קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטה על פרישה מהמשטרה: השופטת ד' ביניש: העתירה שלפנינו מכוונת נגד החלטת המפכ"ל לפיה על העותר לפרוש לגימלאות בגיל 57. העותר, התגייס למשטרת ישראל בשנת 1992 כאשר היה בן 47 שנים, לאחר ששירת בצה"ל במשך 21 שנים. העותר שירת כקצין לוגיסטיקה במספר תפקידים, עד שביום 12.7.01 הובא לידיעתו כי פרישתו נקבעה ליום 1.8.02, עשר שנים לאחר גיוסו למשטרה. העותר התנגד לפרישה מהמשטרה, והוזמן לראיון אצל ראש אגף תמיכה לוגיסטית במשטרה ( להלן: ראש את"ל). לאחר הראיון הודיע לו ראש את"ל כי החליט להמליץ על פרישתו מן המשטרה. העותר ביקש ראיון גם עם ראש אגף משאבי אנוש במשטרה (להלן: ראש אמ"ש), אך גם ראש אמ"ש הודיע לעותר כי המלצתו למשיב 1 היא שהעותר יפרוש מהמשטרה. בעקבות ההמלצות אישר המפכ"ל את הוצאתו של העותר לגימלאות. עתירת העותר מופנית כנגד ההחלטה. בעתירתו מעלה העותר טענות עקרוניות הנוגעות למדיניות המשיבים ביחס לגיל הפרישה הכפויה המקובל במשטרה וטענות פרטניות הנוגעות להחלטה בעניינו. במישור העקרוני טוען העותר כי מדיניות המשיבים לפיה הפרישה מן השירות נעשית בגיל 55, מהווה אפליה אסורה של שוטרים ביחס לעובדי מדינה אחרים, הפורשים בגיל 65, ולפיכך אסורה על פי סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988. העותר טוען כי למשיב 1 ישנה סמכות להחליט במקרים פרטניים על פרישה כפויה בגיל 55, אך הוא משולל סמכות לקבוע מדיניות כללית הקובעת גיל פרישה זה לכלל שוטרי משטרת ישראל. כן טוען העותר כי הוצאתו לגימלאות בשלב זה תפגע בזכויות הפנסיוניות אותן יכול היה לצבור לו המשיך את שירותו עד גיל 65. עוד טוען העותר כי ההחלטה בעניינו התקבלה מבלי שנערך לו שימוע. כן, טען העותר כי ההחלטה להפסיק את שירותו נתקבלה בחוסר סמכות, כיוון שלא נתקבלה על ידי המפכ"ל עצמו. ייאמר מיד כי טענה אחרונה זו מחוסרת יסוד באשר ההמלצה נתקבלה ואושרה על ידי המפכ"ל. המשיבים טוענים כי הפרישה הכפויה אינה מהווה אפליה, שכן לעניין חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אין לראות את השוטרים ואת יתר עובדי המדינה כעובדיו של אותו מעביד. ומכיוון שכל השוטרים פורשים בגיל אחיד, הרי שהעותר אינו מופלה ביחס לקבוצת השוויון הרלוונטית לעניינו. עוד טוענים המשיבים כי יש הצדקה לגיל הפרישה הכפוי של שוטרים הנובעת מאופי השירות במשטרה. באשר לזכויות הפנסיוניות של העותר, המשיבים טוענים כי העותר מיצה במהלך שנות שירותו בצה"ל, ועבודתו במשטרה, את מלוא הזכויות הפנסיוניות המגיעות לו, כך שפרישתו לא תפגע בצבירת זכויות הפנסיה שלו. המשיבים טוענים כי עוד טרם נתקבלה ההחלטה, העותר נפגש עם ראש את"ל, ולאחר מכן עם ראש אמ"ש, ובקשתו לדחות את פרישתו נבחנה מספר פעמים, ולפיכך גם זכות השימוע של העותר מומשה. ביום 24.7.02 ניתן צו על-תנאי בעתירה. ביום שנקבע לשמיעת טענות הצדדים שמענו את העותר, שטען לעצמו וקיבלנו את הרושם כי עיקר טרוניתו של העותר היא בכך שלא ניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו בטרם הוחלט בעניינו, וכן העלה טענות בענין זכויות הקיצבה שדרש, וביחס לשיעור הקיצבה המגיעה לו, עוד ביקש כי יועלה בדרגה. לפיכך, לאחר ששמענו את טענותיו של העותר ביום 24.12.02, קיבלנו את ההחלטה המפורטת להלן: "המשיבים יגישו בתוך 45 יום הודעה משלימה לבית המשפט ובה פרטים מעודכנים ביחס לאחוזי הפנסיה שמגיעים כיום באופן כולל לעותר. כדי לאפשר למשיבים לערוך חישוב מדויק, ימסור העותר לראש חוליית גימלאות באגף משאבי אנוש במשטרה את כל הנתונים הנוגעים לגימלה המשתלמת שלא מהמשטרה, או יאשר למי שיוסמך לטפל בנושא מטעם המשטרה לקבל את הנתונים מהצבא. לאחר מכן יתקיים שימוע לעותר בפני ראש אגף משאבי אנוש. בשימוע יעלה את טענותיו ובהן הטענות לענין ההפליה בכל הנוגע לרכיבי השכר הנכללים בגימלה. בדיון בפני ראש אגף משאבי אנוש, תשתתף גם המשנה ליועץ המשפטי למשטרה, נצ"מ א' מזוז. לאחר הבירור האמור, תוגש ההודעה המשלימה מטעם המשיבים. העותר יוכל להגיב עליה בתוך 14 יום מיום קבלתה. לאחר מכן נחליט על המשך הטיפול בעתירה". בעקבות החלטתנו האמורה, הובאה לידיעתנו השתלשלות העובדות בכל הנוגע לעריכת השימוע לעותר, עליו הוחלט כאמור, וכן הוגשה לנו בקשה לביטול צו הביניים המעכב את פרישתו של העותר. התברר כי ביום 19.1.03 נקבע לעותר ראיון עם ראש אמ"ש. העותר לא הגיע לראיון, כיוון ששהה בחופשת מחלה. עקב כך נקבע לעותר ראיון ביום 2.2.03, אך מטעם דומה - חופשת המחלה - לא התייצב העותר גם לדיון זה. בסופו של הליך ביום 18.2.03 התקיים לעותר שימוע בפני ראש אמ"ש. הראיון עם העותר נמשך כשעה, ובסופו טען כי זקוק הוא לזמן נוסף ואופשר לו להשלים טיעוניו על ידי הגשת מסמכים נוספים וטענות בכתב. בהודעה שהוגשה לבית משפט זה ביום 6.3.03 מטעם ראש אמ"ש, נמסר כי לאחר שמיעת טענות העותר ועיון בכלל החומר שהוגש על ידו, לרבות החומר שהומצא לאחר הראיון, הגיע ראש אמ"ש לכלל החלטה שאין להמליץ בפני המפכ"ל על שינוי בעמדת המשיבים כי על העותר לפרוש מהמשטרה. העותר מצידו, הגיש לנו טענות מפורטות בכתב לתמיכה בטיעוניו כי יש להשאירו בשירות עד לגיל 65. בנימוקיו העלה טענות בנוגע להעלאת שיעור קיצבת הפרישה שלו על ידי הוספת רכיבים לשכרו וטענות שונות הנוגעות לצבירת פדיון ימי מחלה ועוד פרטים שנידונו כבר על ידי המשיב ואינם מגלים עילה להתערבותנו. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטה בדבר הפרישה של העותר משירותו במשטרה. אכן, הסוגיות העקרוניות שמעלה העותר בדבר גיל הפרישה הכפויה המקובל במשטרת ישראל, מעוררות שאלות נכבדות, אך שאלות אלה אינן מתעוררות בעניינו של העותר, ובית משפט זה אינו דן בבעיות תיאורטיות. יודגש כי העותר לא הופלה בגיל הפרישה שנקבע לו ביחס לשוטרים אחרים המשרתים במשטרת ישראל וכי ההחלטה בעניינו נתקבלה על בסיס אישי ופרטני. החלטת המשיב 1 בדבר פרישת העותר מעוגנת בסמכות שהוענקה לו בסעיף 73 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק שירות המדינה גימלאות), הקובע לאמור: כאמור, העותר החל את שירותו במשטרת ישראל בשנת 1992 בהיותו בן 47, לאחר שפרש מצה"ל וצבר בשירותו הצבאי זכויות לקיצבה. העותר נתקבל לשירות בגיל מבוגר, לאחר שידע על גיל הפרישה המקובל, וחתם על התנאים שפורטו לענין זה בטופס שאלון הקבלה לשירות. פרישתו של העותר נקבעה על בסיס אינדיבידואלי ולא בגיל 55 כמקובל במשטרה, לאחר שאופשרו לו 10 שנות שירות, כדי שיצבור את זכויותיו לקיצבה. נושא פרישתו של העותר נבדק מספר פעמים, ובאשר לזכויותיו לקיצבה נערכה בדיקה פרטנית נוספת בעקבות הפנייתנו; כן נערך לעותר שימוע נוסף כמפורט לעיל. לצורך קביעת אחוזי הקיצבה המגיעים לעותר הוא הועמד בפני ועדה רפואית בהתאם להוראות סעיף 20(ב) לחוק שירות המדינה (גימלאות), התש"ל-1970, ובשל נכותו הועלו אחוזי הקיצבה. כן אושרו לו 3% נוספים, לפי סעיף 100(ב) לאותו חוק, בשל היותו ניצול שואה. בהתחשב באחוזי הנכות שנקבעו לעותר, אחוזי הקיצבה שצבר בגין שירותו במשטרת ישראל משך 10 שנים עומדים על 42.33%. בהתחשב בקיצבה שהעותר מקבל מצה"ל, ונוכח הוראות סעיף 32 לחוק שירות המדינה גימלאות, בדבר הגבלת גימלאות כפל, מופחתת קיצבתו של העותר בסכום שבו עודף סך כל גימלאות הכפל עולה על 74.33% מהמשכורת הקובעת, הגבוהה מבין שתי המשכורות הקובעות, והיא המשכורת המשטרתית. לפיכך שיעור הקיצבה האפקטיבית של העותר מהמשטרה הוא בסך 32%. העותר מבקש להשיג בטענותיו דרכים אלטרנטיביות להעלאת הסכומים שיהיה זכאי להם עקב פרישתו, כגון קבלת דרגה נוספת או הארכת השירות לצורך הגדלת דמי פדיון חופשה. לא מצאנו ממש בטענות אלה. ובודאי שאין ענין זה מסוג העניינים שבית משפט זה יראה להתערב בהם. אשר על כן, באנו לכלל מסקנה שלא נמצא כל פגם בהליך, או בשיטת החישוב המצדיק התערבותנו. העתירה נדחית. משטרהפרישה