תשלום על סדנת בישול - תביעות קטנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום על סדנת בישול - תביעות קטנות:   התובעות הגישו תביעה ע"ס 9,060 ₪ כנגד הנתבעת מס’ 1 (להלן: "החברה") וכנגד הנתבעת מס’ 2 (להלן :"העובדת") אשר הועסקה על ידה .   התובעות והנתבעת התקשרו בחודש מאי 2002, בהסכם בע"פ, ולפיו בחודש יוני 2002 תיערך במרכז המנוהל ע"י החברה סדנת בישול ( להלן: "הסדנה") למבקרי המרכז. הסדנה כוללת 4 מפגשים בהדרכת התובעות. לטענת התובעות, הוסכם בינן לבין החברה, באמצעות העובדת, כי ישולם לתובעות סך של 4,800 ₪ לפחות, וכן מחצית עלות המוצרים המשמשים לבישול.   התשלום אמור היה להתבצע בסיום הסדנה .   כן הוסכם בין הצדדים כי במידה וכלל המשתתפים בסדנה ישלמו סך העולה על 9,600 ₪ יחלקו הצדדים, בחלקים שווים, את הרווחים שהתקבלו.   התובעות בצעו את הסדנה לשביעות רצון מלאה של משתתפי הסדנה .   התובעות דרשו שתשלום הסך 4,800 ₪ וכן עלות מחצית מוצרי הבישול וסה"כ 5,060 ₪.   פניות התובעות לנתבעות נדחו בלך ושוב ובסופו של דבר כלל לא נענו ועל כן הגישו התובעות את תביעתן זו. עד כאן טענות התובעות בכתב תביעתן.   הנתבעות הגישו כתב הגנה ובו עתרו למחיקת התביעה כנגד העובדת אשר שמשה כעובדת שכירה אצל החברה ופעלה מתוקף תפקידה כמנהלת המקצועית של החברה.   בנסיבות הענין לא עומדת לתובעות עילת תביעה אישית כנגד העובדת ועל כן התביעה כנגד הנתבעת מס’ 2 נדחית ללא צו להוצאות.   לטענת החברה, הוסכם בין הצדדים על חלוקה שווה של ההכנסות וההוצאות. לסדנה נרשמו 17 משתתפים אשר חלקם ביטל את השתתפותו מספר ימים לפני תחילת הסדנה וחלקם אף במפגש הראשון.   משהוברר לתובעות כי ההסדר שהושג אין בו כדי לענות על צפיותיהן, הן חזרו בהן מהסכמתן לחלוקת הרווחים בחלקים שווים ודרשו סך של 1,200 ₪ למפגש וסה"כ 4,800 ₪. התובעות הודיעו לנתבעות כי באם לא תענה דרישתן הן לא יגיעו למפגשים הנוספים. העובדת אשר חפצה בהצלחת הסדנה נאלצה להיכנע לדרישות התובעות שכן חששה לשמה הטוב של החברה היה והסדנה אכן תבוטל.   חשב החברה אשר העיד מטעמה טען כי הוא לא היה נכון לאשר את ההסכמה הנ"ל אשר הובאה לידיעתו ע"י העובדת.   ניסיונות הצדדים להגיע להסדר עלו בתוהו ועל כן הוגשה התביעה.   לטענת החברה, העובדת , בשם החברה, נאלצה להיכנע לדרישות התובעות ועל כן אין להכיר בתביעתן והן זכאיות לתשלום של 1,550 ₪ בלבד .סכום זה הנו מחצית מהתמורה שהתקבלה ממשתתפי הסדנה, ללא מע"מ .   לתמיכה בטענתן של התובעות ולפיה הוסכם, מלכתחילה , על תשלום מינימלי של 1,200 ₪ למפגש, הגישו התובעות תמליל וכן קלטת שיחה שהתקיימה בין העובדת לבין התובעת מס’ 2. השיחה התקיימה ביוזמת התובעת 2 והוקלטה שלא בידיעת העובדת. שני הצדדים טענו לפרשנויות שונות באשר למשמעות הדברים שהוחלפו באותה שיחה.   בשיחתן ניסתה העובדת שלא להחריף את המחלוקת שבין הצדדים ואילו התובעת מס’ 2 ניסתה כל עת השיחה "לשתול" דברים בפיה של העובדת, אשר לא הייתה מודעת לעובדה כי השיחה מוקלטת.   הגעתי למסקנה כי בתחילה הוסכם בין הצדדים על חלוקת רווחים, בחלקים שווים, וזאת מששני הצדדים הניחו, בטעות, כי הסדנה תהיה הצלחה כלכלית לשני הצדדים. משהוברר כי מספר המשתתפים שהגיעו לסדנה נמוך משמעותית מהצפוי גרמו התובעות, תחת איומים כי יעזבו את הסדנה, לשינוי ההסכם. העובדת, בשמה של החברה, נאלצה להיכנע לתכתיב וזאת נוכח ההשלכות שבדבר על יחסי החברה עם לקוחותיה ולשמה הטוב של החברה.   שני הצדדים נטלו על עצמם את הסיכון כי הסדנה תיכשל כלכלית.   לאור האמור לעיל יש לבחון האם בנסיבות העניין יש להחיל את הוראות סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 ולפיהן " מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או מי מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".   לכאורה, החברה אכן נאלצה להסכים לשינוי התנאים וזאת לאור איומן של התובעות כי יפסיקו את הסדנה, דבר שהיה בו כדי לגרום לחברה נזק בלתי הפיך. ברם, נסיבות הענין אין בהן כדי להתאים לנסיבות המיוחדות שנקבעו בפסיקה, לרבות ברע"א 753/98 לוטם רהיטים נ. בנק דיסקונט.   בנסיבות אלו הוכח בפני כי החברה הסכימה לשלם לתובעות את הסך של 1,200 ₪ למפגש.   יחד עם זאת, התנהגות התובעות היתה התנהגות מחוסר תום לב בקיומו של חוזר.   מקובלת עלי טענת החברה ולפיה הסך הנ"ל כולל מע"מ ועל כן על החברה לשלם לתובעות, סך של 4,067 ₪ . היה והתובעות תמצאנה לחברה חשבונית מס כדין יתווסף לסכום זה מע"מ כחוק.   אשר על כן אני מחייב את הנתבעת מס’ 1 לשלם לתובעות סך של 4,067 ₪ כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום 15/7/02 ועד התשלום המלא בפועל.   בנסיבות העניין ונוכח התנהגות התובעות, לא מצאתי לנכון לפסוק לטובתן הוצאות משפט.   התביעה כנגד הנתבעת מס’ 2 נדחית ללא צו להוצאות רשות ערעור תוך 15 יום לביהמ"ש המחוזי.  תביעות קטנות