בעיקרי טיעונה התמקדה המערערת בנקודה אחת, והיא כי בהתאם לתנאי הבוררות היה על הבורר להחיל את הדין המהותי, קרי את חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולקבוע האם היתה הפרה של ההסכם אם לאו ובהתאם לכך לחרוץ את גורל התביעה. בנסיבות אלה קמה למערערת עילת ביטול מכח סעיף 24(7) לחוק הבוררות. הטענה איננה כי הבורר טעה בפירוש הדין וביישומו, אלא כי לא החיל כלל את הדין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות דין מהותי: השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד :   1.        ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום ברחובות (כב' השופטת גנות) בת.א. 5317/00 בו נדחתה עתירת המערערת לביטול פסק בורר. בענין זה הוגשה בקשת רשות ערעור והוסכם כי הבקשה תועבר לדיון בפני הרכב.   2.        המשיב, קבלן לעבודות חשמל, התקשר בהסכמים עם חברת דיקל קבלנים בע"מ (להלן- "חברת דיקל"), חברה קבלנית לביצוע עבודות בניה ועם המערערת, מי ששימשה כיזם של הבניינים בהם אמורים הדברים. הסכסוכים הכספיים סביב בצוע העבודות ותשלום התמורה הכרוכה בכך הועברו להכרעתו של הבורר, עו"ד צבי הר נבו.   3.        הבורר קבע בפסק-דינו כי "לב ליבה של הבוררות" הינו הסכם שנחתם ע"י הצדדים ביום 18.2.99 וכל האמור בו מחייב את הצדדים. מניתוח הסכם זה הגיע לכלל מסקנה כי מדובר בבנין 6 בלבד. המשיב טען בפני הבורר כי נכרת גם הסכם בעל פה שלפיו התחייבה כלפיו המערערת לשלם את חובות חברת דיקל לגבי בנין 7, ומאחר והמערערת סירבה לעמוד בהתחייבותה זו, הפסיק את עבודתו בבנין 6. אנשי המערערת ביקשו ממנו להמשיך את העבודה בבנין 6 ועקב כך נחתם ההסכם האמור מיום 18.2.99. על פי קביעת הבורר ויתר בכך המשיב על התמורה שהגיעה לו בגין עבודותיו בבנין 7, וזאת כדי למזער את נזקיו בגין העבודות בשני הבניינים הללו. לאור זאת ההסכם היחיד שלפיו יש לקבוע את זכויות וחובות הצדדים הינו ההסכם הנ"ל מיום 18.2.99. בסעיף 1 להסכם זה נקבע כי המערערת תשלם למשיב סכום בשקלים השווה ל- 25,800$ אם יסיים את כל העבודות בבנין 6. הבורר אימץ את גירסת המשיב כי סיים 80% מהעבודות בבנין 6, ודחה את גירסת המערערת כאילו הסתיימו רק 50% מאותן עבודות. עם זאת קבע כי אין המשיב זכאי ל-80% מהתמורה נשוא סעיף 1 להסכם. זאת משום שהמערערת התחייבה לשלם למשיב את התמורה בסך של 25,800$ אם יסיים את העבודה במלואה. המשיב לא סיים את מלוא העבודה בטענה שהמערערת הפרה את ההסכם, אך לדעת הבורר לא עשה המשיב כל שלאל ידו כדי לקיים את ההסכם. מצד שני היתה המערערת חייבת לשכור קבלן חשמל אחר לסיום אותם 20% נותרים. בהתחשב באלה הגיע הבורר לכלל מסקנה כי יש ללכת "בדרכו של שלמה המלך" והתוצאה היתה כי הוטל על המערערת לשלם למשיב סכום של 15,480$ בצירוף מע"מ (לאחר ניכוי התמורה בגין 20% והתשלום לקבלן חשמל אחר). על פי אותם עקרונות קבע הבורר כי בגין העבודות נשוא סעיף 2 להסכם, שאף הן בוצעו כדי 80% בלבד, תישא המערערת בתשלום של 9,314$ בצירוף מע"מ. מהסכומים האמורים נוכו הסכומים שהמערערת שילמה למשיב.   4.        השופטת קבעה בפסק-דינה כי הבורר התייחס לשלל הטענות שהועלו בפניו, קבע את מסקנותיו תוך הסתמכות מלאה על הדין וכי הוא ראוי לכל מחמאה על עבודתו היסודית. המערערת לא הצביעה על כל עילת ביטול, וגם אם מדובר בטעות בפירוש הדין ויישומו, אין בכך עילת ביטול (רע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג פ"ד מה(5) 511, 516).   5.        בעיקרי טיעונה התמקדה המערערת בנקודה אחת, והיא כי בהתאם לתנאי הבוררות היה על הבורר להחיל את הדין המהותי, קרי את חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ולקבוע האם היתה הפרה של ההסכם אם לאו ובהתאם לכך לחרוץ את גורל התביעה. בנסיבות אלה קמה למערערת עילת ביטול מכח סעיף 24(7) לחוק הבוררות. הטענה איננה כי הבורר טעה בפירוש הדין וביישומו, אלא כי לא החיל כלל את הדין. אין המערערת חולקת על ממצאיו העובדתיים של הבורר, אך לטענתה מאחר והמשיב הפר את ההסכם עימה משום שלא השלים את העבודות, לא היה מקום לחייבה בכל תשלום למשיב. מכל פנים היה על הבורר לקבוע בבירור מי מהצדדים הוא זה שהפר את ההסכם ומה תוצאות ההפרה. בנסיבות המקרה עולה כי המשיב הוא שהפר ההסכם, ומשום כך הליכה ב"דרך שלמה המלך" מנוגדת לדין.   6.        כולי עלמא לא פליגי כי משהותנה בהסכם הבוררות כי על הבורר לפסוק על פי הדין והוא לא עשה כן, כי אז יש בכך עילה לביטול הפסק, בהתאם לסעיף 24(7) לחוק הבוררות. ואולם, לאחר בחינת כל הנסיבות אין לומר כי הבורר לא פסק בהתאם לדין. אמנם הבורר היפנה לדרכו של שלמה המלך, אלא ששלמה לא התאפיין דווקא בנקיטת דרכי פשרה ובחלוקה, אלא בעיקר בחכמה ובשכל ישר. ואמנם הבורר פעל אף הוא על פי השכל הישר. נקבע שהמשיב ביצע 80% מהעבודה ועל כך אין חולק. המערערת היא הטוענת כי לא מגיע לו כל שכר נוסף כי הפר ההסכם, אך עליה הנטל להוכיח זאת. הבורר קבע כי לא סיים העבודה, אך לא שוכנע כי הפר ההסכם, ודי במסקנה זו כדי לדחות טענות המערערת. בסופו של דבר הבורר גם אימץ חלק לא מבוטל מדברי המשיב ומתוך ניסוח פסקו ברי שלדעתו לא היה זה המשיב שהפר את ההסכם ומכל פנים לא הוכח כי הוא היה המפר.   7.        לפיכך יש לדחות את הערעור.   על המערערת לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 15,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   הערבון יועבר למשיב ע"ח ההוצאות.     יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא     השופטת אסתר קובו:   אני מסכימה.     אסתר קובו, שופטת     השופטת מיכל רובינשטיין :   אני מסכימה.     מיכל רובינשטיין, שופטת     לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט י. גרוס, סגן נשיא. יישוב סכסוכיםבוררות