במועד התאונה התאמנה המערערת בקפיצות מעל מכשולים. סעיף 2(א) של חוק הספורט, התשמ"ח - 1988, קובע כי השר רשאי לקבוע בצו כי בענף ספורט מסויים, כולו או חלקו, לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף. בתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ"ז - 1997, נקבע כי בענף ספורט תחרותי, או שיש בו סיכון גופני, לפי המפורט בענפים הספציפיים שצויינו, לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה בשיעור רכיבה על סוסים / תביעה נפילה מסוס / אחריות מדריך רכיבה על סוסים: השופט י. גריל, ס. נשיא: א. בפנינו ערעור וערעור - שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט י. פרידמן) מיום 24.5.09 ב-ת.א. 7987/06 לפיו נדחתה תביעתה של המערערת כנגד המשיבים, ללא צו להוצאות. ב. אלה העובדות הצריכות לעניין: המערערת, ילידת 1972, נפלה מעל גב סוס במהלך שיעור רכיבה, ביום 7.3.05, תוך כדי קפיצה מעל מכשול. המערערת נחבלה, נגרם לה שבר פריקה של המרפק, ובגין כך הגישה את תביעתה לפיצויים. ג. המשיב מס' 1 הוא בעל חווה ללימודי רכיבה על סוסים. המשיבה מס' 2 היא המבטחת של המשיב מס' 1 בביטוח אחריות. עד לאירוע התאונה הספיקה המערערת לצבור 35 עד 40 שיעורי רכיבה, (שעה בשבוע), תחילה אצל מדריך בשם יינון, שאצלו למדה רכיבה בסיסית, ולאחר מכן עברה לשלב מתקדם יותר של אימון בקפיצות אצל מדריך אחר בשם X, שאצלו עברה המערערת 7-8 שיעורים וזאת בשלב המתקדם יותר של קפיצות. המערערת החלה את לימודיה על סוס אחר מזה שעליו רכבה בזמן התאונה. משעברה המערערת לשלב מתקדם יותר, העבירו אותה לרכיבה על סוס מסורס בשם "רדבול" (שעליו רכבה בעת התאונה). סוס זה משמש תלמידים מתחילים, והוא אף משמש לרכיבה טיפולית ונחשב לסוס רגוע ובטוח ללימודי רכיבה למתחילים, ומתאים לצרכיה של המערערת ולשלב הלימודי אליו הגיעה. ד. במועד התאונה התאמנה המערערת בקפיצות מעל מכשולים. המדריך היה X, שהיה אלוף הארץ ברכיבה על סוסים, והינו רוכב בעל מוניטין ויש לו ביקוש כמדריך רכיבה. פרט לX לא נכח בשטח מדריך נוסף. המנאג' (מגרש האימונים) היה מלבן בגודל של 40 מ' X 60 מ'. במועד התאונה הוא היה מחולק לשני חלקים לרוחב המגרש. לפי האומדן של המדריך X (שאומדנו היה מקובל על בית-משפט קמא), החלוקה של המנאג' לא היתה שווה לגמרי: חלק אחד היה בשטח של 40 מ' X 20 מ' , ואילו החלק האחר היה בשטח של 40 מ' X 40 מ' . חלוקתו של המגרש נעשתה ע"י חביות שהיו ניתנות להזזה לפי צורכי הפעילות. החביות, שהיו ניתנות להזזה, יצרו מעין גדר שחילקה את המגרש לשניים. ביום התאונה התאמנה המערערת בקפיצת מכשולים בחלק הגדול יותר של המגרש, ששטחו היה, כאמור כבר לעיל, 40 מ' X 40 מ'. קרקע המגרש חולית. המערערת קפצה באותו יום מעל משוכה אחת, והיא אישרה בעדותה שמדובר במשוכה המשמשת תלמידים מתחילים בלימודי קפיצות. ה. המערערת נפלה פעמיים בקפיצתה מעל אותה משוכה. בנפילה הראשונה היא לא נפגעה, חזרה ועלתה על הסוס והמשיכה בשיעור, או אז נפלה שנית ונחבלה. לפי עדות שהיתה בפני בית-משפט קמא, קורה שלעיתים נופל תלמיד מגב סוס. כשנופל תלמיד ואינו נפגע - הנוהל המקובל הוא שהשיעור ממשיך, אלא אם התלמיד נכנס למצב של פחד. בענייננו, המערערת המשיכה בשיעור לאחר הנפילה הראשונה, לפי המקובל, ומסרה למדריך X ש"הכל בסדר". העד, גבי מחלוף, שמסר כי הוא היה ידידם של שני הצדדים, וכי צפה על מגרש האימונים מן הקפיטריה, ניגש למערערת לאחר הנפילה הראשונה, הרים אותה ושמע שאמרה לX שברגע שהסוס עבר את משוכת המכשול, הוא נטה באופן חד ימינה. בתגובה, ביקש X (לפי גירסת העד מחלוף) מתלמיד אחר בשם באבא שנכח במקום, להזיז את המכשול (המשוכה) ימינה, כלומר, להרחיק את המשוכה עוד מ"גדר" החביות. העד מחלוף לא ראה בעיניו האם הוזזה המשוכה, והוא חזר למקומו בקפיטריה. לעומת זאת, המדריך X מכחיש שהמשוכה הוזזה או אף שהתבקש להזיזה. גם המשיב מס' 1 ורעייתו אינם זוכרים שהמשוכה הוזזה. המשיב מס' 1 ורעייתו העידו כי בכל מקרה, בהינתן כיוון הרכיבה והדילוג מעל המשוכה, נוטה הסוס לימין. כך צריך להיות, ומקרה התאונה לא היה יוצא דופן. לדעתם, שתי הנפילות יסודן באובדן שיווי המשקל של המערערת. משאירעה הנפילה השנייה, רץ העד מחלוף למקום הנפילה ושאל את המערערת מה אירע וזו מסרה שהסוס שוב נטה ימינה, וידה כואבת מאוד. ו. העד מחלוף לא יכול היה לשחזר מזיכרונו את המרחק בין המשוכה לבין החביות שחילקו את המגרש לשניים, גם לא את המרחק שבין מקום הנפילה לבין המכשול לגבי שתי הנפילות. המדריך X מסר בתצהירו כי המרחק בין מקום הנפילה לבין המשוכה, בנפילה השניה, עמד על 5 מ' . מציין בית-משפט קמא שהמרחקים הרלוונטיים הם בעיקרם שניים: המרחק שבין המשוכה לבין החביות אשר חילקו את המגרש, והמרחק שבין המשוכה לבין גדר המגרש ההיקפית. שני מרחקים אלה אמורים לאפשר מרווח תמרון מספיק, הן לביצוע פיסי של הקפיצה, והן למניעת רתיעה של הסוס שעשויה לגרום לנטייתו במהלך הקפיצה ולנפילת רוכבו. ז. מוסיף בית-משפט קמא שאין לחלוק על כישוריו של המדריך X כרוכב, שהיה במועד אירוע התאונה כבן 19. בין היתר, השתתף X באליפות אירופה לנוער, וכן זכה באליפות ישראל לבוגרים במקצועות ראווה ביוני 2004, ובהמשך זכה באליפות גם בשתי השנים הבאות ברצף. ב"כ המערערת טענה בפני בית-משפט קמא שהיא חולקת על כישוריו של X כמדריך. לטענתה, X לא גילה די זהירות לצרכי הבטיחות ואף לא היה בעל תעודת מאמן מוסמך במועד התאונה , והמשיב מס' 1 הפר חובה חקוקה משבחר להעסיק את X כמדריך בטרם קיבל תעודת מאמן מוסמך. בשטח גם לא נכח מאמן מוסמך בזמן האימון בו נפגעה המערערת, כך שבמועד האימון נשוא הדיון היה X המדריך היחיד בשטח. ח. המשיבים לא חלקו על כך שיש צורך בנוכחות מדריך מוסמך, כמצויין בפיסקה 6 של פסק-הדין, בה מפנה בית-משפט קמא לסעיף 10 בתצהיר המשיב מס' 1, ולסעיף 9 בתצהיר רעייתו של המשיב, האומרים שעד לקבלת ההסמכה הועסק X לגירסתם תחת פיקוחו של מדריך מוסמך. אין מחלוקת על כך, שבמועד אירוע התאונה לא היה X בעל תעודת מאמן מוסמך. X הגיע לחווה של המשיב מס' 1 בשנת 2003 כדי להחזיק שם את סוסתו ולהוסיף להתאמן. בחלוף חצי שנה, החל למלא את מקומו של מדריך שעזב בהדרכת רוכבים: הן מתחילים, הן מתקדמים, הן בקפיצות, והן ברכיבות אומנותיות. אחרי כשנה בה שימש כמדריך (ובינתיים גם זכה באליפות ישראל לרוכבים בוגרים במקצועות ראווה), הדריך X כעשרים רוכבים תחרותיים בקפיצות ראווה, ובנוסף הדריך רוכבים כגון המערערת, שביקשו ללמוד רכיבה כתחביב. ט. כאמור כבר לעיל, במועד התאונה X טרם היה בעל תעודת מאמן מוסמך. הוא עבר בחינת הסמכה וקיבל את התעודה רק בשנת 2006. לגירסת X אין לכך רלוונטיות, הואיל ומ - 2004 עד מועד קבלת תעודת ההסמכה בשנת 2006 הוא היה רשום כמאמן בהתאחדות הלאומית לספורט רכיבה. ההתאחדות לא ייחסה חשיבות לנושא התעודה והניחה לו לאמן רוכבים, וחלקם אף זכו באליפות בקפיצות ראווה תחת הדרכתו. לטענתו, גם כיום, רבים מן המדריכים בספורט הרכיבה, בארץ ובחו"ל, אינם אוחזים בתעודת מאמן מוסמך. י. באשר לשיעור הרכיבה של המערערת, אין מחלוקת על כך שהיה זה אמור להיות שיעור של "אחד על אחד", דהיינו, ללא נוכחות של מתאמנים נוספים באותו חלק של המנאג', שגודר על-ידי חביות ובו התאמנה המערערת. בניגוד לגירסת העד מחלוף, טען X שבמועד התאונה הוא אכן אימן את המערערת "אחד על אחד" בשיעור קפיצות פרטי, ולא יחד עם תלמידים נוספים, וזאת באותו חלק של המנאג' שגודר בחביות וששטחו היה 40 מ' על 40 מ' . X מודה שהמערערת נפלה פעמיים בקפיצתה מעל אותה משוכה, כשקודם לכן כבר הספיקה לקפוץ מעליה מספר קפיצות. לגירסת X, המערערת לא טענה בפניו כלל לאחר הנפילה הראשונה שהסיבה לנפילה היא קירבת המשוכה לגדר, או שיש להזיז את המשוכה, שלא הוזזה במשך כל מהלך השיעור. המרחק של המשוכה מן החביות שחילקו את המגרש עמד על 10 מ' - 20 מ' לפי הערכתו של X. לשיטת X, סיבת הנפילה הכפולה של המערערת היתה רק אובדן שיווי המשקל בעת הקפיצה, ולא מיקום שגוי של המשוכה, ומדובר בסיכון מן הסיכונים הטבעיים שנוטל על עצמו כל רוכב. גם X עצמו, לטענתו, נפל מסוס במהלך תחרות ושבר רגל. י"א. המשיב מס' 1 טען בתצהירו שהסוס פנה ימינה בקפיצה כמו תמיד. לטענתו, אין המדובר בסטיה חדה או מצב חריג. בעת הקפיצה אמור הרוכב להתרומם מעט מעל האוכף. המערערת לא חזרה טוב לאוכף, ולכן נפלה. י"ב. בית-משפט קמא הציב בפניו שתי שאלות להכרעה בשאלת החבות: האחת: האם העסקת X כמדריך שטרם קיבל תעודת הסמכה מהווה רשלנות מצד המשיב מס' 1 או לחלופין, הפרת חובה חקוקה. השניה: האם בפועל התרשל X כמדריך וטעה בשיקול הדעת שלו לגבי מיקום הצבת המשוכה, כאשר טעות זו גרמה לתאונה? י"ג. באשר לשאלה הראשונה: המשיב מס' 1 ורעייתו מודעים לכך שהדין קובע שעל המדריכים להיות בעלי תעודות מאמן מוסמך. לטענתם, ההדרכה בחווה נעשית על-ידי מדריך מוסמך וX היה החריג, דהיינו, המדריך היחיד שהועסק ללא תעודת מאמן, וזאת נוכח כישוריו יוצאי הדופן הן כרוכב והן כמדריך. כשהשלי מה המערערת את הכשרתה הבסיסית אצל המדריך המוסמך, יינון, וביקשה להתקדם וללמוד קפיצות, היא הועברה להדרכתו של X כבעל התמחות ספציפית בתחום זה. תלמידים רבים נוספים הגיעו לחווה נוכח המוניטין של X לא רק כרוכב אלא כמאמן. בית-משפט קמא מפנה להוראת ס"ק (א) בתקנה 2 של תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), תשנ"ז - 1997, הקובע: "בענף ספורט תחרותי או שיש בו סיכון גופני כמפורט להלן, לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם כן יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף" . ס"ק 53 שברשימת ענפי הספורט בהם מדובר עניינו רכיבה על סוסים, וס"ק 54 - רכיבה על סוסים (לימוד). מכאן, שX חייב היה בתעודת הסמכה לצורך הדרכת רוכבים בחווה, ובכלל זה המערערת. מוסיף בית-משפט קמא שטעם הדרישה שבתקנות ברור, ואין המדובר בדרישה פורמאלית, אלא דרישה זו נועדה להציב סטנדרט בטיחות ואיכות מינימאלי בהדרכת תלמידים, ברשימה של ענפי ספורט בהם אכן צפוי סיכון מוגבר לפגיעה הנובעת מעצם הפעילות. יחד עם זאת, מוסיף בית-משפט קמא כי הוא שוכנע שX היה לא רק בעל כישורי רכיבה אלא גם בעל ידע מספיק בפועל, לפחות בשים לב למחדל הקונקרטי לו טוענת המערערת, שעניינו מיקום המשוכה במרחק לא מספיק מגדר החביות או הגדר ההיקפית של המגרש. דווקא בעניין קונקרטי זה של מיקום המשוכה, קשה להפריד בין נסיונו המעשי של אדם כרוכב לבין כישוריו כמדריך. ניסיון מצטבר כזה כפי שהיה לX במועד התאונה אמור ליתן כלים יותר מנאותים לעניין מיקומה הבטיחותי של המשוכה במגרש. מוסיף בית-משפט קמא שגם ביחס לכישוריו של X כמדריך, בהיבט הבטיחות, לא הוכח שמדובר במי שנהג לזלזל בכללי הבטיחות. עוד ציין בית-משפט קמא שהמשיב מס' 1 העיד שנפילה מסוסים היא עניין תכוף למדי בלימודי רכיבה, דבר שנתמך גם בדברי העד מחלוף, ולכן, כך קובע בית-משפט קמא, מעצם הנפילה, וגם אם מדובר בנפילה כפולה, לא ניתן ללמוד שהגורם לאותן נפילות נעוץ בהתרשלות. לדעת בית-משפט קמא היה לX ידע וניסיון די והותר כדי לדעת כיצד והיכן למקם את המשוכה במגרש, במרחק מספיק מגדר החביות והגדר ההיקפית. י"ד. מוסיף בית-משפט קמא שנוכח הוראות סעיף 2 לחוק הספורט, בצירוף תקנה 2(א) של תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), יש לראות את המשיב מס' 1 כמי שהפר בעניין זה חובה המוטלת מכוח חיקוק, שנועדה להגנתה של המערערת כמי שניזוקה שעה שהיתה תלמידה בחוות רכיבה. מתקיים גם הרכיב בהגדרת עוולת הפרת חובה חקוקה הדורש שהנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק, שהרי המערערת נחבלה בגופה, ולסוג נזק זה התכוון החיקוק (סעיף 63 בפקודת הנזיקין). ט"ו. יחד עם זאת, מציין בית-משפט קמא שגם בעוולת הפרת חובה חקוקה יש להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד. המבחן הרלוונטי ביחס לסיבתיות המשפטית הינו כרגיל מבחן הסיכון שאותו התכוון החיקוק למנוע. באשר לקשר הסיבתי העובדתי, כותב בית-משפט קמא שקשה לקבל את הטענה לפיה העובדה שX טרם עבר קורס הסמכה במועד התאונה יכולה לגרום לטעות הנטענת בשיקול דעתו בעניין הצבה בטיחותית של המשוכה וזאת, נוכח נסיונו העשיר כרוכב, הן איכותית והן בטיחותית. די בנסיונו הרב של X בקפיצות ראווה, הכרת סוסים בכלל, והסוס הספציפי בחווה בפרט, כדי שהוא יהא בעל הידע הנדרש כיצד והיכן יש למקם מכשולים במגרש, לא פחות מבעל תעודת הסמכה. ט"ז. בית-המשפט קמא מוסיף ודן בשאלה הנוגעת לעוולת הרשלנות, דהיינו: האם חרף נסיונו הרב של X הוא טעה בפועל באותו יום טעות נקודתית במיקום הצבת המשוכה ביחס לגדר החביות או ביחס לגדר ההיקפית של המגרש, כך שמחמת קירבת יתר לגדר החביות או לגדר ההיקפית של המגרש, סטה הסוס ימינה באופן חריג. עצם העובדה שX הוא בעל ידע היכן למקם את המשוכה באופן בטיחותי, אין פירושו בהכרח שהוא לא טעה באותו יום בפועל במיקום הצבת המשוכה. מוסיף בית-משפט קמא שבמידה ואכן הוצבה המשוכה במרחק לא מספיק מגדר החביות או מן הגדר ההיקפית של המגרש, יש לקבוע שטעות מעין זו היא, בנסיבות העניין, בבחינת התרשלות, ואזי יחוייב המשיב מס' 1 הנושא באחריות שלוחית כמעבידו של X. ואולם, אם לא טעה X במיקום הצבת המשוכה, וגירסת המערערת בנוגע להצבה לא בטיחותית של המשוכה נדחית, כי אז הגורם לנפילה הוא חוסר שיווי משקל של המערערת בעת קפיצת הסוס, או אף נטייה לא צפויה של הסוס ימינה, בלא סיבה שיסודה בקירבה מסוכנת בין המשוכה לגדר, דהיינו, עסקינן בסיכון שהוא מסיכוניה הטבעיים של הפעילות הספורטיבית בה עסקה המערערת, וסיכון כזה אינו מקים חבות בהתממשו. י"ז. כותב בית-משפט קמא שאין במקרה שבפנינו משום הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית, שהרי הסוס הרגוע ביותר עלול להגיב לעיתים באופן לא צפוי וללא סיבה נחזית. בנוסף, קפיצות מעל משוכה מציבות סיכון טבעי מוגבר לנפילות הרוכב עקב אובדן רגעי של שיווי המשקל ומיצובו של הרוכב באוכף, גם ללא כשל "סביבתי" או כשל של הסוס, ללא קשר סיבתי עובדתי להפרת החובה החקוקה, וממילא גם לא התקיימה עוולת הרשלנות. י"ח. מוסיף בית משפט קמא שהמערערת טוענת שהקירבה בין המשוכה לבין החביות והגדר ההיקפית היא שגרמה לסטיית הסוס במהלך הקפיצה, ופרט לכך לא הוכח קיומו של מכשול או פגם בטיחותי אחר שגרם לסטייה של הסוס במהלך הקפיצה או להחמרת הפגיעה. מציין בית-משפט קמא שהמגרש היה בגודל תקין, מרקמו חולי, הסוס בעל מזג נוח, ומוכר למערערת, מסורס, ומתאים ללימוד רכיבה. גם לא הועלתה טענה שגובה המשוכה לא התאים לשלב הלימודי אליו הגיעה המערערת אחרי כמה עשרות שיעורים, וכן 7-8 שיעורי קפיצות. י"ט. באשר לטענת המערערת לנוכחות תלמידים נוספים, ברור לאחר שמיעת הראיות, כך קבע בית המשפט קמא, שאין בנוכחותם משום התרשלות הקשורה סיבתית לנזק. מוסיף בית משפט קמא שהמערערת הודתה שעד לתאונה הספיקה לעבור 35-40 שיעורים (שעה בשבוע). ועברה לשלב מתקדם יותר של קפיצות, ואצל X למדה 7-8 שיעורים של קפיצת משוכות עד שנפגעה. היא רכבה בעבר על הסוס נשוא הדיון והיה לה נוח עימו. אחרי נפילתה הראשונה באותו יום, אמרה המערערת שהיא חשה "בסדר" ורוצה להמשיך בשיעור. היא נדרשה באותו שיעור לקפוץ רק מעל משוכה אחת, והיתה זו המשוכה ששימשה תלמידים מתחילים בשיעורי קפיצות. המשטח הוא משטח חולי ומתאים לייעוד של לימודי רכיבה. למעשה, כך קובע בית משפט קמא, טענותיה של המערערת מתמקדות בטענה שהמשוכה לא מוקמה באופן בטיחותי וX לא התרכז דיו בביצועי המערערת והסוס. לגירסת המערערת, לאחר הנפילה הראשונה המשוכה אכן הוזזה ומוקמה במקום אחר לבקשת X, אך שוב מוקמה בצורה שגויה שלא פתרה את הבעיה, דבר שהביא לנפילה חוזרת של המערערת מאותה סיבה עצמה של קירבה לגדר החביות . כ. את הסוגיה העובדתית האם הוצבה המשוכה באופן שגוי, בחן בית משפט קמא לפי עדות המערערת מחד גיסא, ועדות X מאידך גיסא. בית משפט קמא לא היה מוכן להתבסס על עדות מר גבי מחלוף משום שהוא לא ראה לנכון לסמוך על אומדן המרחקים של גבי מחלוף, וטענתו בדבר קירבה בין המשוכה לגדר החביות (קירבה שלא איפשרה מרחב תמרון לסוס) , נחזית להיות סברה, ולא ניתוח נכון בזמן אמת. המערערת טוענת שהיא ביקשה מX לאחר נפילתה הראשונה, להזיז את המשוכה ולהרחיקה מן הגדר, וX דאג שהדבר יתבצע באמצעות תלמיד שנכח במקום, אך גם לאחר הזזת המשוכה למיקום החדש, עליו הורה X, היא חשה באי-שקט של הסוס עליו רכבה. משקפץ הסוס שנית מעל המשוכה, הוא ביצע פניה חדה ימינה, הואיל ולא יכול היה להמשיך בקפיצה עקב מיקום המשוכה, ומחמת פניה חדה זו איבדה המערערת אחיזה, נפלה, ונחבלה. X לעומת זאת טען שהמשוכה כלל לא הוזזה במהלך השיעור, והוא אף לא התבקש לכך. כ"א. בית משפט קמא לא היה מוכן לסמוך על גירסתה זו של המערערת, שקיבלה ביטוי קוהרנטי לראשונה אך בעת חקירתה החוזרת, והיא נראית לבית-משפט קמא, במקרה הטוב, כנסיון לשחזור לוגי, על דרך ההשערה, ממרחק של זמן, ביחס לסיבות התאונה, יותר מאשר אומדן נכון, ולו בקירוב, של הגורם לה. בית-משפט קמא מצביע על כך שלפי גירסת המערערת, בזמן הנפילה הראשונה, היתה המשוכה קרובה מאוד לחביות שחילקו את המנאג' - פחות ממטר בין המשוכה לבין החביות. מציין בית משפט קמא שטענה זו אבסורדית. כל רוכב היה שם לב שמרחק מצומצם שכזה (מטר אחד בלבד בין המשוכה לגדר החביות שמאחוריה) בעליל אינו מאפשר קפיצה של הסוס מעל למשוכה, בוודאי לא כשמדובר ברוכבת מתלמדת. בית משפט קמא גם התרשם שקשה לסמוך על המערערת באומדן מרחקים, וכן בכל הנוגע לשחזור נסיבותיה המדוייקות של התאונה. בעדותה גם מסרה המערערת שבנפילתה השניה היא הועפה אל מעבר לחביות, דהיינו, שהסוס דילג אל מעבר לחביות הסמוכות למשוכה, משמע, לחלקו השני של המנאג', ולכן נפלה המערערת באותו חלק שני של המנאג' מעבר לחביות. בית משפט קמא דחה גירסתה זו של המערערת שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית על תצהירה, בעוד שבתצהיר עצמו לא טענה זאת המערערת. גם העד גבי מחלוף לא העיד על כך. כ"ב. לעומת כל אלה, הרי בשרטוט שערך X (ת/7) מסומן מקום הנפילה של המערערת בשתי הפעמים, כשהוא ממוקם בין המשוכה לבין גדר החביות. לטענת X מדובר ב- 5 מטר לערך בין המשוכה למקום הנפילה. בין המשוכה לגדר החביות הפרידו 10 מ' - 20 מ'. בית משפט קמא קבע שיש להעדיף אומדן זה של X, בעוד שגירסת המערערת בעניין זה עלתה לראשונה בחקירה הנגדית והחוזרת. גם בעדות מר מחלוף אין רמז לכך שהמערערת נפלה בחלקו השני של המנאג'. בעמ' 31 לפרוט' הודתה המערערת שאינה יודעת מה היה המרחק בין המשוכה לחביות, לאחר שהוזזה המשוכה עובר לנפילתה השניה. המערערת אף אינה יודעת להעריך את המרחק בין מקום נפילתה (השניה) לבין המשוכה. גם לגבי מידת הקירבה בין המשוכה לגדר ההיקפית, לא סיפקה המערערת נתונים כלשהם. לגירסתה, היא מצאה את עצמה לאחר הנפילה 50 ס"מ - 60 ס"מ מן הגדר החיצונית שבצד שמאל, כשהסוס קפץ ימינה והיא נפלה שמאלה. מסביר בית-משפט קמא שהוא אינו רואה אפשרות לסמוך על תיאוריה של המערערת ביחס למיקום הצבת המשוכה, וזהו בסופו של דבר גרעין התביעה בשאלת החבות. כ"ג. גם על עדות מר מחלוף לא ניתן להתבסס, לפי קביעת בית משפט קמא, ויש להעדיף את עדותם של X והמשיב מס' 1 בנוגע לאומדן המקורב של המרחק בין המשוכה לבין גדר החביות. אלה העידו כאמור שבין המשוכה לבין גדר החביות שחילקה את המנאג' היה מרחק של 10 מ' - 20 מ'. המשיב מס' 1 טען שבין המשוכה לבין הגדר ההיקפית משמאל היה מרחק של 3 מ'. מציין בית משפט קמא שאלה הערכות ולא דיוק מתמטי, אך בשונה מעדותם של המערערת ומר מחלוף ניתן לקבל אומדן זה, ולו כאומדן מקורב. על פני הדברים, כך מציין בית משפט קמא, די במרחקים אלה כדי לספק מרחב קפיצה בטוח לסוס ולרוכבו, ולכל הפחות לשלול את התיזה שהקירבה בין המשוכה לגדרות היא שגרמה לנטייה הפתאומית של הסוס ולנפילתה של המערערת. כ"ד. בית-משפט קמא גם הצביע על שינוי בולט שחל בגירסאותיה של המערערת ביחס לגורמי התאונה ונסיבותיה, בין מכתב הדרישה של ב"כ המערערת מיום 8.8.05, וכן הגירסה שבכתב התביעה, לבין הגירסה בעת הגשת תצהיר העדות הראשית של המערערת ושמיעת הראיות. השינוי בגירסה שחל היה כדלקמן: אמנם נותרה בעינה הטענה של מרחב תמרון לא מספיק בין המשוכה לבין החביות, אך המשוכה הוזזה כדי לאפשר מרחב תמרון גדול יותר. כמו כן, הושמטה בתצהיר העדות הראשית הטענה כאילו היה זה יום גשום, אך מאידך גיסא, התווספה גירסה לפיה היו תלמידים נוספים, לא בחלק השני של המנאג', כנטען במכתב הדרישה ובכתב התביעה, אלא בחלק של המנאג' שהיה מיועד לאימוני קפיצות. כ"ה. מוסיף בית משפט קמא, שהוא היה מוכן לראות בגירסה שהעלתה המערערת בזמן שמיעת הראיות, לא משום הרחבת חזית, אלא משום יציקת תוכן לגירסת הגרעין שבכתב התביעה, דהיינו, שתנאי השטח לא איפשרו את ביצוע תמרון הקפיצה באופן בטוח עקב העדר מרחב תמרון, ואולם לדעת בית משפט קמא, ריבוי זה של גירסאות מצביע על נסיון "לירות לכל הכיוונים", ועל השערות בדיעבד ביחס לנסיבות הפגיעה, יותר מאשר על ידיעה מבוססת בזמן אמת. התרשמות בית משפט קמא היא שהמערערת אינה זוכרת לאשורם לא מרחקים מקורבים בין המשוכה לגדרות, וגם לא שהמשוכה הוצבה בצורה מסוכנת. בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל את אומדני המרחק של המערערת ומשנדחה גורם זה כגורם הנפילה, וגורמים אחרים נזנחו, נדחו, או הוכחו כלא רלוונטיים, סבר בית משפט קמא שעליו לדחות את התביעה. כ"ו. לדעת בית משפט קמא, התאונה אירעה עקב סיכוניו הטבעיים של לימוד הרכיבה על סוסים ואין המדובר בהתרשלות או הפרת חובה חקוקה שגרמו לנזקי גוף. המערערת, כך קובע בית משפט קמא, נפלה פעמיים, בין אם כתוצאה מהתנהגות לא צפויה של הסוס, ובין אם כתוצאה מאובדן יציבותה של המערערת באוכף לעת הקפיצה מעל המשוכה, ואולי שילוב של השניים. המסקנה הסופית אליה מגיע בית משפט קמא, היא שהמערערת לא הוכיחה במאזן ההסתברויות כשל במיקום המשוכה, או חוסר מרחב תמרון מספיק לביצוע הקפיצה בבטיחות. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות משום שהוכח שX הועסק בחווה בטרם הוסמך כמדריך, ובשים לב לפגיעה הגופנית הלא קלה שנותרה למערערת. כ"ז. אלה בתמצית טענות המערערת בערעורה המונח בפנינו: 1. שגה בית משפט קמא עת קבע שהמשיב מס' 1 לא חטא ברשלנות כלפי המערערת. 2. עקב התאונה עומדת נכותה של המערערת על 15%. פעילות ידה השמאלית נפגעה וקיימת הגבלה תפקודית בהפעלתה. 3. פגיעתה של המערערת נובעת כתוצאה מהוראותיו של מדריך שפעל מטעם המשיב מס' 1 ואשר לא בחן כראוי את מיקומה של המשוכה לפני ביצוע התרגיל שבמהלכו נפגעה המערערת, והוא אף היה עסוק באימון של מספר אנשים אחרים שהיו באותה עת בשטח מגרש האימונים. 4. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב מס' 1 הפר את הוראות חוק הספורט ותקנותיו, זאת הואיל ולא העסיק מדריך מוסמך. המדריך שאימן את המערערת לא היה מדריך מוסמך ואין עוררין על כך. בית משפט קמא קובע בפסק דינו (עיינו עמ' 7) שהתנהלות המשיב מס' 1 מהווה הפרה של חובה חקוקה. יחד עם זאת, נמנע בית משפט קמא מלקבל את תביעת המערערת וזאת בנימוק שהיה על המערערת להוכיח קשר סיבתי בין הפרת החובה החקוקה לבין הנזק שנגרם למערערת. לטענת המערערת גישה זו בטעות יסודה. 5. משקיימת הוכחה להפרת חובה חקוקה, הנטל להוכיח שנותק הקשר הסיבתי עובר לנתבע, עיינו לעניין זה ת.א. (מחוזי ירושלים) ת.א. 3225/01 יוגב באשר נ' מתנאל ואח'. 6. שגה בית משפט קמא, עת נמנע מלבחון האם די בקביעה כי המשיב 1 הפר חובה חקוקה כדי לבסס את אחריות המשיבים, וזאת ללא בחינת קיומה של עוולת רשלנות בנוסף לכך. 7. אילו X שאימן את המערערת ביום האירוע היה מדריך מוסמך, היה ביכולתו למנוע את נפילתה של המערערת. 8. שגה בית משפט קמא בניתוח הראיות שהובאו בפניו ובהסקת המסקנות המתבקשות מהן. 9. המערערת מדגישה את חשיבות העדות של העד מר מחלוף, אשר נכח בעת האירוע ואין לו עניין אישי בתוצאות התביעה. נוכח העובדה שמדובר בעד אובייקטיבי, היה מקום להשוות את עדויות יתר המעורבים לעדות זו. לא היה מקום לשים דגש על אותו חלק של העדות שבו מר מחלוף התקשה לאמוד מרחק, וזאת בשעה שעדותו היתה רלוונטית גם לנקודות חשובות אחרות. 10. אי-ביצוע או ביצוע לקוי של הוראות X להזיז את המשוכה בעקבות נטייתו של הסוס למשוך ימינה, מלמדים על רשלנות מצד המדריך X, והמשיב מס' 1 נושא באחריות שלוחית למעשיו או למחדליו של X. 11. שגה בית משפט קמא עת התעלם מנפילתה הראשונה של המערערת אשר צריכה היתה להביא לכך שהמדריך יפעל לפתרון הבעיה אשר הובילה לנפילתה. אין לתת אמון לעדותו של X לעניין מיקומה של המשוכה. 12. עדותו של נועם זרד אשר שימש כבוחן של X מלמדת כי בעת האימון התנהלותו של X לא היתה תקינה, עיינו: עמ' 17 לפרוט'. לעניין זה, רלוונטי גם תיאור האופי שנתן נועם זרד (עמ' 17 לפרוט') כשציין כי X יהיר ודורש לבצע פעולות שתלמידים אינם מסוגלים לבצע. 13. לא היה מקום להסתמך על עדות X, הואיל והעד לא זכר פרטים רבים ותצהיר עדותו הוגש רק לאחר שמיעת העדויות של יתר העדים. כ"ח. המשיבים סבורים לעומת זאת שעלינו לאשר את פסק-דינו של בית משפט קמא ולהורות על דחיית הערעור, ובנוסף הם גם הגישו ערעור - שכנגד על אי-פסיקת הוצאות לזכותם, ואלה טענותיהם בתמצית: 1. עצם העובדה שלX לא היתה תעודת מדריך אינה קשורה להתרחשות התאונה. 2. דחיית התביעה נבעה, בין היתר, מהתנהלות המערערת אשר במהלך הדיון שינתה מספר פעמים את גירסתה. ביטוי לכך ניתן לראות בהבדלים בין תיאור נסיבות הפגיעה במכתב ב"כ המערערת למשיבה מס' 2 וכן בכתב התביעה, לעומת הגירסה שנטענת בתצהיר העדות הראשית של המערערת אשר הכיל גירסה חדשה ושונה מזו שהוצגה קודם. בסיכומיה לא עשתה המערערת כל נסיון ליישב את הסתירות בין הגירסאות . 3. מדובר בשינוי חזית אסור והמשיבים הביעו את התנגדותם לכך, עיינו: עמ' 26 לפרוט'. 4. בין גירסת המערערת לגירסת מחלוף היו סתירות באשר לנסיבות הפגיעה. לדבר זה יש חשיבות מיוחדת, הואיל ומר מחלוף היה עד יחיד מטעם המערערת ולא הובאו ראיות רלוונטיות אחרות. בעדותו לא ידע העד מר מחלוף לציין מה היה המרחק בין המשוכה לחביות, ומה היה המרחק בין מקום נפילתה של המערערת לבין המשוכה, עיינו: עמ' 11 לפרוט'. 5. התשריטים שהוגשו מטעם המערערת ומטעם העד מטעמה, שונים זה מזה. התשריט מטעם המערערת מבטא גירסה חדשה לנסיבות התאונה. 6. לרכיבה על סוסים יש רכיב של סיכון מובנה שאין למשיב אחריות על התממשותו, עיינו לעניין זה ע"א 335/56 סולל בונה נ' נציה, פד"י י"ב 619, 622. 7. מדובר היה במשוכה נמוכה בעלת קושי נמוך המשמשת ללימודי רכיבה ברמה הנמוכה. 8. לעניין עדותו של נועם זרד, טוענים המשיבים כי מדובר בעד שהינו מנהל חווה יריבה וקיימת בינו ובין X יריבות אישית, כפי שהעידו כל עדי המשיבים. העד נועם לא ציין כי לX נערכה בחינה חוזרת אותה עבר עוד באותו היום, כאשר הבוחן השני, מר יקי שרף, הסכים שלא היה מקום לשבץ את נועם זרד כבוחן של X. לטענת המשיבים היה מקום להטיל ספק באמינות הגירסה שמסר נועם בנוגע לאישיותו של X. נסיונו של X מוכח: עובדה, שלא לפני המקרה, ולא אחריו, לא היו תאונות אחרות בהן היו מעורבים תלמידים של X. 9. המערערת כשלה עת נמנעה מלהביא לעדות את העד - התלמיד "באבא", אשר לטענתה הזיז את המשוכה. המערערת אף לא הגישה חוות דעת מקצועית לגבי בעיות הנוגעות לחלוקת המנאג' או תנאי האימון האחרים. המערערת הודתה שאין היא יכולה לאמוד מרחקים בצורה ודאית, עמ ' 31- 32 לפרוט'. 10. ערעורה של המערערת הוא עובדתי. לפי ההלכה הפסוקה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בחינת פסק הדין של בית משפט קמא מלמדת כי בית-המשפט בחן לעומק את הראיות שהוצגו בפניו והתרשם מעדויות הצדדים, דבר אשר בסופו של דבר קיבל ביטוי בפסק הדין של בית משפט קמא. 11. לטענת המשיבים שגה בית-משפט קמא, עת נמנע מלהשית על המערערת הוצאות משפט, מקום בו הורה על דחיית התביעה, ומכאן הערעור שכנגד. כ"ט . בדיון שהתקיים בפנינו ביום 4.5.2010 חזרו באות כח הצדדים על עמדותיהן בתמצית. לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית משפט קמא, בטיעונים המפורטים של באות כח שני הצדדים, בתיקי המוצגים ובפסיקה הרלוונטית, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות. ל. לא ראיתי כל הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא ובמסקנות אליהן הגיע על יסוד קביעות עובדתיות אלה, בפסק דינו המפורט והמנומק היטב. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא המחדל הקונקרטי שייחסה המערערת למשיבים הוא: מיקום המשוכה. לטענת המערערת זו הוצבה במרחק שאיננו מספיק מגדר החביות או מן הגדר ההיקפית של המגרש. מציין בית משפט קמא בפיסקה 12 של פסק הדין: "נושא זה של מיקום המכשול הוא שעליו יקום או ייפול דבר....". השאלה שהציג לעצמו בית משפט קמא (פיסקה 16 של פסק הדין) היא האם טעה X ביום האירוע טעות נקודתית במיקום הצבת המשוכה ביחס לגדר החביות או ביחס לגדר ההיקפית של המגרש, כך שמחמת קירבת יתר לגדר החביות או לגדר ההיקפית של המגרש סטה הסוס ימינה באופן חריג. בית משפט קמא מוסיף ומבהיר (פיסקה 17 של פסק הדין) שגם במהלך ההוכחות ניתן היה להתרשם בבירור שהמערערת טוענת שהקירבה בין המשוכה לחביות ולגדר היא היא שגרמה לסטית הסוס במהלך הקפיצה, ופרט לכך לא הוכח ולא נטען קיומו של מכשול או פגם בטיחותי אחר שהיה בו כדי לגרום לסטיית הסוס במהלך הקפיצה או להחמרת הפגיעה: המגרש היה בגודל תקין, מרקמו היה חולי, ולא נטען שאינו מתאים. הסוס היה בעל מזג נוח, מוכר למערערת, מסורס, ומתאים ללימוד בשלב שאליו היא הגיעה. עוד מציין בית משפט קמא שגם אין טענה שהמשוכה לא התאימה לשלב הלימודי שאליו הגיעה המערערת לאחר כמה עשרות שיעורים וכן 7-8 שיעורי קפיצות. ל"א. באשר לטענת המערערת שהסוס נרתע מחמת קירבת תלמידים שהסתובבו ליד המשוכה הרי שעם הגשת התצהירים ושמיעת העדים התברר שבפועל לא זה הגורם לסטיית הסוס, וכי הטענה הועלתה כתימוכין לגירסת המערערת שX לא היה מרוכז בה ובאימון הקפיצות שלה, ולא ייחס משמעות למיקום המשוכה, וגם לאחר שהמשוכה הוזזה ומוקמה במקום אחר היא שוב מוקמה בצורה שגויה, דבר שהביא לנפילה חוזרת מחמת קירבת המשוכה לגדר החביות, כך לגירסת המערערת. בית משפט קמא קובע, לאחר שמיעת הראיות, שברור הוא כי אין בעצם נוכחותם של תלמידים נוספים משום התרשלות הקשורה סיבתית לנזק. ל"ב. גם גורמים אפשריים אחרים לתאונה נשללו (פיסקה 17 של פסק הדין): עד לתאונה עברה המערערת 35 עד 40 שיעורים, שעה בשבוע. לאחר כשלושה חודשים עברה לשלב המתקדם יותר של קפיצות בהדרכת X והספיקה לעבור אצלו 7-8 שיעורים עד שנפגעה. המערערת רכבה על הסוס "רדבול" בעבר, והיה לה נוח עימו. לאחר הנפילה הראשונה ביום האירוע שאל אותה X לשלומה והיא אמרה ש"בסדר" ושהיא רוצה להמשיך בשיעור. כמו כן הודתה המערערת שבאותו שיעור היא נדרשה לקפוץ רק מעל משוכה אחת וזו היתה המשוכה ששימשה את המתלמדים המתחילים בשיעורי קפיצות (עמ' 30 לפרוט'). קרקע המגרש עשויה משטח חולי רך, ואין טענה לאי-התאמה של משטח זה לייעוד של לימוד רכיבה, או להחמרת תוצאת הפגיעה. ל"ג. בית משפט קמא חוזר איפוא לבחון (פיסקה 18 של פסק הדין) האם הוצבה המשוכה באופן שגוי, כשהעדויות הרלוונטיות הינן של המערערת מחד גיסא, וX מאידך גיסא. באשר לעדותו של מר גבי מחלוף קובע בית משפט קמא שהוא לא ראה לנכון להטיל יהבו על אומדן המרחקים של מר מחלוף. גם גורם התאונה לגירסת מר מחלוף (קירבה בין המשוכה לגדר החביות שלא איפשרה מרחב תימרון מספיק לסוס) נחזה להיות סברה, ובמיוחד ממרחק של זמן, יותר מאשר ניתוח נכון בזמן אמת (פיסקה 18 של פסק הדין). ל"ד. המערערת טענה שהיא ביקשה מX להזיז את המשוכה לאחר נפילתה הראשונה ולהרחיקה מן הגדר, וX דאג שהדבר יבוצע על ידי תלמיד שנכח במקום. X, לעומת זאת מכחיש את הדבר וטוען שהמשוכה לא הוזזה במהלך השיעור, ושהוא אף לא נתבקש לכך. המערערת טענה שגם לאחר הזזת המשוכה למיקום החדש, לפי הוראת X, היא חשה באי-שקט של הסוס "רדבול" עליו רכבה. משקפץ הסוס שנית מעל המשוכה הוא ביצע פניה חדה ימינה הואיל והוא לא יכול היה להמשיך בקפיצה נוכח מיקום המשוכה. עקב פנייה חדה זו איבדה המערערת אחיזה, נפלה ונחבלה. לטענת המערערת, מיקום המשוכה, לגירסתה, היה קרוב הן לגדר ההיקפתית מצד שמאל, והן לגדר החביות שמקדימה, וכתוצאה מכך בזמן הקפיצה סטה הסוס חדות ימינה כדי להימנע מקירבה לגדר ההיקפית משמאל, וזאת נוכח חוסר היכולת להמשיך ולרוץ ישר עקב גדר החביות. בית משפט קמא דחה גירסתה זו של המערערת (פיסקה 20 של פסק הדין) שקיבלה את ביטויה הקוהרנטי לראשונה רק בחקירתה החוזרת של המערערת. בית-משפט קמא כותב שגירסתה זו של המערערת נראית (במקרה הטוב) כנסיון לשיחזור לוגי על דרך ההשערה ממרחק זמן ביחס לסיבות התאונה, יותר מאשר אומדן נכון, או אף מקורב, של הגורם לתאונה. בית-משפט קמא מציין שאפילו יקבל שבאומדן המרחק לא ביקשה המערערת לטעון טענה כוזבת במתכוון הרי שלא ניתן לשעות לטענה זו הואיל ומדובר באבסורד על פניו הואיל וכל רוכב היה שם לב לכך שמרחק מצומצם שכזה (מטר אחד בלבד בין המשוכה לגדר החביות שמאחוריה) אינו מאפשר כלל קפיצה של הסוס מעל המשוכה, בוודאי לא לרוכבת מתלמדת. ל"ה. מוסיף ומסביר בית-משפט קמא שפריכותה של הגירסה בדבר מטר אחד בלבד שהפריד כביכול בין המשוכה לבין גדר החביות מקרינה באופן שלילי, גם על טענת המערערת שהיא ביקשה את הזזת המשוכה. עוד מציין בית-משפט קמא כי: "התובעת הותירה בי רושם כמי שקשה לסמוך על אומדן המרחקים שלה, וכמי שמתקשה (למצער) לשחזר נסיבות התאונה המדוייקות..." . (פיסקה 20 (א) של פסק הדין). ל"ו. בנוסף, טענה המערערת בעדותה, והסבירה בחקירתה החוזרת, שבנפילה השניה (היא הנפילה בה נפגעה), היא הועפה אל מעבר לחביות הסמוכות למשוכה, דהיינו, לחלקו השני של המנאג' שמעבר לגדר החביות. דא עקא, שבתצהירה לא טענה כך המערערת, הגם שטענה זו היתה תומכת בגירסתה, בדבר קירבת יתר של המשוכה לגדר החביות. אילו אכן היתה המערערת מועפת בנפילתה השניה לחלקו השני של המנאג', מעבר לגדר החביות, היה גם העד גבי מחלוף מוסר זאת בעדותו, שהרי מדובר בפרט משמעותי, בולט לעין. לעומת זאת, בשרטוט שערך X (ת/7), סומן מקום נפילתה של המערערת בשתי הפעמים, כממוקם בין המשוכה לבין גדר החביות, כשלטענת X מדובר ב-5 מטר לערך בין המשוכה למקום הנפילה, כאשר בין המשוכה לגדר החביות הפרידו 10 עד 20 מטר. בית-משפט קמא קובע כי יש להעדיף אומדן זה של X, מה עוד שגירסת המערערת עלתה לראשונה בחקירתה הנגדית והחוזרת של המערערת, ובעדות מר מחלוף אין רמז לכך שהמערערת נפלה בחלקו השני של המנאג'. ל"ז. מוסיף וכותב בית-משפט קמא בפיסקה 20(ג) של פסק-הדין: "לא אוכל לסמוך יהבי על תיאוריה של התובעת ביחס למיקום הצבת המכשול, וזהו בסופו של דבר גרעין התביעה בשאלת החבות. משלא ניתן לשעות למרחקים שציינה ולו בקירוב, ואף העד מחלוף לא יכול היה להתחייב על מרחקים, יש להעדיף עדותם של X ושל הנתבע ביחס לאומדן המקורב של המרחק בין המכשול לבין גדר החביות..." . לגירסת X והמשיב מס' 1 המרחק בין המשוכה לבין גדר החביות היה 10 עד 20 מטר. לטענת המשיב מס' 1, בין המשוכה לבין הגדר ההיקפית משמאל הפריד מרחק של 3 מטר. מוסיף בית-משפט קמא שאלה אמנם הערכות, אך בשונה מעדות המערערת ומר מחלוף ניתן לקבל אומדן זה, לפחות כאומדן מקורב, ודי במרחקים אלה כדי לאפשר מרחק קפיצה בטוח לסוס ולרוכבו, ולפחות לשלול את התיזה שהקירבה בין המשוכה לגדרות גרמה לנטיה הפתאומית של הסוס, ולנפילה. ל"ח. כמו כן, עמד בית-משפט קמא על השינוי שחל בין גירסאות המערערת בכל הנוגע לגורמי התאונה ונסיבותיה. לדוגמא: במכתב הדרישה של ב"כ המערערת מיום 8.8.05 נטען, למשל, שהיה זה יום גשום שהקשה על האימונים, שלבקשת המערערת הוזזו מספר חביות תוחמות כדי לאפשר למערערת מרחב תימרון בקפיצות, אך גם לאחר הזזת החביות המרחב לא הספיק, ובזמן הקפיצה נרתע הסוס מן הילדים שהסתובבו בקירבת המשוכה. בכתב התביעה שהוגש ביום 20.4.06 נטענה אותה גירסה, כמו במכתב הנ"ל, ואילו עם הגשת התצהיר ושמיעת העדויות נטען שהמשוכה היא שהוזזה כדי לאפשר מרחב תימרון (ולא החביות התוחמות). הטענה בדבר יום גשום הושמטה בתצהיר העדות הראשית, והטענה בדבר תלמידים נוספים הועלתה לא ביחס לנוכחותם בחלק השני של המגרש (כפי שנטען במכתב הדרישה ובכתב התביעה), אלא ביחס לנוכחותם בחלק המיועד לאימוני הקפיצות. הפעם לא נטען שסטיית הסוס במהלך הקפיצה נגרמה מחמת קירבת הילדים או התלמידים, אלא שנוכחות הילדים/תלמידים הביאה לחוסר ריכוז של X שבעטיו הוא טעה במיקום המשוכה. מסקנת בית-משפט קמא היא שריבוי הגירסאות מצביע על ניסיון "לירות לכל הכיוונים", ועל השערות בדיעבד ביחס לנסיבות התאונה יותר מאשר על ידיעה המבוססת בזמן אמת. ל"ט. כותב בית-משפט קמא שהרושם שלו הוא שהמערערת אינה זוכרת כראוי לא מרחקים מקורבים בין המשוכה לגדרות, וגם לא שהמשוכה הוצבה בצורה מסוכנת. בית-משפט קמא קובע שאין הוא יכול לשעות לאומדן של המערערת, ומכיוון שגורם זה נדחה כגורם לנפילה, ואילו הגורמים האחרים נזנחו, נדחו, או הוכחו כלא רלוונטיים, אין מנוס מדחיית התביעה. מ'. מוסיף בית-משפט קמא שהתאונה שאירעה למערערת היא מן הסיכונים הטבעיים של לימוד רכיבה על סוסים ולא פועל יוצא של התרשלות או הפרת חיקוק. המערערת נפלה פעמיים, בין אם כתוצאה מהתנהגות לא צפויה של הסוס, ובין אם כתוצאה מאובדן יציבותה של המערערת באוכף בזמן הקפיצה מעל המשוכה, או בשילוב של שניהם. לא הוכח במאזן ההסתברויות כשל במיקום המשוכה או חוסר מרחב תימרון מספיק לביצוע הקפיצה בבטיחות. מ"א. כמו כן, כותב בית-משפט קמא שבשטח שהה עד נוסף המוכר לשני הצדדים, אך הוא לא זומן לעדות. אין המדובר בעובד של חוות הסוסים אלא בהורה של אחת התלמידות ומכיוון שמדובר במחדל ראייתי, הרי הוא רובץ לחובת המערערת הנושאת בנטל ההוכחה. מ"ב. כעולה מכל המפורט לעיל, קבע בית-משפט קמא את קביעותיו בכל הנוגע לגורמים שנטענו כסיבות לאירוע התאונה, וקביעות אלה נקבעו על יסוד התרשמותו מן העדויות שהובאו בפניו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובמימצאים שבמהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לה ניתנה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה (עיינו: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים, פ"ד מ"ד(1), 594). אמנם, גם לכלל זה קיימים חריגים, אך לא זה המקרה שבפנינו. בית-משפט קמא פירט בהרחבה את העדויות שהובאו בפניו ונימק את קביעותיו ומימצאיו כשמסקנותיו מתבססות על קביעותיו העובדתיות, ומתיישבות עם השכל הישר, ואינני סבור שנפל בהן פגם המחייב התערבותנו. מ"ג. לא למותר לציין שהמערערת ילידת 1972, היתה כבת 33 במועד אירוע התאונה. המדובר באישה בוגרת שפנתה לחוות הסוסים (המנוהלת על-ידי המשיב מס' 1) לצורך לימודי רכיבה על סוס, לפי הפניית העד גבי מחלוף. עד לאירוע התאונה הספיקה המערערת לצבור 35-40 שיעורים כרוכבת מתחילה, ולאחר מכן עברה לשלב מתקדם יותר של אימון קפיצות אצל X, אצלו עברה כ - 7-8 שיעורים נוספים עד לתאונה. המערערת החלה לרכב על הסוס "רדבול" כאשר עברה לשלב המתקדם יותר, וזהו הנוהל הרגיל (עמ' 12 לפרוט'). "רדבול" נחשב לסוס המשמש תלמידים מתחילים, ומדובר בסוס מסורס שעליו רוכבים גם ילדים. הוא נחשב לסוס רגוע, בטוח ללימודי רכיבה למתחילים, והתאים לצרכיה של המערערת בשלב הלימודים שאליו הגיעה (פיסקה 5 של פסק-הדין). מ"ד. לא נעלמה מעיניי העובדה שבמועד אירוע התאונה לא היתה למדריך X (יליד מרץ 1986, כבן 19 במועד התאונה) תעודת מאמן מוסמך, והוא עבר בחינת הסמכה וקיבל את התעודה רק בשנת 2006. סעיף 2(א) של חוק הספורט, התשמ"ח - 1988, קובע כי השר רשאי לקבוע בצו כי בענף ספורט מסויים, כולו או חלקו, לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף. בתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ"ז - 1997, נקבע כי בענף ספורט תחרותי, או שיש בו סיכון גופני, לפי המפורט בענפים הספציפיים שצויינו, לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, אלא אם יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף. ברשימת הענפים מופיע בס"ק (53): רכיבה על סוסים, ובס"ק (54): רכיבה על סוסים (לימוד). בצדק קבע בית-משפט קמא שX היה חייב בתעודת הסמכה לצורך הדרכת רוכבים בחווה, לרבות המערערת, ועוד מסכים אני, כמובן, עם בית-משפט קמא שטעם הדרישה שבתקנות איננו פורמאלי, אלא הוא נועד להציב סטנדרט בטיחות בהדרכת תלמידים בענפי ספורט שבהם צפוי סיכון מוגבר לפגיעה הנובעת מעצם הפעילות. מ"ה. כפי שקבע בית-משפט קמא, בפיסקה 14 של פסק-הדין, הפר המשיב מס' 1 חובה המוטלת עליו מכוח חיקוק בכך שהוא העסיק את X ללא תעודת הסמכה למרות שתעודה כזו מחוייבת לפי התקנות. עדיין מוטל על המערערת הנטל להוכיח את רכיב הקשר הסיבתי, דהיינו, שנזק הגוף שסבלה המערערת בתאונה נגרם עקב ההפרה. בצדק כותב בית-משפט קמא (פיסקה 15 של פסק-הדין) שגם בעוולת הפרת חובה חקוקה יש להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד, כשהמבחן הרלוונטי הוא מבחן הסיכון שהתכוון החיקוק למנוע. מ"ו. בית-משפט קמא מעיר (פיסקה 16 של פסק-הדין) שקשה לקבל שהעובדה שX טרם עבר קורס הסמכה במועד התאונה היא שיכולה היתה לגרום לטעות הנטענת בשיקול דעתו לגבי הצבה בטיחותית של המשוכה, וזאת נוכח ניסיונו הלא מבוטל כרוכב, איכותית וכמותית. די בניסיונו הרב של X בקפיצות ראווה והכרת סוסים בכלל, והסוס הספציפי בחווה בפרט, כדי ללמדו כיצד והיכן יש למקם מכשולים במגרש, לא פחות מכל בעל תעודת הסמכה. מ"ז. בהמשך, ולאחר ניתוח מפורט של הראיות, הגיע בית-משפט קמא למסקנה שמדובר בתאונה מצערת שהיא מסיכוניו הטבעיים של לימוד הרכיבה על סוסים, אך לא עקב התרשלות או הפרת חיקוק. מ"ח. אתייחס איפוא תחילה לשאלה האם די בעצם הפרת החובה החקוקה כדי להטיל חבות על המשיבים? התשובה על כך היא שלילית. השאלה עלתה לדיון בבית-המשפט העליון בתביעת נזיקין נגד בית-חולים במקרה שבו אובחן אצל תינוק שיתוק בידו הימנית (תסמונת ERB), וזאת כשבלידתו של התינוק הועסק בבית-החולים רופא שלא היה מורשה אותה עת לעסוק ברפואה, והוא לא החזיק ברישיון בר-תוקף לפי פקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ז - 1977. בית-המשפט המחוזי הטיל חבות על בית-החולים, והערעור לבית-המשפט העליון נדחה. ע"א 2222/98 מקאסד נ' מרואני, פ"ד נ"ד(4), 395. יודגש, שחבותו של בית-החולים נקבעה משום שהתשתית הראייתית הצביעה על התנהגות רשלנית, הן של בית-החולים כמוסד, והן של הרופא שטיפל בלידה, ולא בגין הפרת החובה החקוקה. עיינו בדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א. ריבלין, שם, בעמ' 399: "עם זאת ספק הוא אם ניתן לקבוע בנסיבות המקרה, את דבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הפרת החובה החקוקה לבין הנזק שנגרם. במקרה זה נלמד חוסר המיומנות של המיילד מן הראיות האחרות שבאו במשפט. אלה מייתרות במקרה זה את הצורך להכריע בשאלת תחולתה של עוולת הפרת החובה החקוקה..." (ההדגשה שלי - י.ג). מ"ט. בעניין נוסף שעלה בפני בית-משפט העליון, גם זאת עקב לידת תינוק במצב של "פרע כתפיים", לא הוסמכה הרופאה המיילדת לא כמומחה ולא כמתמחה. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה בקובעו שהרופאה המיילדת אמנם טרם הוסמכה כמתמחה או מומחית, אך צברה ניסיון רב ונתקלה במהלך שנות עבודתה בעשרות מקרים של "פרע כתפיים". והערעור על כך נדחה. ע"א 9313/03 חביבאללה נ' בית-החולים נצרת E.M.M.S , פ"ד נ"ט (4) 18. כב' השופט (כתוארו אז) א. ריבלין קבע, שם, בעמ' 26: "... רצונו הלגיטימי והטבעי של חולה, להיות מטופל על-ידי רופא מומחה דווקא, ואף רופא שהוא "המומחה שבמומחים" - אינו ניתן תמיד לסיפוק, ואינו מתחייב תמיד ממהות הטיפול. בין הקצוות הללו נעה עוולת הרשלנות וקובעת, בכל מקרה ומקרה, מהו השירות הראוי והסביר שנדרש המוסד הרפואי ליתן למבקרים בו, תוך התחשבות בשיקולים שונים, ובהם מורכבות הטיפול, החשש מפני סיבוכים, האפשרות שהטיפול יצריך הפעלת שיקול-דעת וקבלת החלטות בזמן-אמת, וכיוצא באלה..." (ההדגשה שלי - י.ג). ובהמשך, שם, בעמ' 27: "לא אכחד - סבור אני כי בלידה כגון זו שבפנינו, אשר כפי שהוסבר לעיל אין לראותה כלידה רגילה לכל דבר, נדרשת, בעיקרון, נוכחות של רופא בעל מומחיות, או למצער, פיקוח או ייעוץ של רופא כזה. אולם, בהתחשב בנתוני המקרה כולם; בניסיונה ובכישוריה של ד"ר פז, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי; בלידות הקודמות של האם, שלא היה בהם כדי לעורר חשד ממשי לסיבוך במקרה הנוכחי; בעובדה שאיננה במחלוקת, כי לא היה במקרה זה מקום לנקוט בהליך של ניתוח קיסרי; בקביעה כי לא הוכחו גורמי סיכון שאפשרו חיזוי של "פרע כתפיים" או של לידה מורכבת ומסוכנת; ובקביעה כי משנתגלה פרע הכתפיים, נקרא מיד רופא מומחה, אשר היה במקום, וזה הגיע במהרה, אם כי לאחר שהתינוק כבר חולץ - לאור כל אלה סבורני כי אין מקום להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי לא הוכחה התרשלות מצד המשיב. מכל מקום, כאמור, לא הוכח בענייננו קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין התוצאה המצערת" (ההדגשה שלי - י.ג.). נ'. מהתם להכא: עצם העובדה שלX לא היתה במועד התאונה תעודת הסמכה כמאמן, הגם שיש בכך משום הפרת חובה חקוקה, אין בה, בתור שכזו, כדי ליצור קשר סיבתי (לא עובדתי ולא משפטי) לנזק שנגרם למערערת. נ"א. אציין עוד, שהתשתית הראייתית הכוללת שהונחה בפני בית-המשפט אין בה כדי להצביע על חוסר מיומנות של המדריך X. כפי שפירט בית-משפט קמא בפסק-דינו (פיסקה 5) היה X במועד התאונה כבן 19, אך הוא החל ללמוד רכיבה בהיותו בן 10. בהיותו בן 13 הוא דורג במקום ראשון לנוער עד גיל 18. בגיל 16 השתתף בתחרות רכיבה בגרמניה כשבאותה תקופה הוא היה חבר נבחרת ישראל לנוער ברכיבה. הוא נותר בגרמניה למשך שנה ומחצה, אימן סוסים בחווה בה עבד והציג אותם בתחרויות של קפיצות ראווה, השתתף באליפות אירופה לנוער, וזכה במספר תחרויות של קפיצות ראווה, לפני גיל 18 חזר ארצה כדי להתגייס, וזכה באליפות ישראל לבוגרים במקצועות ראווה. ביוני 2004 זכה באליפות גם בשתי השנים הבאות, ברצף. X הגיע לחוות הסוסים שבניהול המשיב מס' 1 בשנת 2003 ובחלוף חצי שנה החל למלא את מקומו של מדריך שעזב, וזאת בהדרכת רוכבים: הן מתחילים, הן מתקדמים, הן קפיצות, והן רכיבה אומנותית. אחרי שנה לערך בה שימש כמדריך (ובינתיים הספיק לזכות באליפות ישראל לרוכבים בוגרים במקצועות ראווה), הגיע למצב בו הדריך כעשרים רוכבים תחרותיים בקפיצות ראווה. בנוסף, הדריך רוכבים, כמו המערערת, שביקשו ללמוד רכיבה כתחביב (פיסקה 7). נ"ב. מטעם המערערת העיד בפני בית-משפט קמא מר נועם זרד ששימש כבוחן במבחן ההסמכה של X לצורך קבלת תעודת מאמן מוסמך בשנת 2006. מר זרד והבוחנת הנוספת (גב' צייטלין) לא העבירו את X במבחן בנימוק של היעדר התייחסות מצד X לשיקולי הבטיחות של הרוכבים. מציין בית-משפט קמא שהעד מר זרד הודה שבינו לבין X קיימת יריבות מקצועית, והוא גם בעל חווה מתחרה לזו של המשיב מס' 1. מתצהירו של X עלה שלאחר שהוכשל במבחן הנ"ל החליט מנהל הקורס לבצע לX ביוזמתו מבחן חוזר, וזאת בו ביום. X עבר את המבחן החוזר בו ביום (פיסקה 11 של פסק-הדין). תמים דיעים אני עם בית משפט קמא שעדותו של העד מר נועם זרד לא העלתה ולא הורידה בשאלת החבות, הואיל והשאלה הרלוונטית היתה: האם בפועל התרשל X וטעה בשיקול הדעת שלו לגבי מיקום והצבת המשוכה? נ"ג. כמו כן, מקובלת עליי עמדת בית-משפט קמא הכותב בפיסקה 12 של פסק-הדין בהתייחסו למחדל של העדר תעודת הסמכה לX: "אלא שמחדל זה לא עומד בבדידותו ויש לבדוק נפקותו בשאלת החבות, בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו. שוכנעתי כי X היה לא רק בעל כישורי רכיבה, אלא גם בעל ידע מספק בפועל, לפחות בשים לב למחדל הקונקרטי לו טוענת התובעת, שעניינו במיקום המכשול במרחק לא מספיק מגדר החביות או הגדר ההיקפית של המגרש. כפי שיבואר בהמשך, נושא זה של מיקום המכשול הוא-הוא שעליו יקום או ייפול דבר, ודווקא בעניין קונקרטי זה קשה להפריד בין ניסיונו המעשי של אדם כרוכב לבין כישוריו כמדריך. הדעת נותנת שניסיון מעשי מצטבר כזה שהיה לX בעת התאונה, אמור ליתן כלים יותר מנאותים לעניין מיקומה הבטיחותי של המשוכה במגרש" . בית-משפט קמא קבע (פיסקה 13 של פסק-הדין) שלX היה די והותר ידע וניסיון כדי לדעת כיצד והיכן יש למקם את המשוכה במגרש, דהיינו, במרחק מספיק מגדר החביות והגדר ההיקפית. ל"ד. כבר עמדתי על כך שבית-משפט קמא קבע כי הוא מקבל את האומדן המקורב שצויין בעדותם של X והמשיב מס' 1 לגבי המרחק בין המשוכה לבין "גדר" החביות, ובין המשוכה לבין הגדר ההיקפית, וכפי שקבע בית-משפט קמא: "על פני הדברים די במרחקים אלה כדי לספק מרחב קפיצה בטוח לסוס ולרוכבו, ולכל הפחות לשלול התזה שהקירבה בין המשוכה לגדרות היא שגרמה לנטיה פתאומית של הסוס ולנפילה" (פיסקה 20(ג) של פסק-הדין). נ"ה. בית-משפט קמא גם הבהיר בפסק-דינו כי הוא שולל כל גורם אפשרי לאירוע התאונה (פיסקה 17 של פסק-הדין). המסקנה היא שלא הוכחה חוסר מיומנות של המדריך X ולא הוכחה כל רשלנות, לא של המשיב מס' 1, ולא של X. גם קביעות אלה של בית-משפט קמא מקובלות עליי. אינני רואה הצדקה כלשהיא להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא השוללות לא רק קיומה של התרשלות מצד X או מצד המשיב מס' 1, אלא גם את הקשר הסיבתי בין העדר תעודת ההסמכה של X כמאמן (דהיינו, היפר החובה החקוקה) לבין נזק הגוף שנגרם למערערת. נ"ו. נפילה של תלמיד מסוס תוך כדי לימוד רכיבה היא עניין תכוף למדי, כפי שהעיד המשיב מס' 1, והדבר אף נתמך בעדותו של מר מחלוף. בצדק ציין בית-משפט קמא: "ודבר זה גם הגיוני לגופו" (פיסקה 12 סיפא של פסק-הדין). נ"ז. אני מפנה לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים ע"א (ירושלים) 3474/09 ליאת שם טוב נ' ד.ב.ש. גידול סוסים בע"מ, פסק דין מיום 8.3.10, שם נדחה ערעור של תלמידת רכיבה על סוסים שתביעתה נדחתה. באותו מקרה נפלה ונפגעה התלמידה תוך כדי לימוד רכיבה לקראת סוף השיעור השני, דהיינו, מדובר היה בתלמידה ממש בתחילת הדרך, בעוד שבענייננו המערערת היתה תלמידה מנוסה שהספיקה לעבור 35-40 שיעורים, לרבות 7-8 שיעורים של השלב המתקדם יותר של קפיצות, בהדרכת X. כותב ס.הנשיא השופט צ. זילברטל, שביטא את דעת הרוב בע"א (ירושלים) 3474/09 בפיסקה 10 של פסק-הדין: "בהקשר זה יש להעיר כי גם רוכבים ותיקים עלולים במקרים מסויימים, ולאחר שנים ארוכות של רכיבה, ליפול מסוס, נוכח העובדה שמדובר בבעל חיים, ועל כן התנהגותו אינה ניתנת לחיזוי מדויק ואינה ניתנת לשליטה מוחלטת. בעניין זה די להפנות אל עדותו של המדריך עצמו, שהינו בעל ותק של שש שנים ואלוף הארץ ברכיבה שלוש פעמים ברציפות, שציין: "אני רוכב ותיק ונפלתי לפני חודש מסוסה שנבהלה. לא הצלחתי להשתלט ונפלתי" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 17.6.09 בבית משפט קמא). בחקירה חוזרת ציין המדריך כי במקרה דנן הסוסה רצה והסתובבה לאחר שנעצרה ו"זה מצב שהוא קל יחסית להתמודד איתו ולא משהו מיוחד" (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 17.6.09). אכן, המערערת היתה עדיין בגדר תלמידה והיתה רשאית לסמוך על המשיבה שתקנה לה מיומנויות רכיבה בסביבה בטוחה ותוך נקיטת אמצעי הזהירות המתבקשים. אלא שבהתחשב בסיכון הרגיל של נפילה מסוס ובהיעדר ראיה על קיומה של חובה לנקוט באמצעי זהירות שהיה צריך לנקוט בו להבטיח מפני סיכון בלתי צפוי, נתון זה, של היות המערערת עדיין תלמידה, כשלעצמו, אינו יכול לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. התוצאה היא שלא עמדה בפני בית המשפט ראיה לפיה המערערת הועמדה בפני סיכון בלתי סביר רק משום שהמדריך שמט את אחיזתו בחבל" . ובהמשך, שם, בפיסקה 11: "... הסוסה, כמו כל בעל חיים אחר, אינה מכונה מתוכנתת ולא ניתן לחזות ולצפות בדיוק מוחלט את התנהגותה. המדריך העיד כי מדובר בסוסה מבוגרת המשמשת ללימוד תלמידים מתחילים, אך ברי לחלוטין כי גם סוסה בעלת אופי נוח מעין זה, עשויה בנסיבות מסויימות להיבהל ולהתנהג בצורה לא רגועה. זוהי התנהגות טבעית של בעל חיים, המגיב להתרחשויות השונות הקורות סביבו. עוד יש להדגיש, כי מעדות המדריך עולה כי הסוסה עליה רכבה המערערת כלל לא השתוללה, אלא נבהלה (ככל הנראה מרעש כלשהו), פתחה בדהירה קצרה ולבסוף נעצרה והסתובבה אל עבר מקור הרעש. על פניו נראה כי מדובר בתגובה רגילה וצפויה של בעל חיים לאירוע הגורם לו לבהלה. כך או כך, אדם המבקש לעסוק בתחביב או בספורט הנוגע לבעלי חיים, ובכלל זאת רכיבה על סוסים, צריך לדעת כי מדובר ביצורים בעלי אינסטינקטים טבעיים, שאינם ניתן לאילוף מוחלט, ועל כן המגע עימם טומן בחובו סיכון מסויים אותו לא ניתן למנוע". ועוד, בפיסקה 12, שם: "מדובר בפעילות ספורט הכרוכה במגע וטיפול בבעלי חיים, ועל כן היה על המערערת לדעת כי טמון בה סיכון מסויים, ובאופן ספציפי סיכון הכרוך בנפילה מהסוס. זהו סיכון שהמערערת בחרה ליטול על עצמה כאשר החליטה ללמוד לרכב על סוסים באופן עצמאי. מפני סיכון טבעי ורגיל אין צורך להזהיר אדם בגיר שאין סיבה להניח כי לא יהיה מודע לו". (ההדגשה שלי - י.ג.) ובפיסקה 13, שם: "13. לסיכום יובהר, כי נקודת המוצא היא, שנפילת רוכב מסוס היא בגדר סיכון רגיל המתלווה לפעילות הרכיבה, שאין מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות מפניו, אף אם מדובר בסיכון שניתן לצפותו. אכן, אין בעיקרון האמור כדי לשלול קיומה של חובת זהירות קונקרטית וקביעה שחובת הזהירות הופרה, כאשר נלווה לרכיבה סיכון שאינו רגיל" (ההדגשה שלי - י.ג.). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק-הדין הנ"ל (רע"א 2877/10) נדחתה על-ידי המשנה לנשיאה כב' השופט א. ריבלין בהחלטה מיום 12.5.10. אין בידי אלא להצטרף בהסכמה למסקנותיה הנ"ל של דעת הרוב בע"א (ירושלים) 3474/09, כמפורט לעיל. נ"ח. לסיום הדברים, לא אוכל אלא להביע צערי על כך שהצעת הפשרה שחזרנו והעלינו בפני הצדדים לא יצאה לפועל, אך משהגעתי למסקנה לפיה לא נפלה בפסק-דינו של בית-משפט קמא טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו, לא נותר בידי אלא להציע כי נדחה את הערעור. נ"ו. המשיבים הגישו ערעור-שכנגד על כך שבית-משפט קמא שגה בכך שנמנע מלחייב את המערערת בהוצאות חרף דחיית תביעתה. אינני סבור כך. בית-משפט קמא נימק את הימנעותו מפסיקת הוצאות בשני טעמים מצטברים: האחד, הוכח שX הועסק בחווה בטרם הוסמך כמדריך. השני: הפגיעה הגופנית הלא קלה שנותרה למערערת. טעמים אלה ראויים הם גם בעיניי, ולפיכך, הייתי מציע לדחות את הערעור-שכנגד, ומאותן סיבות גם להימנע מלחייב את המערערת בהוצאותיהם של המשיבים, וזאת חרף דחיית הערעור. התוצאה היא שאני מציע לדחות הן את הערעור של המערערת, והן את הערעור-שכנגד, ללא צו להוצאות, וכי הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית-המשפט לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת. י. גריל, ס. נשיא אב"ד השופט רון סוקול: 1. אני מצטרף לפסק דינו של חברי כבוד סגן הנשיא השופט י' גריל וברצוני להעיר מספר הערות. 2. בית משפט קמא העמיד בצדק את שאלת המרחק בין המשוכה לגבול מגרש האימונים במרכז הדיון באחריות הנתבעת לנפילת המערערת. בשאלה זו הציגה המערערת מספר גרסאות שלא התקבלו על ידי בית המשפט. כדי להצביע על התרשלות המשיבה והמדריך X הפריזה המערערת בתיאור הסכנות שעמדו בפני הסוס ומסרה נתונים בלתי הגיוניים ביחס לקרבה בין המכשול לחביות. כך טענה בעמ' 30 כי המכשול היה במרחק של 50-60 ס"מ מהחביות וברי כי זו גרסה בלתי מתקבלת על הדעת וסותרת את כל העדויות לרבות זו של העד מחלוף שזומן כעד תביעה. המערערת אף טענה במהלך העדויות, בשונה מגרסתה הראשונית כי נפלה ועפה אל מעבר לחביות (עמ' 31) וסימנה את מקום נפילתה בהתאם על גבי השרטוט נ/7. גם גרסה זו אינה סבירה, חסרת כל היגיון וסותרת את גרסאות כל העדים לרבות את גרסתו של העד מחלוף. סתירות אלו בגרסאות המערערת וחוסר ההיגיון בדברים הביאו את בית המשפט למסקנה כי לא ניתן ליתן אמון בעדותה. 3. כידוע אין מבחן אחד על פיו תקבע מהימנות גרסתו של עד או בעל דין. התרשמותו של בית המשפט מתבססת על מכלול הראיות שבאו בפניו מהן יגבש התרשמות כוללת על עדותו של העד. מקובל לומר כי בית המשפט בוחן את העדויות שבפניו על פי מבחן כפול; פנימי וחיצוני. בע"א 1516/92, מרום לוי נ' נזיה חיג'אזי, פד"י נה(4), 730, 748, אומר בית המשפט: ""הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ונסיון חיים". בית משפט קמא בחן את גרסת המערערת ומצא כי אינה עומדת במבחנים אלו. העדות עצמה לוקה בחוסר היגיון, בשינויים ובסתירות פנימיות . יש בה סתירה גם לעדויות חיצוניות של העדים. ייתכן שהמערערת הגזימה בתיאור האירוע , החמירה את נסיבות הנפילה וה"עתיקה" את מקום הנפילה אל מעבר לחביות כדי ל"האדיר" את היקף הסכנה, ואף העריכה את המרחק בין המשוכה לחביות בפחות ממטר, רק כדי לחזק את טענתה בדבר חוסר הזהירות של הנתבעת. אלא שהפרזה והקצנה זו מטילים צל כה כבד על מהמנות גרסתה עד כי אין ליתן בה אמון. על כן מסקנת בית המשפט כי לא ניתן לסמוך על עדות המערערת לגבי סיבת הנפילה והמרחק שבין המשוכה לחביות, מקובלת גם עלי ואין מנוס אלא לדחות את הערעור. השופטת דיאנה סלע: אני מצטרפת לפסק דינו של האב"ד, כב' ס. הנשיא יגאל גריל, וכן להערותיו של כב' השופט רון סוקול. ד. סלע, שופטת התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. אין צו להוצאות. הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת עבור המערערת. תאונות רכיבה על סוס