בית המשפט ציין כי הסוגיה של הגירת קטין עם אחד מהוריו, שעה שההורה השני נותר בישראל ומנותק מהקשר היומיומי עם ילדו, היא מהסוגיות הקשות, שכן ההחלטה בעניין היא בעלת משמעויות מרחיקות לכת לכל הצדדים המעורבים: הן להורה המבקש להגר ולחיות את חייו בהתאם לרצונו, הן להורה הנותר בישראל המבקש להמשיך את הקשר עם ילדו, עצמו ובשרו, והן לילד הזקוק לקשר עם שני הוריו. ככלל, על קביעת מקום מגוריו של הקטין להיעשות תוך הסכמה משותפת של ההורים (ראו סעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, להלן: "החוק"). עם זאת, ובהעדר הסכמה כאמור, על בית המשפט להכריע במחלוקת בהתאם לעקרון טובת הילד, כקבוע בסעיף 25 לחוק. כפי שיוברר להלן, במקרה דנן, כמו בתיקים רבים אחרים, אין פתרון מיטבי, ולעתים רבות ההכרעה היא בבחינת הרע במיעוטו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגירת קטין: השופטת ח' בן עמי: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ' מרכוס) מיום 28.7.09, בתמ"ש 24212/07, בו נדחתה תביעתה של המערערת להתיר לה להגר ביחד עם ילדיהם הקטינים של הצדדים ... ו..., ילידי השנים 2002 ו-2007, בהתאמה, לניו-זילנד. להלן העובדות הצריכות לעניין: 1. המערערת, ילידת ניו-זילנד והמשיב, יליד פרו, הכירו זו את זה בניו-זילנד בשנת 2001 לערך. שני בני הזוג נולדו כנוצרים: המערערת להורים החברים בכת "עדי יהווה" והמשיב להורים נוצרים קתוליים. ביום 29.6.02 נולד לבני הזוג הקטין .... סמוך לאחר הלידה אושפזה המערערת, על רקע דיכאון קשה לאחר לידה, וניסיון התאבדות. מאוחר יותר, בשנת 2003, נפרדו בני הזוג והמערערת חזרה להתגורר עם הוריה. במהלך השנים 2005-2006 התגיירו בני הזוג, ובשנת 2006 הם נישאו כדת משה וישראל. 2. בחודש מרץ 2007, עת הייתה המערערת בחודש השביעי להריונה עם הקטין ..., עלו הצדדים לישראל. לטענת המערערת היא נאותה להפצרותיו של המשיב לעלות ארצה עקב הבטחות שהובררו כמצגי שווא. בהגיעם לישראל לא היה לבני הזוג מקום מגורים, והם השתכנו באופן זמני בדירת חברו של המשיב ביישוב עפרה. 3. אף כי הגורם לכך שנוי במחלוקת בין הצדדים, אין חולק כי עד מהרה התדרדרה מערכת היחסים (שגם קודם ידעה עליות ומורדות), עד כי ביום 1.11.07 הופנתה המערערת, יחד עם הקטינים, למקלט לנשים מוכות. התרשמות הצוות המקצועי במקלט הייתה כי המערערת סובלת מדיכאון תגובתי הנובע ממצבה האובייקטיבי הקשה, קושי בשיפוט ומוגבלות קוגניטיבית. עוד התגלו קשיים ממשיים בטיפולה בילדים, עד כי הוצמדה לה סומכת בכל שעות היממה. בחלוף הזמן השתפר תפקודה של המערערת, בין בתחום העצמאות האישית ובין בטיפול בילדים, ואמנם לקראת תום התקופה, כפי שצוין בדו"ח, השתפר תפקודה של המערערת והיה נורמטיבי, מכיל ואקטיבי ביחס לקטין ... ואף תפקודה עם הקטין ... היה טוב יותר (ראו עמ' 6, 9 לדו"ח המחלקה לשירותים חברתיים, מיום 7.2.08, מוצג י"ג מטעם המשיב). 4. ביני לביני הגישה המערערת לבית משפט קמא תביעות שונות, וביניהן תביעה למשמורת ותביעה למתן היתר לשינוי מקום מגורי הקטינים / הגירה. על פי הנטען בכתב התביעה, המערערת לא נקלטה כלל בישראל, היא אינה דוברת עברית "ומאז הגעתה לישראל היו חייה סבל מתמשך". עוד כפי שנטען, מרכז חייהם של המערערת והקטין ... אינו בישראל אלא בניו-זילנד, וטובתם של הקטינים היא הישארותם במשמורתה של המערערת, ובמגורים בניו-זילנד, בצמוד למשפחתה הנרחבת של המערערת והקהילה היהודית במקום. במסגרת הדיון בתביעה מינה בית משפט קמא את הפסיכולוג ד"ר דניאל גוטליב לצורך מתן חוות דעת בסוגיית המשמורת וההגירה. בחוות הדעת, שניתנה לאחר מספר מפגשים עם המערערת, המשיב וכן הקטינים, הובהר מפי המערערת כי היא חשה מועקה קשה מעצם היותה בארץ בשל חוסר יכולתה להשתלב מבחינה כלכלית או חברתית בישראל, משאין היא יכולה לחיות את חייה עם המשיב ולגדל את ילדיה בד' אמותיו, עקב שתלטנות והתעללות בהם. בנסיבות אלו אין היא רואה ברירה אחרת לבד משובה לארץ מולדתה, שם תוכל לבנות חייה מחדש. מנגד טען המשיב כי אין לאפשר הוצאתם של הקטינים לחו"ל, בהתייחס לכך שהחינוך היהודי לו יזכו בארץ טוב עשרת מונים לעומת מה שהם יוכלו לקבל בניו זילנד. מה גם שהוא חושש למידת המחוייבות האמיתית של המערערת להעניק לילדים חינוך יהודי ואורח חיים יהודי-דתי. עוד העלה החשש כי עקב מצבה הנפשי היא לא תוכל להתנהל בחו"ל בצורה עצמאית וכתוצאה מכך עלולים הילדים להינזק. לבסוף הביע התנגדותו להעתקת מקום מגורי הקטינים לחו"ל עקב הפגיעה בקשר שלו עמם. לאחר בחינת מכלול הטענות והנתונים סבר המומחה כי האפשרות המיטיבה ביותר עם הקטינים היא העברת המשמורת עליהם לרשות המערערת, תוך שהמשפחה תישאר לגור בתחומי מדינת ישראל. זאת, על מנת למנוע טלטלה נוספת בחייהם של הקטינים, ולאפשר את הקשר עם שני ההורים, באופן שכל אחד מהם יוכל "להעניק לילדים את הדברים הטובים שיש להם מבלי שכל נטל גידול הילדים יהיה על אחד מהם" (עמ' 15 לחוות הדעת הסופית מיום 27.7.08, מוצג ו' מטעם המערערת (להלן: "חוות הדעת השנייה")). בהמשך לחוות הדעת שניתנו על ידי ד"ר גוטליב, מהן עלו נתונים לגבי בעיות באישיותם של שני ההורים, מינה בית המשפט כמומחה מטעמו גם את הפסיכיאטר ד"ר הלל דיוויס. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה על ידו נשללו הפרעות פסיכיאטריות אצל מי מהצדדים, אף כי האבחנה הייתה כי המשיב סובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית, מה שמתבטא בהתמקדות בצרכיו ורצונותיו, תוך התעלמות מאלה של הסובבים אותו, כולל ילדיו הקטינים. על יסוד האמור חיווה ד"ר דיוויס דעתו, כי המשיב אינו מסוגל להיות משמורן על ילדיו. באשר למערערת צוין בחוות הדעת, כי אף שהיו לה מצבים דכאוניים בעברה, הם היו נעוצים בעיקר בקשיים לאחר לידת הקטינים, כמו גם בלחצים מצדו של המשיב. עוד כפי שצוין, כיום הנטיות הדכאוניות נמצאות ברמיסיה, ואף שהיא סובלת מהפרעת אישיות גבולית ותלותית, היא הוכיחה את עצמה כמטפלת עיקרית של ילדיה, היא מצליחה להעניק להם מה שהם צריכים ומסוגלת לתפקד כהורה, בהנחה שתקבל תמיכה ראויה ותנאים סבירים לכך. ד"ר דיוויס ציין עוד, כי יש מקום לקבל את טענתה של המערערת כי עם המעבר לניו-זילנד תפקודה ההורי ישתפר, ולו בשים לב לכך ששם תרגיש יותר בטוחה (עמ' 9 לחוות הדעת, מוצג ז מטעם המערערת). 5. בפסק הדין נעתרה תביעתה של המערערת לקבלת משמורת על הקטינים, בהתבסס על המלצות המומחים שמונו, כמו גם על העובדה כי בתחומים רבים מילאה המערערת את חובותיה ההוריות כלפי הקטינים בצורה מלאה ומיטיבה יותר מהמשיב. בית המשפט קמא ציין כי המשיב "נכשל במילוי חיובים בסיסיים לדאוג לקורת גג לאשתו וילדיו...". עוד נקבע בפסק הדין כי כבר בהגיעה ארצה הביעה המערערת את רצונה המפורש לחזור לניו זילנד - דבר שנמנע ממנה בשל העובדה כי המשיב לא איפשר לה כל גישה לאמצעים כספיים וכן בשל מצב ההריון המתקדם ואילוצים אחרים. עם זאת, תביעתה של המערערת לאישור ההגירה נדחתה, לאחר שנקבע כי טובת הילדים היא כי יישארו בישראל ולא יהגרו עם המערערת לניו-זילנד, הן מאחר שהם התערו בחיים בישראל והן נוכח החשש לניתוק הקשר עם המשיב. עוד כפי שנקבע, אין ליחס לאינטרס של המערערת להגר לניו-זילנד משקל מכריע, שכן היא עלתה לישראל מרצונה, והיא נמנעת מתוך בחירה להתערות בחיים בארץ, מה גם שיש חשש כי לאחר שתהגר לניו-זילנד יהיה לה קשה לשמור על אורח חיים יהודי - דתי, בין היתר בשים לב לבני משפחתה עמם היא מצויה בקשרים הדוקים. עוד כפי שצוין, מחויבותה המרכזית של המערערת היא לדאוג לילדיה בדרך שתקדם אותם לחיים תקינים. פסק הדין בתביעה להגירה הוא נשוא הערעור דנן. 6. לטענת המערערת, היה על בית משפט קמא לייחס משקל רב יותר לעובדה כי המערערת ומשפחתה לא נקלטו כיאות בישראל, ולכך שהחל מסמוך למועד הגעתם של בני הזוג לישראל ביקשה המערערת לחזור לניו-זילנד, אך לא יכלה לעשות כן מאילוצים אובייקטיבים כגון הריונה המתקדם כמו גם העדר אמצעים כלכליים מתאימים. עוד לטענתה, משנקבע כי המשיב לא נשא בחובותיו הבסיסיות כלפי המערערת והקטינים, ונוכח העובדה כי גם כיום הוא מסרב לשלם את סכום המזונות שנפסק, המשמעות המעשית של פסק הדין היא הותרת המערערת והקטינים במצב כלכלי קשה מנשוא. המערערת מוסיפה וטוענת, כי הגירתה לניו-זילנד היא ראויה ומוצדקת הן בשים לב לזכותה לקבוע את מקום מגוריה, כהורה משמורנית, והן לאור העיקרון בדבר טובת הילד, שאינו נבחן במנותק מהמכלול המשפחתי אליו הקטין משתייך. בנוסף מפנה המערערת לחוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינה, לפיהן היא זקוקה למערכת תמיכה על מנת להצליח בתפקידה כמשמורנית, ולכך שאין לה תמיכה כלשהי בישראל. 7. עמדת המשיב, מנגד, היא כי דין הערעור להידחות תוך שהוא סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, רובו ככולו של הערעור מופנה כלפי קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, מה גם שהוא הוגש באיחור וללא נטילת רשות. לגופם של דברים טען המשיב, כי טובת הקטינים מחייבת המשכיות ויציבות במסגרת החינוכית והחברתית בה הם מצויים. עוד טען ארוכות, כי מצבה הנפשי של המערערת, ואופן התנהגותה והתבטאותה כלפיו, אינם מצדיקים הותרת הילדים במשמורתה הבלעדית במרוחק ממנו. ד י ו ן : 8. הסוגיה של הגירת קטין עם אחד מהוריו, שעה שההורה השני נותר בישראל ומנותק מהקשר היומיומי עם ילדו, היא מהסוגיות הקשות, שכן ההחלטה בעניין היא בעלת משמעויות מרחיקות לכת לכל הצדדים המעורבים: הן להורה המבקש להגר ולחיות את חייו בהתאם לרצונו, הן להורה הנותר בישראל המבקש להמשיך את הקשר עם ילדו, עצמו ובשרו, והן לילד הזקוק לקשר עם שני הוריו. ככלל, על קביעת מקום מגוריו של הקטין, ככל פעולה בעניינו, להיעשות תוך הסכמה משותפת של ההורים (ראו סעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, להלן: "החוק"). עם זאת, ובהעדר הסכמה כאמור, על בית המשפט להכריע במחלוקת בהתאם לעקרון טובת הילד, כקבוע בסעיף 25 לחוק. כפי שיוברר להלן, במקרה דנן, כמו בתיקים רבים אחרים, אין פתרון מיטבי, ולעתים רבות ההכרעה היא בבחינת הרע במיעוטו. בענייננו, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, המערערת היא המשמורנית הטובה לקטינים מבין שני ההורים. על קביעת בית משפט קמא כי הקטינים יהיו במשמורת האם, המשיב אף לא ביקש לערער. כפי שנקבע בפסק הדין, למערערת יכולות ומסוגלות הורית גבוהה יותר מהמשיב בתחומים שונים, וביניהן דאגה למדורם של הקטינים, לצרכיהם הפיזיים כגון מזון וביגוד, להשגחה עליהם ולהענקת בטחון, קרבה, אהבה ובטחון. באשר לאב נקבע כי "הוכח כי האב בכלל אינו מתאים לשמש משמורן" (סעיף 37ד לפסק הדין). משאלה הם פני הדברים, ההכרעה היא האם לאפשר לקטינים להגר עם המערערת, המשמורנית עליהם, לארץ מולדתה ובית הוריה, או שמא יש לאסור את ההגירה ובכך לכבול את המערערת לישראל בניגוד לרצונה. כאמור, תביעה להגירה, כמרבית התביעות בעניינם של קטינים, תבחן על פי עקרון טובת הילד. עקרון זה הוא עקרון עמום ואמורפי, אליו יוצק בית המשפט תוכן בהתאם לנסיבות. ביחס לתביעת הגירה התגבשו בהלכה הפסוקה מספר מבחנים לבדיקת טובת הילד, ובהם: דעתם של הילדים, איכות הקשר בין הילדים לבין כל אחד מההורים, היכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת הקשר בין הילדים להורה שהמשמורת אינה בידיו, ונכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר כזה (רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 333 (2001)). בנוסף, וכפי שנקבע לא אחת, על בית המשפט לשקול גם את הקושי שייגרם להורה המשמורן כתוצאה מההחלטה, וזאת בשל העובדה כי פעמים רבות טובתו של הילד קשורה באופן הדוק למצבו הנפשי של ההורה (דנ"א 9201/08 פלוני נ' פלונית, סעיף 16 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס (לא פורסם, 5.4.2009)). 9. בחינת נסיבות העניין באספקלריה של האמור לעיל מעלה, כי מתן אישור להגירת הקטינים יחד עם אמם עולה בקנה אחד עם טובתם, יותר מהשארה כפויה של המערערת בישראל. אין חולק, כי קודם לעלייתה לישראל, בשנת 2006, היה מרכז חייה של המערערת בניו-זילנד. שם נולדה, חיה את מרבית חייהּ, עבדה, ושם מצויים מרבית בני משפחתה, הרחוקה והקרובה. לישראל עלתה המערערת מתוך מחשבה ואמונה כי תשתלב בארץ, וכי החיים בה ייטיבו עמה ועם משפחתה וילדיה. אולם משהגיעה לישראל התברר כי לבד ממערכת החיים הקשה עם המשיב, התנאים הפיזיים המחכים לה אינם כפי שהובטחו, וכבר משלב זה היא ביקשה לחזור על עקבותיה. דא עקא, נסיבות אובייקטיביות כגון הריונה, העדר יכולת כלכלית לצורך מימון כרטיס הטיסה חזרה ועוד, הקשו עליה בדרך למימוש רצונה, והיא נותרה בישראל עם הילדים תוך פירוד מהמשיב. נכון להיום, המערערת אינה דוברת כמעט את השפה העברית, אינה עובדת, ולמעט תמיכה מרשויות הרווחה ומאנשי המקלט בו הייתה מצויה, אין לה כל קרוב או מודע בישראל. המערערת אינה מעורה בתרבות הישראלית וחשה בישראל, בלשונה, כ"דג מחוץ למים" (ראו עמ' 8 לחוות הדעת השנייה). בין אם מצבה זה של המערערת נובע מבחירה, קרי, חוסר רצון ולא חוסר יכולת, ובין אם עומדים בפניה מכשולים אובייקטיבים מפני התערות בחיים בישראל, זהו המצב נכון להיום וממנו לא ניתן להתעלם. אין חולק, כי נקיטת פעולה אקטיבית על ידי המערערת לצורך התערות בחיים בישראל, כגון: חיפוש עבודה, לימוד השפה וכיוצא באלה, היא דבר ראוי ומבורך, אולם נקודת הכובד בדיוננו כאן אינה נתונה על חובותיה של המערערת כלפי הקטינים, כפי שבית משפט קמא הנכבד מצא לנכון לעשות, אלא על טובתם בהתייחס למצב הקיים. לא למותר לציין, כי הטלת חיוב עקיף על המערערת, במובן של התערות בחיים בישראל, קשה אף יותר בשים לב לנסיבות חייה, ולמצבה הנפשי, הן בהווה והן בעבר. מה גם שככלל יש ליתן משקל לזכותו של ההורה המשמורן לקבוע את מהלך חייו במקום בו נראה לו נכון ומתאים בנסיבות העניין. לא כל שכן כאשר למשיבה אין זיקה לישראל ואיסור על הגירת הקטינים עמה עלול להביא את המערערת למעין אסירה בישראל, לגרום לה למצוקה קשה, ובהתייחס לאלו, מטבע הדברים לפגוע בטובת הקטינים (ראו דנ"א 9201/08, פלוני נ' פלונית (נבו, הוצאה לאור בע"מ). יתר על כן, גם אם בלית ברירה תחליט המערערת לעזוב את הארץ ולהשאיר את הקטינים כאן, יהיו לדבר השלכות קשות על הקטינים. לא למותר לציין כי גם מחוות הדעת עולה, כי הפתרון המיטבי לקטינים, הוא הגירת כל המשפחה, כולל המשיב, לניו-זילנד (ראו עמ' 7 לחוות הדעת הראשונה מטעם ד"ר גוטליב). מכאן, שאף שאין חולק כי המעבר לניו-זילנד ייטיב עם הקטינים, הקושי שעמד בפני הגורמים המקצועיים - כמו גם בית המשפט קמא, שהסתמך על המלצתם - היה נעוץ בעיקר בכך כי המעבר האמור יביא לניתוק מה בקשר בין המשיב לקטינים. בניגוד לטיפולה של המערערת בילדיה, כעולה מהראיות שנפרשו בפני בית משפט קמא, זנח המשיב את חובותיו כלפי ילדיו, והוא אף אינו נושא במזונותיהם. אף שאין חולק כי המשך הקשר עמו, חלקי ככל שיהיה, הוא לטובת הילדים. דא עקא, ששימור הקשר במתכונתו היום, קרי, תוך הישארות בישראל, יש בו כדי לפגוע באופן ישיר בטובתם של הקטינים, שעה שהם מצויים במשמורתה של המערערת וזקוקים לתפקודה היעיל ביותר שיתאפשר רק בשובה לארץ מולדתה. לכך יוסף, כי כעולה מהראיות שנפרסו בפניו של בית משפט קמא, עת תחזור המערערת לניו-זילנד מובטחת לה תמיכתה של הקהילה היהודית שם (ראו סעיף 30 לפסק הדין). באשר למידת האפשרות לשמירה על קשרי ראייה בין הקטינים לבין ההורה שנותר מאחור - כפי שקבע בית משפט קמא, רצונה של המערערת להגר בחזרה לניו-זילנד אינו נובע מרצון למנוע מהמשיב לראות את ילדיו, אלא מבוסס על תפיסתה בדבר יכולת טובה יותר לטפל בילדים. עוד כפי שנקבע, המערערת מוכנה לדאוג להמשך הקשר בין הקטינים לבין המשיב, אף במחיר של שימוש בכספי המזונות לצורך מימון טיסותיו של המשיב מישראל לניו-זילנד וחזרה. בנסיבות אלה, נראה כי העתרות לבקשה להגירה לא תסכל את הקשר בין המשיב לילדיו, אף שכמובן, ומטבע הדברים, היא מציבה לרגליו קשיים טכניים לא מבוטלים. מכל מקום, משנשאל המשיב על ידי ד"ר גוטליב לעניין האפשרות כי בית המשפט יחליט כי המשמורת תהיה בידי האם וגם יאושר לה לצאת עם הילדים לניו זילנד, השיב: "...אם הם יחזרו ברור שגם אני אחזור" (ראו מוצג ו, עמ' 6). הנה כי כן, קיימת אפשרות סבירה כי המשפחה תתאחד בניו זילנד, שם ייקבעו הסדרי ראיה מתאימים. לא זו אף זו - בימים בהם העולם הפך ל"כפר גלובאלי", ואפשרויות הקשר בין ארצות שונות הן רבות ומגוונות, בין באמצעות קשר פיזי ישיר, ובין באמצעות קשר חזותי (שיחות וידיאו וכיו"ב), לכאורה המשקל שיש ליתן למרחק הפיזי, נמוך יותר. 10. ערה אני לכך כי מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם המלצתו של ד"ר גוטליב. אכן, ככלל, לחוות דעת של מומחה יינתן משקל רב במסגרת הבחינה השיפוטית של חומר הראיות ועל בסיסה מתגבשת תמונת המצב העובדתית נשוא ההכרעה. עם זאת מדובר בכלי עזר בלבד, וההכרעה השיפוטית הינה בידיו של השופט. בענייננו, הנימוק העיקרי בחוות הדעת של ד"ר גוטליב נגד הגירתה של המערערת לניו-זילנד, עניינו במצבה הנפשי הלא-יציב של המערערת, והחשש כי בנכר היא תתקשה לטפל בילדים (ראו עמ' 14 לחוות הדעת השנייה). דא עקא, שאין חולק כי אף בישראל המערערת מתקשה לטפל בילדים, והיא נזקקת לעזרה מסיבית מרשויות הרווחה כדי לעשות כן. בנסיבות אלה, ומשהמעבר לניו-זילנד יאפשר למערערת לחזור אל משפחתה המורחבת, ויפחית גורמי התמודדות כגון הסתגלות לאורח החיים בישראל, לימוד שפה חדשה וכיוצא באלה, יש לטעמי מקום לסטות מההמלצה בחוות הדעת. ואמנם בעניין זה נאמר בחוות דעתו של ד"ר דייוויס כי "יש מקום לקבל טענתה (של המערערת - ח'ב') שבניו זילנד תרגיש יותר בטוחה ויותר תצליח בתור הורה" (ראו מוצג ז, עמ' 9). 11. בהתייחס לאלה, ועם כל הקושי הכרוך בכך, אין מנוס מהמסקנה לפיה העתרות לבקשתה של המערערת להגר יחד עם ילדיה בחזרה לניו-זילנד, היא בבחינת הרע במיעוטו. אשר על כן אציע לחברי לקבל את הערעור, כך שיותר למערערת להגר לניו-זילנד עם שני הקטינים, בכפוף לתנאים הבאים: המערערת תגיע לישראל יחד עם הקטינים לפחות פעם בשנה קלנדרית, לתקופה שלא תפחת מעשרה ימים, ובמהלך תקופה זו תאפשר לקטינים ללון בבית המשיב ככל שהמשיב יחפוץ בכך. המערערת תאפשר למשיב לבקר את הקטינים בניו זילנד ככל שיחפוץ בכך, לאחר שיתואם עמה מועד הביקור לכל הפחות שבועיים מראש. הוצאות הטיסה יחולו על הצדדים בחלקים שווים. חנה בן-עמי, שופטת השופטת ת' בזק-רפפורט: תמר בזק רפפורט, שופטת אני מסכימה. השופט ד' מינץ: דוד מינץ, שופט אני מסכים. לפיכך אנחנו מורים כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ח' בן עמי. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות.קטיניםהגירת קטינים