המועד הקובע לשווי מקרקעין הפקעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המועד הקובע לשווי מקרקעין הפקעה: חברת אביבה מסעף פלמחים בע"מ (בכינוס נכסים) (להלן: "התובעת") הינה הבעלים הרשום של חלקה 1 בגוש 3922, ששטחה הינו 10,814 מ"ר (להלן:"החלקה"). בגין הפקעת חלקים מהחלקה הגישה התובעת תביעה זו שעניינה גובה הפיצויים אשר על הנתבעת, מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת"), לשלם לה בגין אותם החלקים בחלקה אשר הופקעו ממנה. הנתבעת הינה חברה ממשלתית הפועלת במישור הלאומי לתכנון, פיתוח, הקמה ותחזוקה של דרכים במדינת ישראל. א. הרקע העובדתי: לגבי החלקה פורסמו שלשה צווי הפקעה. הצו הראשון פורסם ביום 20.8.64 והוא ידוע כצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כביש מס' 13: רעננה - ראשון לציון - אשקלון גבול (עזה)) התשכ"ד-1964 (להלן: "צו הפקעת כביש 42" ). מכוח צו זה הופקעו מהתובעת 2,700 מ"ר מתוך שטח החלקה. הצו השני פורסם ביום 14.5.75 והוא ידוע כצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח (כביש נטעים- פלמחים) (הרחבה) התשל"ה-1975 (להלן: "הצו המוקדם"). צו זה הוצא מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943. מכוח צו זה הופקעו מהתובעת 2,144 מ"ר מתוך שטח החלקה. הצו השלישי פורסם ביום 26.9.00 והוא ידוע כצו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (דרך מספר 431) התש"ס-2000) (להלן: "הצו המאוחר"). צו זה הוצא מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943. מכוח צו זה הופקעו מהתובעת 5,274 מ"ר מתוך שטח החלקה, כאשר 842 מ"ר מתוכם חופפים לשטח שהופקע על פי הצו המוקדם. ביום 14.12.00 פורסמה תוכנית תמ"מ 3 שינוי מ' 6א, על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה. התוכנית דנה בהקמת תוואי משותף לדרך פרברית מהירה מס' 431, למסילת ברזל ולמעבר קווי חשמל ראשיים, והיא חלה גם על חלק מהחלקה. ביום 5.9.02 תפסה הנתבעת חזקה בשטחים שהופקעו על פי שלושת צווי ההפקעה המפורטים לעיל. לאחר חילופי מכתבים בין הצדדים הוסכם ביניהם כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין הפקעת שטח של 5,274 מ"ר מכוח הצו המאוחר לפי חישוב של 282.8 ₪ למ"ר (לא כולל ריבית והצמדה), נכון למועד פרסום ההכרזה על ההפקעה ברשומות על פי צו זה. בנוסף, הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי עבור השטח הנותר, שלא הופקע, אשר שטחו מסתכם בכ- 696 מ"ר, וזאת - לפי חישוב השווי המתייחס לשטח נשוא הצו המאוחר. בסך הכל הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,012,909 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה מיום 26.9.00 ובצירוף ריבית) בגין ההפקעה מכוח הצו המאוחר ועבור השטח שנותר. באשר לשטח של 2,144 מ"ר אשר הופקע מכוח הצו המוקדם, הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 2.19 ₪ לכל השטח הזה. פיצוי זה חושב לפי שווי הקרקע במועד פרסום הצו המוקדם, ולא לפי שוויו במועד פרסום הצו המאוחר אשר התובעת סבורה כי בהתאם לכך יש לחשבו. בנוסף הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 19,683 ₪ כתוספת פיצוי עבור מלוא הקרקע הנותרת, המהווה, לדעת הנתבעת, 10% משווי הקרקע של השטח הנותר המסתכם ב- 696 מ"ר שלא הופקעו. ב. יריעת המחלוקת: הצדדים חלוקים בשאלת אופן חישוב וקביעת סכום הפיצוי המגיע לתובעת עבור השטח שהופקע מכוח הצו המוקדם, קרי לגבי השטח הנ"ל של 2,144 מ"ר. התובעת סבורה שגובה הפיצוי הזה צריך להיקבע לפי שווי המקרקעין האלה במועד פרסום הצו המאוחר, בעוד הנתבעת סבורה כי את שיעור הפיצוי יש לקבוע לפי שווים של המקרקעין האלה במועד פרסום הצו המוקדם. ג. עיקר טענות התובעת: התובעת טוענת כי היא זכאית לקבל מהנתבעת פיצוי גבוה יותר מהפיצוי אשר שולם לה על ידי הנתבעת בגין ההפקעה של 2,144 מ"ר נשוא הצו המוקדם. לשיטתה של התובעת נפלה טעות באופן חישוב סכום הפיצוי. לטענתה, לא היה צריך לחשב את גובה הפיצוי לפי שווי המקרקעין ביום פרסום הצו המוקדם כפי שחושב ע"י הנתבעת, אלא לפי שווי המקרקעין במועד פרסום הצו המאוחר, קרי, לפי שווים ביום 26.9.00. לפיכך, טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי שחושב באופן זהה לפיצוי עליו הוסכם בין הצדדים לגבי ההפקעה של 5,274 מ"ר מכוחו של הצו המאוחר. לטענת התובעת המועד הקובע הנכון לצורך חישוב פיצויי ההפקעה האלה הינו מועד פרסום הצו המאוחר הואיל ורק במועד פרסום הצו המאוחר קמה לתובעת הזכות לקבלת פיצויי הפקעה. טיעונה זה של התובעת מבוסס על כך שלפי סעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל, הגנה ופיתוח (1943) ) (להלן: "פקודת הדרכים") בעל מקרקעין איננו זכאי לפיצוי בגין הפקעה של חלק מחלקת מקרקעין הנמצאת בבעלותו כאשר השטח המופקע קטן מ-25% מכלל שטח החלקה. לפיכך, רק לאחר מועד פרסומו של הצו המאוחר, כאשר השיעור המצטבר של כלל השטחים אשר הופקעו מהתובעת מכוחם של הצו המוקדם ושל הצו המאוחר גם יחד עלה על 25% מכלל שטח החלקה - קמה זכאותה של התובעת לקבלת פיצויי הפקעה. לטענת התובעת, פקודת הדרכים אינה מסדירה את המצב בו עוסקת תביעתה. שכן, לדידה, מדובר במקרה ייחודי בו הזכות לקבלת פיצויי הפקעה קמה רק בעת ההפקעה הנוספת על פי הצו המאוחר. לגירסת התובעת, מטרת הפיצויים הינה העמדת הנפקע במצב כספי הזהה למצבו אלמלא ההפקעה. לפיכך, יש לפצותו בסכום שיאפשר לו לרכוש זכות או טובת הנאה דומה לזו שהופקעה ממנו, ובדומה לעסקה שבה הצדדים פעלו מרצון. התובעת סבורה כי במידה וסכום הפיצוי יחושב לפי שווי הקרקע במועד בו ניתן הצו המוקדם, כפי שסבורה הנתבעת, הרי שתישלל ממנה האפשרות לרכוש קרקע חלופית בשווי הקרקע שהופקעה. לטענת התובעת, חישוב של גובה פיצויי ההפקעה לפי שווי הקרקע ביום פרסום הצו המוקדם עומד בסתירה לעקרונות החוקתיים הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעיקר - מהווה פגיעה מהותית בזכות הקניינית של התובעת. מדובר בפגיעה מהותית ובלתי מידתית בתובעת הואיל והפיצוי לא יעמידה במצב בו היא הייתה צריכה להימצא בו במידה ולא הייתה נפגעת מביצוע ההפקעה ע"י הרשות. לכן, גורסת התובעת, כי על מנת שהפגיעה בקניינה תהיינה מצומצמת ומידתית - מן הראוי לפסוק לה פיצויי הפקעה בשיעור הולם אשר יחושב באופן המוצע על ידה, דהיינו - על פי שווים של המקרקעין במועד פרסומו של הצו המאוחר. לטענת התובעת, הנתבעת מנסה לצמצם את חבותה כלפיה. לטענתה, הנתבעת עושה כן על ידי כך שבתחילה היא הפקיעה ממנה שטח בשיעור נמוך מ-25% מכלל שטח החלקה, ולכן לא נדרשה לשלם לה בגינו פיצוי כלשהו , אך למרות ההפקעה, הנתבעת לא עשתה שימוש בחלק זה של החלקה, אשר הופקע ממנה מכוח הצו המוקדם, במשך כ-25 שנה. רק לאחר מכן, כאשר הנתבעת החליטה להפקיע חלק נוסף משטח החלקה, התגבשה החובה לשלם לתובעת פיצויי הפקעה כאשר המועד הקובע לצורך זה הוא מועד פרסום הצו המאוחר. אולם, למרות שזכותה של התובעת לקבלת הפיצוי קמה רק לאחר פרסומו של הצו המאוחר, עדיין מנסה הנתבעת שלא כדין, להקטין את סכום הפיצוי, ולטענתה יש לחשבו לפי השווי של הקרקע במועד פרסום הצו המוקדם, דהיינו - במועד שבו התובעת כלל לא הייתה זכאית לקבלת פיצויי הפקעה. לטענת התובעת ההפקעה מכוח הצו המוקדם לא התממשה, ולא יכולה הייתה להתממש, עד למועד פרסום ההפקעה נשוא הצו המאוחר. הנתבעת תפסה חזקה בשטחים שהופקעו רק בשנת 2002, וזאת מכוחם של שני צווי ההפקעה גם יחד. התובעת נסמכת על פסיקת בתי המשפט וטוענת כי כאשר התרחשו מספר אירועים הפוגעים ברכושה, כמו למשל פרסום של מספר צווי הפקעה המתייחסים לאותה חלקת מקרקעין או חלק ממנה, אזי כבר נקבע כי את פיצויי ההפקעה יש לחשב לפי שווים של המקרקעין במועד ההפקעה המאוחר. אמנם, במקרה הנדון, השטח המופקע מכוחו של הצו המוקדם אינו חופף כמעט לשטח שהופקע מכוחו של הצו המאוחר, אך בכל זאת קיימת חפיפה מסוימת בין השטחים, וכאשר שתי ההפקעות נועדו למטרה זהה, הן קשורות זו בזו, ומומשו באותו המועד - יש לפצותה לפי שווי המקרקעין במועד פרסומו של הצו המאוחר. לדברי התובעת, יכלה הנתבעת לממש את מטרות ההפקעה רק לאחר מועד פרסומו של הצו המאוחר, ולאחר פרסום התוכנית המשנה את יעוד המקרקעין. התובעת מדגישה כי במועד ההפקעה מכוח הצו המוקדם טרם אושרה ופורסמה תוכנית מתאר בנוגע לחלקה. התוכנית הקימה תוואי משותף לדרך פרברית מהירה מס' 431, למסילת ברזל ולמעבר קווי חשמל ראשיים. לטענת התובעת - הנתבעת לא נהגה בהגינות ופעלה בניגוד לחובת תום הלב המוטלת עליה כגוף ציבורי, וזאת - משום שהיה עליה לאשר קודם כל את התוכנית, ורק לאחר מכן לפעול לפרסום צווי ההפקעה. התובעת סבורה כי במידה והרשות הייתה פועלת בדרך המלך ומאשרת את התוכנית טרם פרסום צווי ההפקעה, לא הייתה יכולה להיות מחלוקת בדבר זכותה של התובעת לפיצויים בערך עדכני ולא על פי ערך היסטורי ולא רלבנטי. קיימת יחידת שטח חופפת אשר הופקעה מכוחן של שתי ההפקעות נשוא הצו המוקדם והצו המאוחר גם יחד. לשיטתה של התובעת, מבלי לגרוע ביתר טענותיה המפורטות לעיל, אין מחלוקת כי ביחס לשטח החופף זכאית התובעת לפיצוי לפי שווי הקרקע במועד פרסומו של הצו המאוחר. התובעת סבורה כי הנתבעת טעתה בכך שהעלתה בכתב סיכומיה לראשונה טענה לפיה התובעת הייתה זכאית לפיצוי כבר בעת פרסום הצו המוקדם, וזאת - לנוכח העובדה שלפרסום הצו המוקדם קדמה ההפקעה נשוא צו הפקעת כביש 42. שכן לגירסת הנתבעת, בעקבות שתי ההפקעות האלה, הופקעו לתובעת, עוד בשנת 1975, למעלה מ-25% משטחה הכולל של החלקה באופן שזיכה אותה כבר אז בזכות לקבלת פיצויי ההפקעה. לשיטתה של התובעת, כמפורט בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה, מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן מדובר בטענה חדשה ומפתיעה אשר הועלתה על ידי הנתבעת רק בשלב הסיכומים, ואין להתיר לנתבעת להעלותה בשלב כה מאוחר זה. התובעת מוסיפה וטוענת כי הפקעת כביש 42 איננה רלוונטית לתביעה הנוכחית. לדבריה, לגבי הפקעה זו נחתם הסדר שבו התובעת הסכימה להקנות למדינת ישראל בעלות וחזקה בשטח של 2,484 מ"ר מתוך שטח החלקה, תוך הסכמה על כך שזכויות התובעת בחלקה תשמרנה במסגרת תוכנית בניין עיר כאשר תתוכנן באזור הנמצא ממערב לכביש 42 ועד כביש 4. לטענתה, הפיצוי במסגרת ההסדר הספציפי הזה הופרד מפיצויי ההפקעה המגיעים לתובעת בגין שתי ההפקעות נשוא הצו המוקדם והצו המאוחר. ראוי לציין כי מטעמי יעילות, ועל מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר, החליטה התובעת שלא לצרף חוות דעת שמאי, והסתפקה בהערכת השווי שנקבעה בהצעת הפיצויים מטעם הנתבעת. לפיכך, על פי גירסת התובעת, יש לאמץ את השווי של המקרקעין כפי שנקבע על ידי הנתבעת לגבי ההפקעה נשוא הצו המאוחר גם לגבי הקרקע שהופקעה מהתובעת מכוחו של הצו המוקדם. ד. עיקר טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת כי את שיעור הפיצוי בגין ההפקעה נשוא הצו המוקדם יש לקבוע לפי שווים של המקרקעין המופקעים במועד שבו הוחל צו ההפקעה הזה על המקרקעין. כלומר - המועד הקובע לעניין זה הוא מועד פרסומו של הצו המוקדם. לדידה, בהתאם לסעיף 9 לפקודת הדרכים המועד הקובע הינו המועד בו יכלה הרשות לתפוס את החזקה בקרקע לפי הוראות פקודה זו. לפיכך, המועד הקובע לחישוב גובה הפיצוי במקרה הנדון הינו ביום 14.5.75, דהיינו - המועד בו פורסם הצו המוקדם. לשיטתה של הנתבעת לא ניתן להסתמך על שווי המקרקעין במועד פרסומו של הצו המאוחר הואיל וצו הפקעה זה אינו חל על השטח נשוא התביעה. הנתבעת מבחינה בטענותיה בין שטחים השונים זה מזה אשר הופקעו ממנה בהפקעות השונות (להלן: "השטח שאינו חופף") לבין שטח חופף אשר הופקע הן במסגרת ההפקעה נשוא הצו המוקדם והן במסגרת ההפקעה נשוא הצו המאוחר (להלן:"השטח החופף"). באשר לשטח שאינו חופף: הנתבעת סבורה כי טענת התובעת לפיה יש לחשב את גובה הפיצוי לפי מועד פרסום הצו המאוחר שגויה מאחר ומועד פרסומו של צו ההפקעה איננו המועד אשר מקים את הזכות לפיצויים. לטענתה, המועד המקים את הזכות לקבלת פיצויי הפקעה הוא המועד שבו לרשות הוקנתה הזכות לתפוס חזקה במקרקעין המופקעים. מסיבה זו, הצו המאוחר לא היה הצו הרלוונטי אשר הקנה לנתבעת את הסמכות לתפוס חזקה בשטח שאינו חופף אשר הופקע מכוחו של הצו המוקדם הואיל והצו המאוחר אינו חל על שטח זה. הפקעת המקרקעין המתייחסת לשטח שאינו חופף נבעה מכוחו של הצו המוקדם בלבד, ללא שום קשר לפרסומו של הצו המאוחר. סיבה נוספת לכך שהמועד הקובע לחישוב סכום הפיצוי בגין המקרקעין נשוא ההפקעה משנת 1975 הינו מועד פרסום הצו המוקדם נובעת מכך שמחלקתה של התובעת הופקעו 2,700 מ"ר המהווים 24.96% לפי צו הפקעת כביש 42, ולכן כאשר הופקעו בשנת 1975 שטחים נוספים, היינו 2,144 מ"ר נוספים משטח החלקה, נחצה כבר אז ב-1975, המחסום אשר מנע מהתובעת לקבל פיצויי הפקעה כל עוד לא הופקעו ממנה 25% מהשטח הכולל של החלקה. משכך, בנסיבות אלה, קמה לתובעת הזכות לתבוע פיצויים בגין הפקעת חלק מהחלקה מכוחו של הצו המוקדם כבר במועד פרסומו של הצו המוקדם. בנוסף, טוענת הנתבעת כי הזכות של התובעת לתבוע פיצויי הפקעה קמה עם תפיסת החזקה בשנת 2002 בלי שום קשר למועד פרסומו של הצו המאוחר. באשר לשטח החופף: הנתבעת טוענת כי הצו המוקדם והצו המאוחר הינם שני צווים החלים לגבי שני תוואי דרכים שונים שנפגשו ויצרו מחלף, וכי אכן מדובר בשני צווי הפקעה שחלו על אותה דרך או על אותו מחלף. העובדה שקיימת חפיפה קלה בין שני הצווים אין בה כדי להוביל לכדי מסקנה כי הצו הראשון בוטל. לכן, כל זמן שהצו המוקדם לא בוטל, הנתבעת הייתה זכאית לתפוס בכל עת, מאז מועד פרסומו, את החזקה בכל שטח קרקע הנכלל בחלקה אשר הופקע מכוחו. לטענת הנתבעת, שיקולי מדיניות וודאות משפטית מחייבים שפסיקת בית המשפט תהיה אחידה. בדרך כלל, במקרים דומים למקרה הנוכחי מבקשים הנפקעים כי גובה הפיצוי המגיע להם יקבע בהתאם למועד בו פורסם צו ההפקעה הראשון הואיל ועל שטח מופקע כזה חלה תוכנית מתאר שפגעה בערך המקרקעין שהופקעו מהם. אולם, במקרה הנדון, מצב הדברים שונה הואיל ובמקרה הנוכחי טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי גבוה יותר לפי מועד פרסומו של הצו המאוחר. לגירסת הנתבעת, תביעתה זו של התובעת איננה מתיישבת עם הפסיקה המקובלת. לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה את שווי המקרקעין עליהם חל הצו המוקדם. הנתבעת סבורה כי התובעת אף לא הוכיחה מה שווי המקרקעין האלה במועד פרסומו של הצו המאוחר, והיא בחרה שלא להגיש כראייה במסגרת הדיון בתובענה חוות דעת של שמאי מקרקעין מטעמה. לחילופין, לגבי שטח החלקה שהופקע מכוח הצו המוקדם, לצורך סלילת כביש נטעים-פלמחים, טוענת הנתבעת כי במידה ויקבע כי המועד הקובע הינו לפי מועד פרסומו של הצו המאוחר, קרי בשנת 2000, כי אז יש לקבוע ששווי המקרקעין יהיה לפי שווי הקרקע נשוא הצו המוקדם. טיעון זה מבוסס על ההנחה לפיה לצו ההפקעה המוקדם קיימת השפעה על שווי המקרקעין. לטענתה, שווים של המקרקעין אשר נכללים במסגרת צו הפקעה שפורסם כדין נמוך בהרבה משווים של מקרקעין אלה אלמלא נכללו בין המקרקעין נשוא צו ההפקעה. ה. דיון והכרעה: (1) הזכות לפיצויים בגין הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומטרתה: הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות במקרקעין המתבצעת על ידי רשות מוסמכת. ככלל, בעל זכות או טובת הנאה במקרקעין אשר נפגע מההפקעה יהיה זכאי לפיצויים ( ר' למשל א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, כרך ראשון, בעמ' 269 (2008) (להלן: "קמר"), ע"א 2274/06 עיריית חולון נ' זימק (לא פורסם 15.1.09 ( להלן: "עיריית חולון")). הפקעת המקרקעין פוגעת קשות בזכות הקניין, זכות שזכתה למעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם, אין מנוס מלהפקיע מקרקעין כאשר קיים צורך בהפקעה כזו לצרכים ציבוריים שונים ( ר' למשל ע"א 2274/06 עיריית חולון ). על מנת שינתן תוקף משפטי להפקעה הפוגעת בזכות הקניין עליה לעמוד במבחן המידתיות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכדי שניתן יהיה להכשיר את ההפקעה ולהפכה למידתית - מן הראוי לשלם פיצויים מתאימים לבעלי הקרקע המופקעת ( א' נמדר, הפקעת מקרקעין - עקרונות, הליכים ופיצויים (2005), בעמ' 136 (להלן: "נמדר"). ככלל, אך בכפוף לסייגים שונים שאין זה המקום לפרטם - מטרת תשלום פיצויי ההפקעה הינה העמדת בעל הזכות או טובת ההנאה במקרקעין שהופקעו, במצב הכספי שבו היה נמצא אלמלא הייתה מתבצעת ההפקעה. בעל הזכות יהא זכאי לפיצוי לפי שווי המקרקעין שהופקעו ממנו, ואין חשיבות אם רכש את המקרקעין במחיר זול או גבוה מסכום הפיצוי המשולם לו על ידי הרשות המפקיעה ( ר' למשל קמר כרך שני, בעמ' 479 - 480). תשלום הפיצוי בגין ההפקעה נועד לרפא את הפגיעה שנגרמה לבעל הזכות במקרקעין כתוצאה מההפקעה, אך יחד עם זאת ברור כי הפיצוי לא נועד להעמיד את הנפקע במצב טוב יותר. לכן, בעל הזכות שנפגע מההפקעה לא יהא זכאי לקבל פיצוי בשיעור גבוה יותר משווי המקרקעין שהופקעו ממנו. פסיקתו של פיצוי גבוה ישפר את מצב הנפקע. במקרה כזה, תסוכלנה אף דרישת ומטרת החוק בדבר מתן פיצויי הפקעה בשיעור המשקף את השווי של מקרקעין בעסקה הנעשית בין מוכר מרצון לקונה מרצון ( ר' ע"א 3781/07 אליהו אליהו נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה (לא פורסם 31.5.09) (להלן: "עניין אליהו")). (2) המועד לקביעת גובה הפיצוי והזכאות לקבלתו: קיימת אבחנה בין מועד הזכאות לקבלת פיצויי ההפקעה, דהיינו - בין המועד שהחל ממנו יהיה הנפקע זכאי לדרוש פיצוי מהרשות הואיל והתקיימו התנאים המקימים את זכאותו לקבלת הפיצוי, לבין מועד קביעת שומת הפיצוי, קרי, לבין המועד שבו יש להעריך את שווי הקרקע אשר לפיו יפסק גובה הפיצוי. המדובר בשני מועדים מהותיים, אך אין לקבוע כי קיימת בהכרח חפיפה ביניהם, ולעיתים הם שונים זה מזה ( ר' למשל קמר, כרך ראשון, בעמ' 432). במקרה הנוכחי, התובעת סבורה כי יש לקבוע את מועד שומת הפיצוי לפי המועד שבו קמה זכאותה לקבלת פיצויי הפקעה, דהיינו - במועד ההפקעה השנייה, נשוא הצו המאוחר, הואיל ורק אז הופקעו ממנה למעלה מ-25% משטחה הכולל של החלקה. אכן, ההפקעה השנייה נשוא הצו המאוחר מהווה תנאי סף הכרחי ליצירת זכאותה של התובעת לקבלת פיצויי הפקעה בגין המקרקעין נשוא הצו המוקדם שכן רק במועד זה נחצה הרף של הפקעת 25% משטחה הכולל של החלקה. אולם במקרה שלפני אני סבור כי יהיה זה נכון לקבוע שקיימת אבחנה בין המועד המקנה לנפקע את הזכות לקבלת פיצוי בגין ההפקעה לבין המועד אשר בו ישומו המקרקעין המופקעים ואשר לפי שווים במועד זה יקבע שיעור הפיצוי המגיע לנפקע. אני סבור כי גם טענתה של הנתבעת בדבר זכאותה של התובעת לפיצויי הפקעה כבר במועד פרסומו של צו ההפקעה המוקדם משנת 1975 מאחר שכבר אז הופקעו משטחה, כולל השטח שהופקע מכוחו של צו הפקעת כביש 42, למעלה מ25% משטחה הכולל של החלקה -איננה רלוונטית לעניין קביעת מועד שומת פיצויי ההפקעה. כפי שיוסבר להלן, אין קשר בין מועד הזכאות לפיצויים, בין אם מועד זה התקיים בשנת 1975, דהיינו - אם ארע במועד פרסומו של צו ההפקעה המוקדם, ובין אם התרחש בשנת 2000, דהיינו - במועד פרסומו של צו ההפקעה המאוחר, לבין קביעתו של המועד הקובע לצורך חישוב גובה הפיצוי שישולם על ידי הנתבעת בגין המקרקעין שהופקעו. מועד קביעת גובה הפיצוי, דהיינו - המועד לפיו יחושב גובה הפיצוי, נקבע בסעיף 9 לפקודת הדרכים. וזו לשונו - "סעיף 9: הערכת פיצויים בבוא בית המשפט להעריך את סכום הפיצויים שיש לפסוק לכל בעל קרקע בהתאם לסעיף 8, ינהג לפי התקנות דלקמן: בית משפט לא יביא בחשבון את העובדה שהקרקע נרכשה בכפיה; בהתחשב עם המותנה לקמן יקובל כשויה של הקרקע אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י המוכר מרצונו הטוב: בתנאי שבבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה - יעריכם לפי השווי שימצאנו בית המשפט כשויה של הקרקע על הבסיס הנ"ל בתאריך בו נתפסה על ידי הרשות, כשתפיסה זו חלה לפני תחילת תקפה של פקודה זו, ואילו בכל מקרה אחר - בתאריך שבו יכולה רשות לתפוס אותה עפ"י הוראות פקודה זו, בלי לשים לב אל כל ההשבחות או עבודות שנעשו בקרקע לאחר כל תאריך כזה ע"י רשות או ע"י הבעלים או ע"י כל אדם אחר ; וכן ... " ( ההדגשות אינן במקור - ב.א.). אכן, בהתאם לאמור בסעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים, וכפועל יוצא מכך, בבוא בית המשפט לקבוע את גובה הפיצוי הוא יעריך את הפיצוי לפי שווי המקרקעין במועד שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה בהם. לנוכח לשון החוק, ובהתחשב בפרשנותו התכליתית, אני סבור כי אין חשיבות לשאלה האם הרשות השתמשה בזכותה לתפוס מיד את ההחזקה בחלקה שהופקעה על ידה אם לאו, אלא השאלה הרלוונטית היא לגבי היכולת בכוח של הרשות לתפוס את החזקה במקרקעין שהופקעו. גם הסכמת בעל הזכויות או אי הסכמתו לא משנה לעניין זה (ר' למשל קמר, כרך שני, בעמ' 494 - 495). למקרא האמור בסעיף 4(1) לפקודת הדרכים אשר מסמיך את הרשות לתפוס חזקה במקרקעין שהופקעו באופן מיידי עם מתן צו ההפקעה ניתן לקבוע כי המועד הקובע לצורך מתן מענה לשאלה מתי קמה היכולת בכוח של הרשות לתפוס חזקה במקרקעין שהופקעו, הוא מועד פרסום צו ההפקעה ( ר' למשל ע"א 721/84 משען נ' מדינת ישראל, פד"י מא (1) 748 (1987), ה"פ (ת"א) 741-06-10 נאטור נ' מדינת ישראל (לא פורסם 20.01.10) והפסיקה המצוטטת שם). צו ההפקעה הוא המזכה את הרשות לרכוש חזקה מיידית בקרקע המופקעת, וזאת - גם אם הרשות לא השתמשה בפועל בזכותה זו לתפוס מיד חזקה בקרקע שהופקעה ( ר' למשל ג' ויתקון, דיני מקרקעי ישראל, כרך ראשון, מהדורה רביעית (2009), בעמ' 504). בעניין 'אליהו', דובר בהפקעת שטח לפי פקודת הקרקעות ( רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"). פקודה זו קובעת בסעיף 12(ב) כי שווי הקרקע אשר לפיו יש לפצות עקב ההפקעה יהא שוויה של הקרקע ביום פרסום צו ההפקעה. באותו מקרה ביקש המערער לשום את גובה הפיצוי שלא לפי מועד הפרסום כקבוע בפקודת הקרקעות אלא לפי מועד הפקעה של חלקה סמוכה אשר נעשה כ- 10 שנים לאחר פרסום דבר ההפקעה של מקרקעי המערער. טענת המערער נבחנה ונקבע כי השומה תיערך לפי יום הפרסום ברשומות של צו ההפקעה כפי שנקבע בפקודת הקרקעות הואיל ושומה זו תואמת את הוראות הדין בנוגע למועד הקובע ( פסקאות 28 - 29 לפס"ד). בע"א 10873/06 בכר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (לא פורסם 22.2.10)), הופקע מהמערער נכס שהוחזק על ידו כדייר מוגן. באותו מקרה טען המערער שבעת קביעת גובה פיצויי ההפקעה יש לפסוק לזכותו סכום כסף אשר יאפשר לו לרכוש בעלות בנכס דומה. לאחר שהטענה נבחנה נקבע כי אמנם פיצויי ההפקעה באים להעמיד את בעל הזכות במקרקעין באותו מצב כספי שהיה עומד בו אלמלא ההפקעה, אך יחד עם זאת - עיקרון השבת המצב לקדמותו בקביעת שיעור הפיצוי ההולם אמור להעניק לנפקע את שוויו של הנכס אשר הופקע ממנו ולא את שווי הנכס החלופי. באשר לסוגיה הנדרשת בתובענה שלפני, ראוי להדגיש כי בפס"ד זה נקבע כי לגבי המקרים שנדרשת בהם אומדנה של גובה הפיצוי ההולם, יש לקבוע את שווין של הזכויות שהופקעו לפי שווין במועד ההפקעה, שהוא בעיקרו צופה פני עבר. תימוכין לפסיקה המובאת לעיל ניתן למצוא גם מעיון בחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) התש"ע-2010 ( להלן: "החוק לתיקון"). במסגרת החוק לתיקון, כמפורט בסעיף 22 בו, בוטלה פקודת הדרכים. בהתאם לסעיף 27 של חוק התיקון. תחולתו של חוק זה הינה פרוספקטיבית, והיא אינה חלה לגבי ההפקעות נשוא התובענה שלפני. יחד עם זאת, ניתן להבחין בכך שבעקבות שינוי החקיקה הזה, גם לפי סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות שתוקנה, המועד הקובע לפיו יוערך הפיצוי - יהיה היום בו פרסם שר האוצר ברשומות הודעה לפיה בכוונתו לרכוש את הקרקע. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי המועד הקובע לקביעת השווי של המקרקעין שהופקעו לצורך קביעת גובה הפיצוי בגין הפקעתם - הוא יום פרסומו של הצו המכריז על ההפקעה של אותם מקרקעין. (3) שינוי המועד הקובע כאשר בוצעו מספר הפקעות באותה חלקה על אף המסקנה אליה הגעתי אני סבור כי עדיין ראוי לבחון את השאלה האם כאשר בוצעו מספר הפקעות באותה חלקה, על ידי רשות מסוימת או על ידי מספר רשויות, מכוחם של דברי חקיקה שונים, האם במקרה כזה יחול שינוי במועד הקובע לצורך שומת הפיצויים, היינו, האם המועד הקובע לצורך קביעת שוויה של הקרקע המופקעת יהיה מועד פרסומו של צו ההפקעה הראשונה או שמא יקבע המועד לפי מועד פרסומו של הצו המכריז על ההפקעה השנייה. פרופ' נמדר בספרו סבור שיש לבחון כל מקרה לגופו, תוך מתן משמעויות לצווים השונים על מנת להתחקות אחר כוונת המחוקק, ולבחון האם כוונתו של המחוקק הייתה לבטל צו קודם או שמא התכוונן המחוקק להוסיף או לגרוע מהצו הקודם ( ר' נמדר, בעמ' 296) בע"א 17/74 טירת מיכל ואברהם בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י כט (1) 331 (1974) (להלן: "עניין טירת מיכל") היה מדובר בשתי הפקעות שנעשו באותה חלקה בשני מועדים שונים. על המדוכה עמדה השאלה האם הצו השני שהפקיע חלק גדול יותר מהחלקה וכלל את השטח שהופקע מכוחו של הצו הראשון ביטל מכללא את הצו הראשון. באותו מקרה נקבע כי הצו השני שכלל שטח גדול יותר מזה הכלול בצו הראשון אכן ביטל מכללא את הצו הראשון. בית המשפט בדק מה הייתה כוונתו של שר העבודה שהוציא את הצווים והגיע לכלל מסקנה שהשר התכוון להחליף את הצו השני בצו הראשון. מטעמים אלה בית המשפט העליון פסק שהמועד הקובע לשומת הפיצויים יעשה לפי מועד פרסום הצו השני, וזאת לנוכח העובדה שהוא ביטל מכללא את הצו הראשון. אני סבור כי פני הדברים שונים שעה שבוחנים את עובדות המקרה הנוכחי. המדובר בשתי הפקעות שונות שבוצעו במועדים שונים כאשר בכל אחת מהן מטרת ההפקעה התייחסה לכביש נפרד. אמנם שטח מסוים הופקע פעמיים מכוחם של צווי ההפקעה השונים והוא אותו שטח חופף שכבר נזכר לעיל. אך שטחו של השטח החופף קטן באופן יחסי לכלל שטח החלקה שהופקע מהתובעת והוא נובע מקיומו של מחלף המחבר את שני הכבישים. בנסיבות כאלה ניתן לקבוע כי במקרה הנוכחי צו ההפקעה המאוחר לא נועד לבטל את תוקפו של צו ההפקעה המוקדם. משכך, שני צווי ההפקעה תקפים זה, לצדו של זה ואין מקום להחיל על המקרה הנוכחי את התוצאה הנובעת מסיבות שונות אשר נקבעה בפסק הדין בעניין 'טירת מיכל'. בהמשך לאמור לעיל אני סבור כי גם הסיטואציה שנידונה בע"א 114/70 מדינת ישראל נ' קיסין, פד"י כד (2) 531 (1970) ( להלן: "עניין קיסין") שונה מזו הנידונה במקרה הנוכחי. בעניין 'קיסין' בוצעו שתי הפקעות המתייחסות לשטח שיועד לאותו כביש, כאשר להפקעה הנוספת, המאוחרת יותר, התווסף שטח קטן שלא חפף לשטח נשוא ההפקעה שקדמה לה. התעוררה השאלה האם צו ההפקעה הראשון בוטל מכללא בעקבות הוצאת צו ההפקעה השני. נקבע כי צו ההפקעה הראשון אכן בוטל מכללא, וזאת בשל העובדה שכוונת השר לא הייתה להרחיב את הצו המוקדם אלא להחליפו בצו החדש. בית המשפט הגיע למסקנה זו לנוכח העובדה שבצווים אחרים שהוצאו לאחר ההפקעה הראשונה, על פי אותה פקודה, לגבי מקרקעים אחרים, נרשם במפורש בצווים המאוחרים יותר שהם צווי תיקון של הצווים המוקדמים מבחינה כרונולוגית, ואילו לגבי הצו נשוא הדיון בעניין 'קיסין' לא נרשם שמדובר בתיקונו אלא פורסם צו חדש שביטל לחלוטין את קודמו. מקרה נוסף נידון בע"א 736/74 חברת משכוכית בע"מ נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פד"י כט(2) 385 (1975) ( להלן: "עניין משכוכית"). בפסק דין זה, בדומה לפסק הדין שניתן בעניין 'קיסין', בוצעו שתי הפקעות לצורך סלילת אותו הכביש, ובהפקעה הנוספת, המאוחרת, התווסף שטח קטן שלא חפף להפקעה הקודמת בזמן. בפסק הדין נקבע כי צו ההפקעה הראשון לא בוטל מכללא. במקרה זה בית משפט ביסס קביעתו על העובדה שעם פרסום צו ההפקעה הראשון כבר נתפסה החזקה בשטח שהופקע, והחלו מיד בביצוע עבודות בשטח נשוא ההפקעה. במקרה אחר, בע"א 4809/91 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' קהתי, פד"י מח(2) 190 (1994), התעוררה השאלה בהתייחס לתביעה לקבלת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. כב' השופט גולדברג, בדעת הרוב, מתייחס לסוגית הפקעה שנייה של שטח שבוצעה בו הפקעה קודמת, ומציין כי עולה מסקירת פסקי הדין השונים בעניין 'טירת מיכל', בעניין 'קיסין' ועניין 'משכוכית' כי יש בכוחו של אירוע נורמטיבי פוגעני מאוחר לבטל אירוע נורמטיבי פוגעני שקדם לו לגבי אותם מקרקעין. יחד עם זאת, בית המשפט הדגיש כי מצב זה יחול כאשר מדובר באותם מקרקעין נשוא שני האירועים הפוגעניים. ישום ההלכות שנקבעו בפסקי הדין המובאים לעיל על נסיבות המקרה הנוכחי מצביע על השוני העובדתי שבין פסקי הדין המצוטטים לעיל לבין המקרה הנוכחי. במקרה הנוכחי לא נתפסה חזקה בקרקע המופקעת עם פרסומו של צו ההפקעה הראשון. אולם, בשונה מפסק הדין בעניין 'משכוכית' ובעניין 'קיסין', אשר נידון בהם שטח המיועד להפקעה אשר היה כמעט זהה לחלוטין על פי שני צווי ההפקעה שהוצאו, ולכן גרם הדבר לצורך בבחינת השאלה האם הצו השני ביטל מכללא את הצו הראשון, הרי שבמקרה הנוכחי מדובר בשני שטחים שונים שהופקעו לגבי שטחים אלה. ניתן לאמר כי הם נפרדים זה מזה כמעט באופן מלא, וכי רק שטח קטן יחסית מחבר ביניהם. בנסיבות כאלה אין צורך באינדקציה של תפיסת החזקה כפי שהייתה בעניין 'משכוכית', לצורך ביסוס הקביעה שהצו השני איננו מבטל את הצו הראשון, וניתן לקבוע כי מדובר בשתי הפקעות שונות, המתייחסות לשטחים המיועדים לסלילת שני כבישים נפרדים, כאשר כל אחד מהם הופקע מכוחו של צו הפקעה אחר הממשיך לעמוד בתוקפו ומיועד לתכלית חקיקתית אחרת. המסקנה המתבקשת איפוא הינה כי מדובר בשני צווי הפקעה הנפרדים זה מזה, וכי לא ניתן ללמוד על כוונה מפורשת או מכללא לבטל את הצו המוקדם עם פרסומו של הצו המאוחר. ו. סיכום ומסקנות: לאור הנימוקים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה שלפני, על אף שהרשות לא תפסה חזקה בסמוך לפרסומו של הצו המוקדם, ותפיסת החזקה בשטח שהופקע מכוחו של הצו המוקדם נעשתה רק ב-2002, ניתן לקבוע כי ההפקעה השנייה לא ביטלה את ההפקעה הראשונה. שתי ההפקעות גם יחד אושרו במסגרת תוכנית שנועדה לאפשר סלילתם של שני כבישים נפרדים. האחד - כביש 4311, והשני - כביש 431. רוב השטח נשוא ההפקעה הראשונה נותר על כנו בדיוק כפי שהופקע על פי הצו המוקדם, ללא קשר להפקעה הנוספת. מרבית שטחי ההפקעות השונות לא חפפו זה לזה. באשר לשטח החופף הרי שמדובר בשטח קטן יחסית בגודלו של 842 מ"ר, שנוצר רק בשל העובדה ששני שטחי הכבישים שהופקעו בנפרד הצטלבו בנקודה מסוימת, ולכן שטח זה הופיע בשתי ההפקעות. בהתחשב בעובדה שמרבית השטח נשוא ההפקעה הראשונה אינו חופף לשטח נשוא ההפקעה השנייה ניתן ללמוד על היעדר כוונה לבטל את ההפקעה הראשונה נשוא הצו המוקדם על ידי פרסום הצו המאוחר המתייחס להפקעה השנייה. בנסיבות כאלה ניתן לקבוע כי השטח החופף היה מופקע בכל מקרה לצורך סלילת הכביש הנפרד עוד מכוחו של הצו המוקדם שפורסם בשנת 1975. כפועל יוצא מכך, ניתן לקבוע כי המועד הקובע לצורך קביעת שוויו של השטח החופף שהופקע הוא מועד פרסומו של הצו המוקדם, דהיינו - יום 14.5.75, וכי כל עוד לא בוטל הצו המוקדם - הייתה הנתבעת זכאית לתפוס חזקה על פיו בכל עת. באשר לשטח נשוא צו ההפקעה המוקדם שאינו חופף לשטח שהופקע מכוחו של צו ההפקעה המאוחר - הרי שלגבי שטח זה לא חל כלל הצו המאוחר, ואת קביעת השווי של המקרקעין שהופקעו מכוחו של הצו המוקדם יש לקבוע על פי המועד בו פורסם הצו המוקדם. בהתחשב בניתוח הדברים והמסקנות אליהן הגעתי אני קובע כי יש לדחות את התובענה שלפני. התוצאה היא שהמועד הקובע לצורך קביעת סכום הפיצויים בגין ההפקעה מכוח הצו המוקדם הוא מועד פרסומו, דהיינו - לפי שווים של המקרקעין שהופקעו מכוחו של הצו המוקדם ביום 14.5.1975. באשר לנושא הפרשי הצמדה וריבית, כעולה מסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 23 לכתב ההגנה, ניתן להבין כי לגבי פיצויי ההפקעה מכוח הצו המוקדם, אין מחלוקת כי אלה שולמו על ידי הנתבעת בתוספת ריבית והצמדה כדין. בנסיבות אלה, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין.קרקעותמקרקעיןהפקעה