תשלום לבית אבות לאחר פטירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום לבית אבות לאחר פטירה: 1. תביעה כספית הנוגעת למערכת יחסים בין "מטופל" או "מאושפז", לבין המוסד שבו הוא שהה. מערכת יחסים זו, מושפעת ממערכת יחסים אחרת בין אותו מטופל לבין גורם נוסף - משרד הבריאות - שאמור לממן את שהייתו של המטופל במוסד הנ"ל. שתי מערכות היחסים לא היו מסונכרנות ביניהן. כתוצאה מכך, משפחת המטופל, שבינתיים נפטר לבית עולמו, נדרשה לשלם מחיר מסוים. השאלה היא, מי צריך לשאת בנטל הכספי הנובע מהיותן של שתי מערכות היחסים האמורות - לא מתואמות. 2. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: א. הגב' X (להלן:"X" או "הנתבעת") אשפזה את אמה המנוחה, (להלן:"האם" או "המנוחה") אצל התובע (להלן:"נווה שבא") האשפוז הזה יצר התחייבות של X כלפי נווה שבא שתתואר להלן. בין הצדדים סוכם, כי במשך תקופה של חודשיים שהוגדרה כ"תקופת המתנה" אשפוזה של האם יהיה בעלות מסובסדת בסך 3,500 ₪ לחודש עבוד חודש אשפוז. סוכם שבמשך תקופת ההמתנה, הבת תפעל לקבל השתתפות של משרד הבריאות במימון האשפוז. עוד סוכם, שככל שבתוך תקופת ההמתנה לא יתקבל האישור התקציבי של משרד הבריאות, או ככל שמסיבה אחרת כלשהי, האשפוז של האם יופסק קודם קבלת האישור התקציבי - אזי הבת, הגברת X, תשלם את ההפרש בין המחיר המסובסד למחיר האשפוז המלא, שהיה 350 ₪ עבור יום אשפוז. ב. האם המנוחה שהתה בנווה שבא מתאריך 10.10.10, במשך חודשיים בדיוק, עד 10.12.10. באותו יום, האם המנוחה פונתה לבית חולים סורוקה ושם היא נפטרה, ביום 18.12.10. ג. בתכוף לאחר אשפוזה של המנוחה ב"בית שבא", פנתה הבת, הגברת X, אל משרד הבריאות וביקשה את השתתפותו במימון האשפוז. שלבי הטיפול בבקשה זו תוארו באריכות ובפרוט ע"י הגברת זהבה אביטל, שהיא האחראית במשרד הבריאות - מחוז הדרום, לעניין אשפוזים מהסוג הנדון. איני רואה טעם לפרט את כל התהליך ואסתפק בכך, שבמסגרת התהליך האמור נבדקים, בין השאר, הנתונים הבריאותיים של החולה, וזאת לצורך סיווגו אם הוא מצוי בקטגוריה של חולה סיעודי, או תשוש נפש. (ראו סעיף 7 לחוק בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 והתוספת השלישית לחוק). כמו כן נבדקת יכולתה הכספית של המשפחה להשתתף בהוצאות האשפוז (ראו בעניין זה חוזר מנכ"ל הבריאות מס' 24/05 מיום 23.5.05). בסוף ההליך, משרד הבריאות אמור להנפיק אישור תקציבי המכונה "קוד". ד. האמור בס"ק (ג) לעיל, מתאר את ההליך בדרך כלל. במקרה דנא, הבת, הגברת X, הגיעה למשרד הבריאות ביום 12.12.10 כדי להסדיר את קבלת הקוד. אין מחלוקת, שאותה שעה משרד הבריאות כבר השלים את בדיקותיו והקצאת קוד הייתה מותנית רק במילוי תנאי טכני. אלא שבאותו מעמד, ביום 12.12.10, הגברת X סיפרה, שאמה אינה מאושפזת עוד ב"בית שבא", אלא בביה"ח סורוקה, לשם הועברה בגלל שחלתה בדלקת ריאות. מימון אשפוז בב"ח כללי, להבדיל מאשפוז בבית אבות, הוא עניין לגמרי שונה, המצוי בתחום היחסים שבין משרד הבריאות לקופת החולים הרלוונטית. מטעם זה, נמסר לגברת X שהקוד לגבי האם, יופעל כאשר האם תשתחרר מבית החולים ותשוב לבית האבות. למרבה הצער, האם נפטרה לבית עולמה, וכאמור לעיל לא שבה עוד לנווה שבא. ה. מערכת היחסים הראשונה, זו בין הגב' X לבין נווה שבא, מבוססת על התחייבותה של הגב' X על גבי טופס סטנדרטי של בית שבא הקרוי "בקשה לאשפוז פרטי" (להלן - "ההתחייבות "או" הטופס"). ההתחייבות הזו נוסחה באופן קלוקל ולא בהיר. מצאתי לנכון לחזור על עיקריה: אחת - נווה שבא מוכן לקבל את אמה של X לאשפוז. שתיים - במשך חודשיים עלות האשפוז תהא מסובסדת ותהיה 3,500 ₪ לחודש. התקופה האמורה של חודשיים - תקרא "תקופת ההמתנה". שלוש - במשך תקופת ההמתנה, קרובו של המאושפז, אמור לפנות למשרד הבריאות ולמלא אחר כל הפרוצדורה שם. בסיומה, משרד הבריאות אמור להנפיק אישור תקציבי לשהייתו של המטופל במוסד. לאישור התקציבי הזה, קוראים, כאמור, "קוד". ארבע - אם "הקוד" יתקבל אחרי תקופת ההמתנה - התשלום עבור האשפוז יועלה ל"מחיר מלא" - 350 ₪ ליום. חמש - העברת המאושפז חזרה לביתו מכל סיבה שהיא, תביא גם היא לגבייה של מחיר מלא. שש - ככל שהאשפוז יופסק לפני קבלת הקוד מסיבה כלשהי - ישולם ההפרש בין התעריף המוזל ל- 350 ₪ ליום אשפוז. ו. כאמור לעיל, מערכת היחסים האחרת, נוצרה בין הגב' X למשרד הבריאות. במרכזה של מערכת יחסים זו, מצוי אותו "קוד" שאמור היה להסדיר את מימון אשפוזה של האם בנוה שבא. ז. נקודת ההשקה בין שתי מערכות היחסים, מצויה במישור הזמן. עיתוי העברת הקוד (המצוי ביחסים של X עם משרד הבריאות) - קובע את המחיר שX היתה אמורה לשלם לנווה שבא. העברת הקוד קודם לחלוף תקופת ההמתנה - מביאה לכך שהאשפוז בתקופת ההמתנה נשאר במחיר המסובסד של 3,500 ₪ לחודש. העברת הקוד אחרי חלוף תקופת ההמתנה - מביאה, לפי פרשנותו של נווה שבא לכך, שמחיר האשפוז יועלה ל- 350 ₪ ליום וזאת החל מן היום הראשון. לא למותר לציין, שהאם המנוחה, היתה מאושפזת בנווה שבא - 60 יום בדיוק. ח. הנה כי כן, המחיר שהגב' X היתה אמורה לשלם לנווה שבא, נקבע על פי זריזותו של משרד הבריאות להעביר את הקוד לנווה שבא, קודם לחלוף תקופת ההמתנה. 3. הצדדים לא היו חלוקים לגבי עובדות היסוד, והסכסוך (LIS) הוא בעיקרו משפטי. שלוש הן השאלות שענין זה מעלה: אחת - מהי הפרשנות הנכונה של ה"טופס". כיצד יש לפרש את המילים: "במידה ואעבור את זמן ההמתנה שהוקצב במסמך זה, התשלום יועלה למחיר מלא, כאמור, 350 ₪ ליום". האם יש לפרשן כך, שההתייקרות בעלויות האשפוז, היא פרוספקטיבית? כלומר: מכאן והלאה? או, האם יש לפרשן, כפי שנווה שבא מפרשת אותן, שההתייקרות היא רטרואקטיבית וחלה מהיום הראשון של האשפוז? השאלה השניה היא - מה יהא הדין, כאשר האשפוז הופסק בדיוק ב"תפר" שבין תקופת ההמתנה לתקופה שאחריה? השאלה השלישית היא - בהנחה שהדין הוא עם נווה שבא, והמחיר הנכון שעל X לשלם הוא המחיר המלא (מהיום הראשון של האשפוז) - מה המשמעות שיש להמצאה היחסית מאוחרת של הקוד - כטענתה של X- לגבי היחסים שבין משרד הבריאות לX. 4. טענות הצדדים: א. הטענות של נווה שבא: נווה שבא מסתמך על ההתחייבות של הגברת X לשלם עבור אשפוזה של האם. כיוון שמדובר בהתחייבות במסמך בכתב - ממילא התביעה של נווה שבא הוגשה בסדר דין מקוצר. במסגרת הגישה הטולרנטית והליברלית של נווה שבא כלפי הגברת X, ואשר התבטאה גם בנכונות להפחתה של סכום התביעה ולפריסה שלו - גם הוסכם שהתובענה תתברר בסדר דין "רגיל". עיקרה של טענת נווה שבא היא, שמכיוון שהקוד, האישור התקציבי של משרד הבריאות - לא התקבל, ממילא עלות האשפוז (מהיום הראשון) צריכה להיות מחושבת לפי 350 ₪ שזהו המחיר שהוסכם בין הצדדים. החשבון הוא פשוט: המנוחה הייתה בבית שבא במשך 60 ימים. המכפלה הנתבעת היא 350 X 60 דהיינו 21,000 ₪. הגברת X שילמה סך של 3,500 ₪ (העלות המסובסדת) עבור כל חודש אשפוז. נמצא לנו, שהתביעה נגדה היא על הפרש שבין המחיר הריאלי - 21,000 ₪ לבין המחיר המסובסד ששולם (7,000 ₪) - סך הכל 14,000 ₪. ב. טענותיה של X: הנתבעת, הגברת X, הפנתה טענות הן כלפי נווה שבא והן כלפי משרד הבריאות. היא פירשה את התחייבותה כלפי נווה שבא כך, שחיוב רטרואקטיבי חל רק במקרה שהמטופל ממשיך לשהות בנווה שבא לאחר תקופת ההמתנה - כשלא אושרה הבקשה להשתתפות במימון האשפוז ע"י משרד הבריאות. טענתה העיקרית של X כלפי משרד הבריאות היא, שמשרד הבריאות השתהה בהנפקת הקוד ולכן, עליו לפצות אותה בקשר להוצאות האשפוז (סעיף 16 לסיכומי הנתבעת). ג. טענותיו של משרד הבריאות: השאלה אם "הקוד" האמור כבר ניתן, או שרק היתה כוונה לתת אותו - כלל אינה רלבנטית. "הקוד", כלומר הנכונות לשלם - צופה פני עתיד. אילו המנוחה היתה חוזרת לנווה שבא - אכן משרד הבריאות היה נושא בהוצאות אשפוזה. אבל, כאן, בענין דנא, החיוב של הנתבעת כלפי נווה שבא - צופה פני עבר, והרי משרד הבריאות איננו משלם באופן רטרואקטיבי על תקופות אשפוז שקדמו למתן הקוד. טענת המדינה היא, שהנתבעת חתמה על הסכם בינה לבין נווה שבא. ההסכם הזה מחייב רק בין הצדדים להסכם ואינו מחייב את המדינה. בהקשר זה, הפנתה המדינה אל עדותה של הגב' ריטה חן, נציגת נווה שבא (עמ' 6 שורה 17). עוד טענה המדינה, כי טענות הנתבעת בדבר רשלנות בטיפול בהנפקת "הקוד" - חורגות מכתבי הטענות והן בבחינת הרחבת חזית. מכל מקום, טענות אלה צריכות להדחות גם לגופן - שכן, כלל לא היתה התרשלות. 5. דיון והכרעה: א. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן:"החוק") קובע, כי יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. אומד דעתו של נווה שבא ברור ועולה מתוך החשבון שהגיש לגב' X: עלות מלאה - 350 ₪ ליום אשפוז, כפול 60 ימי אשפוז פחות מה ששולם על חשבון- 7,000 ₪. אומד דעתה של הגב' X משתקף מתוך כתב הגנתה. אין בו, בכתב ההגנה, טיעון לפיו החיוב המלא הוא פרוספקטיבי. יתר על כן, המכתב שנשלח בשמה של הגב' X ביום 18.03.11, מרמז על קו הגנה ולפיו, מי שצריך לשאת במחיר המלא, הוא משרד הבריאות. לא נטען שהחיוב המלא מתחיל רק ביום ה- 61 בתום תקופת ההמתנה ולא ביום הראשון. עיינתי גם בתצהירה של הגב' X ולא מצאתי בו התייחסות לענין הנדון. הגב' X לא טענה, כענין שבעובדה, שהיא הבינה, או שהוסבר לה, שהחיוב האמור צופה רק פני עתיד מהיום ה- 61 ואילך. מכאן, שלכאורה, על פי אומד דעתם של הצדדים - התקיימה הבנה משותפת, שתחולתו של המחיר המלא, היא רטרואקטיבית. מסקנה זו, מתחייבת גם מהמילים הבאות הכלולות בטקסט ההתחייבות: "במידה והאשפוז יופסק לפני קבלת הקוד מסיבה כלשהי, ישולם ההפרש בין תעריף מוזל ל- 350 ₪ ליום אשפוז" (הדגשה שלי - י.ט) התנייה האמורה, משקפת התייחסות "קשיחה" של נווה שבא לגבי הפסקת האשפוז לפני קבלת הקוד - תהא הסיבה אשר תהא. בהתקיים התרחיש האמור, ישולם ההפרש בין התעריף המוזל לתעריף המלא. אין בנוסח ההתחייבות שום רמז התומך בטענתה של X כאילו תחולתה של העלות המלאה מתקיימת, רק כאשר המטופל ממשיך לשהות בנווה שבא לאחר תקופת ההמתנה. התרחיש הזה (של הפסקת האשפוז), מתייחס גם לאפשרות של פטירת המאושפז, נניח ביום ה- 40 לאשפוזו בנווה שבא, טרם קבלת הקוד. התממשות התרחיש הזה, מזכה את נווה שבא, לפי פשוטו של מקרא, במחיר מלא. ניתן רק להעריך, שכן לא הובאו בענין זה ראיות, שההגיון הכלכלי העומד בבסיס ההתחייבות , הוא נכונותו של נווה שבא לסבסד את האשפוז תקופה קצרה, כאקט שיווקי, כדי ליצור התקשרות לטווח ארוך. כאשר הנסיבות הן, שבדיעבד מתברר, שההתקשרות היתה רק לזמן קצר - ממילא יש הפניה למחיר המלא. כלל בסיסי הוא בפרשנות חוזים, שיש לפרש טקסט חוזי על פי התכלית המונחת ביסוד החוזה. הכלל הוא, שמבין מגוון המשמעויות הלשוניות שהחוזה יכול לשאת, יש לבחור באותה משמעות לשונית המגשימה את התכלית של החוזה. ראו: א. ברק: פרשנות במשפט, כרך רביעי" "פרשנות החוזה", הוצ' נבו, עמ' 383-384. לפיכך, חוזה עסקי או מסחרי, יש לפרש באופן שיגשים את תכליתו העסקית או המסחרית. ראו: ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון פד"י ל (2) 191, 195 דברי השופט י. כהן וכן: 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ פד"י מז' (2), 642,649, דברי השופטת ד. דורנר. התלבטתי אם אין זה ראוי, בנסיבות הענין, להפעיל כלל פרשני אחר המטיל את האחריות, במקרה של טקסט שניתן לפרשו ביותר מפרשנות לגיטימית אחת - על הנסח. ראו: ע"א 1121/91 משולם נ' נמני פד"י מח' (3), 12, 20 דברי השופט ת. אור. בסופו של דבר, נראה לי, שבנסיבות הענין, יש להעדיף את המבחן של אומד הדעת של הצדדים, ואת המבחן של התכלית הכלכלית של החוזה, על פני הכלל של "פרשנות נגד הנסח". התוצאה היא, שאני מקבל את הפרשנות של "נווה שבא" וקובע כי תחולת המחיר המלא בענין דנא, היא רטרואקטיבית. ב. אבל בכך לא סגי. עדיין נותר לברר, מה יהא הדין הנכון, כשאשפוזה של המנוחה, הופסק בדיוק ב"תפר" של תקופת ההמתנה. בענין זה, טופס ההתחייבות מגלה שני כתובים ה"מכחישים זה את זה": על פי הכתוב האחד: "האשפוז הוא לתקופה של חודשיים בעלות מסובסדת..." על פי הכתוב השני, כאמור לעיל: "במידה והאשפוז יופסק לפני קבלת הקוד מסיבה כלשהי, ישולם ההפרש בין תעריף מוזל ל- 350 ₪ ליום אשפוז". נראה לי, כי בהקשר הנדון, אין צורך ב"כתוב שלישי שיבוא ויכריע", אלא הפתרון מצוי בכלים הלוגיים שקבעו חז"ל. על פי אחד הכללים האלה: " דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא - אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כלומר: הכלל הוא, באמת, שנווה שבא היה מוכן לסבסד אשפוז שנמשך חודשיים. כך בדרך כלל. אבל נכונות זו אינה קיימת במקרה הפרטי, כשהאשפוז מופסק מכל סיבה שהיא, טרם קבלת הקוד. לפיכך, אין בעובדה שהמנוחה היתה מאושפזת בדיוק חודשיים, ולא היתה תקופת אשפוז נוספת, כדי לסייע לה. ג. נותר לדון בשאלה השלישית שעניינה אחריותו של משרד הבריאות. כזכור, טענתה של X היא, שההשתהות של משרד הבריאות בהנפקת הקוד, היא שגרמה לתוצאה השלילית מבחינתה. ייאמר מיד, גם טענה זו אין בידי לקבל. הטענה לא נטענה בהודעה לצד שלישי והיא אכן, כטענת בא כח המדינה, בבחינת "הרחבת חזית". אבל, אילו היה ממש בטענה, ודאי שלא הייתי דוחה אותה רק מטעם דיוני. העיקר בעיני הוא, שדין הטענה להדחות לגופה. הרי הגב' X עצמה הצהירה בתצהירה (סעיף 3) שנאמר לה כי "קבלת הקוד תקח בין חודש וחצי לחודשיים". יתר על כן, אפילו נניח שחל עיכוב מסוים בהנפקת הקוד, הרי ברור שאין לאדם זכות קנויה בסדרי המינהל. מעבר לכך, גם ברור, שמשרד הבריאות לא ידע וגם לא היה אמור לדעת, שעיכוב בהנפקת הקוד, יביא להתייקרות האשפוז עבור X. גם בהקשר זה, הגב' X לא טענה שהעמידה את משרד הבריאות על הסיכון הצפוי לה, אם הנפקת הקוד תעוכב. משרד הבריאות הדגיש בטיעוניו, שהנפקת הקוד צופה רק פני עתיד וכי אין לו כל ענין ב"יחסים הפרטיים" בין משפחתו של מטופל לבין המוסד שבו הוא אושפז. 6. סוף דבר: התוצאה היא איפוא, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת נווה שבא סך של 14,000 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לפרעון בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות לטובת כל אחד מבעלי הדין האחרים בסכום כולל של 3,000 ₪. אין זה מיותר לציין, שבעלי הדין האחרים היו מוכנים להגיע לפשרות מרחיקות לכת, והשגת פשרה לא הסתייעה, רק בשל עמדתה של הנתבעת. ער אני לכך, שהתוצאה הסופית קשה עבור הנתבעת. הקושי מתבטא לא רק בהשלכה הכספית, אלא גם בכך שהתוצאה נובעת, משרשרת אירועים מקריים. אבל, כידוע, השאלה "מה היה קורה אילו?" - אינה לגיטימית. ההכרעה המשפטית מוסבת על עובדות קונקרטיות, ולא על תרחישים תיאורטיים. הנתבעת הועמדה כמה פעמים על כך, שעמדתה מציבה אותה בסיכון קשה, והיא בחרה ליטול על עצמה את הסיכון. חבל. יש לקוות שבעלי הדין האחרים שזכו בדין - יגלו נדיבות כלפי הנתבעת, אף שהפסידה בדין, ואף שכאמור נטלה על עצמה את מלוא הסיכון. בית אבות