בג"צ דחה את העתירה בשל העדר ניקיון כפיים של העותר. בעתירתו נמנע העותר מלהציג פרטים מהותיים שהיה בהם כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העדר ניקיון כפיים: השופטת ע' ארבל: עניינה של העתירה שלפנינו בצו המורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה) לחתום עם העותר על הסדר פשרה כולל בקשר עם ארבע חלקות קרקע בנגב (להלן: החלקות), באופן שיזכה את העותר בפיצוי בקרקע בסך של 20% מכל שטח תביעותיו, וזאת בנוסף לפיצוי כספי; בצו האוסר על המשיב 2 לרשום את החלקות במרשם המקרקעין על שם המדינה; ובצו האוסר על המשיבה 3 לבצע צווי הריסה שניתנו במסגרת הליכים פליליים שהתנהלו נגד העותר ביחס למבנים בלתי חוקיים שבנה באחת החלקות. 1. המשיבה היא רשות מנהלית שהוקמה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) והיא פועלת בהתאם להחלטות המינהל. הרשות הוקמה במטרה ליישם את מדיניות הממשלה הבאה לידי ביטוי בהחלטת הממשלה מס' ע/1 מיום 4.8.76. מדיניות זו מורה על הסדרת קרקעות בנגב הצפוני תוך גיבוש הסדרי פשרה בין תושבי הנגב הבדואים (להלן: התושבים), הטוענים לזכויות בקרקעות אלה, לבין המדינה, במסגרתם יסלקו התושבים את תביעותיהם לזכויות בקרקעות כך שיתאפשר רישום הקרקעות על שם המדינה, ואילו המדינה תפצה את התושבים לפנים משורת הדין לפי קריטריונים ברורים הקבועים בהחלטת המינהל. המשיבה מפעילה את ועדות הפשרות המוסמכות לאשר, בהתאם להחלטות המינהל, את הפשרות שגובשו עם התושבים. 2. כעולה מן העתירה והתגובה לה, העותר ניהל משנת 1997 משא ומתן עם המשיבה במטרה להגיע להסדר פשרה, במסגרתו אמור העותר לסלק את תביעותיו בגין החלקות ולפנות אותן בתמורה לפיצוי. הליכי הפשרה התמשכו זמן רב בעיקר בשל תביעות סותרות בגין החלקות ובירורן בערכאות השיפוטיות, ספקות בנוגע לעמידתו של העותר בתנאים לפיצוי הקבועים בהחלטה מס' 1028 מיום 2.5.2005 של מנהל מקרקעי ישראל (להלן: החלטה 1028), והחלפות ייצוג תדירות מצד העותר. הליכי הפשרה הגיעו למבוי סתום לאחר שהעותר דחה את הצעתה הסופית של המשיבה, לפיה העותר יפוצה בפיצוי כספי בסך של 2,914,014 ₪, אך יקבל פיצוי מופחת בקרקע (או לא יקבלו כלל, בכפוף להחלטת ההנהלה של מינהל מקרקעי ישראל) נוכח היעדר אפשרות להגדיר את חלקו של העותר באחת החלקות שבגינן הגיש תביעה. 3. ביני לביני, התנהלו נגד העותר בבית משפט השלום בבאר שבע הליכים פליליים בגין בנייה בלתי חוקית באחת החלקות, ובמסגרת גזר הדין שניתן בתיק הוצאו נגד העותר צווים המורים עליו להרוס את המבנים הבלתי חוקיים. בתחילה קיבל העותר שתי ארכות לביצוע הצווים במטרה לאפשר לו למצות את הליכי הפשרה עם המשיבה, אך בקשתו האחרונה לבית משפט השלום לעכב את ביצוע הצווים לתקופה נוספת נדחתה בהיעדר עילה להארכת מועד. ערעורו לבית המשפט המחוזי, כמו גם בקשת רשות הערעור לבית משפט זה נדחו אף הן. מכאן העתירה שלפנינו. 4. העותר טוען כי המדינה מנהלת עימו משא ומתן בחוסר תום-לב תוך ניצול של הליכים פליליים המתנהלים נגדו כדי להפעיל עליו לחץ להגיע להסדר פשרה בתנאים הנוחים מבחינת המדינה, ובניגוד להחלטה 1028. כן טוען העותר כי החלטות ועדת הפשרות בעניינו "אינן מנומקות, אינן סבירות ואינן תואמות את הוראות הדין". טענה נוספת העולה מן העתירה היא כי העותר הופלה לרעה ביחס לתובעי הקרקעות האחרים. בנוסף, העותר מטעים כי אם החלקות יירשמו על שם המדינה יאבדו סיכויו להגיע להסדר פשרה. 5.       המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בשל העובדה כי התנהלות העותר לוקה בחוסר ניקיון כפיים משני סוגים: ראשית, נטען כי העותר עושה דין לעצמו, שכן במקביל לניסיונות להגיע לפשרה, ממשיך הוא 'לקבוע עובדות בשטח' באמצעות בנייה בלתי חוקית באחת החלקות. שנית, לטענת המשיבים, העותר מסתיר בעתירתו פרטים מהותיים, כדוגמת הליכים פליליים נוספים המתנהלים נגדו בגין בניה בלתי חוקית, וכן מציג בעתירה תמונה מגמתית ומטעה באשר להתנהלות המשיבה במהלך המשא ומתן עימו. באשר לסעדים של עיכוב צווי ההריסה ושל מניעת רישום אחת החלקות על שם המדינה, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומם של פסקי דין חלוטים של בתי משפט מוסמכים. בנוגע לסעד, שבמסגרתו התבקש בית המשפט להורות למשיבה לחתום עם העותר על הסדר פשרה, נטען כי יש לדחותו בהיעדר עילה להתערבות. זאת, מאחר שהתנהלות המשיבה בנדון דידן תואמת את החלטות מועצת מקרקעי ישראל הרלוונטיות, ומכיוון שהליך הפשרה עם העותר נעשה במסגרת מדיניות שכל כולה לפנים משורת הדין. 6. עיינו בבקשה ומצאנו כי דינה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים של העותר. בעתירתו נמנע העותר מלהציג פרטים מהותיים שהיה בהם כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. בפרט הדברים אמורים בהליכים הפליליים המתנהלים נגדו כיום בגין בנייה בלתי חוקית חדשה באחת החלקות (תו"ח 40553-03-11); ובקיומו של פסק דין חלקי מיום 24.3.11 - שניתן בהסכמה - בת"א 4235/05 המורה על רישום של אחת החלקות על שם המדינה. פשיטא כי בכך שהעותר חשוד שהוא ממשיך לעשות דין לעצמו בחלקות מושא המחלוקת, כמו גם בעובדה שניתן פסק דין חלוט בנוגע לאחת החלקות יש כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. הסתרה של פרטים אלה מקימה כשלעצמה עילה לדחיית העתירה על הסף (בג"צ 42/50 לוין נ' שר התחבורה, פ"ד ד 197, 198 (1950); בג"צ 430/87 אהרוני נ' וילק תק-על 87/(3) 21 (1987); בג"צ 4409/98 ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ' נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה תק-על 98(3) 1624, 1625 (1998)). 7. בנוסף, גם התמונה שהציג העותר בעתירתו במטרה להצביע על חוסר תום הלב מצד המדינה, מטעה היא, שכן היה על העותר לציין כי אף לאחר שניתן בתיק ת"א 4235/05 פסק דין המורה על רישום אחת החלקות על שם המדינה, הסכימה המדינה לפנים משורת הדין לדחות את מימוש פסק הדין במשך שנה כדי לאפשר לעותר להגיע לפשרה עם המשיבה. יש בכך כדי להוסיף על חוסר ניקיון כפיים בו לוקה העתירה (בג"צ 974/94 גזארי נ' שר הפנים תק-על 94(2) 1288, 1289 (1994); בג"צ 594/85 עוזיאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד מ(2) 262, 264-263 (1986)). 8. בכל הנוגע לסעדים של עיכוב ביצוע צווי ההריסה ושל עיכוב רישום החלקות על שם המדינה, דין העתירה להידחות על הסף גם מכיוון שהיא מהווה ניסיון לעקוף פסקי דין חלוטים שניתנו בבתי משפט מוסמכים. סוגיית עיכוב ביצועם של צווי ההריסה נדונה על-ידי שלוש ערכאות שיפוטיות והוחלט שאין להיעתר לבקשת העותר. גם עניין הרישום של אחת החלקות על שם המדינה, כאמור, הוכרע זה מכבר בפסק דין חלוט. כידוע, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט אחרים (בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702-699 (1987) (להלן: פרשת הלפרין); בג"צ 11872/05 פדל נ' בית המשפט המחוזי חיפה, תק-על 2005(4) 3838, 3839 (2005)). אמנם, ייתכנו מקרים מיוחדים בהם בית משפט זה יפעיל ביקורת על החלטות של ערכאות שיפוטיות (ראו פרשת הלפרין בעמ' 703-701). אולם, היות שבמקרה דנן העותר אינו תוקף החלטות שיפוטיות באופן ישיר אלא אך מנסה לעוקפן, ממילא אין מקום להידרש לחריגים.  9. נעיר כי גם לולא עילות הסף שנדונו לעיל, העתירה שלפנינו אינה מגלה כל עילה להתערבות של בית משפט זה, שכן טענותיו של העותר המתייחסות לגופה של החלטת ועדת הפשרות העליונה אינן מנומקות כלל ועיקר. למשל, העותר לא הבהיר מהו המקור לטענת חוסר הסבירות של ההחלטה ועל מה מתבססת טענת ההפליה שבפי העותר. העתירה, איפוא, נדחית. צו הביניים שהוצא בטל. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. חוסר ניקיון כפיים