אשרת שהייה זמנית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאשרת שהייה זמנית: זוהי עתירה למתן צו המורה למשיב להעניק עותר אשרת כניסה ושהות זמנית בישראל, כתייר, לשם ביקור משפחת העותר המתגוררת בכפר דיר דיואן שבנפת רמאללה. הנסיבות העותר, אדם כבן 21, אזרח אמריקאי המתגורר בקליפורניה, ארה"ב ולומד באוניברסיטת קליפורניה. חלק מבני משפחתו, לרבות אמו, מתגורר בכפר דיואן שליד רמאללה. לפני כחודש ימים ערך העותר שני ניסיונות להיכנס לביקור בישראל (האחד, מירדן, דרך מסוף נהר הירדן והשני דרך נתב"ג). שני הניסיונות לא צלחו וכניסתו סורבה (להלן: "החלטת הסירוב"). מתצהירו של העותר עולה כי לא הוסברו לו טעמי הסירוב וכל שנאמר לו הוא כי בידו לפנות לבית המשפט לקבלת סעד מתאים. העותר אמנם הגיש עתירה נגד החלטת הסירוב וביקש, במצורף לה, לעכב את הרחקתו מישראל. אלא שבקשתו לסעד זמני של עיכוב ההרחקה מישראל, נדחתה והוא יצא את הארץ. בכל זאת העותר עומד על בירור העתירה והכרעה בה, כדי שלא יימצאו שערי מדינת ישראל נעולים בפניו כאשר ישוב וינסה לממש את רצונו לבקר את בני משפחתו. טיעוני המשיבים שלא על פי הסדר הרגיל בעתירות, אקדים את הצגת טיעוני המשיבים לטענות העותר. הטעם לכך הוא שהעותר מתייצב לפני הנעלם מעיניו ולאיל ידו רק להגיב להגיון הטענות המושמעות נגדו. עו"ד דורית יפרח, באת כוח משרד הפנים ביארה, ביארה בתגובה בכתב (ואחר כך גם בדיון על פה) כי החלטת הסירוב נסמכת על המלצת גורמי הביטחון. המלצה זו נובעת מתחקור שנערך לעותר, בדצמבר 2002, בתחנת אל על בניו יורק, שעה שביקש לעלות לטיסה לישראל. התחקור נעשה לאחר שבכבודתו של העותר נמצא "חומר כתוב מתוך אתר מאמרים הקשור לאוניברסיטת ברקלי, אשר מזכיר את שמו של המבקש כטרוריסט, צילומי מתאבדים מאירועי פיגועים בישראל ומכשיר טלפון נייד שבו הודעת S.M.S האומרת: "שחרר את פלסטין ודפוק את הישראלים". בתחקור הסתיר העותר "קשר לבת מיעוטים אשר ניסתה לעלות עמו לאותה טיסה". משלא ניתנה לעותר רשות לעלות לטיסת "אל על", מצא דרכו אל חברת תעופה זרה וטס באמצעותה לישראל. כשהגיע לנתב"ג נערך לו תחקור נוסף ובו "התבטא ... באופן פרו-פלסטיני מובהק" ו"הסבריו לממצאים שבכבודתו לא הניחו את הדעת". נוכח זה החליטו גורמי הביטחון להמליץ שלא להתיר את כניסת העותר לישראל. להחלטת הסירוב יסוד משפטי איתן שהרי מקובל על הכל שאין לשום אדם, שאינו אזרח ישראל, או עולה לפי חוק השבות, כל זכות להיכנס לישראל ולשהות בה ללא אשרה כדין (בג"ץ 740/87 בנטלי נ' שר הפנים פ"ד מב(1) 442). ועוד מקובל שסמכות לסרב לכניסתו של מן שאינו בעל זכות כניסה לישראל, נתונה לשיקול דעתו המוחלט של שר הפנים (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים פ"ד כז(1) 113). הטעם הביטחוני, גם אם אינו מבוסס על מידע וראיות המבססות הסברות גבוהה לסיכון ביטחוני מצד המקש את רשות הכניסה, דיו כדי להקנות, בסביבת שיקול הדעת הרחב של השר, סבירות להחלטתו. טענות באי כוח העותר העותר מכחיש שיש לו איזו זיקה לפעילות חתרנית עוינת למדינת ישראל. הוא מעולם לא היה פעיל פוליטי ובודאי שלא פעל, במישרין או בעקיפין, בשרות או למען ארגון טרור. המסמכים שנמצאו בחזקת העותר נלקחו מפרסומי עיתונות גלויים והם הוחזקו בכליו לשימוש למטרת עבודתו ומחקריו כסטודנט. העותר מוסיף ומציין שהתשאול הביטחוני היה בשלהי 2002 ואילו כשנה ומחצה לאחר מכן הסתמכו גורמי הרשות על אותה החלטה ישנה ומנעו את כניסת העותר לישראל, בלי כל הנמקה (שהרי ההנמקה לא הייתה ידועה להם). באי כוח העותר סבורים כי החלטת הסירוב היא "שרירותית" ו"פוגעת בזכות יסוד בסיסית ואלמנטרית של האדם ופוגעת במידה העולה על הנדרש בעותר אשר כל כוונתו הינה לערוך ביקור משפחתי ולראות את אמו ואחיותיו וקרובי משפחתו". הכרעה בעתירה מצאתי ממש בעתירה. באת כוח המשיבים לא הציגה לפני שום מידע או ראיה על הסיכון הביטחוני הגלום בעותר. כמסתבר כל שהיה לנגד עיני אנשי ביקורת הגבולות הוא רישום במחשב האומר שהעותר בא בגדר רשימת מסורבי הכניסה לישראל (רשימה המכונה: "רשימת הכללה"). מסתמא אנשי ביקורת הגבולות לא ידעו אל נכון את טעמי צירוף העותר אל רשימת ההכללה. טעמים אלה התגבשו בשלהי 2002 ושימשו את שיקולי שר הפנים שאסר אז את כניסת העותר לישראל. האם שיקול הדעת של שר הפנים או הגורם המוסמך מטעמו שנעשה בשנת 2002 עודו תקף עד הנה? קשה לי לתת תשובה נחרצת לכך. ייתכן שצריכה לחול חובת "רענון" רשימות ה"הכללה" ושקילתן, מדי עת, מחדש על בסיס החומר שהצדיק את ההחלטות הישנות. בענייננו, יש לומר, אחת היא אם רשימת ההכלה נשקלה שוב ושב או שסר טעמה, שכן מפני הדברים עולה אי סבירות שבהחלטת הסירוב. החלטת הסירוב נשענת על אמרות סתמיות שאין מי שיודע את מקורן. אין בהן כשלעצמן כדי להעלות אפילו חשד למעורבות העותר בפעילות פח"ע. אין כל מידע על חברות של העותר בארגון או גורם עוין. אין כל מידע על כוונה של העותר לפעול במישור הביטחוני נגד ישראל או נגד אינטרס כלשהי שלה. אין ידיעה על כוונה לגייס את העותר לשורות איזה ארגון שהוא. מה שיש כן הוא מידע על ההזדהות של עם הפלסטינים, אולי אפילו הבנה והסכמה לשיטת הלחימה שלהם (הכוללת מעשי חבלה וטרור). האם מותר לשר הפנים לאסור את כניסת אדם לישראל רק על שום השקפתו הפוליטית, על שום הזדהותו עם הפלסטינים ועם שיטות לחימתם, בלי שיש כל מידע שבכוונת העותר לעשות מעשה, שהוא במישרין או בעקיפין מסייע למחבלים או מפריע לפעולות כוחות הביטחון? לדעתי התשובה לכך שלילית. אכן לעותר אין זכות משלו להיכנס לישראל וכל כולו תלוי ברצונו של שר הפנים. הלה, ברצותו מכניס וברצותו דוחה. אולם ככל שמסגרת שיקול הדעת של השר רחבה היא, ההחלטיות שלה אינה מתקיימת אלא במישור המנהל. שהרי אין לך החלטה של רשות מנהלית שאינה כפופה לביקורת שיפוטית, על פי עילות הביקורת הרגילות החלות על שיקול הדעת המנהלי (בג"צ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522). אני ער לכך שאיני רשאי להמיר את שיקול הדעת של שר הפנים בשיקול הדעת שלי. אך גם במצב דברים זה נראית לי החלטת הסירוב כחסרת שמץ בסיס סביר. גם הסביבה הביטחונית הקשה שבה אנו נתונים אינה מצדיקה קיום "משטרת מחשבות" ואינה מצדיקה סירוב כניסה לאדם שאינו תומך ב"חזון הישראלי" (The Israeli Cause) ולהיפך הוא מזדהה עם "החזון הפלסטיני". אני רואה את החלטת הסירוב כשרירותית, בהיותה מונעת על פי חשד לקיומה של השקפת עולם ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני, מבלי שחשד כזה מבסס חשש לנטילת חלק מסוים ישיר או עקיף במאבקו של הצד הפלסטיני או בהצבת מכשול על דרכו של המאבק הישראלי. מכאן נגזרת מסקנתי שיש לקבל את העתירה ולהורות למשיבים להרשות את כניסתו של העותר לישראל לזמן קצוב, כתייר. אעיר, עם זה, כי אין לראות בפסק הדין משום היתר כניסה לשטחים המוחזקים בידי הרשות הפלסטינית. ככל שתייר השוהה בישראל נזקק להיתר מיוחד (מטעם מפקד האזור הרלוונטי) כדי להיכנס לשטחים אלה, חלה הדרישה הזאת גם על העותר. פסק הדין בעתירה זו דן רק בחיוב המשיבים להתיר את כניסת העותר לישראל דרך אחד מנקודות ביקורת הגבולות. לא מצאתי שיש מקום לחייב את המשיבים לשאת בהוצאות העותר. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייה