הקצאת נחלות ללא תמורה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקצאת נחלות ללא תמורה: 1. כללי המבקשים הגישו תובענה בהמרצת פתיחה, לפיה מתבקש בית המשפט להצהיר על המבקש 3 כחבר בשורותיה, ולהקצות לו נחלה בתחומה, ללא תמורה נוספת, ולחילופין, להורות כי המבקש זכאי למלוא התמורה בגין מכירת אחת הנחלות הפנויות אצל המשיבה. המשיבה מתנגדת לבקשה. אין חולק, כי בשנת 1975 איפשרה המשיבה לחבריה, בהם המבקשים 1 ו- 2, לקבל זכות להקצאת נחלות פנויות לבן או בת שלהם. המבקשים 1 ו- 2 פנו וביקשו שהנחלה תוקצה לבתם רותי. בהתאם לכך, הודיעה המשיבה למבקשים 1 ו- 2 ביום 7.11.75, שבתם רותי עונה על הקריטריונים להקצאה. ביום 17.8.78 אישרה המשיבה שקיבלה מהמבקש 1 "השתתפות הון אגודה עבור פיטרו רותי במזומן" בסך 20,000 ל"י. כנראה שבשלב כלשהוא לאחר מכן, בסביבות 1980 כעדות המבקש 3, ביקשו המבקשים 1 ו- 2 להעביר את הזכות לבנם, המבקש 3. ביום 16.12.88 כתבו המבקשים 1,2 למשיבה "אנו פיטרו תמר ויצחק הודענו להנהלה על ויתור על המשק 17 בתנאי שיזוכה בסכום ששולם בזמן הרכישה מהמושב (מניה אשר שולמה)". ביום 21.9.89 הודיעה המשיבה למבקש 1 כי "ההנהלה בישיבתה מיום 18.9.89 דנה בבקשה לתשלום 50% מסכום המניה שאתה טוען ששילמתה בעבור זכות לקבלת יחידת משק לבנך ודוחה את בקשתך וכן מחליטה להוציא למכירה את יחידת המשק שאת התמורה יזוכה כרטיסו של פיטרו אבי ויתרת החוב אחרי המכירה ימשיך להיות מחויב כרטיסו של אבי באחריות האבא פיטרו יצחק, מאחר והאגודה נתנה בזמנו לאבי לנצל את מלוא הזכויות שבלי חבר קיבל קרקע ומים". המכירה של משק 17 בוצעה לאליאב ותמר אריאלי ביום 5.6.90, וביום 21.6.90 כתבה המשיבה למינהל ולמחלקה להתיישבות שהיא מבקשת לקלוט במושב במשק 17 את משפחת אריאלי במקום המבקש 3. 2. האם מדובר בתובענה במקרקעין? אין ספק שהסעד להצהיר על המבקש 3 כחבר במשיבה אינו סעד שבמקרקעין, אבל גם הסעד המבקש להקצות למבקש נחלה אינו סעד במקרקעין, מכל הטעמים הבאים: 2.1. הזיהוי היחיד שניתן בתובענה, למקרקעין שלגביהן נטען שיש למבקש 3 זכויות, הוא "משק 17". זאת בניגוד לתקנה 82, לפיה: 82. זיהוי מקרקעין (א) בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר - לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה מכל צד שהוא - לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות; היה המדובר בחלקת קרקע רשומה, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור מהגשת מפה ולהורות על הגשת העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין, או כל אמצעי זיהוי אחר של אותה חלקה. (ב) הוגשה מפת מקרקעין מאושרת, יומצא העתק ממנה לבעל הדין המתנגד לרישום המקרקעין, כולם או מקצתם, ובית המשפט או הרשם רשאי להורות בדבר ההוצאות הכרוכות בהכנת המפה, באישורה ובהמצאתה, ככל שנראה לו. לא הוגש כל זיהוי של המקרקעין. איננו יודעים איפה הוא משק 17. אין מדובר באי מילוי דרישה פורמלית, אלא בסימן מובהק לכך שגם המבקשים לא סברו שמדובר בתובענה למקרקעין. זאת, משום שאין מדובר כלל בתובענה העוסקת המקרקעין, כפי שיוסבר להלן. 2.2 לפי התובענה, נטען שלמשיבה כלל אין זכויות במקרקעין והיא לא יכולה למכור נחלות במקרקעין. כך נאמר במפורש בסעיף 11 לבקשה. ואכן, כל מה שיש למשיבה הוא זכויות כבר רשות במקרקעין של מינהל מקרקעי ישראל, ויכולת להמליץ בפני המינהל להתקשר בהסכם בר רשות עם חברים באגודה. ממילא מובן שמה שיכלה המשיבה למכור או להקצות למבקש 3 הוא רק זכות הפנייה למינהל מקרקעי ישראל. זו אינה זכות במקרקעין, וספק אם גם הזכות הסופית בהסכם עם המינהל כבר רשות היתה עתידה להיות זכות במקרקעין. הזכויות במקרקעין מנויות בחוק המקרקעין, והמבקש 3 לא היה יכול להיות זכאי לאף אחת מהן, אף לפי גירסתו. 2.3 לא לחינם, השיח המבקש 3 לפי תומו בחקירתו ודיבר על "תיאוריה" כתיאור של זכויות ונטילתן על ידי המשיבה. תיאוריה, משום שלא היה למבקש דבר אלא זכות ערטילאית והיא שנלקחה ממנו. 2.4 המבקשים טענו בפני, כי לא רק שמדובר במקרקעין, אלא מדובר במקרקעין מוסדרים. כאמור, אין מדובר במקרקעין, אבל אפילו אילו היה מדובר במקרקעין, לא הוכח כלל שמדובר במקרקעין מוסדרים, למרות שטענת ההתיישנות מצד המשיבה ידועה למבקשים מזה למעלה מ- 6 שנים. לפיכך, אני קובע שהתובענה אינה תובענה במקרקעין, על כל חלקיה, אלא תובענה "בשאינו מקרקעין", כלשון חוק ההתיישנות. 3. מתי החל מירוץ ההתיישנות? כאמור, נמכר המשק שהיה מיועד למבקש 3 ביום 5.6.90. בכך הוכחשה זכותו של המבקש 3 לקבלת המשק הזה. המבקש 3 אישר בחקירתו בעמ' 11 שידע על נטילת המשק, שהיא למעשה נטילת הזכות לקבלת המשק, כבר ב-88' (שורה 27). מכל מקום, אין ספק שלפחות מיום 5.6.90 נולדה עילת התובענה ומתחיל מירוץ ההתיישנות. 4. האם היה המבקש 3 לא מסוגל לדאוג לענייניו? המבקשים טענו בתובענה כי המבקש 3 נפצע בשנת 1987 פציעת ראש קשה בעקבותיה הוא סובל מפגיעה קוגנטיבית שנים ארוכות. כנראה הכוונה לטיעון לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע". עוד נטען כי המשיבה ניצלה את פציעתו של המבקש 3 כדי לגרום למבקשים 1,2 להסכים למכירת המשק תמורת החוב שנצבר כביכול. המבקשים 1,2 לא נתנו תצהיר ולא הוכיחו דבר על כך שאולצו כביכול להסכים לויתור על המשק. לא נטען דבר לגבי יכולותיהם לפעול למימוש זכויותיהם. כדברי מבקש 3 בעמ' 11 שורה 12 "הם החליטו בעצמם, הם עשו מה שראו לנכון". מכאן שלא היתה כל מניעה מצד המבקשים 1,2 לתבוע את זכויותיהם, בין אם חוייבו כדין בחובות המשק ובין אם לא חוייבו כדין. אשר למבקש 3 לא הוגשה כל חוות דעת רפואית על מצבו הקוגנטיבי, היום או החל משנת 1987. מלבד דבריו בתצהירו שנקבעה לו נכות צמיתה בשעור 54%, הוא לא הביא כל ראיה נוספת על כך. הטענה שהמבקש 3 סובל מפגיעה קוגנטיבית שנים ארוכות נסתרת על ידי העובדה שהיה בידו מספיק כח קוגנטיבי על מנת להגיש בקשות בפני המשקם ובבית המשפט המחוזי בחיפה, החל משנת 2006 ועד היום, ללא כל ראיה לשינוי במצבו הקוגנטיבי. יתר על כן, כעולה מחקירתו הנגדית של המבקש 3, לאחר שנפצע ב-1987, חזר לעבוד ביחידת המשטרה שבה שירת בדברים מנהלתיים עד שנת 90'. בשנת 90' הופסקה עבודתו מבחינה רפואית והוא הוציא רשיון חוקר פרטי ועבד בחקירות ומעקבים 4 שנים נוספות. משנת 1994 עבד באופן חלקי. נמצא אפוא שבשנת 90' היה המבקש 3 בעל כושר מספיק על מנת לשמש כחוקר פרטי, וכך היה לפחות עד 1994, ואין כל ראיה לשינוי במצבו מאז ועד היום. ב"כ המבקשים ביקש שאתרשם מהמבקש 3 בפניי. התרשמתי מהמבקש 3 שאין לו שום בעיה להבין את מעשיו ואת משמעויותיהם המשפטיות ברמה שמבין כל אדם אינטליגנטי. אין למבקש 3 כל מניעה לטפל בענייניו המשפטיים לפי התרשמותי. לפיכך אני קובע שבמועדים הרלוונטיים וגם לאחר מכן, לא היה המבקש 3 בלתי כשיר לטפל בענייניו המשפטיים ועל כן היה מסוגל לדאוג לענייניו וסעיף 11 לחוק ההתיישנות לא חל. 5. תביעה בפני המשקם ב"כ המבקשים טען שיש להוציא מחשבון מירוץ ההתיישנות את התקופה שבה היה עניינו של המבקש בדיון אצל המשקם. כנראה התכוון ב"כ המבקשים לטיעון לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות. סעיף זה עוסק בתביעה שהוגשה בגין אותה עילה. העילה בפני המשקם היתה חובו של המבקש 3. זו אינה העילה שבפניי ולהחלטת המשקם אין השפעה על זכותו של המבקש 3 במשק 17. אמנם, התנאי לסמכותו של המשקם הוא היותו של המבקש 3 חבר באגודה, אבל המשקם לא החליט ולא נדרש להחליט בנושא זה, ומשהודתה המשיבה שהמבקש אינו חבר באגודה, בוטל פסק המשקם מחוסר סמכות. על כן, סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא חל. אציין, כי גם אם התביעה בפני המשקם היתה נחשבת כתביעה באותה עילה, הרי המועד שהיה צריך להוציא מהמניין הוא לכל היותר המועד מ-17.6.06, מועד בו הוגשו טענות המבקש 3 לפי נספח יג', ועד 3.10.06 הוא המועד שבו נתקבלו. 6. האם התיישנה התובענה? אין ספק שתביעת המבקשים 1,2 התיישנה משלא הוגשה תובענה עליה בתוך 7 שנים מיום 5.6.90. כאמור לעיל, גם התביעה של המבקש 3 התיישנה משלא הוגשה תובענה עליה בתוך 7 שנים מיום 5.6.90. לא היתה כל הודאה בזכות לאחר מכן, ועל כן דין התובענה להידחות עקב התיישנות. 7. ויתור למרות קביעתי לעיל, אני קובע כי בנוסף לדחיית התובענה עקב התיישנות, יש לדחות אותה עקב ויתור. כעולה ממכתבם של המבקשים 1,2, הם ויתרו על זכותם במשק כבר בשנת 1988, כנגד קבלת הסכום ששילמו. הדבר מחזק את טענת המשיבה שמכירת המשק ב-5.6.90 נעשתה בהסכמתם של המבקשים 1,2 שבאותה תקופה היו בעלי הזכות, כפי שהציגו את עצמם וכפי שהם מציגים עצמם בתובענה. כבר בשנת 89' הפרידה המשיבה בין ההסכמה למכירת המשק לבין התביעה הכספית שאותה דחתה. המבקשים לא נקטו כל פעולה בעקבות הפרדה זו, ולא הגישו כל תצהיר המכחיש את טענת המשיבה בדבר ויתורם על זכויותיהם במשק. לפיכך, אני קובע שהמבקשים ויתרו על הזכויות במשק 17 בהסכמתם למכירתו. אין זאת אומרת שהם ויתרו על תביעותיהם הכספיות, אלא שהם ויתרו על הזכות שהמשיבה תבקש מהמינהל להתקשר עם בנם בהסכם בר רשות. אבל התביעה הכספית אינה בפניי ואין חולק שהיא התיישנה. אני עוסק בתביעה למימוש הזכות, ותביעה זו היא תביעה שהמבקשים ויתרו עליה. אציין, כי המבקש 3 טען שהדבר היה 5 חודשים לאחר פציעתו. המבקש נפצע בשנת 87'. הויתור של הוריו היה ביום 16.12.88, למעלה משנה לאחר מכן, התשובה של המשיבה היתה ב-21.9.89 כשנתיים לאחר מכן, והמכירה היתה כ-3 שנים לאחר מכן. בכך נסתרת גירסתו של המבקש 3 בעניין זה. 8. לגופו של עניין למרות שדין התביעה להידחות עקב טענות הסף, אתייחס גם לטענות לגופו של עניין. כפי שעולה מנספח ט' לתצהירו של המבקש 3 "החבר מעולם לא התקבל כחבר ולא מימש את זכותו במשק". זו היתה גירסת המשיבה מאז ומתמיד. הגירסה היתה שהמבקש 3 לא מימש את הזכות שניתנה לו להתקדם ברכישת הזכות להפנייה למינהל בגין משק 17, ולא שילם את הכספים הדרושים ולא עשה את הפעולות הדרושות לשם כך. המבקשים לא הוכיחו ולו לכאורה שמילאו איזושהי דרישה למימוש זכותם להפנייה למינהל בגין משק 17. ב"כ המבקשים טען שהמשיבה ניסתה לאחוז בזה וגם מזה לא הניחה ידה. בדיוק כך אפשר לומר גם על המבקשים, וליתר דיוק על המבקש 3, כי המבקשים 1,2 לא טענו כך מעולם. המשיבה הקצתה למבקש 3 את הזכות האמורה, וביחד איתה גם זכויות של קרקע ומים. מסתבר שלא תמיד ההקצאה הזו נושאת זכויות בלבד, והיא נשאה גם חובות. המשיבה המתינה עד 1990, כ-15 או 12 שנה לאחר ההקצאה, לפני שמכרה את זכות ההפנייה למשפחה אחרת וקיזזה בתמורה חלק מחובות המשק שהיה מיועד למבקש 3. המבקש 3 ידע על כך לפני כן, כפי שידעו הוריו, ולא מנע זאת על ידי תשלום מצידו ומימוש הזכות הערטילאית שניתנה לו. החיובים נשארו בכרטיס על שמו של המבקש 3 עד אשר הגיע חוק גל ואיתו עבודתו של המשקם. המשקם קבע את חובו של המבקש 3 ביום 28.11.02. ביוני 2006 פנה המבקש 3 באמצעות בא כוחו המייצג אותו גם כיום, וטען שמרשו לא היה חבר באגודה, לא היה בעל נחלה ולא נתמלאו בו התנאים המקנים למשקם סמכות כלשהי. כנגדו טען נציג המשיבה שאכן צודק המבקש 3 והוא לא היה חבר באגודה ולא חקלאי, ואין לחייבו לפי פסק המשקם. על כן בוטל פסק המשקם שחייב את המבקש 3 ביום 3.10.06. המשיבה ויתרה לאחר מכן על יתרת חובו של המבקש 3, אשר אישר שמעולם לא שילם את חובות המשק. אם נניח שלמבקש 3 היתה זכות לקבלת המשק, ולא ניתן היה להעבירה לאחר, הרי בגין זכות זו היה עליו לשאת גם בחובות של המשק על פי הכרטיס, ולפי פסק המשקם. המשיבה הסכימה שלמבקש 3 לא היתה זכות לקבלת המשק ולכן אינו חייב בחובות המשק. המבקש 3 לעומת זאת טוען טענה בלתי הגיונית ובלתי מובנת, לפיה הוא זכאי לזכות קניינית במשק, אבל אינו חייב בחובות המשק. לעניין זה אציין כי אין בפניי כל ראיה מה פירוט החובות, והאם מדובר רק בחובות מכח ערבות הדדית, או שמדובר בחובות בגין שיווק ושירותים שניתנו למשק על ידי המשיבה. אציין עוד, כי הטענה שלפיה המבקש 3 כלל אינו חייב בחובות המשק היא טענת בא כוחו. המבקש עצמו הבין היטב שהוא חייב לפחות במיסים שנתיים. הוא גם יודע היטב שלא שילם את המיסים השנתיים. המבקש 3 העיד כי המשיבה השכירה 12 דונם מתוך המקרקעין השייכים למשק וקיזזה את התמורה מהחובות בגין המשק. אם המבקש 3 היה בעל הזכויות, היה עליו להתנגד להשכרה, מ-1980 לפחות ועד 1987, מועד בו נפצע. המבקש 3 לא התנגד לכך מעולם, ובכך גילה דעתו שכל עוד לא מימש את הזכויות שלו אין הוא זכאי להן. אציין כי המבקש 3 העיד בסעיף 9 לתצהירו שלא החזיק בפועל בנחלה, לא נהנה ממנה, ומעולם לא התקבל כחבר. בחקירתו בפניי טען שקיבל לחזקתו 12 דונם, אם כי לא קיבל את הבית הכלול במשק. זאת, לפני שהעיד שהוא לא יודע למה הכוונה "חזקה". אינני מאמין למבקש 3 ואני סבור שעדותו ניתנה על מנת לנסות להפיק את המירב מהסיטואציה שבה המבקש 3 לא מימש את זכויותיו לקבל בסופו של דבר את הרשות להשתמש במשק 17, לא שילם עבורה דבר, ולא נקט בכל הפרוצדורות הדרושות למימוש הזכויות, והיום ללא כל השקעה מצידו, הוא מבקש בדיעבד לקבל כספים (כי זכויות אין לתת לו עוד) כשווי נחלה במשיבה. המבקש 3 הוא איפוא זה שאוחז בזה, וגם מזה אינו מניח ידו. המבקש אינו בעל נחלה, אינו בעל הזכות לנחלה, אינו חבר באגודה המשיבה, ואינו זכאי להיות חבר באגודה המשיבה, וזאת משום שלא ניצל משך שנים את הזכות שניתנה לו להפוך לכזה, עד אשר שמה המשיבה לזכות סוף על ידי מכירת המשק ב-5.6.90, 15 שנה לאחר שהודיעה על הזכות למבקשים. עוד יש לציין כי התביעה להכרזה על המבקש 3 כחבר באגודה, 35 שנה לאחר שניתנה זכות לכך שלא מומשה, ושלא ננקטו לגביה ההליכים הדרושים לפי חוק ההתיישבות, ולאחר שהמבקש 3 נפטר מחובותיו בשל כך שלא היה חבר אגודה באופן מלא, היא תביעה שגם על פי שיקול דעת בית המשפט אין להיעתר לה. כמו כן, התביעה להקצות למבקש 3 משק, בלי שהוכח שאכן יש משקים פנויים להקצאה וכן התביעה החלופית לשלם למבקש 3 תמורה של משק מתוך מכירה של משקים שלא הוכח שנמכרים, היא תביעה בלתי מוכחת אשר יש לדחותה. לא דנתי בטענה שלפיה כפוף המבקש 3 להשתק שיפוטי, כאשר בפניי הוא טוען לזכויות קניין במשק ובנחלה, בעוד בפני המשקם טען שאינו חבר באגודה ולא היה בעל נחלה. לא ניתן לפרש את טענתו של המבקש 3 ביום 3.10.06 כאילו בעבר לא היה המבקש בעל נחלה, ואילו היום הוא בעל זכות קניינית לנחלה, משום שלא השתנה דבר בזכויותיו של המבקש מאז 1990. זאת, משום שהצדדים לא טענו בעניין זה בפניי. 9. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה, הן מחמת התיישנות, הן מחמת ויתור והן לגופו של עניין. על פי הסכם שכר טירחה שהוגש, אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה 18,000 ₪ בתוספת מע"מ כהוצאות משפט. ללא תמורהמושבים נחלות ומשקים