קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלכת השיתוף בין בני זוג בעסק: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת ח' קיציס) מיום 13.10.09 (תמ"ש 41050/06), שבו קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעת המערער להצהיר כי הוא הבעלים של מחצית הרכוש הרשום בשם המשיבה מכוח חזקת השיתוף ודחה את יתרת התביעה. רקע בעלי הדין נישאו זל"ז ביום 15.3.67 ומנישואיהם נולדו להם 3 ילדים, כולם בגירים. כיום בני הזוג גרושים. בעלי הדין התגוררו בדירה משותפת (הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים) ברח' וולפסון בראשון לציון (להלן: "דירת וולפסון"). בשנת 2005 עזבה המשיבה את הדירה והמשיב ממשיך להתגורר בה עד היום. בשנת 1974 פתחו הצדדים סטודיו לצילום בשם "סטודיו גבעון" שאותו ניהלו ובו עבדו יחד משך כל השנים, עד שהמשיבה הפסיקה לעבוד בסטודיו ביום 30.9.03. את הסטודיו הפעילו בעלי הדין בחנות בראשון לציון (להלן: "החנות") שרכשו הורי המשיבה בשנת 1973, ורשמו בשמה ובשם אחיה. בשנת 1976 העביר האח ללא תמורה את חלקו בחנות למשיבה. הורי המשיבה היו בעלים של מגרש ברח' הרב קוק בראשון לציון, שאותו העבירו למשיבה ולאחיה, ללא תמורה. בשנת  1977 העביר אחיה של המשיבה את זכויותיו במגרש ברח' הרב קוק ללא תמורה למשיבה. אין מחלוקת שבשנת 1987 נטלו בעלי הדין הלוואה בסך 71,550 ₪, ובשנת 1992 נטלו הלוואה נוספת בסכום של 100,000 ₪. כספי ההלוואות הועברו לאחיה של המשיבה והמערער והמשיבה שילמו את החזרי ההלוואות לבנק מתוך החשבון המשותף. בתחילת שנות ה- 90 התקשרה המשיבה בעסקת קומבינציה עם קבלן בקשר למגרש ברח' הרב קוק ובמסגרת העסקה קיבלה שתי דירות בבניין שנבנה (להלן: "הדירות ברח' הרב קוק"). מס שבח שהיה על המשיבה לשלם בקשר עם עסקת הקומבינציה וכן הוצאות לשיפוץ הדירות, שולמו מתוך החשבון המשותף של הצדדים, ולחשבון זה גם הכניסו הצדדים את דמי השכירות שקיבלו מהדירות ברח' הרב קוק. יוצא אפוא שכל הנכסים שבמחלוקת (חנות ושתי דירות) רשומים בשם המשיבה בלבד, בעוד שדירת וולפסון רשומה בשם שני הצדדים בחלקים שווים.  כאמור, ביקש המערער מבית משפט קמא להכריז על זכותו למחצית מהנכסים הרשומים בשם המשיבה. בית משפט קמא דחה את תביעת המערער באשר לזכות בחנות, וקיבל את תביעתו לגבי מחצית מאחת הדירות ברח' הרב קוק. הנמקתו לדחיית התביעה הייתה שאמה של המשיבה הקנתה לה במתנה את הנכסים שבמחלוקת, ולא התכוונה לתת זכויות בהן למערער. את קבלת התביעה באשר למחצית מאחת הדירות ברח' הרב קוק, נימק בית המשפט בכך שההלוואות שנטלו בעלי הדין יחד הועברו לטובת אחיה של המשיבה, ובתמורה ויתר זה לטובתה על חלקו במגרש ברח' הרב קוק. בית המשפט עמד על סכומי ההלוואות שבהם מדובר והגיע למסקנה שהם שקולים כנגד דירה אחת ברח' הרב קוק, שעל כן הצהיר כי למערער זכות במחצית מדירה אחת. טענות הצדדים לפנינו טען ב"כ המערער כי הנסיבות מלמדות שהצדדים ראו את כל הנכסים שבמחלוקת כמשותפים. לעניין דירות הרב קוק - נטען כי משקבע בית המשפט שבני הזוג רכשו למעשה את חלקו של האח בדירת ההורים כנגד כספי ההלוואות שנטלו עבורו, הרי שפירות עיסקת הקומבינציה שייכות לצדדים בחלקים שווים. משקבע בית המשפט כי מהתנהגות המשיבה ניתן ללמוד שראתה במערער שותף בזכויות שהתקבלו מהסכם הקומבינציה, היה עליו להצהיר כי המערער שותף בשתי הדירות. לעניין החנות - אין מחלוקת כי אם המשיבה רכשה את החנות בשנת 73' או סמוך לכך, כי זו הופעלה מיומה הראשונה ע"י שני בני הזוג יחד. מטרת רכישת החנות הייתה לאפשר לבני הזוג להתפרנס, בהיותו של המערער צלם. הצדדים אכן הפעילו את החנות יחד משך כ- 30 שנה. החנות היוותה את מקור הפרנסה של בני הזוג. הצדדים שיפצו את החנות פעמיים והשיפוץ מומן מהחשבון המשותף שלהם. תשלומי המיסים עבור החנות שולמו מהחשבון המשותף. החנות נקראה בשמו של  המערער. בני הזוג גידלו יחד שלושה ילדים. לבני הזוג היה חשבון משותף אחד ששימש אותם משך 35 שנה. הלוואה בסכום של כ- 70,000 דולר ניטלה לצורכי אחי המשיבה מהחשבון המשותף. לשני בני הזוג היו זכויות חתימה בחשבון המשותף. החנות שועבדה לבנק ושימשה בטוחה לחשבון הצדדים. ב"כ המשיבה תומך בפסק הדין דלמטה וגורס כי מדובר ברכוש שקיבלה המשיבה במתנה במהלך תקופת הנישואים ואין למערער זכות בהם. לעניין הדירות ברח' הרב קוק - ב"כ המשיבה טוען כי המשיבה נרשמה כבעלת הזכויות במגרש של ההורים, לאחר שבני הזוג היו נשואים כבר שנים רבות והיו להם שלושה ילדים. בעקבות עסקת הקומבינציה נרשמו שתי הדירות ע"ש המשיבה בלבד. בית משפט קמא דחה בצדק את טענות המערער בדבר הסכמה לשיתוף מלא בדירות הרב קוק. לעניין החנות - נטען כי בדין קבע בית המשפט שהחנות נקנתה מכספיה של אם המשיבה. המערער לא הוכיח את טענתו כי אם המשיבה רכשה את החנות בעבורו. רישום החנות ע"ש המשיבה בלבד מלמדת על רצון האם להעניק למשיבה בלבד את הזכויות בה. העובדה שהעסק נקרא על שמו של המערער לא מעידה על כוונת שיתוף. משנת 2003, מועד שבו עזבה המשיבה את העבודה בחנות, צבר המערער חוב לבנק, הבנק מימש את השעבוד שהיה רשום על החנות ומינה כונס למימוש החנות. המשיבה לבדה הגיעה להסדר עם הבנק על מנת למנוע מכירת החנות בהוצל"פ בגין חובות שיצר המערער. המשיבה לבדה נטלה הלוואה ומשכנה את דירתה לצורך סילוק החוב. דיון והכרעה החלת חזקת השיתוף על בני הזוג שלפנינו מדובר בבני זוג שהיו נשואים יותר מ-35 שנה, ניהלו חשבון בנק משותף, עבדו יחדיו באותו עסק, ילדו וגידלו שלושה ילדים. אף שלפנינו ניסתה המשיבה לטעון לשיבוש בחיי הנישואים, הרי ששיבוש כזה לא עולה ממסכת הראיות שנפרסה לפני בית משפט קמא. לפיכך מצאנו כי חזקת השיתוף חלה על הצדדים בפנינו. בע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פד"י מז(5) 596, 602 מאמץ בית המשפט העליון את דעת המיעוט של כב' השופט ברנזון בע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, שם נקבע: "הכלל היסודי הוא, שבעניין שותפות בנכסים של בני זוג הולכים לפי כוונת הצדדים. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואים שלהם ומהתנהגותם הכללי בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואים". בעניין אבולוף מוסיף וקובע בית המשפט: "נראה לי באותם המקרים שבהם השתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו ככלל אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואים. הרוב המכריע של זוגות נשואים אינם עורכים, לדעתי, חשבונות כאלה ואינם מנהלים 'פנקסנות' בדבר הנכסים שכל אחד מהם רכש לפני החתונה". וכך גם ע"א 1880/95 שרי דרהם נ' חיים דרהם, פ"ד נ(4) 865, 877: "אכן קיימת מחלוקת באשר למשקל שיש לייחס לרכישתו של נכס לפני הנשואים לעניין קביעת תחולתה של חזקת השיתוף עליו ... ואולם אין חולקים כי רכישת נכס לפני הנישואים אינה שוללת כשלעצמה את חזקת השיתוף ... עפ"י השקפתי יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שלפני הנישואים. שכן, ככלל, בנישואים הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף. ברם, גם עפ"י הגישה האחרת יש להחיל דין שיתוף על רכוש שלפני הנישואים, אם הוכחו נסיבות המלמדות כי לכך התכוונו בני הזוג, נסיבות שהן בעיקרן חיי נישואים תקינים ומאמץ משותף במשך שנים רבות". עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 806/93 [4], בעמ' 692: ...'ספק אם רצוי לבטל - בשלב זה - באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על-ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. בעניין זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת השיתוף על כל נכסי בני הזוג באשר הם'. ובעניין הנסיבות המלמדות על כוונת שיתוף כתב הנשיא, שם, בעמ' 692-693: " ... נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על-ידי עבודה בבית ובין על-ידי עבודת חוץ, מיטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים ... ברבות השנים נעלמים מתחומי ההפרדה, והנכסים - יהא מקורם אשר יהא הופכים ל'בשר אחד' ". עם זאת, כאשר מדובר ב"נכסים חיצוניים", היינו נכסים שלא נוצרו מיגיע כפיהם של בני הזוג בתקופת הנישואין ושהיו שייכים לאחד מבני הזוג מלפני הנישואין, או ניתנו לו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, לא תוחל חזקת השיתוף באופן "אוטומטי" (ר' ע"א 4151/99 בריל נ' בריל פ"ד נה(4) 709, 716). במקרה כזה יש לבדוק באופן פרטני כל אחד מהנכסים החיצוניים, אם נוצרה לגביו כוונת שיתוף, היינו כי ניתן לקבוע לגביו כי על אף שלא נוצר מיגיעה משותפת הוא משותף לשני בני הזוג. "הכול, בוודאי, יסכימו כי החלה 'אוטומטית' של הילכת השיתוף גם על נכסים חיצוניים לא תהווה דין רצוי, עם זאת גם אין מי שיחלוק כי השיתוף בנכסי בני הזוג עשוי, בעיקרון, לחול גם על נכסיהם החיצוניים. מנקודת מבט משפטית יש בסיס להבחין בין נכסים חיצוניים לבין נכסים שבני הזוג רוכשים במאמציהם העצמיים במהלך תקופת נישואיהם. ההבדח העיקרי הוא בכך שנכסים חיצוניים נופלים בחלקו של אחד מבני הזוג מכח זיקה- משפחתית, חברתית או אחרת- שאין לה ולנישואיו לבן זוגו ולא כלום. ומהבדל זה צומחת שורה של טיעונים אפשריים נגד החלתה ה'אוטמטית' של הילכת השיתוף על נכסים חיצוניים, בכללם זכותו הקניינית של בן הזוג גבי נכסים שרכש לפני נישואיו וכן כיבוד רצונו וכוונתו של מעניק נכס כזה במתנה או בירושה לאחד מבני הזוג. להסכמת בן הזוג לשתף את בן זוגו גם בנכסיו החיצוניים יש, כמובן, משקל מכריע, וביטוי להסכמתו (או לאי הסכמתו) לכך עשוי להימצא גם באיכות יחסיהם של בני הזוג. לא למותר לציין בהקשר זה כי גם השופטת דורנר, הדוגלת בהחלת השיתוף גם על רכוש  שנרכש על ידי מי מבני הזוג לפני הנישואים, תולה זאת בקיום החזקה כי ' ... בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף' (בפרשת דרהם ...). אלא שלא כל נישואים הרמוניים נמשכים שנים רבות, ולא כל נישואים הנמשכים שנים רבות הם הרמוניים. אכן, טמיעתו ברכוש המשותף של נכס שנפל לאחד מבני הזוג ממקור חיצוני- אף אם מדובר בטמיעה רעיונית ומעשית, ןלאו דווקא בטמיעה פיזית או פורמאלית- עשויה להעיד על הסכמה משתמעת בין בני הזוג לשיתוף בן הזוג האחר גם בנכס זה. אך התשובה לשאלה כלום הנכס החיצוני אמנם נטמע ברכוש המשותף, חייבת להיגזר מבחינת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון" (ההדגשה שלנו) במסגרת בחינת הנסיבות כאמור לעיל, יש לבחון גם את כוונת הצדדים, היינו, אם בן הזוג, הרשום כבעל הנכס החיצוני, התכוון לשתף בו את בן הזוג האחר. לעניין זה ר' ע"א 686/85 יעקב מערבי נ' הנרייט מערבי פ"ד מ(2) 631, שם נקבע: " ... שומה על בית המשפט להורות על שיתוף נכסים רק כאשר ניתן לשער כי לכך נתכוונו הצדדים ולא מטעמי צדק (ע"א 630/79) לפיכך עומד במרכז הדיון הבירור העובדתי, ובית המשפט שלערעור לא יתערב בקביעות העובדתיות ובמסקנה העולה מהן, אלא אם 'היתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה' " לפיכך, נבחן להלן כל אחד מהנכסים הרשומים ע"ש המשיבה, האם נטמע הוא ברכוש המשותף מבחינת נסיבותיו הקונקרטיות, ומה הייתה כוונת הצדדים (ובענייננו כוונת המשיבה) באשר לשיתוף בכל אחד מהנכסים. באשר לחנות: אנו סבורים שהוכחה כוונת שיתוף, והדבר עולה מעובדות אלו: העסק שנוהל בחנות נוהל בשיתוף בין בני הזוג, ששניהם עבדו בו; העסק נקרא על שמו הפרטי של המערער "סטודיו גבעון"; הכנסות העסק שימשו לפרנסת המשפחה; המשיבה הודתה, כפי שנכתב בפסק הדין, כי בחנות נערך שיפוץ גדול (פסה"ד עמ' 5, שו' 18) שמומן מכספים שהתקבלו מעסק הצילום; אין מחלוקת כי החנות שימשה כבטוחה לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג (פרוטוקול הדיון לפנינו, עמ' 8 שו' 20). נראה, כי דין חנות זו, אשר הצדדים התייחסו אליה עשרות בשנים כעיסקם המשותף, דומה במהותו לדירת מגורים, אשר אף שאחד מבני הזוג רכש אותה לפני הנישואין, הכירה בה הפסיקה כרכוש משותף לנוכח שנות הנישואין הרבות בהן התגוררו בה בני הזוג, שיפוצה ותשלום הוצאותיה מתוך חשבון בנק משותף (ר' ברע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665). אנו מקבלים אפוא את הערעור בסוגיה זו, וקובעים כי הזכויות בחנות משותפות לשני בני הזוג. באשר לדירות ברח' הרב קוק: מצאנו כי יש לבחון באופן נפרד ושונה כל אחת מהדירות. כך נהג בית משפט קמא, וסבורים אנו כי בדין נהג כך. נקדים ונאמר כי הצדדים ראו את שתי הדירות כשוות ולא הבחינו ביניהן; אף אנו לא נחליט בעבורם איזו מבין השתיים היא הדירה המשותפת. נראה לנו כי המשיבה נהגה באופן שונה בכל אחת מהדירות, אשר נבנו במסגרת עיסקת הקומבינציה על מחצית המגרש שקיבלה המשיבה מהוריה, ועל המחצית השנייה שהתקבלה "ללא תמורה" מאחיה, כשלימים "פדו" המערער והמשיבה במשותף את חלקו של האח במגרש. אנו סבורים כי המשיבה והמערער ראו רק אחת מהדירות, ואותה בלבד, כמשותפת להם. המשיבה הכירה בתרומה שתרם המערער בכך ששילם, עימה יחד, את תמורת מחצית המגרש לאחיה, מתוך כספי הלוואה שנטלו המערער והמשיבה, שאותה פרעו מחשבון הבנק המשותף שלהם. שונה התוצאה באשר לדירה האחרת, בגינה אין כל אינדיקציה שהמשיבה הסכימה להטמיעה ברכוש המשותף לבני הזוג. אמנם, אין חולק כי דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת דירה זו נכנסו לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, אך בכך לא סגי. באשר לתשלום הוצאות השיפוץ ותשלום מס שבח בגין עיסקת הקומבינציה, דעתנו כדעת בית משפט קמא, כי התשלומים הללו מתאימים לשיתוף בדירה אחת בלבד. לסיכום סוף דבר, אנו סבורים שיש לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע כי הצדדים התכוונו לראות את  החנות כנכס משותף לצדדים. באשר לדירות ברח' הרב קוק, מצאנו כי נכונה מסקנת בית משפט קמא, שיש לגלות כוונת שיתוף רק באשר לדירה אחת מתוך שתי הדירות, ובעניין זה אנו דוחים את הערעור. המשיבה תישא באגרת הערעור ובשכ"ט עו"ד של המערער בסך 5,000 ₪. העירבון שהפקיד המערער יוחזר לו. הלכת השיתוףבני זוגהלכות משפטיות