היטלי פיתוח מעלות תרשיחא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטלי פיתוח מעלות תרשיחא:   1.                   עניינה של תביעה זו הינו היטל ביוב, ביב מאסף, ביב מתקנים, והיטל סלילה בסך של 18,758.38 ₪, שהוטל על ידי התובעת, על נכס הידוע כחלקה 38 בגוש 18400, שהיה בבעלותו של הנתבע בזמן הרלוונטי לכתב התביעה ( להלן הנכס" ).   החשבון הנ"ל זוכה על ידי התובעת בסך של 5664.32 ש"ח מחשבון אחר השייך לנתבע שעמד ביתרת זכות, והחוב שנותר לחובתו של הנתבע הסתכם -נכון ליום הגשת התביעה - בסך של 13,094 ש"ח. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ובהסכמת הצדדים ניתנה לנתבע רשות להתגונן, ותצהירו הפך לכתב הגנה.   הגנתו של הנתבע מושתתת על שלוש טענות עיקריות :   א. ההיטלים נשוא התביעה הוטלו על ידי התובעת שלא כדין ובחוסר סמכות.   ב. לנתבע ניתן אישור על ידי התובעת ( נ/5 ) המעיד על אי קיום חוב על הנכס. אישור זה מהווה לטענתו, הבטחה שלטונית, על כן פטור הוא מלשלם את החוב נשוא התביעה. ג.        התובעת התרשלה במתן האישור הנ"ל, אף אם הדבר נעשה על ידה בטעות. הנתבע הסתמך על המצג הנ"ל ושינה את מצבו לרעה, על כן לא חלה עליו חובה לשלם את החוב.   שקלתי את טענות הנתבע, והגעתי למסקנה כי דין כולן להדחות.   אדון להלן בכל אחת מטענות הנתבע בנפרד, לפי סדר הבאתן.   2. לעניין הטענה בדבר חוקיות ההיטלים :   הטענה בדבר אי חוקיות ההיטלים, הועלתה לראשונה על ידי הנתבע בתצהיר שצורף לבקשתו לרשות להתגונן ( סעיף 12 לתצהיר ) . ניסוחה היה כללי בלשון זו :   " למיטב הבנתי העיריה לא היתה מוסמכת כלל להטיל עלי את התשלום הנדון, ולחילופין לא היתה מוסמכת להטיל את התשלום במועד ובשיעור שהוטל".   בתצהיר המשלים שהוגש על ידו לצורך התייחסות לטענה הנ"ל, טען הנתבע כי הנכס אינו שייך לשכונה הדרומית, לגביה הוטלו ההיטלים הנ"ל, וכי עבודות הסלילה והביוב שנעשו בשכונה הדרומית הנ"ל לא שירתו כלל את הנכס, על כן פטור הוא מלשלם את ההיטלים הנ"ל.   אולם בסיכומיו הרחיב הנתבע את היריעה, והעלה טענות חדשות ומגוונות בדבר אי החוקיות, שאיזכורן לא בא בהגנתו, לא בתצהיר המשלים שהוגש על ידו, לא בהתכתבויות הקודמות שהיו בינו לבין התובעת, ואף לא בערר שהגיש הנתבע על דרישת התשלום שנמסרה לו על ידי התובעת בדבר החוב נשוא התביעה.   לביסוס הטענה בדבר אי חוקיות ההיטלים, טען הנתבע בסיכומיו כי התובעת לא מסרה לנתבע הודעה על שלבי התקנת הביוב וזאת בניגוד לסעיף 16 לחוק הרשויות המקומיות ( ביוב ) תשכ"ב - 1962. כמו כן טען כי דרישת התשלום שנשלחה לנתבע אינה עונה על התנאים הקבועים בסעיף 28 לחוק הרשויות המקומיות ( ביוב ), על כן חסרה היא כל תוקף. כן טען כי התובעת לא שלחה לנתבע הודעה על הכוונה לבצע סלילה בשכונה, בניגוד לסעיף 25 ג (ג) לפקודת העיריות ( נוסח חדש), וכי עלויות הפיתוח נקבעו על ידי התובעת באופן שרירותי ובמנותק מהעלויות האמיתיות שהוציאה התובעת.   תמהתי מדוע טענות כבדות משקל אלה, לא הועלו במפורש בהגנתו של הנתבע, ואף לא בתצהירו המשלים שהוגש לצורך התייחסות לטענת חוסר סמכות כאמור. האם סבר הנתבע, כי על התובעת לגשש באפלה, תחת הטענה של חוסר סמכות, ולהתחקות אחרי טענותיו של הנתבע, מבלי שטרח לפרטן ?   לא די בהעלאת טענה כללית בדבר חוסר סמכות בכדי לצאת ידי חובה. טענה זו הינה טענה כבדת משקל ופנים רבות לה. על הטוען טענה זו רובץ נטל הוכחתה, ועליו להיכנס לעובי הקורה ולפרט את הנימוקים עליהם מושתתת טענתו. הנתבע הגביל את טענתו בהקשר זה, בתצהירו המשלים, לעניין מיקומו של הנכס ואי שייכותו לשכונה הדרומית לגביה הוטלו ההיטלים הנ"ל, ולא מעבר לכך. הנתבע, לא העלה ולו ברמז, את טענותיו שהוזכרו בסיכומיו כאמור. בכך מנע הוא מהתובעת, להתגונן בפני טענות אלה, ולהביא את ראיותיה בעניין. הרחבת חזית זו, על ידי העלאת טענות חדשות בסיכומים, ולו טענות כבדות משקל, הינה מעשה פסול, ואין להתירו.   אולם, בהערת אגב, אפנה בעניין אי משלוח דרישת תשלום, לפסק דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 1842/97 עירית רמת גן נ' מנחמי מגדלי, פ"ד נד(5) 15, לפיו נפסק כי אי משלוח דרישה אינו מביא לביטול החיוב, ולע"א 380/86 נעים נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד מג (4) 156. לעניין מיקומו של הנכס - טענתו היחידה בתצהירו המשלים של הנתבע בעניין חוסר סמכות, התבססה כאמור על כי הנכס אינו ממוקם בשכונה הדרומית לגביה חלים ההיטלים הנ"ל, אולם בדיון שהתקיים בבית המשפט, ולאחר עיון בתכנית ( ת/2 ) שהוגשה על ידי התובעת ואשר פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 4201 עמ' 2775, חזר בו הנתבע מטענה זו.   לעניין ביצוע עבודות פיתוח בשכונה - לטענת הנתבע לא בוצעו עבודות פיתוח בשכונה, על כן אין מקום להטלת ההיטלים הנ"ל. טענתו זו הופרכה על ידי תצהירו המשלים של הנתבע עצמו, בו אישר הנתבע ( בסעיף 3 ) כי בוצעו עבודות סלילה והוקמה תשתית ביוב בשכונה הדרומית, אך לטענתו עבודות אלה לא שירתו את ביתו כלל. טענה זו לא הוכחה על ידו.   לעומת זאת מנהל מחלקת הגביה אצל התובעת, מר אלי ישראלי, אישר בעדותו כי עבודות הסלילה והקמת תשתית הביוב שירתה ומשרתת את כל הבתים בשכונה הדרומית לרבות הנכס נשוא התביעה.   לאור האמור לעיל, משלא הוכיח הנתבע את טענתו בדבר אי חוקיות ההיטלים, הנני קובעת כי ההיטלים הנ"ל הוטלו כדין ומחייבים את הנתבע.   3. לעניין תוקפו של האישור נ/5.   ביום 19.5.98 מכר הנתבע את הנכס. באישור שניתן ביום 25.7.98 על ידי התובעת ( נ/5 ), לצורך העברת הזכויות ורישומם בספרי האחוזה על שם הקונים, צויין כי המיסים החלים על הנכס שולמו וכי אין חובת היטל השבחה על הנכס.   הנפקת האישור נעשתה בטעות כפי שיובהר להלן.   לטענת הנתבע, האישור הנ"ל מהווה הבטחה שלטונית על כן מנועה התובעת מלחזור בה ממנה.   טענה זו איננה מקובלת עלי. הנפקת האישור הינה פעולה אדמיניסטרטיבית מובהקת, ואין בה סיממנים של הבטחה שלטונית. הגדרת כל פעולה מינהלית כנ"ל כהבטחה שלטונית תביא לתוצאות מרחיקות לכת, ולניצול לרעה של טעויות, שנעשו בתום לב ובהיסח דעת. אין באמור בכדי להפחית ממידת הזהירות המוטלת על עובדיה של התובעת באספקת מידע לציבור פוניה, אולם אין הדעת סובלת, כי הנתבע ייהנה מההפקר, ויופטר מתשלום חוב שהוטל כדין בגין מתן שירותים ציבוריים, רק משום טעות משרדית של פקיד, שנגרמה בחוסר תשומת לב.   לעניין ביטול החלטה של רשות ציבורית שמקורה בטעות משרדית טכנית, שנעשתה בהיסח דעת, הנני מפנה לדבריו של כב' השופט בך בע"א 433/80 נכסי י.ב.מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים תל-אביב, פד"י לז(1) 337, 353-354 מול סעיפים 8-9 . אשר על כן הנני דוחה טענה זו.   4. לעניין הטענה בדבר הצגת מצג שווא רשלני על ידי התובעת .   לטענת הנתבע, בעת החתימה על הסכם המכר של הנכס, ובבואו לקבוע את מחיר העסקה, הסתמך הוא על אי קיום חוב על הנכס. על כן, המצג אותו הציגה התובעת בדבר אי קיום חוב על הנכס כאמור, מהווה מצג שווא רשלני, שבהסתמך עליו, שינה הנתבע את מצבו לרעה, על פי הנטען.   שקלתי גם טענה זו והגעתי למסקנה כי גם טענה זו דינה להדחות.   אין חולק כי ההיצג שהוצג באישור נ/5 לא היה מהימן וניתן בחוסר זהירות ושקידה על ידי עובדי התובעת.   מטעם התובעת העיד פקידה מר חדד ג'סאן. בעדותו מסר כי האישור נ/5 ניתן על ידו בהיסח דעת, בטעות וללא בדיקה יסודית ומעמיקה, עקב לחץ עבודה ( עמ' 6 - ש' 5-7 לפרוטוקול) .   אולם אין די בעדותו הנ"ל בכדי לבסס עילה בשל הצגת מצג רשלני. להוכחת עילה זו, על הטוען לה להוכיח, בין היתר, קיומו של יסוד ההסתמכות, המהווה נדבך עיקרי מיסודותיה של עילה זו. יסוד זה לא הוכח בפניי, וזאת מהנימוקים להלן:   ראשית - האישור נ/5 ( מחודש 7/98 ) ניתן לאחר חודשיים מיום החתימה על הסכם המכר ( שהיה בחודש 5/98 ). שנית - הנתבע בעדותו מסר כי אינו זוכר אם העניין של קיום חוב על הנכס עלה בעת החתימה על ההסכם ( עמ' 10 ש' 25 לפרוטוקול ). הוא אף העיד כי לא פנה לעיריה לפני החתימה ( עמ' 9 ש' 16-17 )   ובהמשך עדותו מסר :   " אני יודע שאני לא חייב לעיריה כלום. וכל הזמן אני מתווכח עם העיריה שאני לא חייב להם כלום. כל הזמן ויכוח איתם………. כשסיכמנו על מחיר הדירה לקחתי בחשבון שאני לא חייב לעיריה ( עמ' 9 ש' 22-23, עמ' 10 ש' 4 לפרוטוקול ) הנתבע לא פירט מהו מקור ידיעתו אודות אי קיום חוב כלפיו בעיריה. טענתו בהקשר הינה טענה סתמית שאין לה כל ביסוס. הנתבע לא הצביע על פטור שניתן לו בקשר לחוב נשוא התביעה, על קבלות ששולמו על ידו לסילוק החוב הנטען, או על כל הוכחה אחרת שיש בה כדי להוכיח סילוקו או בטלותו של החוב הנטען. מלבד טענתו הסתמית כי הוא יודע כי לא קיים חוב נגדו בעיריה, לא הוכיח הנתבע מאומה בהקשר זה.   נוסף על כך, עדותו בדבר קיום ויכוחים בינו לבין התובעת, וכן בדבר קבלת דרישות "בדיבורים" מהתובעת כדבריו, לתשלום החוב הנטען ( עמ' 10 ש' 19 לפרוטוקול ), משמיטה את הבסיס מתחת לטענתו בדבר אי קיום חוב אצל התובעת.   זאת ועוד, הנתבע טען כי לא ידע כלל וכלל על קיומו של החוב נשוא התביעה, אולם טענתו הנ"ל הופרכה מיסודה.   הוכח בפניי כי נשלחה לנתבע דרישת תשלום לגבי החוב ( ת/3 ). הנתבע אף הגיש, בשנת 1995, ערר ובקשה לפטור מתשלום חוב זה ( ת/5 ) שבו התייחס מפורשות לחוב נשוא התביעה. נוסף על כך, הנתבע אישר בעדותו כאמור, כי היו בינו לבין התובעת "דיבורים" בקשר לחוב הנטען. על כן טענתו כי לא ידע על קיום החוב אינה אמינה בעיני.   יוצא איפוא, כי הנתבע ידע, בעת החתימה על ההסכם, על קיום החוב, אולם בחר, משיקוליו הוא ולא בהסתמך על היצג כלשהו של התובעת, להתעלם מקיומו, על כן אין לו להלין אלא על עצמו.   שלישית - הקונה שרכש את הנכס העיד בבית המשפט כי הוא פנה לתובעת בטרם ביצוע העסקה, וכי האחרונה הודיעה לו באמצעות פקידיה, שלא רובץ חוב על הנכס.   עובדה זו אין בה כדי להעלות או להוריד ביחסים בין הנתבע לתובעת. ההסתמכות, אם היתה בכלל, היא הסתמכותו של הקונה על ההיצג שהוצג לו על ידי התובעת כאמור, ונועדה להבטיח העברת הזכויות בנכס על שמו של הקונה בספרי האחוזה, וכך היה בפועל. המצג הרשלני שהוצג על ידי התובעת, לא רק שלא הזיק לקונה, אלא הביא לו תועלת בכך שאיפשר לו להעביר את זכויותיו בנכס על שמו, חרף קיומו של החוב נשוא התביעה.   לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי לא הוכח יסוד ההסתמכות של הנתבע, לביסוסה של עילת ההיצג הרשלני, על כן דין טענה זו להדחות.   5. לעניין גובה החוב - הנתבע לא חלק על גובה החוב הנטען.   6. לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 13,094 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ( 27.7.00 ) ועד התשלום המלא בפועל.   כמו כן הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אגרות והיטלי פיתוח