קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שימוש באולם מתנ''ס: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט עודד שחם) מיום 15.2.11, בה נתקבלה תביעת המרכז הקהילתי בית הכרם (להלן: "המשיב") והמערער חויב בתשלום דמי שימוש באולם המתנ"ס. תביעת המערער (שכנגד) לפיצוי בגין הפרות הסכם ונזקים שנגרמו לו, נדחתה. המערער והמשיב התקשרו במספר הסכמים בהם התחייב המשיב להעמיד לרשות המערער את אולם המתנ"ס לשם הפעלת חוג ריקודי עם. המשיב הגיש כנגד המערער תביעה לתשלום דמי שימוש בסך של 24,000 ₪ והמערער מצידו הגיש תביעה שכנגד בסך של 150,000 ₪ בה טען להפרת הסכם ונזקים. פסק הדין של בית משפט קמא 2. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיב. נקבע כי המערער חב למשיב סך של 22,700 ₪ בגין השימוש באולם. טענת המערער כי המשיב נתן לו הנחות מעבר למחיר שהוסכם לא הוכחה. כן נדחתה טענת המערער כי תשלומים שבוצעו בשלבים שונים של ההתקשרות היוו סגירת חובות קודמים, וזאת בהעדר הוכחה ובהעדר הסבר מניח את הדעת מדוע יוותר המשיב על עיקר החוב. טענת המערער להפטר על-פי סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בגין הפטר שניתן לשותפו שפרש במהלך ההתקשרות נדחתה אף היא משני טעמים: הראשון, המשך ההתקשרות בין המערער למשיב מהווה הסכמה משתמעת נוגדת. השני, המערער טען כי עובר לפרישת שותפו סוכם בין הצדדים כי תשלום 3,000 ₪ על-ידי המערער יהווה סילוק חובו, ויש לראות בכך הודאת המערער כי לא היה בעצם הפרישה משום הפטר. באשר לטענת המערער לקיזוז בגין הפרת חיובים מצד המשיב לעניין העמדת האולם נקי ומסודר, שעת העמדת האולם לרשותו, העמדת שולחנות לכיבוד ומערכת הגברה וכן מזגן שיופעל על-ידי נציג של המקום, נקבע כי יש מימד בולט של הגזמה בטענות המערער. המערער השתמש באולם במשך קרוב לשנה, סיום הפעילות לא נעשה ביוזמתו, במהלך התקופה נחתמו שני מסמכים המאריכים את ההתקשרות ובמקביל לא הוצג ולו מכתב תלונה אחד. למרות האמור נקבע כי יש בחומר הראיות אינדיקציות לכך שהיו הפרות הן בעניין הניקיון והן בעניין איחור בקבלת האולם. בנוסף, היו תקלות נקודתיות כגון לעניין התאורה. התחייבויות נוספות להן טען המערער לא הוכחו. בגין הכשלים שלעיל נקבע על דרך האומדנה כי יש לקזז 5% מסכום החוב הכולל. תביעת המערער שכנגד נדחתה על כל ראשיה, שכן, המערער לא הוכיח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים למעשי המשיב או להפרות מצידו, ואילו המשיב עשה כדין שימוש בזכות העיכבון של רמקולים השייכים למערער, ובכל מקרה לא הוכח נזק שנגרם למערער עקב כך. כמו כן נדחו טענות נוספות, למכביר, של המערער. לאור האמור נדחתה תביעת המערער שכנגד והתקבלה תביעת המשיב בניכוי 5% מסכום החוב. המערער חויב לשלם למשיב סך של 20,517 ₪ ועוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,200 ₪. טענות הצדדים לערעור 3. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא בהחלטת ביניים מיום 13.1.11 בה אפשר למנהל המשיב להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו באיחור ניכר מהמועד שנקבע וזאת לאחר חקירת עדי המשיב בה נחשפו סתירות בגרסתו. פועל יוצא מכך הוא כי התצהיר, עליו נסמך בית משפט קמא בהחלטתו, היווה מקצה שיפורים לגרסת המשיב. עובדה זו מהווה עיוות דין ופגעה בהגנתו של המערער. לכך יש להוסיף כי בית משפט קמא קבע כי מחדל זה יובא בחשבון בקביעת ההוצאות אך לא ניתנה לכך התייחסות בפסק הדין. בית משפט קמא לא נתן דעתו לנסיבות פרישתו של שותף המערער מן ההסכם נוכח הפרות המשיב, ולא קיבל טענת המערער להפטר. לא סביר כי המשיב יפטור את השותף מן החובות ולא יעגן תשלומם על-ידי המערער, וכן לא מתקבל על הדעת כי המערער יקח על עצמו תשלום חלקו של השותף. העובדה כי המערער הגיע לסיכום עם המשיב אודות מחיקת החובות תמורת תשלום מסוים, אינה עולה כדי הסכמה משתמעת נוגדת המבטלת את הטענה להפטר. טעה בית משפט קמא שדחה את גרסת המערער בדבר מתן הנחות וויתור המשיב על חובות, התעלם מסתירות במסמכי המשיב ובעדויות. קביעה זו, אינה מתיישבת עם העובדה כי המשיב בחר להאריך את ההסכם למרות קיומם של חובות שלא נפרעו, לגישתו. בית משפט קמא טעה בכך שהעריך את הפרות המשיב ב- 5% בלבד מסכום החוב, סכום אשר אינו משקף את חומרת ההפרות, שנמשכו במשך שנה. טעה בית משפט קמא בקביעתו כי העכבון נעשה כדין. בפועל, לא ניתנה על כך הודעה למערער ונעשה שימוש בציוד. טעה בית משפט קמא בקביעתו כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים להפרות. כמו כן יש להתערב בחיוב המערער בהוצאות ושכר טרחה בסכום גבוה שאינו מידתי נוכח סכום התביעה. לטענת המשיב, דין הערעור להידחות לאור העובדה שהמערער משיג על הכרעות עובדתיות והערכת משקלן של ראיות לגביהן ידוע הכלל כי ערכאת הערעור לא תתערב, שכן, הערכת מהימנותם של עדים וקביעת ממצאים עובדתיים הופקדה בידי הערכאה הדיונית. בית משפט קמא בחן ובדק את כל טענות המערער ודחה אותן אחת לאחת על בסיס עובדתי וראייתי. כך גם בכל הקשור לטענות המשפטיות והדיוניות שהועלו. בכל הנוגע לטענות המערער ביחס להפרות מצד המשיב ולזכות הקיזוז העומדת לו - המערער לא הוכיח כי נגרם לו נזק. התקלות הנקודתיות אותן קבע בית המשפט תוקנו מיד והן אינן מצדיקות אף הפחתה של 5% מסכום החוב, ובית המשפט רשאי ליתן החלטה בעניין זה הגם שלא הוגש ערעור, וזאת בהתאם לתקנה 462. בנסיבות העניין, עמדה למשיב זכות לעכב הרמקולים וזאת בהתאם לסעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971. שווי המיטלטלין שעוכבו היה סביר, המערער לא פנה למשיב בבקשה להשבתם, לא הוכח כל נזק שנגרם מהעיכוב או כי המשיב עשה שימוש בציוד. מנהל המשיב הגיש תצהיר נלווה לכתב התביעה. בהליכים המנוהלים בסדר דין מהיר אין בעל דין חייב להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו מעבר לתצהיר האימות שצורף לכתב הטענות (הגם שישנה גישה אחרת). מנהל המשיב לא נכח בדיונים, ולכן אין לקבל הטענה כי התצהיר מהווה מקצה שיפורים לעדויות שכביכול שמע. אין להתערב בקביעת בית המשפט בעניין ההוצאות, אשר נוכח סכום התביעה שכנגד הינו פחות מהתעריף הקבוע על-ידי לשכת עורכי הדין. דיון 4. הערעור מופנה כלפי ממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא. לעניין זה ידוע הכלל כי "ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה של ערכאה דיונית, אשר נקבעו על יסוד הערכת מהימנות ומשקל של ראיות שהובאו בפניה" (עפ 4711/03 רובין אבו זייד נ' מדינת ישראל, פיסקה 19). כן נאמר כי: "הלכה מיוסדת היטב היא, כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד כך, מקום שבו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים שהעידו בפני בית המשפט. אכן, "מהימנות ומשקל ראייתי נתונים לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית על-פי התרשמותה... ועל רקע מכלול הראיות שנפרסו לפניה; ומירווח התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגים וליוצאים מן הכלל" (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(200 (4, 206). עיקר טעמה של הלכה זו, ביתרון שיש לערכאה הדיונית בכל הנוגע לקביעת העובדות, הנובע, בראש ובראשונה, מיכולתה להתרשם באופן בלתי-אמצעי מן הראיות המוצגות לה ומן העדים המופיעים בפניה (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ "ד נד(4) 632, 644-643)" (שם, שם). המערער לא העלה טענה המצדיקה חריגה מכלל זה. הטענה לקיומו של הפטר היא אמנם משפטית, אך המסקנה כי היתה הסכמה משתמעת נוגדת הינה עובדתית ואין לי להתערב בכך. הוא הדין באשר לטענה כי העכבון נעשה שלא כדין. בעניין זה יש לציין, כי שותפו של המערער עזב והופטר ב- 22.6.09 (נספח ב' לכתב התביעה (נספח ב' לתיק המוצגים)), וחלק מהחוב נשוא התביעה מתייחס גם לתקופה שלאחר מועד זה (ר' דף פירוט החוב (נספח ג' לכתב התביעה (נספח ב' לתיק המוצגים)). פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומבוסס על חומר הראיות שהונח בפניו ואשר נסקר בפסק הדין, ולא מצאתי מקום להתערב בו. יחד עם זאת, נראה לי כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק להפרות המשיב ולכשלים הנקודתיים שנקבעו על-ידו. בעניין זה יש ליתן ביטוי משמעותי יותר להפרות ויש לאמוד אותן בשווי של כ- 20% מסכום החוב. לא מצאתי גם מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לקבל התצהיר של מנהל המשיב. ההחלטה להגיש התצהיר עד למועד מסוים ניתנה על-ידי בית משפט קמא, ובידיו שיקול הדעת אם להאריך מועד זה או לא. למרות האמור ולאור קביעת בית משפט קמא כי הדבר יובא בחשבון בקביעת ההוצאות (ר' החלטתו מיום 13.1.11, נספח א' להודעת הערעור), עובדה שלא נזכרה בפסק הדין ונוכח תוצאות ערעור זה אני מפחית סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק למערער בבית משפט קמא. התוצאה 5. הערעור מתקבל בחלקו. המערער ישלם למשיב סך של 18,160 ₪ (שהוא סכום החוב שנקבע על-ידי בית משפט קמא בסך 22,700 ₪ (ר' פיסקה 11 לפסק הדין) בקיזוז 20% בגין הפרות המשיב). סכום ההוצאות ושכה"ט שנפסקו בבית משפט קמא, יועמדו על 4,000 ₪. התשלום יבוצע לא יאוחר מיום 15.7.2011. הערעור בנוגע לקביעות בית משפט קמא בתביעה שכנגד, נדחה. בהליך זה כל צד ישא בהוצאותיו. דמי שימוש