תשלום דמי הרשאה לקיבוץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לשלם דמי הרשאה לקיבוץ: בפניי תביעה כספית על סך של 64,312 ₪, אשר הוגשה בסדר דין מהיר על ידי קיבוץ עברון (להלן: "הקיבוץ") כנגד חברת הקיבוץ, הנתבעת מס' 2 (להלן: "אילנית") ובן זוגה, הנתבע מס' 1 (להלן: "שרון"). עלי לציין כי תביעה נוספת במסגרת תיק זה, הוגשה על ידי ענבל וציון נחום, כאשר נטענו על ידי בני הזוג הנ"ל אותן טענות, אשר נטענו על ידי התובעים הנוכחיים. ענבל וציון נחום מצאו לנכון לחזור מכתב הגנתם ולמעשה התביעה נגדם התקבלה במלואה. בסיס המחלוקת בתובענה זו לטענת הקיבוץ, הינה סירוב הנתבעים לשלם את דמי ההרשאה והשירותים על פי החלטות הקיבוץ וההסכמים בין הצדדים, בין בכתב ובין בהתנהגות, ובכך מהווה התנהגותם זו עשיית עושר ולא במשפט. טענות הצדדים על קצה המזלג: כאמור לעיל, אילנית הינה חברת הקיבוץ, הנשואה לשרון, אשר אינו נמנה כחבר קיבוץ, ועל כן מעמדו הינו של בר רשות במקרקעי הקיבוץ. לטענת הקיבוץ, בשנת 2003 חתם שרון על הסכם הרשאה למגורים בקיבוץ למשך שנה וחצי ולאחר מכן, באותה שנה, על הסכם הרשאה נוסף לחצי שנה באותם התנאים, כאשר שרון היה אמור לשלם סכום של 1,150 ₪ דמי הרשאה ואחזקה בגין תקופה זו. לאחר שנים מספר בהן התגורר שרון בקיבוץ מתוקף הרשאתו ותחת הסכם בהתנהגות אשר היה בין הצדדים בהמשך להסכמי ההרשאה משנת 2003, חתמו הנתבעים בשנת 2007 על הסכם הרשאה נוסף להסדרת מגוריו של שרון בקיבוץ (להלן: "הסכם 2007"). נספח א' להסכם 2007 קבע מפורשות אילו שירותים יקבל שרון בגין תשלום דמי ההרשאה וכן מה כלול במסגרתם. עוד נקבע בהסכם 2007, כי בגין ילדים משותפים ישלם התושב מחצית מסכום עלות אחזקת הילדים המשותפים לקיבוץ, על פי החלטות הקיבוץ כפי שיהיו מעת לעת. כמו כן נקבע בהסכם, כי הקיבוץ מנהל כרטיס חובה וזכות לנתבעים, וכי ספר הנהלת החשבונות של הקיבוץ יהווה ראייה לכאורה לנכונותם ביחס לשיעור הסכומים האמורים בחשבון החובה והזכות. בסעיף 18 להסכם נקבע, כי אילנית תהיה אחראית לכל חוב ו/או התחייבות של שרון כלפי הקיבוץ, ויראו כל חוב של שרון לקיבוץ כחוב של אילנית, והקיבוץ יהיה רשאי לקזז חוב זה מתקציבה של אילנית או מזכויותיה ו/או מזכויותיה העתידיות. אין חולק, כי הנתבעים חתמו על ההסכם הנ"ל. לטענת הקיבוץ, הקיבוץ עדכן בכל תקופת מגוריו של שרון כבר רשות בקיבוץ, את כלל ברי הרשות ובני זוגם בגובה דמי ההרשאה והאחזקה והשינויים בהם. עוד טוען הקיבוץ, כי מאז סיום הסכם 2007, המשיך שרון להתגורר בקיבוץ כבר רשות בתנאי הסכם זה ועד לשנת 2010 לא העלו הנתבעים כל טענה באשר לחיובי דמי ההרשאה, אשר נשלחו אליהם מידי חודש בחודשו על ידי הקיבוץ. יצוין, כי שרון הודיע לקיבוץ על הפסקת מגוריו בקיבוץ בראשית שנת 2010, אולם חזר בו מהודעה זו והמשיך להתגורר בקיבוץ כבר רשות במהלך כל שנת 2010 בתנאי הסכם 2007. הקיבוץ טוען, כי חובם של הנתבעים כלפיו עומד אפוא על סך של 64,312 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה), וזאת כפי שעולה מכרטיס ריכוז התקציבים וההוצאות של הנתבעים מחודש נובמבר 2010. בשנת 2007 קיבל הקיבוץ את "ההחלטה בעניין בני זוג של חברים" (להלן: "החלטת 2007") ובה נקבעו התנאים להסדרי הרשאת המגורים של בני זוג של חברי הקיבוץ, שאינם חברים בעצמם, בה נקבע, כי החבר יהיה אחראי כלפי הקיבוץ להתחייבויות בן זוגו על פי ההסכם וכן שתקציב החבר חייב להיות מאוזן. הקיבוץ טוען, כי הנתבעים לא שילמו את דמי ההרשאה זמן רב, וזאת למרות פניות חוזרות ונשנות מצדו לנתבעים על מנת שיסדירו חוב זה. הנתבעים טוענים מנגד, כי כלל לא ברור להם ממה חובם מורכב, כיצד הוא נוצר, מי קבע את אותו סכום ועל סמך מה הוא מבוסס, וכי לא הובאו ראיות מצד הקיבוץ המבהירות שאלות אלו. בנוסף, הנתבעים מדגישים כי גם אם קיים חוב, מדובר בחובו של שרון בלבד ולא של אילנית, וכי הקיבוץ לא הוכיח כל בסיס חוקי לטענת ערבותה של אילנית לחובו של שרון, אשר כלל לא נתנה את הסכמתה המפורשת לערבותה זו. עוד טוענים הנתבעים, כי הקיבוץ הוסיף "חטא על פשע", כאשר חדר לחשבונה הפרטי של אילנית, המצוי בשליטת הקיבוץ, וזקף את כל משכורתה לטובת פירעון חובותיו הנטענים של שרון, עד שלמעשה הפכה אילנית למעין "חייבת מוגבלת באמצעים", כאשר הקיבוץ לא מסתפק בזאת ומודיע על כך לכל הקיבוץ, מגביל אותה ברכישת מוצרים דרך חשבונה, מונע שירותים מבני משפחתה ועוד. כך למשל טוענים הנתבעים, כי הקיבוץ שלח מכתב לכל הענפים במשק הקיבוץ (לא פחות מ-34 ענפים ובתי עסק בתחום הקיבוץ), אשר מודיע באופן פומבי, כי אין לאפשר לאילנית ולבני משפחתה לרכוש מוצרים באשראי על חשבון כרטיס התקציב שנחסם, וככל שאילנית רוצה, עליה לשלם במזומן. בכך לטענתם, גורם הקיבוץ לאילנית ולבני משפחתה עוגמת נפש רבה ואף לפגיעה חברתית עמוקה. לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות הכולל מסמכים שהוגשו, את התצהירים, את העדויות שנשמעו בפניי וכן את סיכומי הצדדים בכתב ובע"פ, לרבות השלמות, אני נותן בזאת את פסיקתי: דין תביעת הקיבוץ להתקבל. להלן נימוקי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה: 1. זכות הקיבוץ לגבות דמי הרשאה וקיומו של הסכם בין הצדדים: אינני מקבל את טענות הנתבעים, כי כיום לא קיים כל הסכם בין הנתבעים לבין הקיבוץ. אמנם אכן נכתב במפורש בחוזה 2007, כי הארכת תוקפו של החוזה כרוכה בהסכמת הצדדים בכתב, וכי תוקפו של חוזה זה פורמאלית עמד לתקופה של 12 חודשים, החל מיום חתימתו, אך אין באפשרותי להתעלם מהעובדה כי הנתבעים המשיכו וקיימו את הוראות החוזה בהתנהגות, כאשר התנהגות זו מהווה הסכמה שבשתיקה. לאחר סיום התקופה הפורמאלית של חוזה 2007 (אמצע שנת 2008), המשיכו הנתבעים למעלה משנתיים לקיים את תנאי הסכמי ההרשאה עליהם חתמו במשך השנים, והנתבעים לא העלו ולו טענה אחת בעניין דמי ההרשאה וגובה החיובים עד לשנת 2010. ולעניין זה יפים דבריהם של דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם "חוזים", כרך א, 232 (1991): "...כן עשויה להחשב שתיקה כקיבול, כאשר בין הצדדים יחסים מסחריים קודמים, והם גיבשו בניהם נוהג שמכוחו יכול היה המציע להסיק, כי אי תגובתו של הניצע להצעתו מהווה קיבול. נוהג כזה שקול להסכמה בין הצדדים לפיה שתיקה תחשב קיבול". בפסיקה נקבע, כי צדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסויימת, וכי יכול שיווצר חוזה חדש, או שתשונה הוראה מהוראותיו של חוזה קיים, על ידי התנהגות הצדדים (ראו ת"א 2713/06 יחיאל, דרנס, קורן ושות' עורכי דין נ' מגדלי בארי שלמה המלך בע"מ (לא פורסם, , 28.06.2011) . אינני מקבל אף את טענת הנתבעים, כי עצם העובדה שהנתבעים סירבו לחתום על הסכם חדש, אשר נשלח אליהם מטעם הקיבוץ ביום 13.06.10, מלמדת על אי קיומו של הסכם בר תוקף כיום בין הצדדים. הרי באם טוענים הנתבעים, כי דמי ההרשאה שנגבו מהם גבוהים ובלתי סבירים, בטוחני שמאמצע שנת 2008 ועד לחודש יוני בשנת 2010, היו מתרעמים על גובה החוב שנצבר לחובתם בתקופה זו, אך למעשה כל תקופה זו לא טענו בפני הקיבוץ בעניין זה כלל וכלל. טענתם של הנתבעים בסיכומיהם, כי דחיית בקשת חידוש ההסכם בין הצדדים בשנת 2010, מהווה פעולה מפורשת מצד הנתבעים לאי הסכמתם לקיום בפועל מצידם של הוראות החוזה, אינה מקובלת עלי. באם רצו הנתבעים לשנות ו/או להפסיק את תנאי חוזה 2007 היה עליהם לפנות לקיבוץ לגביו בסמוך לסיומו, כאמור באמצע שנת 2008, דבר שהנתבעים בחרו לא לעשות, אלא המשיכו ליהנות מתנאי החוזה, מהשירותים וההטבות מכוחו, לפחות שנתיים נוספות, וזאת כאמור בשתיקה. על כן, מושתקים כיום הנתבעים מלטעון כנגד הסכם 2007, מאחר ולא טענו כנגדו, בין בכתב ובין בהתנהגות, תקופה ממושכת אף לאחר סיומו ובשתיקתם ניתן לראות הסכמה להמשך יחסים משפטיים עם הקיבוץ. לא ייתכן כי ביד אחת ייהנו מכל ההטבות המעניק הסכם זה וביד שנייה יטענו אחר כך כי הם לא שותפים להסדר ולא הסכימו לו מעולם. 2. דרישת הקיבוץ לתשלום עבור מגורים: הנתבעים טוענים, כי אין לקיבוץ זכות לדרוש דמי הרשאה בגין מגוריו של שרון בדירתה של אילנית, דירה המגיעה לה כאמור, מכח היותה חברת קיבוץ, ללא קשר לשרון. מסכים אני עם טענת הקיבוץ, כי הרציונאל העומד מאחורי גביית דמי ההרשאה משרון הוא, כי בני הזוג המתגוררים ביחד בקיבוץ, נהנים משירותים, נכסים ותשתיות של הקיבוץ ועל כן עליהם להשתתף, לכל הפחות כמו החברים, בעלויות בהן נושא הקיבוץ. שרון אינו יכול להמשיך להתגורר שנים בקיבוץ כבר הרשאה, בדירה שבבעלות הקיבוץ ללא כל תשלום עבורה, להמשיך ליהנות משירותי הקיבוץ, ולבסוף לטעון, כי לא קיים בינו לבין הקיבוץ הסכם בר תוקף. שרון, כמי שזכותו מתבססת על הרשאת הקיבוץ בלבד, אינו יכול לטעון, כי אין לקיבוץ זכות להקנות הרשאה שכזו. עצם העובדה, כי אילנית נדרשת לשלם אגרה בגין השירותים שהינה מקבלת מהקיבוץ, אינה פוטרת את בן זוגה, שרון, מחובת התשלום בגין ההנאה והזכויות שהוא מקבל כתוצאה ממגוריו בקיבוץ. אין מדובר בהשכרת דירות על ידי הקיבוץ וגביית שכר דירה למטרות רווח, כפי שטוענים הנתבעים, אלא פשוט תשלום דמי שימוש. למעלה מן הצורך אציין, הרשאת המגורים וגביית דמי הרשאה עבורה וכן בעבור שירותים נוספים, אותם מסבסד הקיבוץ, הינה נוהג מקובל ומעוגן בתקנון הקיבוץ ואינני רואה מקום להיכנס לסוגיית הסכם החכירה של הקיבוץ עם מנהל מקרקעי ישראל אשר לא הופר. 3. סבירות דמי ההרשאה, השירותים ותשלומי החינוך: שוכנעתי, כי דמי ההרשאה אותו קבע הקיבוץ לתושבי הקיבוץ הינם סבירים וראויים, אשר תמורתם נהנים הנתבעים מרמת שירותים גבוהה, לרבות שירותי החינוך. כאמור, על פי החלטת הקיבוץ, חבר קיבוץ הנשוי לתושב בר-רשות משלם 25% בלבד ממחיר התעריף המלא בעבור שירותי החינוך, ובן זוגו התושב משלם בנוסף 50% מן התעריף המלא, כך שבפועל שני בני הזוג משלמים 75% מן התעריף המלא עבור שירותי החינוך. נראה, כי הנתבעים מבקשים ליהנות מאותו הסבסוד ממנו נהנים זוג חברי הקיבוץ, זאת בניגוד להסכמי ההרשאה עליהם חתמו והחלטות הקיבוץ, אשר נגדם לא טענו הנתבעים דבר בעת קבלתם. אילנית אף הצהירה במפורש בפרוטוקול הדיון מיום 16.02.12 כדלקמן: "ש: תאשרי לי שהילדים שלך בני 4 ו-7 מתחנכים בקיבוץ, מקבלים את כל השירותים של הקיבוץ ובעלך לא משלם שקל אחד 17 חודשים. האם זה נכון? ת:הוא לא משלם כבר 17 חודשים ואתה רואה את זה. אין פה עניין של אמת שצריך להוציא לאור, אף אחד פה לא משקר. ההסדר לא טוב וחד צדדי" אם אכן חושבת אילנית שמדובר בהסדר לא טוב וחד צדדי (ואני מוכרח לומר שהתרשמותי מתוך העדויות היא בדיוק הפוכה לעניין שירותים אלה), הייתה פועלת להוצאת ילדיה ממוסדות החינוך בקיבוץ, אך בחרה שלא לעשות זאת אלא פשוט להשאיר את ילדיה במוסדות אלו, מבלי לשלם את התשלומים הנדרשים בגין חינוכם, בהתאם להוראות הקיבוץ והנוהג המקובל. אציין, כי טענת הנתבעת בדבר תשלומי יתר (כמו תושב נהריה), שהיוו הסיבה לטענתם לאי תשלום הסכום השנוי במחלוקת, לא הוכחה על ידי הנתבעים. עלי לציין לעניין התנהלותה הכללית של אילנית כחברת קיבוץ, כי באם רצתה לצאת כנגד החלטות הקיבוץ היה עליה לעשות על דרך של ערעור על אותן החלטות בפני הקיבוץ, ו/או בדרכים המקובלות בקיבוץ לעניין זה, אך אילנית כלל לא בחרה לפעול כך. כך למשל בפרוטקול הדיון מיום 16.02.12 נשאלה אילנית כדלקמן: "ש: אמרה לנו נרקיס שבכל שנה מגיע אישור תקציב לאסיפה והחברים מקבלים עותק ומצביעים עליו. ת: נכון. ש: האם באת לאסיפה וטענת כנגד רכיבי התקציב? ת: לא. אני בשום שלב לא הרגשתי ועדין מרגישה שאני יכולה כאדם יחיד ובודד לפעול." לא זאת אף זאת, אילנית נשאלה בדיון זה במפורש, מדוע לא הגישה ערעור על החלטות הקיבוץ או כתבה מכתב לקיבוץ בקשר אליהן ולא נתנה כל תשובה מספקת לכך, אלא טענה, כי פעלה בדיבורים ובבקשות בעל פה כלפי הקיבוץ- דבר שאינו מספק אותי. אילנית כחברת קיבוץ, בוודאי מודעת לכך כי החלטותיו של הקיבוץ חלות עליה באופן שווה יחד עם שאר חברי הקיבוץ, וכי בקיבוץ קיימת ערבות הדדית בין חבריו, קופה משותפת, כאשר חברי הקיבוץ מעבירים את הכנסותיהם לקיבוץ, ובתמורה הקיבוץ מספק להם צרכים ושירותים שונים (ברמה יותר ממספקת). אילנית במשך שנים קיימה את הוראות הקיבוץ וקיבלה את החלטותיו, על כן אינה יכולה לצאת כנגדן עכשיו בפורום המשפטי, בטענה כי אינן סבירות ומידתיות. במאמר מוסגר אציין כי דווקא חזרתם של בני הזוג נחום מכתב הגנתם והעובדה שלמעשה משפחת גואז הינה נתבעת יחידה בתיק זה, יש בה כדי להצביע על כך שעמדתם של אילנית ושרון מן הסתם לא מקובלת, ומכל מקום לא הוכח שהיא מקובלת על שאר חברי הקיבוץ. יפים לעניין זה דבריה של פרופ' סמדר אוטולנגי, בספרה "אגודות שיתופיות דין ונוהל", כרך א', 334 (1995): "עם זאת, בית המשפט שוקל גם את התנהגותו של המבקש. יש, ובשל התנהגותו יהא מנוע מלפנות לבית המשפט ולבקש לבטל את ההחלטה, כמו במקרה בו השתהה החבר יתר על המידה בפנייה לערכאות; שכן אילו היה החבר פונה מיד עם התגלות הפגם ומתריע על כך בפניי הוועד או בפני האסיפה הכללית, ניתן היה עדין לתקן את המעוות: "בין חבר אגודה שיתופית מסוג זה לבין אגודתו, המייצגת את כלל החברים, קיימים ללא ספק יחסי קרבה מיוחדים, שמהם נובעת חובה מיוחדת שלא להחריש, כאשר האגודה עלולה לסבול נזק עקב שתיקת החבר". שיהוי בפנייה אל האגודה, ולא כל שכן בפנייה לערכאות, עלול לבסס טענת מניעות כלפי העותר. כך עלול העותר להידחות, הגם שבהחלט יתכן, שיהא ממש בתביעתו". 4. ערבות אילנית לחובותיו שרון: בהסכם 2007 עליו חתמו הנתבעים, הוסכם במפורש בסעיף 18.2 להסכם כדלקמן: "כל חוב של התושב לקיבוץ על פי הסכם זה יראו בו גם חוב של החבר/ה לקיבוץ, והקיבוץ יהיה רשאי, מבלי לפגוע בזכותו לנקוט כל תגובה אחרת, לקזז חוב זה מתקציב החבר/ה או מזכויותיו ו/או מזכויותיו העתידיות, לרבות מזכויות הפנסיה ומדמי העזיבה, זכויות בנכסי והון הקיבוץ, קרנות וכדומה". יצוין, כי אף החלטת הקיבוץ משנת 2007 קובעת זאת וכל חברי הקיבוץ כפופים להחלטה זו. כאמור, הנתבעים חתמו על הסכם זה וחזקה עליהם, כי הבינו על מה הם חתמו, על כן תמוהה מאוד טענתם כעת, כי עסקינן בגזל חמור מצד הקיבוץ (כהגדרתם), המנצל את כוחו ושליטתו בחשבונה ותקציבה של אילנית כחברת קיבוץ, על מנת לחדור אליהם לצורך גביית כספים שחייב שרון, בעלה, וטענות חמורות אלה לא הוכחו במסגרת ישיבת ההוכחות שבה נחקרו הצדדים. גם לעניין זה, טענתם של הנתבעים, כי תוקפו של הסכם 2007 פג ועל כן הוראותיו אינן חלות על הנתבעים- אינה עומדת להן. לא יתכן מצב, כי הנתבעים יתייחסו להסכם זה כהסדר חד צדדי- כאשר את ההנאות, הזכויות וההטבות הגלומות בהסכם זה הם בוחרים לקבל עד עצם היום הזה, אך מחובותיהם ומהתשלומים החלים עליהם על פי ההסכם, הם בחרו פשוט להתעלם ולא לקיים. הנתבעים בחרו להיות חברי הקיבוץ, כנגזרת מכך בחרו אף לאמץ את תקנון הקיבוץ, החלטותיו ולחתום על הסכמי ההרשאה. במאמר מוסגר אציין כי עמדה לנתבעים הזכות לתקוף את התקנון וההסכמים, בין השאר במסגרת המוסדות של הקיבוץ, ואם רצו בכך גם בבית המשפט המינהלי, הוא בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לתקפות ההחלטות המנהליות של האורגנים המעורבים. סוגיית ערבותה של הנתבעת לבעלה הינה שאלה משפטית, כאשר התשובה לשאלה זו אינה נגזרת מהמונחים המשפטיים בחוק הערבות, אלא מההסכם עליו חתמו הנתבעים, ומהרציונאל כי חבר קיבוץ המעוניין שתושב בר רשות, שאינו חבר קיבוץ, יתגורר עימו וייהנה מהשירותים וההטבות שהקיבוץ מסבסד, יצטרך לערוב לכך שבן זוגו אכן יקיים את חובותיו כלפי הקיבוץ. בכך למעשה, מבטיח הקיבוץ את אפשרותו להיפרע מחברי הקיבוץ בגין חובותיהם וחובות בני זוגם שאינם חברי הקיבוץ, וללא אפשרות זו, היה מתקשה להימנע מ"רוכבים חופשיים", שאינם בשליטתו הישירה. למותר לציין כי שרון לא היה מתקבל כתושב קיבוץ, אלמלא היה בן זוגה של חברת הקיבוץ, אילנית. לא מצאתי כל הצדקה לקבל את עמדת הנתבעים כי לפי סעיף 8 לחוק הגנת השכר לא ניתן לעקל בנסיבות המצוינות את משכורתו של העובד במלואה. גם טענתם של הנתבעים לפי סעיף 22 לפקודת האגודות השיתופיות, כי חל איסור על הטלת סנקציות כספיות על חבר האגודה, מבלי שהדבר מתאפשר באופן מפורש בתקנון הקיבוץ, אינה עומדת להן- אין מדובר בהטלת קנס על הנתבעים, אלא בסכומים המגיעים לקיבוץ מכוח הסכמי ההרשאה והחלטות הקיבוץ ואינני מוצא מקום וסיבה להתערב בהחלטותיו אלו. 5. טענת קיזוז מטעם הנתבעים: הנתבעים טוענים, כי גם אם תתקבל התביעה, הרי שעומדת להם טענת קיזוז בסך של 13,000 ₪ על פי "תקנון תור זכאות לדיור בניה חדשה בקיבוץ עברון- יולי 2006", הקובע, כי משפחה בת שני ילדים ומעלה, תקבל החזר כספי מהקיבוץ. הנתבעים טוענים, כי כל משפחה העומדת בקריטריונים אלו קיבלה השתתפות של הקיבוץ במימון בניית הקומה השנייה בבית, בגובה של 60,000 ₪ ואילו משפחתם, העומדת בקריטריון לקבלת ההחזר הכספי, קיבלה השתתפות מטעם הקיבוץ בסך של 47,000 ₪ בלבד, וזאת מבלי שהקיבוץ סיפק להם הסבר ענייני לכך. הקיבוץ טוען מנגד, כי הנתבעים בחרו לבצע בעצמם את השיפוץ בדירתם באמצעות חברה בבעלותו של שרון, על כן אישר להם החזר הוצאות בסך של 43,000 ₪ בגין בניית קומה שנייה, על פי הצעת מחיר אותה העבירו לקיבוץ. בפניי הוצג מכתב שנכתב על ידי אילנית למנהל הקהילה בקיבוץ (מוצג מ/4), בו היא כותבת במפורש כי סוכם, כי עלות הבנייה על סך 43,000 ₪, תוחזר לשרון. בהעדר ראיות נוספות חותכות לעניין זה- די במוצג זה בלבד בכדי להפריך את טענת הקיזוז של הנתבעים, מה גם שהנתבעים לא הציגו בפניי ראייה המלמדת כי שלחו לקיבוץ הודעת קיזוז בכל התקופה בה לא כפרו בהודעות החיוב וכרטיסי החיוב ששלח להם הקיבוץ. לסיכום: הוכח בפניי, כי לקיבוץ עומדת הזכות לגבות דמי הרשאה מהנתבעים וכי עומדת לו זכותו לדרוש את חובו מהם, הן לאור קיומו של הסכם בין הצדדים, אשר קוים על ידי הצדדים תחילה בכתב ובהמשך בהתנהגות, והן מכוח החלטות הקיבוץ החלות על כל חבריו. הקיבוץ עמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו כתובע, והוכיח כאמור, כי התקיימו בין הצדדים הסכמי הרשאה בכתב ובהתנהגות וכי הנתבעים לא חלקו על חיוביהם עד לשנת 2010, כשנתיים לאחר תום תקופת ההסכמים בכתב. בכך הראה הקיבוץ כי בשתיקתם של הנתבעים הסכימו להמשך יחסיים משפטיים מחייבים עם הקיבוץ. הקיבוץ אף הראה, כי עומדת לו עילת תביעה אישית כנגד אילנית בתור חברת הקיבוץ הערבה לחובות בן זוגה כלפי הקיבוץ- מכח הסכמי הרשאה והחלטת הקיבוץ משנת 2007, להם הייתה מודעת במשך כל השנים, ועל כן מושתקת היא מלטעון כנגדם כיום. הנתבעים הודו בחובם כלפי הקיבוץ וטענתם התמקדה בגובה החוב, שלטענתם היה מופרז ואינו מבוסס. בכך למעשה טענו טענת "הודאה והדחה" ועל כן הנטל להוכיחה עבר אל כתפיהם- דבר שהנתבעים לא עמדו בו. הנתבעים המשיכו לאורך השנים לצרוך את שירותי הקיבוץ וליהנות מההטבות המגיעות להם מכוחו, ועל כן לא תיתכן כי תעלה כעת הטענה, כי כלל לא קיים הסכם בר-תוקף בין הצדדים. למעשה מדובר היה בתיק זה בשאלות משפטיות וספק בעיני אם היה צריך לקיים מספר ישיבות הוכחות וניתן היה לטעון את אותן טענות על בסיס מסמכים ובכך להגיע להכרעה. כיבדתי את עמדתן של הנתבעים שהתיק יישמע ואף שמעתי את כל הנתבעים. זאת ועוד, נקבעה ישיבה נוספת לצורך העדתו של מר יהודה שביט, שהינו ראש מועצה אזורית מטה אשר, ואשר למעשה העיד על הסדר הקיים מול יישוב אחר במטה אשר, לא מצאתי בעדותו כעדות שיש בה כדי לבסס או להכשיר מקצת מטענות הנתבעים. לאור כל המקובץ דלעיל, אני מקבל את תביעת הקיבוץ כנגד הנתבעים, בני הזוג גואז, ביחד ו/או לחוד, ומחייב את הנתבעים הנ"ל לשלם לקיבוץ סך של 64,312 ₪, כאשר סכום זה צמוד ונושא ריבית ממיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל וזאת בתוספת אגרות בית משפט ראשונה ושנייה כנגד קבלה וכן שכ"ט עו"ד בגובה של 12,000 ₪, כולל מע"מ. סכום זה ישולם על ידי הנתבעים תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. דמי הרשאהקיבוץ