הלכה היא כי כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 606).  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הימנעות מלהביא ראיה: 1. התובעת, חברה העוסקת בשיווק ומכירת נעליים, הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית על סך של 42,000 ₪. לטענתה, בתחילת שנות ה - 2000 החלה לספק סחורה של נעליים לשתי חנויות באום אל פחם, שנודעו בשם מסחרי "נעלי רסלאן", אשר היו בבעלות אביו של הנתבע מס' 1, שהינו עורך דין במקצועו (להלן "הנתבע"). חנות ראשונה ממוקמת בכניסה לאום אל פחם באיזור שוק הירקות (להלן "החנות") , והשניה בתוך העיר.   בתחילת שנת 2003 או בסמוך לכך, החלו הנתבעים לנהל את החנות הראשונה, באופן שהחלו להזמין סחורה לחנות זו, טלפונית או במהלך תערוכות שקיימה התובעת, כאשר הזמנה נסמרה בעל פה למר אבי דיגמי, מנהל התובעת, ונציגים אחרים שלה. מדי שנה ערכה התובעת תערוכת נעליים והנתבע היה מגיע לבדו, ולעיתים יחד עם אשתו, והם היו בוחרים את הדגמים שמצאו חן בעיניהם. הזמנות שהוזמנו שוגרו לחנות באמצעות הנהג בשם איימן ממוניות אביב. מאז הועברה החנות לניהולם של הנתבעים, לא התערב אביו של הנתבע בניהול החנות, לא בוצעה כל הזמנת סחורה על ידיו ולא שולמו על ידיו תשלומים כלשהם. כל התשלומים עבור הסחורה שולמו על ידי הנתבעים, במזומן או בשיקים שלהם או של לקוחותיהם. לטענתה, יתרת חובם של הנתבעים על פי כרטסת הנהלת החשבונות, הגיעה לסך של 31,342 ₪, נכון לחודש דצמבר 2003.   לאחר שהצטברה יתרת חוב גדולה יחסית, פנתה התובעת באמצעות מנהלה, מר אבי דיגמי, לבעלים בבקשה לתשלום החוב, ובכלל זה נעשו פניות גם לאביו של הנתבע, עמו היו יחסי כבוד, על מנת שיתערב בעניין. ביום 23.3.2003 נפגש מר דיגמי עם הנתבע ואביו באום אל פאחם. במועד זה נמסרה לידיו המחאה על סך של 15,000 ₪ שנמשכה על ידי הנתבעת, כאשר הנתבע ציין במפורש שהוא מוסר את ההמחאה כתשלום על חשבון החוב. ההמחאה חוללה באי פרעון, והתנהל בגינה הליך נפרד בבית משפט השלום בחיפה. כשבוע לפני מועד פרעון ההמחאה, הגיעו הנתבעים למשרדי התובעת לתל אביב, וביקשו ממר דיגמי להחליף את ההמחאה במספר שיקים קטנים. בסופו של דבר, לא מסרו הנתבעים המחאות נוספות. התובעת עתרה, אפוא, לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם את החוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   2. הנתבעים התגוננו בפני התביעה והכחישו כי ניהלו עסק למכירת נעליים. לטענתם, לא ניהלו כל עסק ו/או חנות נעליים, הם לא הזמינו סחורה וסחורה לא סופקה לידם. עוד טענו הנתבעים, כי ההמחאה על סך של 15,000 ₪ לא נמסרה לתובעת על ידם, הנתבעת מס' 2 אינה חתומה על השיק, וכי נודע להם לראשונה על כך רק עם נקיטת הליכי ההוצאה לפועל לגביית ההמחאה.   3. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת, הוגש תצהיר על ידי מר אבי דיגמי, מנהל השיווק שלה, מר חנא מנסור, בעליה של התובעת, מר סעיד מנסור, בנו של מר חנא מנסור ובנוסף, הותר לתובעת לזמן את מר איימן זיתון. הנתבעים מצדם הגישו שני תצהירי עדות ראשית שלהם בלבד.   4. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני היום, נחקרו העדים על תצהיריהם והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. 5. מר אבי דיגמי ומר חנא מנסור, חזרו למעשה בתצהיריהם על הטענות שהועלו בכתב התביעה. טענותיהם של הנ"ל נתמכו בהזמנת עבודה על שם "נעלי רסלאן - עדנאן (שוק ירקות אום אל פחם)", בחשבוניות, כרטסת הנהלת חשבונות על שם ראסלאן (עדנאן) החל מיום 7.4.2003 ועד ליום 5.12.2004, המחאות שנמשכו מחשבונו של הנתבע (נספחים ג'7 - ג'9 לתצהירו של מר דיגמי) ומחשבונות לקוחותיו וכן, המחאה על סך של 15,000 ₪ שנמשכה מחשבונה של הנתבעת מס' 2 (נספח ה' לתצהירו של הנ"ל). עוד צורף לתצהירו של מר דיגמי פרוטוקול דיון בתובענה המקבילה לביצוע השטר, במסגרתו הצדדים הגיעו לידי הסכמה לפיה, הנתבעת (הנתבעת מס' 2 בתיק דנן) תחזור מטענתה בדבר זיוף החתימה על השיק וכי החוב נשוא השיק ישולם בתשלומים. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.   6. מר איימן זיתון, נהג מונית והובלות, העיד בחקירתו הנגדית כי בתקופה נשוא התביעה ערך עבור התובעת הובלות בצפון, במסגרת עבודתו במוניות אביב. הנ"ל העיד כי נהג למשוך סחורה מהמחסנים של התובעת בתל אביב ולמסור אותה בחנות נעליים בכניסה לאום אל פחם, לידי הנתבע. העד זיהה את הנתבע כמי שנמסרה לידיו הסחורה. מאידך, לא זיהה העד את הנתבעת מס' 2 (עמ' 9, שורות 22 - 26 לפרוטוקול). עדותו של העד לא נסתרה בחקירה הנגדית, והוא חזר וטען כי היה מוסר את הסחורות לידי הנתבע, אותו זיהה וכי, סחורה נוספת הייתה נמסרת לחנות במעלה אום אל פחם (עמ' 11 שורות 23 - 31 לפרוטוקול). מר איימן זיתון הינו עד נייטראלי, אשר אינו עובד אצל הנתבעת, הוא עשה עלי רושם טוב ומהימן בעדותו, ואני מקבל את עדותו במלואה.   בחקירתו הנגדית עמד מר דיגמי על הטענות שהועלו בתצהיר עדותו הראשית ועמד על כך שהנתבע ואישתו היו מגיעים אליו לחברה לתל אביב, בוחרים סחורה ואף הגיעו לתערוכות בבית מלון (עמ' 13, שורות 1 - 3 לפרוטוקול). עוד חזר והבהיר מר דיגמי כי התובע שילם בשיקים שלו עבור חלק מהסחורה (עמ' 13, שורה 7 לפרוטוקול). משנשאל מי אמר לו שהחנות נמסרה לידי הנתבע, השיב שגם אביו המנוח של הנתבע וגם הנתבע בעצמו. מר דיגמי עמד גם על טענתו, לפיה הנתבעת מס' 2 הגיעה אף היא למשרדים בתל אביב והזמינה סחורה ואף שילמה בעצמה כספים (עמ' 13, שורות 27 - 32 לפרוטוקול). מר דיגמי עומת עם העובדה לפיה, התובעת לא הוציאה תעודות משלוח בגין אספקת הסחורה. הנ"ל השיב כי הסחורה יצאה עם חשבונית ועובדה היא שבגין חלק מהסחורה שילם הנתבע תשלומים. מר דיגמי תאר את מערכת היחסים שהייתה עם אביו של הנתבע והבהיר כי כשנמסרה החנות לידי הנתבע, המשיך לכבד את הזמנותיו של האחרון, כאילו הוצאו ההזמנות מאת האב, תוך מתן אמון מלא בנתבע (עמ' 14, שורות 16 - 22 לפרוטוקול). מר חנא מנסור, בעליה של התובעת, חיזק הבהרות אלו בחקירתו הנגדית (עמ' 17, שורות 18 - 21 לפרוטוקול) ותאר את מערכת היחסים העסקית בין הצדדים, אשר היתה מושתתת על אמון. מעדויותיהם של מר דיגמי ומר חנא מנסור ניתן להבין כי נרקמה מערכת של יחסי אמון וכבוד ביניהם לבין אביו של הנתבע, וכאשר הועברה החנות לידי הנתבע, המשיכו לכבד את הזמנותיו. הזמנת העבודה נספח א2 לתצהירו של מר דיגמי, אמנם אינה חתומה על ידי הנתבע, אולם אין בכך כדי לסתור את הטענה כי אותה סחורה אכן הוזמנה על ידיו, לאור מערכת היחסים שנרקמה בין הצדדים. ההזמנה נושאת את שמו של הנתבע עצמו וכך גם כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה כנספח ד' לתצהירהו. הן מר דיגמי והן מר חנא מנסור, עשו עלי רושם מהימן בעת עדותם בפני, עדויותיהם משתלבות עם יתר ראיות בתיק ואני מקבל אותן במלואן. עם זאת, כפי שיפורט להלן, יש בראיות שהביאה התובעת כדי להוכיח כי הנתבע הוא שנושא בחוב נשוא התביעה ולא הנתבעת. 7. העד סעיד מנסור, הינו בנו של מר חנא מנסור, בעליה של החברה התובעת, והוא העיד כי ביקר יחד עם אביו בחנותם של הנתבעים וכי בכל ההזדמנויות בהן התלווה לאביו, נפגשו עם הנתבעים בעצמם, אשר היו מבצעים הזמנות, ולעיתים אף היו פגישות עם הנתבעת מס' 2 לבדה. העד כלל לא נחקר על עובדות אלו בחקירתו הנגדית וטענותיו בעניין זה לא נסתרו.   8. הנתבעים מצדם הגישו תצהירים קצרים, זהים במהותם. הנתבע טען בתצהירו כי הוא משמש עורך דין מאז שנת 2003 ועסק בעריכת דין עד לשנת 2008, מאז הוא מחוסר תעסוקה. לטענתו, בבעלותו של אביו היה עסק בשם "נעלי רסלאן", והוא ניהל אותו עד סמוך לפני פטירתו. בשנה האחרונה למחלת האב ז"ל, התגייסו כל האחים במטרה לעזור לו בעסק וכך גם הנתבע ואשתו עזרו הן במכירת נעליים והן במשיכת המחאות לספקים, על פי בקשתו של האב. בנוסף, נטען כי ההמחאה על סך של 15,000 ₪ נמסרה על ידי הנתבע למר דיגמי, לאור בקשתו של האב ז"ל. מכל מקום, טען הנתבע כי החנויות לא היו רשומות על שמו ועל שם אשתו והם אינם חייבים מאומה לתובעת. הנתבעת מס' 2 מסרה כי ידוע לה כי המחאה על סך של 15,000 ₪ נמשכה מחשבונה והיא נתבעה בגינה בבית משפט השלום בחיפה.   9. עדותו של הנתבע עשתה עלי רושם בלתי מהימן. הנתבע בחר להתחמק משאלות, השיב תשובות מתחכמות לשאלותיו של ב"כ התובעת וסתר עצמו בתשובותיו, נוכח טענות שהעלה בכתב ההגנה. בניגוד מוחלט לטענתם בכתב הגנה לפיה, נודע לנתבעים על ההמחאה בסך של 15,000 ₪ רק עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הרי שעל פי פסק הדין שניתן ביום 6.5.2009 בתביעה השטרית בת.א. 4655/06, הנתבעת חזרה בה מטענתה בדבר זיוף ההמחאה. בנוסף, בניגוד לאמור בהתנגדות לביצוע השטר שהוגשה בת.א. 4655/06, הועלתה בתצהירי הנתבעים הטענה כי ההמחאה אכן נמסרה למר דיגמי על ידי הנתבע, אלא שהפעם נטען כי הדבר נעשה לצורך כיסוי חובו של האב ז"ל. טענה זו הועלתה לראשונה בתצהירי הנתבעים והיא סותרת את הטענה שהועלה בכתב ההגנה. משחזרה בה הנתבעת הנתבעת מטענת הזיוף, הרי שהיא מוחזקת כמי שחתמה על ההמחאה בעצמה. מעדויות הצדדים עולה כי הנתבע הוא שמסר לידי מר דיגמי המחאה מחשבונה של הנתבעת. אינני מקבל את טענותיו של הנתבע לפיה פעל לתשלום חובותיו של אביו, אם בעניין ההמחאה על סך 15,000 ₪, ואם בעניין המחאות נוספות שמשך הנתבע מחשבונו הוא לפקודת התובעת ותשלומים אחרים ששלם לה. תשלומים אלה מעידים על קשרי מסחר בין הצדדים ויש בהם כדי לחזק את טענת התובעת בעניין זה. 10. אני דוחה את טענתו של הנתבע לפיה, רק בשנה האחרונה למחלת אביו ז"ל, התגייסו כל האחים במטרה לעזור לו בעסק וכך גם הנתבע ואשתו עזרו הן במכירת נעליים והן במשיכת המחאות לספקים, על פי בקשתו של האב. ראשית, בכתב ההגנה הכחיש הנתבע באופן קטגורי כי נהל עסק למכירת נעליים וטען כי לא הזמין סחורה כלשהי וסחורה לא סופקה לידיו. הנתבע לא העלה בכתב ההגנה את הטענה בדבר עזרה לאביו ז"ל והיא הופיעה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית. שנית, הנתבע בחר שלא להביא לעדות את אחיו, כדי לבסס טענתם זו. הלכה היא כי כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג, פ"ד מז(2) 606). חזקה זו פועלת בענייננו ביתר שאת, שעה שמדובר בעדויות אשר אמורות היו לבסס את טענתו העיקרית של הנתבע (גם בהתעלם מכך שמדובר בטענה חדשה שלא מופיעה בכתב ההגנה ובבחינת הרחבת חזית אסורה). 11. העדויות מטעם התובעת, בצירוף המסמכים שהציגה, מוכיחים כי הנתבע הוא אכן זה שניהל את החנות, לאחר שהועברה לידיו מאת אביו במהלך שנת 2003, הוא שהזמין סחורה מאת התובעת וקבל אותה לידיו ואף שילם תשלומים בגין חלק מהסחורה, אם באמצעות המחאות אישיות שלו ואם באמצעות המחאות של לקוחותיו. על פי החשבוניות שצורפו לתצהירי התובעת וכרטסת הנהלת החשבונות, הרי שחובו של הנתבע עמד ביום 5.12.2004, על סך של 31,342 ₪. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על סך של 44,443 ₪ (ראוי לציין כי שערוך סכום החוב בכתב התביעה שגוי שכן, שוערך סך של 36,920 ₪, במקום סך של 31,342 ₪). 12. מאידך, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי החנות עברה לבעלותה וניהולה של הנתבעת וכי היא שיצרה את החוב נשוא התביעה. בעוד שמר איימן זיתון, הנהג אשר הוביל את הסחורות לחנות הנעליים, זהה את הנתבע כמי ששה בחנות וכמי שקבל ידיו את הסחורה, הרי שהוא לא זהה כלל את הנתבעת. התובעת לא עבדה מעודה, למעט תקופה קצרה, היא אם לשלושה ילדים, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה היו בגילאים שנתיים, חמש ושש שנים ולאור המצב בו היתה שרויה באותה עת (ראה עמ' 24, שורות 24 - 27 לפרוטוקול), ספק בעיני אם היה בידיה לנהל עסק למכירת נעליים. סביר להניח, כי במדה והנתבעת אכן שהתה בחנות וניהלה אותה, כטענת התובעת, הרי שמר איימן היה נתקל בה בעת חלוקת הסחורה, ולא היא. אמנם, הנתבעת חזרה בה מטענת הזיוף וניתן כנגדה פסק דין בגין ההמחאה על סך של 15,000 ₪, על פי הסכמת הצדדים באותו הליך. עם זאת, הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא זה שמסר את ההמחאה לתובעת ומעדותו המגומגמת והמתחמקת (עמ' 22, שורות 19 - 32 ועמ' 23, שורות 1 6 לפרוטוקול), עולה כי עשה שמוש בהמחאה של אשתו לאחר ש"נטל" אותה ממנה (כדבריו, "אז לקחתי. אתה רוצה לפתוח בחקירה?", עמ' 22, שורות 30 - 31 לפרוטוקול). במדה והנתבעת אכן חתמה על ההמחאה או מסרה לידיו המחאות, הרי שעשתה כן כמצוותו של הנתבע, כשהיא סרה למרותו, כבעלה ואין בכך כדי להעיד על כך שקבלה לידיה את ניהולה של החנות. מעבר לכך, לא הוצגו המחאות נוספות של הנתבעת וגם אם שהתה בחנות או הגיעה עם בעלה למשרדיה של התובעת, אין בכך כדי להעיד כי היא עצמה קבלה לידיה את הבעלות בחנות וכי ניהלה אותה. מהעדויות שהובאו בפני ויתר הראיות, ניכר כי הנתבע, בעלה, הוא הרוח החיה שמאחורי ההתקשרות עם התובעת ולא הנתבעת.   13. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה במלואה כנגד הנתבע מס' 1 ומחייב אותו לשלם לתובעת סך של 44,443 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע מס' 1 לתובעת את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית, ללא צו להוצאות. מובהר, כי אין בדחיית התביעה כדי לשחרר את הנתבעת מס' 2 מחובה על פי פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה במסגרת התובענה השטרית בת.א. 4655/06. הימנעות מהבאת ראיה