ההגדרה הרלוונטית של "פגיעת איבה " בסעיף 1 של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה היא זו:   פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים... מפעולות איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם ...   על כך הוסיף החוק, בסעיף 2 שלו, חזקת פגיעת איבה לאמור:   נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת.   הפועל היוצא מן החזקה שבדין, לעניין נטל השיכנוע הוא שעל הטוען לפגיעה מפעולת איבה להראות כי נפגע בנסיבות המניחות יסוד סביר להנחה שנפגע פעולת איבה. הוכחה הסבירות האמורה, מוסב נטל השיכנוע אל הרשות להוכיח - היינו, על ידי עמידה במאזן ההסתברויות - שהפגיעה איננה תוצאה של פעולת איבה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה כנפגע פעולות איבה: הערר העורר (להלן גם: "ארבל") משיג על החלטת הרשות המאשרת שדחתה את תביעתו להכיר בו כנפגע פעולת איבה, באירוע שהתרחש ביום 7.1.01, בבית הקפה "קפה רימון" בירושלים. נסיבות רקע ביום 7.1.01 סמוך לשעה 23:30 נכנס אבו-רמוז (להלן: "אבו-רמוז") מג'בל מוכבר ירושלים אל בית הקפה "קפה רימון" שברחוב לונץ בירושלים (להלן: "בית הקפה"). עם כניסתו לבית הקפה, שלף אבו רמוז, סכין רץ לעבר המלצר שיר ורון ודקר אותו בכתפו. אחר כך רץ לעבר המלצר אמיר ברונצקי ודקר אותו בגבו, תקף עובד נוסף בשם אמד שלודי ונמלט. המשטרה ומג"ב שהוזעקו למקום הצליחו לתפוס את אבו-רמוז ולעצרו (להלן: "האירוע").   טענת העורר העורר טוען כי בנסותו לעצור את אבו-רמוז, במהלך האירוע , נפגע על ידי אבו-רמוז ואצבע יד ימינו נשברה. לפי שהאירוע הוא פעולת מחבל-מפגע, יש להכיר בעורר כנפגע פעולת איבה.   גדר המחלוקת הרשות המאשרת אינה חולקת על התרחשות האירוע. טענתה-השקפתה כפולה: ראשית היא חולקת על כך שארבל נפגע באירוע ושנית היא חולקת על הגדרת האירוע כ"פעולת איבה".   בירור המחלוקת האם ארבל נפגע באירוע ראיות ארבל העיד כי עובר לאירוע ישב בבית הקפה (הוא רגיל לשהות שם, מעת לעת, לפי שבית הקפה שהוא אחד מספקי השרות של בית הקפה) ומשקם לעשות דרכו אל השירותים, שמע, לפתע צעקות מאחור וקריאת: "אללה אכבר". הוא הבחין באדם שרץ לעברו שהחזיק דבר מה ביד (אין הוא יודע איזה חפץ היה בידו של התוקף. השערתו היא שזו היתה ידית של סכין שכן קודם לכן - כך התברר בדיעבד - דקר התוקף מלצר ולהב הסכין נשאר תקוע בגב הנדקר). משניסה לחסום את התוקף, נתן לו הלה מכה ואצבעו נשברה. בראשונה לא היה מודע לשבר באצבע. הוא חש כאב והבחין בנפיחות. אחד העובדים הוליך אותו לבית חולים הנמצא בקרבת מקום ושם נעשה צילום ואובחנה הפגיעה.   ארבל הציג מכתב שחרור מבית החולים ביקור חולים, מיום 8.1.01 (האירוע החל לפני חצות הלילה ב-7.1.01 אך מכתב השחרור הוצא לאחר חצות ומכאן השוני בתאריך). בין היתר נכתב בתעודה: "הודגם שבר בחלק סיסטלי של אצבע V". ממכתב השחרור עולה כי ארבל נחבש, חבישה אלסטית, קיבל כדורים לשיכוך כאבים וכן יומיים חופשת מחלה.   שיר ורון, אחד הנפגעים באירוע, העיד כי בראשית ינואר 2001, בהיותו במשמרת בבית הקפה, תקף אותו מאן דהוא מאחור. משהסב את פניו הבחין באדם בעל חזות מזרחית שרץ ממנו אל עבר מלצר אחר, דקר את המלצר ורץ אל תוך בית הקפה פנימה. נשמעו צעקות, הוזמנה המשטרה ומשזו באה, הסתבר לשיר שהוא נפגע בכתפו. נערכה לו חבישה במקום והחל להתנהל תחקור משטרתי. במהלך התחקור הבחין שיר בארבל כשהוא ניגש לאחד השוטרים ואומר לו שידו נשברה. לאחר זמן מה נעצר חשוד ושיר זיהה אותו (אבו רמוז) כתוקף. שיר אישר, במענה לשאלות באת כוח הרשות המאשרת כי הוא לא הבחין בעימות הנטען בין אבו-רמוז לארבל. כל שהוא יכול לאשר זה את התלונה המיידית של ארבל לאמור: "שברו לי את היד" שנאמרה באוזני אותו שוטר אלמוני.   מטעם הרשות הוצגו שני מסמכים האמורים לשמש מענה ראייתי לטענות העובדה של העור. המסמך האחד הוא שני דפים מתיקו של העורר בקופת חולים (מ/3) והמסמך השני הוא מכתב של רופאת המוסד לביטוח לאומי (מ/4). מדפי קופת חולים מסתברים הפרטים הבאים:   ביום 22.12.88 נבדק העורר בשל תלונה כלשהי (איננו יודעים מהי התלונה ואין כל יסוד להניח כי היא נבעה מטענה לפגיעה ביד). הרישום (דף מלא) הוא של פרטי "היסטוריה רפואית" של ארבל. מן הרישום עולה כי בהיותו בן חמש (היום הוא בן 44 לערך) נפל מן הגג ונגרמו לו שברים וכי בשנת 1975 נפגע בפיגוע חבלני ונגרמה פגיעה ביד ימין. ביום 24.10.89 על כך ששבוע קודם לכן קיבל מכה באצבע I של יד ימין. בלי ממצא פתולוגי. 3.1.99 תקיפה (המשך הרישום בכתב יד לא ברור).   מכתבה של ד"ר זמירה פרידמן-מור, רופאת המוסד לביטוח לאומי הוא מיום 7.8.01 וממוען אל סניף המוסד בירושלים. ד"ר פרידמן-מור כותבת כי לאחר בדיקת התיק הרפואי של ארבל, לאחר התכתבות עם ד"ר לדז'נסקי ממרפאת הטראומה של קופ"ח כללית, לאחר בדיקת צילום כף יד מיום 8.1.01 ולאחר קבלת חוו"ד מאוטופד מומחה (ד"ר פרלמוטר 6.8.01) ולאחר הסתכלות על כף היד והפעלתה (26.7.01) ניתן הסיכום הבא:   הנזק הנטען הוא שבר באצבע 5 יד ימין ואצבע פטישונית כתוצאה. בצילום מיום האירוע, שהוגש על ידי התובע אין כלל שבר שנגרם בו ביום. לתובע היתה תאונה עם שברים בילדותו ובחומר הרפואי מתועדות פניות ובדיקות מרובות בגין פציעות חוזרות ביד ימין, בשנים 1975-1989. על פי הסתכלות קלינית אין לתובע "אצבע פטישונית" שנגרמה באירוע.   המסקנה המסכמת של המכתב היא שהנזק הנטען על ידי ארבל לא נגרם ביום 8.1.01.   ממצאי עובדה שאלת העובדה הטעונה הכרעה היא האם ארבל נפגע באירוע. ברור למדי שנטל השיכנוע, בנקודה זו, מוטל על שכמו של ארבל (כתובע "המוציא מחברו (ש) עליו הראיה". משמעותו של הנטל הזה היא שארבל צריך לשכנע כדי "עמידה במאזן ההסתברויות" שהתרחש מגע גופני בינו לבין התוקף וכי כתוצאה מכך נגרמה לו הפגיעה הפיזית שהוא טוען לה.   שלוש הן הראיות שעליהן ארבל נסמך לשם הרמת נטלו: א) עדותו של ארבל עצמו. זו עדות ישירה, חד-חד ערכית על עצם המגע הפיזי עם התוקף ועל הכאב שנגרם לו מפגיעת התוקף בידו; ב) מכתב השחרור מבית החולים ("הודגם שבר בחלק סיסטלי של אצבע V") שהוא ראיה לכאורה על גרימת שבר באצבעו; ג) עדות החייל שיר ורון שאמנם לא היה עד ראיה למפגש הפיזי בין התוקף לבין ארבל אך שמע את תלונתו המיידית של ארבל בפני שוטר על כך שידו נשברה. זו עדות על אמרה של קרבן לעבירת אלימות שהיא קבילה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות וכוחה ככוח ראיה ישירה.   הנה כי כן טענת העובדה של ארבל מוכחת בראיות כשרות ורלוונטיות. מכאן מוסב הנטל אל הנתבעת להביא ראיה השוללת את כוחן הלכאורי של ראיות התובע.   הנתבעת הציגה שתי ראיות. הראיה האחת היא "ההיסטוריה הרפואית" של ארבל שהנקודה הרלוונטית היחידה בה היא ציון עובדה שבשנת 1975, היינו כחצי יובל שנים לפני האירוע דנן, נפגע ארבל באירוע חבלני ביד ימין. איננו יודעים את טיב הפגיעה ביד והאם היא כללה שבר באצבע החמישית.   הראיה השניה היא מכתב הרופאה ד"ר פרידמן. המכתב אינו ערוך כחוות דעת רפואית ורובו ככולו עדות שמיעה (לא צורפו חוות הדעת של הרופאים המומחים שמהם שוחחה ד"ר פרידמן -מור או שמהם קבלה חוו"ד). המכתב נסמך על צילום ידו של ארבל מיום האירוע שכביכול עולה ממנו שלא נגרם שבר. לא ברור אם הצילום נבחן על ידי ד"ר פרידמן-מור או על ידי מומחה אחר. לא ניתן ליישב את עניין הצילום עם מכתב השחרור מבית החולים המלמד שכן הודגם שבר באצבעו של ארבל.   לפיכך אנו מגיעים למסקנה שהמשיבה לא הציגה ראיות הגורעות מכוח ההסתברות של ראיות התובע ויש, לכן, לקבל את טענת ארבל כי נפגע באירוע, מיד התוקף וכי אצבע מס' 5 (זרת) שלו נשברה.   "פגיעת איבה" ההגדרה הרלוונטית של "פגיעת איבה " בסעיף 1 של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה היא זו:   פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים... מפעולות איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם ...   על כך הוסיף החוק, בסעיף 2 שלו, חזקת פגיעת איבה לאמור:   נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת.   הפועל היוצא מן החזקה שבדין, לעניין נטל השיכנוע הוא שעל הטוען לפגיעה מפעולת איבה להראות כי נפגע בנסיבות המניחות יסוד סביר להנחה שנפגע פעולת איבה. הוכחה הסבירות האמורה, מוסב נטל השיכנוע אל הרשות להוכיח - היינו, על ידי עמידה במאזן ההסתברויות - שהפגיעה איננה תוצאה של פעולת איבה.   ארבל הוכיח כדבעי שהוא נפגע בנסיבות המקימות יסוד סביר להניח שהפוגע (או, המפגע, על המינוח שנוצר , להוותנו, בשנים האחרונות), פעל לביצוע פעולת איבה. הגע בעצמך. המפגע הוא ערבי תושב ג'בל מוכבר שבירושלים. אמנם, ככל הנראה, עבד בעבר בבית הקפה ופוטר, אך הדבר היה לפני מספר שנים ואין לנו שום אינדיקציה לכך שהוא ביקש לבצע מעשה נקם במעסיקיו. ניצבת לפנינו תמונת דברים טיפוסית לסוג מסוים של מעשי איבה, היינו התפרצות למקום שבו מצוי ציבור אנשים ופגיעה ללא הבחנה ( כך, למשל, נפגע מידי המפגע גם עובד בית הקפה שהוא ערבי) באנשים הנקראים בדרכו של המפגע.   לדעתנו די בכך, היינו בתיאור הנסיבות כאמור, כדי להצביע על אפשרות סבירה שהפגיעה בארבל היתה חלק ממכלול פגיעות באנשים חפים מכל אשמה ונעדרי כל זיקה אל התוקף, מכלול המהווה פעולת איבה. אולם מעבר לכך הוצגה לנו -בהסכמה הדדית של הצדדים - עמדתו של התובע במשפט של התוקף (ת"פ 1009/01 מחוזי ירושלים) כפי שהיא עולה מן הטיעונים לעונשו של הנאשם:   הרקע... הוא רקע לאומני מה שמעמיד את האירוע כאירוע יזום... אנו למדים כי רף הענישה... בפרט במקרה שלנו , מדובר באירוע יזום על רקע לאומני...אי אפשר לנתק את ההתרחשות של אירוע ספציפי מן המכלול והאווירה ורצף האירועים האחרים שהנאשם לא לוקח חלק בהם, ברחוב...   אמנם התובע נוקט טרמינולוגיה של "רקע לאומני" שהוא איננו, בהכרח, "פעולת איבה" (ראה שוב את ההגדרה שבסעיף 1 לחוק), אך הוא מרמז על טיבו של "רקע לאומני" זה בהכלילו אותו ב"אווירה ורצף האירועים האחרים...ברחוב" שהם ללא ספק פעולות האיבה שרבו מאד, אז, בירושלים. ואפילו לא תאמר כן, אם הנסיבות מצביעות על אירוע יזום על רקע לאומני, בודאי שהנטל מוסב אל הרשות להוכיח ש"רקע לאומני" זה, אין לו ולא כלום עם פעולה בשליחות ארגון עויין או בסיוע לארגון עיין.   הרשות לא עמדה בנטלה. היא מסתמכת על דברי השופט בגזר הדין בתיק הפלילי הנ"ל. השופט הציג את טיעוני הצדדים, היינו את טענת התביעה העולה מתסקיר שרות המבחן ולפיה "המניע העיקרי לעבירה הוא פוליטי וקשור לאינתיפדת אל אקצה" ואת טענת הסניגור ולפיה הרקע הוא רקע של "התנהגות כזו או אחרת של המלצר במקום". השופט כמו החליט שלא להחליט בקובעו ש"כך או כך מדובר באלימות בלתי מוצדקת וגו'". לא ידענו איך אפשר לראות את "אי ההכרעה" של השופט כראיה המוכיחה את מהות הפעולה כפעולה פלילית ולא פעולת איבה.   הכרעה בערר סיכומם של הדברים שנאמרו לעיל הוא שאנו מקבלים את הערר וקובעים כי ארבל נפגע בפעולת איבה ועל הרשות להכיר בו כנפגע של פעולה כזאת.נפגעי פעולות איבה