייצגים את עצמם, לא עשו הם דבר. הנתבעים לא נקטו בשום הליך משפטי או אחר, לא הגישו דבר במסגרת הליך כלשהו מבין ההליכים המשפטיים שהתנהלו כמתואר, ואף לא במסגרת הבוררות. אין מחלוקת שהנתבעים אף לא הגישו תצהיר כלשהו מטעמם, לא טענו טענות משפטיות בכתב או בעל-פה, לא חקרו עדים ואף לא נכחו בכל דיוני הבוררות, למעט בישיבות בודדות. בישיבה האחרונה שהתקיימה במסגרת הבוררות התייצב הנתבע 1 והתנצל על כך שלא הופיע לישיבות הבוררות בשל פטירת כמה מבני משפחתו בעקבות מחלות. בסופם של ההליכים שתוארו קודם לכן ובעקבות קביעות פסק הבוררות, זכו הנתבעים בחלקם בסכום הפיצוי ששולם לחברי קבוצת "החקלאים". השאלה השנויה במחלוקת 9. השאלה היא אפוא, אם על הנתבעים לשלם לתובע את שכר-טרחתו כפי שנקבע, וכפי ששולם על-ידי כל חברי קבוצת "החקלאים" במושב, שאותם ייצג התובע. זאת כאמור, למרות העובדה שבשלב מסוים כמתואר לעיל, הודיעו הם לתובע כי הם מבקשים לייצג את עצמם וכי הם מבקשים מהתובע להפסיק לייצגם. יחד עם זאת, למרות הודעתם זו, בפועל, לא עשו הנתבעים כל פעולה כדי לקדם את ייצוגם. דיון והכרעה 10. טענות התובע בתמצית הן, כי על הנתבעים לשלם לו את שכר הטרחה שנקבע מכוח הסכם שכר הטרחה, שנחתם עוד בשנת 1996. לטענתו, טענת הייצוג העצמי אינה יכולה לעמוד, שכן מעבר לניסיון להתנער מחובת הנתבעים לשלם לו את שכר הטרחה, לא היה דבר מאחורי אותו "ייצוג עצמי" וכי לא היה זה ייצוג ממשי, אלא רק למראית עין. כך במיוחד שהודעה רשמית על "ייצוג עצמי" זה, אף נמסרה לתובע רק בשלב מאוחר. לטענת התובע, משנהנו הנתבעים מפרי עמלו, הרי שעליהם לשלם כמו שאר חברי המושב "החקלאים" שנהנו מהפיצויים שהושגו בשל עמלו ושבהם כאמור, זכו הנתבעים. מנגד טוענים הנתבעים, כי התובע לכל היותר זכאי לשכר-טרחה מכוח הסכם שכר הטרחה הראשון (שנחתם בשנת 1996) וזאת רק עד השלב שבו הודיעו הם לתובע כי עליו להפסיק לייצגם. לטענתם, התובע אינו יכול לדרוש שכר-טרחה בגין שירותים משפטיים שהעניק לנתבעים מבלי שהתבקש להעניקם, ולפיכך יש לדחות את תביעתו. 11. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת כי שירותיו המשפטיים של התובע, אשר ייצג את כל חברי קבוצת "החקלאים" במושב, הניבו את התוצאה המיוחלת וכי הם זכו בפיצוי כספי בסכום ניכר. גם אין מחלוקת שהיה זה, כפי שתואר בקצרה לעיל, לאחר הליכים משפטיים רבים, מורכבים וממושכים שהצריכו עבודה משפטית רבה, מורכבת ומקיפה. טענות הנתבעים שלפיהן לא חתמו על הסכם שכר הטרחה השני (משנת 1997), שנחתם בעקבות הגשת התביעה שכנגד לתביעה שהוגשה בשמם, אינה יכולה לעמוד להם משלא פעלו באופן אמיתי כדי לייצג את עצמם. אין מחלוקת שגם התביעה המקורית וגם התביעה שכנגד הועברו להכרעה בהליך הבוררות, באופן שלא ניתן היה לנתק את הייצוג בין שתי התביעות. בדומה, לא יכולה להיות מחלוקת שטענת הנתבעים, שביקשו לייצג את עצמם ולהפסיק את ייצוגם בידי התובע - בין אם היה זה בשלב מוקדם ובין אם היה זה כטענת התובע, רק בשלב מאוחר מאד - לא הייתה אמיתית. הנתבעים לא עשו דבר כדי לייצג את עצמם בפועל, לא נקטו בכל פעולה משפטית או אחרת, כפי שפורט לעיל, ואף לא השתתפו ברובן המכריע של ישיבות הבוררות. העובדה שבשל נסיבות משפחתיות מצערות נבצר מהנתבע 1 להשתתף בישיבות הבוררות (מחלות של קרובי משפחה ופטירתם), אף איננה רלוונטית ואינה משנה מן העובדה שבפועל, הלכה למעשה, לא השתתף בבוררות ולא תרם דבר לתוצאתה. לבסוף, וזה החשוב לענייננו, הגם שכאמור, הנתבעים הודיעו שהם מייצגים את עצמם והגם שלא עשו דבר בפועל, אין מחלוקת שהם זכו בתוצאת ההליכים המשפטיים ובתוצאתו של פסק הבוררות, בעוד שבהליכים אלו התובע ייצג את קבוצת "החקלאים" שאליה משתייכים הנתבעים. 12. הנסיבות המתוארות, הן נסיבות "קלאסיות" של מה שמכונה "נוסע חופשי" ("free rider", הנקרא בפסיקה ובספרות העברית גם "הטרמפיסט"). נושא זה נדון בהרחבה בפסק-דינו של כבוד השופט ע' בנימיני בת"א (מחוזי תל-אביב) 884/92 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר (פסק הדין החלקי בשאלת החבות, מיום 28.1.2007), (שאושר בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 1829/09 פטר פנחס פרגלר נ' אילנה אורן (2010), אשר במסגרתו חולקו התשלומים על דרך הפשרה). בעניין אורן, פעלה התובעת לשם הפשרת אדמות לבניה (פרויקט שכונת נווה-ים ארסוף), אשר כללו גם מגרשים שהיו בבעלות הנתבעים (מאה ארבעים וששה נתבעים). פעילות זו נמשכה משנת 1977 ועד שנת 1990, שאז הסתיימה בהצלחה. לא הייתה מחלוקת שכלל לא נחתם הסכם שכר-טרחה בין התובעת לבין הנתבעים וכי פעילותה נעשתה על רקע העובדה שגם התובעת הייתה בעלת מגרש באותן אדמות. תביעתה לשכר-טרחה התבססה גם על העילה החוזית, שאותה דחה בית המשפט בשל היעדר הסכם, וגם על העילה של עשיית עושר ולא במשפט, אשר התקבלה. עיקרי ההנמקה העומדים בבסיס פסק הדין בעניין אורן, יפים לענייננו, ולפיכך נביא את עיקרי הדברים (שם, פסקאות 147-132). 13. חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע את העיקרון הכללי של חובת ההשבה, שנועדה למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו. כאמור שם ובפסקי הדין המוזכרים שם (פסקה 133), אין החוק קובע רשימה סגורה של מצבים שבהם נתונה זכות ההשבה מכוח החוק. לשם קיומה של זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ובהתאם לסעיף 1 בחוק זה, יש להוכיח שלושה תנאים: האחד, קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (שזו ההתעשרות); השני, הזוכה התעשר מהמזכה או על חשבונו (קשר סיבתי); השלישי, התעשרות הזוכה נעשתה "שלא על-פי זכות שבדין" (יסוד נורמטיבי). לאור העובדות שעל עיקריהן עמדנו, אין מחלוקת שהנתבעים זכו בטובת הנאה, בכך שזכו בכספי הפיצויים שניתנו להם בעקבות הליך הבוררות, ומכאן שהתקיים תנאי ה"התעשרות". גם לא יכולה להיות מחלוקת שפיצוי זה בא בעקבות ההליכים שנוהלו בידי התובע, ומכאן שישנו קשר סיבתי בין ההתעשרות לבין פעילות התובע. לפיכך נותר הצורך לבחון אם התקיים התנאי השלישי. 14. כאמור בעניין אורן וכפי שנקבע בפסיקה המובאת שם (פסקאות 135-136), שאלת התקיימות התנאי השלישי שבמסגרתו נבחנת השאלה אם ההתעשרות נעשתה שלא כדין, מוכרעת בין השאר, על יסוד השאלה אם דובר בהתעשרות שהיא "בלתי צודקת" (כבוד הנשיא מ' שמגר ברע"א 371/89 אילן לבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, בעמ' 323 (1990)), או שההתעשרות "נוגדת את תחושת המצפון והיושר" (כבוד הנשיא א' ברק ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. ייבוא ייצור והפצה בע"מ נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, בעמ' 465 (1998)). כפי שנקבע עוד באותו עניין (א.ש.י.ר. בפסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק בעמ' 467), "חובת ההשבה על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט היא ביטוי לתפיסת היסוד של התנהגות בתום-לב ביחסים הבין-אישיים". כך גם "התפיסה הרעיונית הגלומה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט מעוגנת בערכים של צדק, הגינות ויושר ואלה מחייבים כי הפיכת מבחן ההתעשרות להתעשרות 'שלא על-פי זכות שבדין' יהיה גמיש" (כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין א.ש.י.ר. בעמ' 430) (ראו עוד בעניין אורן, שם). על רקע גמישות מבחן זה ולאור מהותו של המבחן, הבודק אם ההתעשרות ללא ששולמה תמורה בגינה אינה צודקת, הגיע בית המשפט בעניין אורן למסקנה שלפיה התקיימה העילה של עשיית עושר ולא במשפט, המזכה את התובעת בתשלום שכרה. 15. בהמשך הדיון בעניין אורן, מרחיב בית המשפט גם בעניין הקושי הנעוץ בחיוב בתשלום מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, במקום שבו פעילותו של המזכה היטיבה עם הזוכה, אף שהמיטיב פעל לטובת הזוכה מבלי שהתבקש לעשות כן (שם, פסקה 137). כן דן הוא במקום שבו המיטיב אינו בעל מקצוע, לעומת מצב שבו הוא כן בעל מקצוע, שאז ישנה חזקה, שכן התכוון לגבות את שכרו עבור עמלו (שם, פסקה 138). שני מצבים אלו, שבהם המיטיב פעל בתור "מתנדב" שלא נדרש לבצע את הפעולה המיטיבה וכי לא היה בעל מקצוע שציפה לגבות את שכרו, היו יפים לאותו עניין שנדון שם, אך אינם רלוונטיים לענייננו. לפיכך, אם באותן נסיבות נקבע כי מתקיימת עילה של עשיית עושר ולא במשפט, אזי חזקה שהעילה מתקיימת במקום שבו התובע אינו בגדר "מתנדב" שפעל על דעת עצמו, וכי הוא עורך-דין, שלא היה ספק בדבר כוונתו לגבות שכר-טרחה (שהרי בתחילה כל אלו שאותם ייצג, לרבות הנתבעים, חתמו על הסכם שכר-טרחה). 16. אחד הנימוקים המרכזיים שהובילו את בית המשפט בעניין אורן למסקנה כי יש לחייב את הנתבעים באותו עניין לשלם לתובעת את שכר-טרחתה, אשר רלוונטי לענייננו, הוא נימוק המבוסס על כך שאותו "נוסע חופשי" אינו יכול ליהנות מפרי עמלם של אחרים מבלי לשלם את התמורה. זאת בין השאר, לאור הנימוקים המובאים בספרו של פרופ' ד' פרידמן, "עשיית עושר ולא במשפט" (מהדורה שנייה, 1998, בעמ' 191). כאמור שם: "לכך מצטרף לא אחת חשש שהזולת, המסרב להשתתף בהוצאה, הוא, לאמיתו של דבר, בגדר 'טרמפיסט' (free rider), היינו אדם המעוניין בביצוע הפעולה, שהיה אף מוכן להשתתף בתשלום. אולם מכיוון שהוא מאמין או מקווה שאדם אחר יבצע את הפעולה, הוא מעדיף לומר שאין לו עניין בה". זהו אפוא המקרה של הנתבעים. הם היו מעוניינים בתוצאת ההליכים המשפטיים שניהל התובע בשם חברי המושב "החקלאים", וממילא שהיה להם עניין באותם הליכים שהובילו לאותה תוצאה אשר זיכתה אותם בפיצוי הכספי הניכר, ששולם בגין אדמות המושב שהועברו אל שטחה של העיר מודיעין. למרות זאת, העדיפו להציג מצג שלפיו אינם מעוניינים בייצוג, בעוד שבפועל לא עשו דבר לקידום המטרה שהושגה בדרך אחרת. כל זאת, מתוך כוונה "לתפוס טרמפ" על התוצאה. אמירה זו, שמשמעותה היא ש"הרכבת ממילא נוסעת ונסיעתי אינה מעלה או מורידה", מהווה עשיית עושר שלא כדין. 17. לא זו בלבד, אלא שהנתבעים היו בגדר מי ששתק בעת שהתובע עשה את מלאכתו. אמירתם שאינם מיוצגים או הימנעותם מחתימה על הסכם שכר הטרחה השני היו בבחינת שטר שאין שׁוֹבֵר בצדו. שכן מעבר לאותה אמירה שהם מייצגים את עצמם, ללא כיסוי לאמירה זו וללא פעולה ממשית לקידום ענייניהם בדרך אחרת, אין כל משמעות לאמירתם. בעניין זה נעיר, שגם אין כל רלוונטיות לטענת הנתבעים, כי התנגדו לאופן פעילותו של התובע ולאופן ייצוגו את "החקלאים", וזאת מכיוון שמעבר לדיבורים, למתיחת ביקורת ולרצון תיאורטי לסיים את הדברים בפשרה ללא הליכים משפטיים, לא עשו דבר שהוביל לתוצאה כלשהי. כך במיוחד לאור העובדה שכל ההליכים היו המשך ישיר של התביעה הראשונה שהוגשה, ושקודם להגשתה חתמו הנתבעים על הסכם שכר הטרחה שלפיו התובע ייצג אותם באותם הליכים. בנסיבות אלו, כאמור בספרו של פרופ' ד' פרידמן (בעמ' 218), לכל היותר ניתן לראות במעשי הנתבעים משום "שתיקה", אך בנסיבות הנדונות, שתיקה זו מחייבת את השותק בתשלום מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, כאמור שם: "שתיקה עשויה, במקרים מסויימים, להיחשב כבקשה או לפחות כהסכמה לקבלת טובת ההנאה. זאת כאשר הנתבע רואה שהתובע מבצע עבודה בציפייה לתשלום ממנו, והוא (הנתבע) שותק ואיננו מעמידו על כך שאין לו בה עניין או שלא ישלם עבורה ... הכלל נועד למנוע קשירת חוזה, אם לא באה לו הסכמה, אך הוא לא נועד לאפשר התעשרות של מי שבשתיקתו נוטע בלב חברו אמונה שישלם, ולאחר שקיבל את טובת ההנאה וכבר אין בידו להחזירה, הוא מסרב לשלם עבורה ...". לא זו בלבד, אלא שבהמשך הדברים מוסיף פרופ' פרידמן, כי הזוכה יחויב בתשלום שכרו של מיטיבו, אם בהתנהלותו אפשרו למיטיב שפעל גם לטובת האינטרס של הזוכה לפתח ציפייה שיזכה בתשלום שכרו (שם). כך היה בענייננו, בכך שהנתבעים בפועל "ישבו על הגדר", לא עשו דבר ומשהגיעו התוצאות המיוחלות, ביקשו אף הם לקצור את פירות השקעת התובע. 18. לתוצאה דומה הגיע לאחרונה בית המשפט המחוזי בתל-אביב במצב דומה, גם אם נסיבותיו שונות, בהסתמכו על עניין אורן (ע"א (מחוזי תל-אביב) 55116-03-11 שמואל ארדיטי נ' רפאל צ'רקוב, עו"ד (16.1.2012), פסק-דינו של השופט ג' גינת). כך נאמר שם: ... מטרתם של דיני עשיית העושר הינה בין היתר מניעת תופעת הטרמפיסטים ה-"free rider" (ר' פסק הדין בעניין אורן, פסקה 137, ור' גם פרופ' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה 1998, בעמ' 191 ומראי המקום שם), כאשר ברור לכלל בעלי הזכות הנתונה להשבחה כי הפועל להשבחתה אינו יכול לבודד את המסרבים לשלם לו, כך שלא ייהנו מן ההפקר, כתוצאה מעמלו, הם יחויבו מכוח העילה הנדונה. 'טרמפסיטים' אלה יודעים כי הפעולה המקנה להם תועלת תבוצע ממילא, וכי ההנאה שתצמח לבסוף, תחול בהכרח גם עליהם, גם מבלי שישלמו דבר. תופעה זו הינה פסולה, ולכן אלה הנהנים מפי עמלם ומכספם של אחרים, יחויבו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט". 19. הנתבעים כאמור, נהנו הנאה רבה מייצוג חבריהם "החקלאים" על-ידי התובע, ובניגוד למצג שהציגו, כלל לא ייצגו את עצמם ולא עשו דבר באופן עצמאי כדי לקדם את המטרה אשר הושגה. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא אפוא, שהנתבעים חייבים בתשלום שכרו של התובע, בדיוק כמו שאר חבריהם, וממילא שעליהם לשלם את מלוא הסכום הנתבע. בנסיבות אלו, התביעה העיקרית מתקבלת. לאור תוצאה זו, התביעה שכנגד נדחית, מן הטעם שהנתבעים אינם זכאים ל"הפסד" שלכאורה הפסידו מכך שהתובע פעל כדי לזכות בשכר שהוא אכן זכאי לו. 20. הנתבעים ישלמו לתובע את מלוא הסכום הנתבע, בסך של 150,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15.7.2010) ועד יום התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובע עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט סך של 12,000 ₪. חיוב התובע בתשלום סך של 6,000 ₪ לנתבעים עבור שכר-טרחת עורך-דינם ועבור הוצאות משפט שנקבע בהחלטת הרשם מיום 5.9.2010, מבוטל. כך גם יוחזר לתובע הפיקדון שהפקיד בסך של 3,000 ₪, בהתאם להחלטת הרשם. עשיית עושר ולא במשפט