אחריות מקצועית של סוכן ביטוח

הכלל הוא כי בעל מקצוע, חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו המקצועיים. עקרון זה הוחל אף לגבי סוכני ביטוח. להלן פסיקה בנושא אחריות מקצועית של סוכן ביטוח: ע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4), 445 ,עמ' 455-456; המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שתופית בע"מ, פ"ד ח 1317; ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281, עמ' 288 ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הזהירות של סוכן ביטוח:## נתוני רקע ועובדות 1. התובע הגיש תביעה כספית זו כנגד הנתבע שהינו סוכן ביטוח, אשר שימש משנת 1996 ועד שנת 2000 כסוכן הביטוח שלו, עקב רשלנותו של הנתבע בטיפול בתביעת התובע אשר גרמה לו לטענתו לאובדן תגמולי ביטוח להם היה זכאי ולנזק בסך של 63,000 ₪ על פי הפירוט שבכתב התביעה. במהלך תקופה הנזכרת לעיל, התובע ואשתו רכשו באמצעות הנתבע, פוליסות ביטוח שונות של "עלית חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "חברת הביטוח"). מחומר הראיות עולה כי במהלך התקופה הנ"ל, הצטברו חובות בגין פרמיות לפוליסות הביטוח שנערכו באמצעות הנתבע, שכן התובע לא שילם סכומים כלשהם על חשבון פרמיות בגין הפוליסות. הנתבע, שהכיר את התובע שנים רבות, שילם לטענתו מספר פעמים מכספו עבור הפוליסות שהוצאו לטובת התובע ואשתו. לטענת הנתבע, הוא שלח לתובע ואשתו מכתבי התראה רבים לתשלום הפרמיות בגין הפוליסות שהוצאו עבורם אולם ללא הואיל (טענה זו הוכחשה ע"י התובע). 2. ביום 26.9.99 נפגע התובע בתאונת עבודה בעת שעבד בנגריה שבבעלותו, בטירת הכרמל (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נקטעה הזרת בידו הימנית של התובע והוא נותר לטענתו חסר כושר עבודה. לטענת התובע בעת התאונה היה סבור כי יש לו כיסוי ביטוחי לאי כושר עבודה, אשר מזכה אותו בסכום כולל (אותו חישב יחד עם הנתבע) של 63,000 ₪. לטענתו ביוני 2000 הודיע לו הנתבע כי הוא העביר את המסמכים הרלוונטיים לחברת הביטוח וכי תביעתו אושרה, וחברת הביטוח זיכתה אותו בסכום כולל של 63,000 ₪. בנוסף אמר לו הנתבע כי הסכומים המגיעים לו מחברת הביטוח יקוזזו כנגד חובו לחברת הביטוח עבור פוליסות שונות. הנתבע גם טען כי חלק מהסכומים שמגיעים מחברת הביטוח מגיעים לו מאחר והוא שילם מכיסו לחברת הביטוח חלק מהפרמיות עבור פוליסות הביטוח של התובע. כחיזוק לטענותיו אלו התובע מפנה לעובדה כי הגיש כנגד חברת הביטוח תביעה למתן חשבונות. תביעה זו הוגשה כאמור כי היה משוכנע שתביעתו אושרה וכל שנותר הוא לערוך התחשבנות בינו לבין חברת הביטוח ולקזז את הסכומים שהוא חייב לחברת הביטוח כנגד סכום הפיצוי. 3. בשנת 2001 החל הנתבע להגיש תביעות משפטיות כנגד התובע, לתשלום סכומים שונים אשר שילם עבור כיסויים שונים לתובע. שלושת התביעות אותן הגיש הנתבע כנגד התובע התקבלו במלואן. לתובע הובהר כי הוא חשוף גם לתביעות מחברות הביטוח בגין אי תשלום פוליסות. בנוסף, נאמר לתובע לטענתו כי הנתבע כלל לא גבה מחברת הביטוח את הסכום שהגיע לו בגין התאונה ולפיכך סכום זה אבד כתוצאה מהתיישנות התביעה. מנגד, הגיש התובע תביעה זו שכן לטענתו התרשל הנתבע בגביית הסך של 63,000 ₪ מחברת הביטוח או לחלופין גבה את הסכום אך שלשל אותו לכיסו הפרטי. 4. הנתבע הכחיש מכל וכל את טענות התובע. לטענתו, התובע תיאור את המציאות תוך סילוף חמור של העובדות והנסיבות. התובע ואשתו לא שעו למכתבי ההתראה הרבים שנשלחו אליהם לתשלום הפרמיות בגין הפוליסות שהוצאו עבורם. לטענתו התובע אינו יכול להסתמך על כל טענה בדבר רשלנות מצדו או מצג שווא או אי ידיעה על מנת לעקוף את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). התאונה ארעה בפברואר 1999 והתביעה לתגמולי הביטוח התיישנה ביום 26.02.02. היחסים בין התובע לנתבע בתור סוכן ביטוח ולקוח נותקו כשנה וחצי לפני תום תקופת ההתיישנות והצדדים היו מסוכסכים. התובע היה מיוצג ע"י בא כוחו המטפל בתיעה זו, כבר משנת 2001, וכבר אז היה עליו להגיש תביעה לתגמולי הביטוח כנגד חברת הביטוח. 5. הנתבע הוסיף וטען כי בסמוך לאירוע התאונה הועברו לו מסמכים רפואיים ביחס אליה והוא העביר מסמכים אלה לחברת הביטוח, אולם חברת הביטוח סירבה לשלם. הנתבע ניסה לסייע לתובע פנה לחברת הביטוח מספר פעמים בעניינו של האחרון אך ללא הועיל. תביעת התובע לא אושרה והדבר היה ידוע לתובע היטב. הנתבע לא הציג וגם לא יכל להציג כל מצג שווא כי חברת הביטוח אשרה את התביעה. למעלה משנה וחצי לפני סיום תקופת ההתיישנות היה התובע מיוצג ע"י עו"ד אשר נפגש עם ב"כ חברת הביטוח בנוגע לעניינו של התובע. למעלה משנה בטרם עברה תקופת ההתיישנות ידע התובע וכן בא כוחו כי חברת הביטוח מסרבת לשלם את תגמולי הביטוח בגין התאונה. הדברים אף הובהרו בכתב ההגנה שהגישה חברת הביטוח בהליך אותו נקט נגדה התובע. דרישתו של התובע לתגמולי ביטוח נדחתה ללא קשר לתקופת ההתיישנות. היא נדחתה מכוון שחברת הביטוח טענה כי התובע עבד בנגריה בתקופת אי הכושר הנטענת, וכן מכוון שהיה חייב לחברת הביטוח עשרות אלפי ש"ח בגין פרמיות שלא שולמו על ידו. חברת הביטוח סירבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בגין התאונה וכן סירבה לקזז סכומים מחובות הפרמיה שהוא חב לה. נוכח סירובה של חברת הביטוח לשלם לתובע ועקב סירובו של התובע לשלם לנתבע את הפרמיות שהוא שילם עבורו הוא הגיש כנגד התובע תביעות כספיות אשר כאמור התקבלו כולן ובמלואן. באשר לטענותיו של התובע בנוגע לגובה הנזק שנגרם לו, הנתבע מכחיש בצורה מפורשת את הנכות והמגבלות הרפואיות להן טוען התובע. וטען כי במידה והתובע רצה להוכיח עניין שבמומחיות רפואית היה עליו להגיש חוות דעת מומחה. התובע לא הוכיח כי נכותו היא 10% ולא הוכיח כי היה נתון באי כושר, כמו גם לא הוכיח כי הוא זכאי לתגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה. קביעות המל"ל בעניינו של התובע אינן רלוונטיות ואינן יכולות לבסס את תביעתו של התובע לזכאותו לפיצוי בגין נכות בהתאם לפוליסה. דיון 6. אומנם הכלל הוא כי בעל מקצוע, חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו המקצועיים. עקרון זה הוחל אף לגבי סוכני ביטוח (ע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד נח(4), 445 ,עמ' 455-456; המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שתופית בע"מ, פ"ד ח 1317; ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281, עמ' 288 וכן ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201). בענייננו גרסת התובע הינה כי הנתבע לא גילה לו שתביעתו נדחתה ע"י חברת הביטוח, לכן התובע לא פעל במועד ולא הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח, וזאת עד לסיום מועד ההתיישנות הנקוב בחוק. כאמור הנתבע הכחיש מכל וכל את גרסת התובע וטען כי אמר לתובע במפורש כי חברת הביטוח דחתה את תביעתו וכי התובע וב"כ היו מודעים לנושא דחיית התביעה עוד בטרם עברה תקופת ההתיישנות. 7. כידוע, במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). 8. ומן הכלל אל הפרט;לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים, ובמיוחד את תצהירי הצדדים והמסמכים המצורפים להם, וכן את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ועל כן ודין תביעתו להדחות. אבהיר מסקנתי זו. התובע לא הצליח לשכנעני בגרסתו, דהיינו כי הנתבע אמר לו, שחברת הביטוח מקבלת את תביעתו. יש כאן גרסה אל מול גרסה ועל כן כפות המאזנים שקולות. כאמור על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו. התובע לא עמד בנטל זה. אין בהגשת התביעה למתן חשבונות כדי לשנות ממסקנתי זו. אוסיף עוד ואומר כי קשה לתאר שתובע, שעל פי הודאתו לא שילם פרמיות עבור הביטוח במשך שנים, לא סבר כי יש סבירות גבוהה לדחיית תביעתו ע"י החברה. 9. לעומת זאת מצאתי את גרסתו של הנתבע , כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו וכן בעדותו אמינה ועקבית ועל כן עדיפה בעיניי ומחומר הראיות כפי שאפרט להלן עולה כי אומנם עניין דחיית התביעה ע"י חברת הביטוח היה בידיעתו של התובע עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. לפיכך גם אם הייתי מקבל את גרסת התובע כי הנתבע לא אמר לו כי התביעה נדחתה, לא היה בכך, בנסיבות תיק זה, כדי להטיל עליו את האחריות לפיצוי התובע. התובע אשר לא שעה למכתבי ההתראה הרבים שנשלחו אליו לתשלום הפרמיות בגין הפוליסות שהוצאו עבורו (ראה מצב לתצהיר הנתבע - נ/1) נפגע בתאונת עבודה בפברואר 1999. לפיכך, התביעה לתגמולי הביטוח התיישנה בפברואר 2002. התובע היה מיוצג ע"י בא כוחו כבר משנת 2001. למעלה משנה בטרם עברה תקופת ההתיישנות ידע התובע וכן בא כוחו כי חברת הביטוח מסרבת לשלם את תגמולי הביטוח בגין התאונה. הדברים אף הובהרו בכתב ההגנה שהגישה חברת הביטוח בהליך אותו נקט נגדה התובע (ראה נספחים ב -נ/1 וכן ראה עמ' 11, ועמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 26.4.10). 10. זאת ועוד, דרישתו של התובע לתגמולי ביטוח נדחתה ללא קשר לתקופת ההתיישנות. בתיעת רשלנות כלפי סוכן ביטוח על התובע להוכיח כי אלמלא הרשלנות תביעתו היתה מצליחה. דא עקה, במקרה זה שלפניי עולה כי תביעתו נדחתה מהטעם שחברת הביטוח טענה כי התובע איננו זכאי לתגמולי ביטוח מכיוון שהיו בידיה ראיות שהתובע עבד בנגריה בתקופת אי הכושר הנטענת. נימוק נוסף לסירוב לשלם היה שהתובע חייב לחברת הביטוח עשרות אלפי שקלים בגין פרמיות שלא שולמו על ידו (ראה: 14 לפרוטוקול הדיון מיום 26.4.10). משידע התובע על דחיית התביעה ע"י חברת הביטוח במועד בו התביעה טרם התיישנה ובעניין זה העדפתי את עדותו של הנתבע לפיה התובע ביחד עם ב"כ היו ביחד עימו בפגישה עם עוה"ד של חברת הביטוח כדי לנסות לקבל את התגמולים נשוא הדיון מחברת הביטוח וזאת עוד בשנת 2001 (ראה עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 26.04.10). על כן, אין להטיל את האחריות לכך שעברה תקופת ההתיישנות שנקובה בחוק על שכמי הנתבע, ואין לתובע להלין אלא על עצמו. לאור כל האמור מסקנתי הינה כי דין התביעה להדחות. התוצאה 11. אשר על כן התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ כולל מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום ויישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. סוכן ביטוח