קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכנסה מנכס ביטוח לאומי: 1. זוהי תובענה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי אשר דחה את תביעתו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה, כיוון שלטענת המוסד לביטוח לאומי יש בבעלות התובע נכס אשר ניתן להפיק ממנו הכנסה, או שניתן לממשו ולהפיק הכנסה מהתמורה, בסכום השולל את הזכאות לגימלה. עוד נטען כי התובע לא שיתף פעולה עם המוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לנכס או נכסים שבבעלותו, דבר המצדיק שלילת הזכאות לגימלה מכוח סע' 19 לחוק. 2. עוד טרם ינתח בית הדים את הראיות שהוגשו בתיק זה, לגבי השאלה האם יש לתובע רכוש אשר לא דיווח עליו למוסד לביטוח לאומי, יש להתייחס לטענה שהועלתה על ידי ב"כ התובע בשלב שלאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, דהיינו, כי המוסד לביטוח לאומי הסכים, בתביעה קודמת, לאשר לתובע גימלת הבטחת הכנסה, הסכמה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. 3. אכן, התביעה הנוכחית, נשוא תובענה זו, הינה תביעה חוזרת לגימלה, והיא נדחתה. התובע הגיש תביעה קודמת, אשר גם היא נדחתה, וזאת מהטעם שבבעלות התובע רכב, עובדה השוללת זכאות לגימלה מכוח החוק. התובע הגיש תובענה לבית הדין כנגד אותה דחייה, ובמהלך הדיון חזר בו המוסד לביטוח לאומי מהדחייה ואישר את התביעה. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין. 4. התובענה הקודמת לא נגעה כלל לשאלת רכושו של התובע, דבר שעלה לראשונה בהתייחסות המוסד לביטוח לאומי לתביעה החוזרת לגימלה. אין לראות בהסכמת המוסד לביטוח לאומי למתן גימלה,ובפסק הדין שניתן על יסוד אותה הסכמה, כמעשה בית דין לשאלה האם בידי התובע רכוש השולל את הזכאות לגימלה. שאלה זו כלל לא היתה במחלוקת בתביעה הראשונה, וכל עוד המוסד לביטוח לאומי איננו מבקש החזר סכומים ששולמו על פי פסק הדין הקודם, רשאי המוסד לביטוח לאומי להתגונן בפני תובענה זו בטענה כי לתובע רכוש אשר לא גילה אותו בתביעתו למוסד, וכי שווי הרכוש שולל את הזכאות לגימלה. 5. ועתה, לשאלות העולות מתובענה זו, דהיינו, האם לתובע רכוש השולל את הזכאות לגימלה, והאם יש לדחות את התביעה משום שהתובע לא מילא אחר חובתו לגלות בתביעתו למוסד לביטוח לאומי את אותו רכוש. 6. המוסד לביטוח לאומי טוען כי לתובע 4 דירות ומחסנים בבנין בו הוא מתגורר, וכן יש לו עוד דירה בסילוואן. התובע נשוי לשתי נשים (הוא היה נשוי לעוד אשה שבינתיים התגרש ממנה -- היא עד נת' 1). שתי נשותיו גרות כל אחת באחת מהדירות באותו בניין. 7. התובע איננו מכחיש כי הוא היה בעלים על הבנין, אולם טוען כי בשנת 1995 מכר את שתי הקומות התחתונות לבעלה של אחת בשם שירין (עדת ת' 2). הוא טוען כי בעלה של שירין הוא מהשטחים, ועל כן אין אפשרות לרשום את הדירה על שמו, ועל כן הדירה נרשמה על שם שירין. לתמוך בטענתו הוגש מסמך הנחזה להיות חוזה מכר, וכן רישום ארנונה בעיריה על שם שירין. 8. לאחר שבית הדין בחן את הראיות שהוגשו, דוחה בית הדין את גירסה זו של התובע, וזאת מהנימוקים הבאים: א. התובע לא הכחיש כי הוא היה הבעלים על הדירות התחתונות והמחסנים. על כן, הנטל רובץ עליו להוכיח כי הוא מכר את הדירות האלה, ולשכנע את בית הדין מה נעשה עם התמורה. ב. התובע מסר, בהודעתו לחוקר המוסד, כי הדירות התחתונות הן לבתי וורדה ובעלה. הוא אף ציין כי לקח כסף מבעלה של וורדה על מנת לבנות את הקומות העליונות, אולם ציין כי אין דבר כתוב ביניהם. גירסה זו איננה מתיישבת עם הגירסה לפיה הדירות נמכרו לבעלה של שירין. כמו כן, אין ליתן משקל לגירסה כאילו הדירות נמכרו לבעלה של וורדה, כיוון שהתובע איננו חוזר על גירסה זו בבית הדין. ג. יש תמיהות בנוגע לחוזה המכר שהוצג בפני בית הדין לגבי הקומות התחתונות. אין כל ציון של מחיר בחוזה זה, דבר המעלה תמיהות רבות. כמו כן, הגב' שירין העידה בבית הדין והעידה כי מעולם לא התגוררה בדירות אלו, וכי הן מושכרות, אולם לא יכלה לספר מי הם השוכרים והתקשתה לספר כמה משלמים שכר דירה. עוד התגלה סתירה לגבי המחיר ששולם עובר הדירות -- כאשר התובע מציין כי שולם 50000 דינר, ואילו היא מדברת על 25000 דינר ואולי יותר. העדה חזרה פעמים רבות על כך שהיא איננה יודעת וכי בעלה טיפל בעניינם האלו, אולם, ב"כ התובע לא טרח להעיד את בעלה של שירין על מנת שיספר לביתה דין על פרטי העיסקה ועל העובדה כי הוא מקבל לידיו את דמי השכירות של הדירות. ד. העובדה כי כל הדירות בבנין שייכות לתובע וכי לא מכר אותם לאחר נתמכות בהודעות שנגבו מבני משפחה אחרים. גרושתו של התובע (עד נת' 1) מסרה בהודעתה (נ/1) כי הדירות בבנין שייכות לתובע. בנו של התובע מסר בהודעתו (נ/2) כי כל הדירות שייכות לתובע אולם נמסר לו על ידי התובע כי הדירות התחתונות נמסרו לאחותו וורדה כדי שתשכיר אותם. יש לציין כי לגירסת הבן הדירות נמסרו (ולא נמכרו) לוורדה בשנת 2000 בערך ועל כן, גם אם נמסרו -- הן נמסרו ללא תמורה -- כך שלפחות משך 5 שנים יש לראותן כרכוש של התובע. ה. עוד יצויין כי שני אחיו של התובע מסרו בהודעותיהם כי לתובע שייכות הדירות שבבנין בו הו גם (נ/5-6). אכן, עולה מהחומר כי יש מריבה משפחתית בין אחיו לבין התובע, אולם, לאור העובדה כי תוכן ההודעות זהה לאמור בהודעות אחרות, ואף לזו של התובע עצמו, יש לראות בהן תמיכה לגירסת המוסד לביטוח לאומי וכסתירה לגירסה שהעלה התובע בבית הדין. 9. בית הדין מייחס משקל רב לתוכן ההודעות אשר נגבו מבני משפחה, ואף מהתובע עצמו, לפני מועד הדיון, כאשר באותו זמן הגירסאות טרם זכו לעבור שיפוץ לצורך המפשט. ביתה דין שמע את החוקר אשר גבה את ההודעות ושוכנע כי ההודעות נגבו בצורה הגונה, וכי כל מה שנרשם נאמר על ידי הנחקר. אין ממש בטענה כי ההודעה הרשומה איננה משקפת את הנאמר על ידי הנחקר. 10. ההסבר הטוב ביותר לעריכת ה"חוזה" -- שהוא לדעת בית הדין פיקטיבי -- הוא כי שירין בקשה איחוד משפחות עבור בעלה, ועל כן היתה חייבת להצביע על מקום מגורים בתוך מדינת ישראל. לשם כך, נערך חוזה פיקטיבי ואף נשרמה שירין כמחזיקה הדירה בעירית ירושלים על אף שלא התגוררה שם. יוצא, איפוא, כי החוזה לא נערך לשם קבלת הבטחת הכנסה של כדין, אלא לשם מטרה פסולה אחרת. מכל מוקם, אין ביתה דין מאמין כי החוזה הוא אמיתי, ואין הוא מאמין כי בעלה של שירין קנה את הדירות ואת המחסנים. 11. לאור האמור לעיל, עולה כי בית הדין קובע כי התובע הינו הבעלים על כל ארבעת הדירות שבבנין בו הוא גם יחד עם שתי נשותיו. כל אחת מהנשים מתגוררת בדירה נפרדת, ואילו יתר הדירות מושכרות, ומן הסתם התובע הוא אשר מקבל את שכר הדירה, כבעלים על הנכס. 12. על פי סע' 9 לחוק הבטחת הכנסה, יש להביא בחשבון הכנסה מכל נכס שבבעלות התובע גימלה. מכלל נכס הוצא זכות החזקה במקרקעין "המשמשים למגורי הזכאי..." במקרה דנא, טוען התובע כי שתי הדירות, אשר גרות בהן שתי נשותיו, אינן נכללות במסגרת ה"נכסים" שיש לו. המוסד לביטוח לאומי לא התייחס לשאלה האם, לצורך חוק הבטחת הכנסה,יש לראות את התובע כמי שמתגורר בשתי הדירות של נשותיו, ועל כן יניח בית הדין כי בנסיבות אלו אין המוסד לביטוח לאומי עומד על כך לראות את שתי הדירות במסגרת נכס. 13. אחרת היא לגבי שתי הדירות התחתונות והמחסנים. אותם יש לראות כ"נכס" של התובע, ויש לייחס לו הכנסה בהתאם להכנסה אשר הוא מקבל בפועל או אשר יכול היה לקבל, או, לחילופין, לייחס לו הכנסה של 8% לשנה של השווי של הנכסים. 14. המוסד לביטוח לאומי לא הביא ראיות לא לגבי ההכנסה ולא לגבי השווי. אולם, גם אם אין ראייה ישירה לגבי השווי מפי שמאי מוסמך, קיימת מעין "הודעת בעל דין" של התובע לגבי השווי. התובע טען כי הוא מכר את שתי הדירות התחתונות והמחסנים במחיר של 50000 דינר בשנת 1995. על כן, יש לייחס לו נכס בשווי של 50000 דינר (כפי שהיה היה בעת הגשת התביעה לגימלה) וממנו לייחס לתובע הכנסה של 8% לשנה. 15. התובע הודה כי הוא מקבל שכר עבודה, כאימאם של מסגד, בסך של 440 דינר לחודש. עולה איפוא, כי סכום ההכנסה בתוספת סכום ההכנסה הרעיונית דלעיל, עולה על סכום הגימלה, ועל כן לא נשאר סכום לשלם לתובע. 16. עוד עולה, מעדותו של גרושתו של התובע, וכן מעדותו של בנו, כי לתובע דירה בשכונה האמצעית. התובע טוען כי דירה זו הועברה לגרושתו בעת הגירושין, אולם אין כל ראיות לכך. גרושתו של התובע מתגוררת יחד עם ילידה, והיא טוענת כי אין לה דירה. 17. התובע לא גילה למוסד לביטוח לאומי כי יש לו דירה נוספת בשכונה האמצעית. נכון הוא כי אין ראיות לגבי גורל דירה זו -- אם היא שכורה או מה שוויה, אולם עצם אי- הגילוי מביא לדחיית התביעה לגימלה, כפי שיובהר להלן. 18. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי כי התובע קבל ירושה מאמו אשר לא גילה אותה. אין ראיות חותכות לגבי זכויות התובע מירושת אמו, אם כי אחיו סיפר כי ניתן לותבע סכום של 5000 דינר. התובע מסכים כי הובטח לו סכום זה אולם טוען כי לא קבלו. בהעדר ראיות חותכות, אין ביתה דין יכול לקובע כי התובע קבל את הסכם שהובטח, או כי יש לו זכויות אחרות בירושת אמו. 19. סע' 19 לחוק הבטחת הכנסה קובע כדלהלן: (א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי - (1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים; (2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי הענין; (3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש. (ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי-מתן הגימלה. 20. כבר נפסק כי סירוב לדווח על הכנסות בן זוג מהווה הצדקה לדחיית תביעה. כל שכן, במקרה דנא, כאשר התובע, במודע, הסתיר מהמוסד לביטוח לאומי את הרכוש הרב שיש לו, ראוי לדחות את תביעתו לגימלה. המבקש גימלת הבטחת הכנסה חייב לפעול בתום לב ובגילוי מירבי כלפי המוסד לביטוח לאומי, כי הרי, בדרך כלל, כל המידע על רכושו והכנסותיו נמצאים אצלו ולא אצל המוסד לביטוח לאומי. מקום שתובע גימלה מפר את חובתו, ומסתיר במכוון רכוש השייך לו, קיימת הצדקה, לא רק לדחות את תביעתו, אלא גם לחייבו בהוצאות משפט, כיוון שהוא ניסה לקבל גימלה במרמה. 21. התוצאה היא כי בית הדין דוחה את התביעה. התובע ישלם למוסד לביטוח לאומי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הבטחת הכנסהביטוח לאומי