את עתירתם, להשבת הסכום ששילמו כ"דמי פיתוח" (השבת דמי פיתוח), השתיתו התובעים בכתב התביעה על עילה אחת בלבד, אותה כינו "עילת אפליה". הם לא חלקו בכתב התביעה על הבסיס המשפטי שמכוחו חייבה אותם הנתבעת לשלם לה את "דמי הפיתוח", ואף לא ערערו על שיעורו של הסכום שנדרשו לשלם. כל שטענו בכתב התביעה היה, כי נתחוור להם שהנתבעת פטרה מתשלום "דמי פיתוח" באופן רטרואקטיבי חלק מתושבי הישוב, וכי אפליה שרירותית שכזו הנה פסולה ומחייבת השבת "דמי הפיתוח" ששולמו על-ידם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר דמי פיתוח: 1. לפניי תובענה כספית, להשבת תשלום בסך 5,000 דולר ארה"ב ולפיצוי כספי בסך כולל של 13,000 ₪. התובעים הנם בני-זוג שרכשו דירה בת ארבעה חדרים במגרש הידוע כמגרש 188 (להלן - הדירה) בישוב נוקדים (להלן - הישוב). הנתבעת מס' 1 - נוקדים אל דוד אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ - הנה אגודה שיתופית, אשר מתפקידיה לנהל את ענייני הישוב ולקלוט בו משפחות חדשות. הנתבעת מס' 2 - החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית - שהתובענה נגדה נמחקה בהסכמה בשלב מקדמי של הדיון, הנה בעלת הזכויות בקרקע שעליה שוכן הישוב; וזאת מכוח חוזה חכירה דו-צדדי שנכרת בינה לבין הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יהודה ושומרון. צירופם של מתיישבים חדשים לישוב הותנה על-ידי הנתבעת מס' 2, בין השאר, בקבלת הסכמה של המוסדות המיישבים, ובכללם - הנתבעת מס' 1. 2. ביום 12.6.95 רכשו התובעים את הזכויות בדירה, כדירה מיד-שניה, מבני הזוג X תמורת סך של 75,000 דולר. את החזקה בדירה הם קיבלו כחודש וחצי לאחר מכן. בהסכם הרכישה עם המוכרים התחייבו התובעים, בין השאר, לשלם "דמי הצטרפות לישוב, אם ישנם" (נ/1 - סעיף 12). עוד חתמו התובעים באותו מעמד על "כתב התחייבות" כלפי הנתבעת מס' 2, שבו התחייבו, הין היתר, לשאת בתשלומים שהוצאו ו/או שיוצאו על-ידה ו/או על-ידי הנתבעת מס' 1 לפיתוח שירותים ונכסים ציבוריים בישוב (נ/2 - סעיף 6). במסגרת הסכמתה לאשר את העברת רישום הזכויות בדירה, דרשה הנתבעת מס' 1 (להלן - הנתבעת) מהתובעים סך של 5,000 דולר ארה"ב כ"דמי פיתוח". התובעים נענו לדרישתה, ושילמו לה את הסכום האמור בתכוף לקבלת החזקה בנכס. 3. בתובענה הנדונה עותרים התובעים לחיוב הנתבעת להשיב להם את הסכום האמור, וכן לפצותם בסכום של 8,000 ₪ בשל אבדן ימי עבודה ובסך של 5,000 ₪ בגין עגמת-נפש. את עתירתם, להשבת הסכום ששילמו לנתבעת כ"דמי פיתוח", השתיתו התובעים בכתב התביעה על עילה אחת בלבד, אותה כינו "עילת אפליה". הם לא חלקו בכתב התביעה על הבסיס המשפטי שמכוחו חייבה אותם הנתבעת לשלם לה את "דמי הפיתוח", ואף לא ערערו על שיעורו של הסכום שנדרשו לשלם. כל שטענו בכתב התביעה היה, כי נתחוור להם שהנתבעת פטרה מתשלום "דמי פיתוח" באופן רטרואקטיבי חלק מתושבי הישוב, וכי אפליה שרירותית שכזו הנה פסולה ומחייבת השבת "דמי הפיתוח" ששולמו על-ידם. במאמר מוסגר יוער, כי מלבד הטענה על אפליה שרירותית בדרך גבייתם של "דמי הפיתוח" מהמצטרפים לישוב, כלל כתב-התביעה, שלא לצורך, מובאות וציטוטים לא מעטים מהפסיקה. 4. הנתבעת טענה בכתב-ההגנה, כי שיעור "דמי הכניסה" לישוב השתנה במהלך השנים, וכי בנוסף להיטל כספי זה, היא החלה לגבות משנת 1995 ואילך ממצטרפים חדשים לישוב "דמי פיתוח" ששיעורם הועמד באותה עת על סך של 5,000 דולר ארה"ב. עוד היא טענה, כי לא ננקטה כל אפליה כלפי התובעים, שכן נגבה מהם סכום זהה לזה שנגבה בפועל מכל מי שביקש להתגורר בישוב מאז הוחלט לגבות "דמי פיתוח" בנוסף ל"דמי כניסה". לגרסתה, רק במקרה אחד, שהיה בגדר חריג לכלל, הוחזרו "דמי פיתוח" לאחת מהמשפחות, וזאת בנסיבות יוצאות-דופן שבהן נרכש הנכס מידי כונס-נכסים. 5. תצהירו של התובע, שהיווה את הראיה היחידה מטעם התובעים, ואשר נסמך רובו ככולו על עדות-שמיעה, לא הקים תשתית ראיתית קבילה להוכחת הטענה בדבר מתן הפטור הרטרואקטיבי מתשלום "דמי הפיתוח" לחלק מהמתיישבים. 6. את גרסתה שהועלתה בכתב ההגנה, תמכה הנתבעת בעדותו של העד יאיר מעיין, המתגורר בישוב והמעורה לטענתו בהחלטות שנתקבלו בעניין גביית "דמי הכניסה" ו"דמי הפיתוח" שנגבו מהמתיישבים החדשים. בתצהירו של מעיין נטען, בין השאר, כי "דמי הפיתוח" בסך 5,000 דולר - שיועדו להקמת מבני-ציבור ולפיתוח כללי של הישוב - נגבו מדיירים חדשים בשנים 1995-1997, לרבות ממשתכנים שרכשו דירות מ"יד-שנייה" שלא שולמו בגינן "דמי פיתוח"; כי מדובר בקבוצה של כ-20-30 משפחות ששילמו לנתבעת את הסכום האמור; וכי החל מאמצע שנת 1997 (בשלב ד' ובשלב ה' של אכלוס הישוב) בוטלה גביית "דמי הפיתוח", ותחת זאת הוגדל סכום "דמי הכניסה" ל-3,000 דולר. הנתבעת הסתפקה בהגשת תצהירו של מעיין, שהנו חבר באגודה אך אינו נושא משרה בתאגיד, ונמנעה מלהציג תיעוד כלשהו בדבר ההחלטות שנתקבלו על-ידה בנושאים הנדונים. 7. בישיבת קדם-המשפט, שנתקיימה לאחר הגשת התצהירים, העלה בית-המשפט - מיוזמתו - את השאלה בדבר הבסיס המשפטי, שבדין ו/או שבהסכמים שבין שתי הנתבעות, אשר מכוחו דרשה הנתבעת בשנים הרלבנטיות ממתיישבים חדשים את תשלום "דמי הפיתוח" תמורת הסכמתה לאשר את העברת הזכויות במקרקעין ברישומי הנתבעת מס' 2. כאמור, התובעים לא העלו בכתב התביעה ובתצהירם טענות עובדתיות ומשפטיות כנגד דרישת הנתבעת לשלם לה "דמי פיתוח" תמורת הסכמתה להעברת הזכויות בנכס על-שמם, והם הלינו רק על כך שלאחר מעשה קיבלו חלק מהמתיישבים פטור מתשלום "דמי פיתוח". לבקשת התובעים, נדחה הדיון פעמיים, על-מנת לאפשר להם להגיש בקשה לתיקון התובענה, אך בסופו של יום נמנעו הללו מלהגיש בקשה כאמור (דיונים מיום 14.1.02 ומיום 29.1.02). הם הותירו, אפוא, בתביעתם הנדונה רק את עילת התביעה המצומצמת של מתן פטור רטרואקטיבי לחלק מהמשתכנים החדשים מתשלום "דמי פיתוח". לפיכך, ועל-רקע החלטתי מיום 3.6.02, לפיה לא התרתי לצדדים להרחיב חזית מעבר לפלוגתאות שנתגבשו בכתבי הטענות - נדרשת הכרעת בית-המשפט רק בעילת התביעה המצומצמת האמורה. טענות שהעלה התובע לראשונה בעדותו - כי הוטעה על-ידי הנתבעת עת נדרש על-ידה לשלם את "דמי הפיתוח" כ"דמי כניסה" (עמ' 4 ש' 26), ובסיכומיו - כי התשלום נגבה ממנו שלא כדין (עמ' 16 ש' 8), חרגו מהנטען בכתב-התביעה ומגדר חזית הפלוגתאות של כתבי-הטענות; ועל כן, לא נדרשתי לדון בהן. 8. דין התביעה להידחות, מן הטעם שהתובעים לא הוכיחו בראיות קבילות שהנתבעת החילה את החלטתה בדבר גביית "דמי פיתוח" בדרך שרירותית ומפלה, לפיה חלק מהמתיישבים החדשים קיבלו לאחר מעשה פטור מתשלום היטל כספי זה. הטענה לא הוכחה בתצהירו ובעדותו של התובע, שנסמכו כאמור על עדויות שמיעה בלתי קבילות. הטענה אף לא הוכחה בחקירתו הנגדית של המצהיר מטעם הנתבעת. על-פי עדותו של האחרון, למן המועד שבו נתקבלה על-ידי הנתבעת ההחלטה בשנת 1995 לגבות מהמשתכנים החדשים "דמי פיתוח" ועד לשנת 1997 עת הוחלט להפסיק לגבות "דמי פיתוח" ולהגדיל את "דמי הכניסה" - נגבו מכל המשתכנים החדשים "דמי פיתוח" בשיעור זהה, ואיש מהם - פרט למשפחה אחת כאמור לעיל - לא קיבל פטור רטרואקטיבי מתשלום זה. אשר על כן, עילת התביעה המצומצמת - כפי שבחרו התובעים להעלותה בכתב התביעה - לא הוכחה עובדתית ומשפטית, ודין התביעה - אפוא - להידחות. בשולי פסק-הדין אשוב ואעיר, כי במסגרת המחלוקת המצומצמת שנתגבשה בכתבי- הטענות, לא נדרשתי, וממילא לא התייחסתי, לשאלת הבסיס המשפטי שבדין ו/או שבהסכמים שבין הנתבעות, שמכוחו דרשה הנתבעת ממתיישבים חדשים לשלם לה תשלום - אותו כינתה "דמי פיתוח" - תמורת הסכמתה לאשר את הצטרפותם לישוב; ובשאלה זו נותר ערפל ראיתי ומשפטי. על-יסוד האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. בהתחשב במכלול הנסיבות - ובין השאר בכך שהנתבעת נמנעה מלהציג את הבסיס המשפטי והעובדתי של התניית הסכמתה להעברת זכויות השימוש במקרקעין בתשלום "דמי הפיתוח" - אינני נותן צו להוצאות. אגרות והיטלי פיתוח