קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הליך פלילי נגד רופא שיניים: 1. ערעור על החלטת מנכ"ל משרד הבריאות (להלן: המשיב 2) מיום 11.2.09, אשר אישר את החלטת הועדה המיוחדת לפי סעיף 44 ב' לפקודת הרופאים [נוסח חדש] התשל"ז-1976 (להלן: "הוועדה" ו"הפקודה", בהתאמה) להתלות את רישיונו של המערער מלעסוק ברפואה עד לסיום ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: א. ביום 26.8.07 הוגש כנגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של נסיון שידול לרצח לפי סעיפים 300(א)(2) + 33(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ושל איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ב. בשל המעשים המיוחסים למערער בכתב האישום, מינה המשיב 2 ביום 22.11.07 ועדה מיוחדת מתוקף סמכותו בסעיף 44א לפקודה. ג. ביום 28.11.07 המליצה הועדה להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של שישה חודשים. ד. ביום 12.12.07 הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה כנגד המערער לפי סעיף 41 (1) לפקודה, אשר ייחסה לו התנהגות שאינה הולמת את המקצוע. לאחר הגשת הקובלנה דנה הועדה ביום 8.4.08 בבקשה להאריך את תוקף התליית רשיונו של המערער על פי סעיף 44ב לפקודה. ה. ביום 5.5.08 המליצה הועדה להתלות את רישיונו של המערער לעסוק ברפואה עד לסיום ההליך המשפטי המשמעתי בעניינו. ו. ביום 11.2.09 קיבל המשיב 2 את ההמלצה. על כך הערעור שבפני. לאחר סיום הדיון בערעור, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ודינו נגזר ביום 20.1.10 (ר' תפ"ח 4047/07 מדינת ישראל נ' X (לא פורסם)). 3. הצדדים הציגו בפני גישות שונות בהתייחסם להמלצת הוועדה להתלות את רישיונו של המערער ולהחלטת המשיב 2 לאמצה. מחד גיסא, סבר ב"כ המערער, כי ההחלטה להתלות את רישיונו של המערער אינה סבירה ויש לבטלה בשל מספר נימוקים; בשלב בו התקבלה ההחלטה, נמצא ההליך הפלילי בעיצומו, ומוטב היה להמתין לסיומו; נסיבות ביצוע העבירות שיוחסו למערער; העדר קשר בין העבירות והמעשים המתוארים בכתב האישום לבין עיסוקו של המערער ברפואה וטעויות שנפלו בהמלצת הוועדה. מנגד, טענה ב"כ המדינה, כי ההחלטה ניתנה כדין ובסמכות, וההחלטה סבירה ומידתית בנסיבות הענין. ההחלטה התגבשה לאחר שניתנה למערער זכות טיעון מלאה והמערער יוצג על ידי עורך דין לאורך כל ההליך. הוועדה, כמו גם המשיב 2, שקלו את כל השיקולים הענייניים והמקצועיים ואין עילה בכללי המשפט המינהלי להתערבות בהחלטתם. 4. בטרם אתייחס לטענות הצדדים, תובא על קצה המזלג המסגרת הנורמטיבית הצריכה לדיון. פרק ד' לפקודה שכותרתו "אמצעי משמעת" העניק לשר הבריאות ולמנכ"ל המשרד, כלים משמעתיים הנוגעים לציבור הרופאים. סעיף 41 בפרק זה, מסדיר את המנגנון ההליך המשמעתי שיש לנקוט בו במקרים המתאימים כנגד אדם המחזיק ברישיון לעסוק ברפואה. סעיפים 44ב-44א לפקודה, עוסק בהתליה או בהגבלה של רישיון עד לקבלת הצו הסופי בהליך המשמעתי מכוח ההוראות שבסעיף 41. זהו לשונו של סעיף 44א(א) לפקודה: "44א.(א) היה למנהל יסוד סביר לחשד שרופא גרם ברשלנות חמורה למותו של מי שהיה בטיפולו או לפגיעה חמורה בו, או הוגש נגד רופא מורשה כתב אישום על עבירה שיש עמה, בנסיבות הענין, משום קלון, רשאי הוא, על פי המלצת ועדה מיוחדת שיכונן לענין זה, להתלות את רשיונו של הרופא או להגביל את תחומי עיסוקו לתקופה שלא תעלה על ששה חדשים...". סעיף 44 ב' לפקודה קובע, כי לאחר הגשת קובלנה כנגד הרופא לפי סעיף 41, רשאי המנהל להאריך את תקופת ההתליה או ההגבלה עד להחלטה הסופית של השר בהליך לפי סעיף 41 או לבטל את ההתליה או ההגבלה. סעיף 44 ג' לפקודה קובע את זכותו של רופא שרישיונו הותלה או הוגבל לפי סעיף 44א או עיף 44 ב', לערער על ההתליה או ההגבלה לבית משפט המחוזי. 5. כב' השופטת ע' ארבל, עמדה על תכליתו של סעיף 44א ברע"א 1838/07 ד"ר לאוניד אדז'רסקי נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות (לא פורסם) באומרה: "מטרתו של סעיף זה הינה לתת מענה לשלב טרם הרשעתו של הרופא ולאחר הגשת כתב אישום נגדו. בשלב זה מתעורר הצורך לעיתים להתלות או להגביל את רישיונו של הרופא מטעמים שבאינטרס הציבורי, וזאת עוד בטרם הרשעתו בדין...בעניינים מעין אלה יש לבחון שני סוגי שיקולים מנוגדים: האחד עניינו באינטרס הציבורי ובהבטחת שלום הציבור מפני קבלת טיפול רפואי על ידי אדם שיתכן ואינו ראוי ליתן אותו; והשני עניינו באינטרס הפרט - הרופא - שהגבלת או התליית רישיונו פוגעת בחופש העיסוק שלו ובחזקת החפות העומדת לו כל עוד לא הורשע. האיזון הוא תלוי נסיבות המקרה, ונלקחים בחשבון שיקולים שונים כגון חומרת העבירות ומהותן, הקשרן של העבירות לעבודתו הרפואית של הנאשם וקיומן של ראיות לכאורה, וזאת אל מול נסיבותיו האישיות השונות של הרופא". 6. הסמכות הנתונה למנכ"ל משרד הבריאות בסעיפים 44א ו- 44ב' לפקודה, כפופה לכללי המשפט המינהלי ועליה להיות מופעלת תוך איזון ראוי בין השיקולים השונים של הציבור, מחד גיסא, ובין האינטרסים והזכויות של הרופא, מאידך גיסא, ובהם, בעיקר, חופש העיסוק וחזקת החפות. ודוק: האינטרס הציבורי אינו מתמצה בהגנה על בריאות המטופלים כתוצאה מטיפול רשלני או בלתי מקצועי של הרופא-הנאשם. לצורך התליית או הגבלת רשיונו של רופא, אין צורך להצביע על סכנה קונקרטית הנשקפת מהרופא הנאשם. האינטרס הציבורי בא לידי ביטוי גם ברצון לשמור על תדמית המקצוע, ניקיונו מכל רבב פלילי, כבודו ואמון הציבור בו (ע"ש 1041/04 ד"ר ולדמיר יקירביץ נ' מנכ"ל משרד הבריאות (לא פורסם). 7. מן הסקירה של המסגרת הנורמטיבית עולה, כי השאלה הצריכה להידון בענייננו היא, האם המלצת הועדה המיוחדת והחלטת המשיב 2 בעקבותיה, להתלות את רישיונו של המערער עד לסיום ההליך המשמעתי כנגדו, הן סבירות ועומדות בנורמות המשפט המינהלי, או שמא על בית המשפט להתערב בהן בהתאם לכללי הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות. 8. ייאמר, בפתח הדיון בשאלה זו, כי לאחר הרשעתו של המערער בדין, הפך הדיון ברבות מטענותיו לתיאורטי, ואין מקום להרחיב הדיבור לגביהן (על הכלל שבית המשפט אינו דן בעניינים שהפכו אקדמיים תיאורטיים, ראו ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87, 99-98, בג"צ 1074/93 י-מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מט(2) 485, וכן בג"צ 4827/05 אדם טבע ודין נ' שר הפנים, תק-על 2005(3) 580). כיום, חזקת החפות אינה עומדת עוד לזכותו של המערער, וטענותיו הנוגעות לאותה חזקה אין בהן כדי להשפיע על האיזון הנדרש בין זכויותיו של המערער מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק ובין האינטרס הציבורי. כך, אין מקום לדיון בטענה הנוגעת לעיתוי קבלת ההחלטה ביחס לשלב בו היה מצוי ההליך הפלילי בעת קבלתה. הטענה שהעלה ב"כ המערער הנוגעת להשלכה של שחרורו של המערער למעצר בית ללא תנאים, על המלצת הועדה והחלטת המשיב 2, גם היא אינה רלוונטית עוד. 9. לאחר שעיינתי ביתר טענותיו של המערער, לא מצאתי אף לגופו של עניין כי יש מקום להתערב בהמלצתה של הוועדה ובהחלטתו של המשיב 2 לגבי שיקול הדעת המקצועי שהפעילו בגיבוש התייחסותם למערער, זאת אף על סמך העובדות והנתונים שעמדו בפניהם בעת שקבלו את החלטותיהם. כלל הוא, שבית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתן של הרשויות בשיקול דעתו אלא בוחן את ההחלטה המנהלית באמות המידה שנקבעו לביקורת שיפוטית. כך בדרך כלל, וכך במיוחד, שעה שהמדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי גורמים שהוסמכו בחוק לדון בהתליה או הגבלה של רישיון לעסוק במקצוע (ר' רענן הר זהב, "המשפט המינהלי הישראלי" (שנהב, תשנ"ז-1996), בעמ' 435). 10. ב"כ המערער לא הצביע על חוסר תום לב של הוועדה בקבלת ההחלטה או על פגם שנפל בהליך שהתקיים בפניה. ב"כ המערער אף הצהיר בפני, כי הועדה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים בעניין. טענתו היתה, כי המשקל שניתן לשיקולים השונים היה שגוי, תוך מתן משקל יתר לחומרת סעיפי האישום, מבלי לתת את הדעת לנסיבות ביצוע העבירות במקרה זה (עמ' 7 לפרוט'). ב"כ המערער פרס בהרחבה יתרה בכתב הערעור את הנסיבות הספציפיות של המקרה ואת התמונה של התסבוכת המשפחתית אליה נקלע המערער, שהיא קשה ומצערת. הנסיבות כולן נפרסו בכתב האישום (נספח א' לכתב הערעור) ונדונו בועדה (ראו עמודים 4-3 להמלצת הועדה, נספח ג' לכתב הערעור) ובוודאי הובאו בחשבון בגיבוש ההמלצה. 11. כך כותבת הועדה בהמלצתה: "כתב האישום לא מתייחס אמנם למעשים שנעשו על ידי הנאשם במסגרת עבודתו כרופא, אלא בהקשר אחר, הנוגע לחייו הפרטיים ולסכסוך במסגרת המשפחה. ואולם, גם אם כך, עדיין מדובר באישום חמור במעשה שכוון להביא אדם לידי רצח ומתן היתר לנקבל לחזור ולעסוק במקצועו כרופא, אינו מתיישב עם הצורך לשמור על אינטרס הציבור, השם מבטחו ברופא שאליו הוא פונה לעזרה בשעת מחלה, שלא יוטעה ויזקק לשירותיו, שעה שקיים ספק רב אם ראוי שיעסוק במתן טיפול רפואי" (עמוד 6 להמלצת הועדה, נספח ג' לכתב הערעור). האיזון שערכה הועדה בין האינטרס הציבורי לשמירת תדמית המקצוע ולאמון הציבור, לנוכח חומרת העבירות בהן עסקינן, ובין אינטרס המערער להפריד את הטרגדיה האישית מחייו המקצועיים, הוא ראוי ואין מקום להתערב בו. 12. חופש העיסוק של המערער היא זכות יחסית שיש לאזנה מול אינטרסים וזכויות אחרות. הפגיעה בחופש העיסוק של המערער היא מידתית. המערער יכול היה לממשה בעיסוק בתחומים אחרים שאינם צריכים רישיון מטעם המדינה. גם תכלית הפגיעה היתה ראויה ודרושה לנוכח חומרת העבירות. 13. אין צורך להכביר מילים ולומר, כי התרת העיסוק ברפואה למי שנאשם בעבירות הקשורות בקטילת חיים, תגרום לפגיעה קשה בתדמיתו של מקצוע הרפואה, שבראש מעיניהם של העוסקים בו עומדת חובת הצלת החיים. אינני סבורה כי נכון וראוי להותיר בידי המטופלים את הדילמה האם ברצונם לזכות בטיפול רפואי על ידי מי שנאשם בעבירה כה חמורה של שידול לרצח, עבירה שמהותה אובדן חיים, מנוגדת לכל אמות מידה מוסריות ואנושיות וברת קלון; מה גם שיש להניח כי המערער היה נתון בוודאי כל כולו למאבק על חפותו. נכון עשו, איפוא, הגורמים המוסמכים שהפעילו סמכותם בחוק, והתלו את רישיונו של המערער עד לבירור אשמתו. 14. לא מצאתי להתערב בהמלצה של הועדה המיוחדת ובהחלטת המשיב 2 בעקבותיה, בהיותן סבירות ומידתיות, ובהעדר עילה בכללי המשפט המנהלי דין הערעור להידחות. כך בעיקר ובמיוחד, כאשר ההחלטה נבחנת כיום, לאחר שהמערער הורשע בדינו, אך כך גם בבחינתה באספקלריה של העובדות והנסיבות שהיו בפני הגורמים המנהליים במועד קבלת החלטותיהם. 15. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערער, בנסיבות העניין, בתשלום הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. שידולמשפט פלילירפואהשינייםרצח