קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענות על טיפול לקוי בתלונה במשטרה: השופטת ע' ארבל: לפנינו עתירה שעיקרה בטענות העותר נגד משטרת ישראל ואופן הטיפול בתלונות שהגיש נגד מספר נערים שתקפוהו לכאורה בשנת 2003. 1. העותר הוא בעל מזנון באשדוד. לטענתו, בשנת 2003 הוא נפל קורבן להתנכלות מתמשכת מצד מספר נערים שביקשו לגבות ממנו דמי חסות עבור מזנונו. בפרט, מתאר העותר אירוע שהתרחש ביום 14.9.03, שבו הותקף על-פי טענתו על-ידי שני נערים שגרמו לו חבלות קשות. בעקבות תקרית זאת ואחרות, הגיש העותר מספר תלונות במשטרת אשדוד ואולם שוטרי התחנה החליטו לסגור את תיקי החקירה. מתגובת המשיבים עולה כי מדובר בתלונה אחת שהגיש העותר ביום 14.9.03 ואשר נסגרה מן הטעם שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה. נראה כי על רקע זה, סבור העותר כי שוטרי תחנת אשדוד ושוטרי תחנת רמת גן, שקשורים לפרשה בדרך שאינה ברורה מהעתירה, עשו יד אחת נגדו עם החשודים בתקיפתו עד כדי כליאתו לשווא בתקרית שהתרחשה בשנת 2007, שאותה מכנה העותר כניסיון לרציחתו. ניסיון הרצח הנטען על-ידי העותר מתקשר ככל-הנראה גם לסכסוך שכנים בין העותר לבין שכנו, שאין לו כל קשר לתקיפות הנטענות בשנת 2003. מתגובת המשיבים עולה כי בשנת 2007 הגישו העותר ושכנו תלונות הדדיות האחד נגד השני בגין איומים, הקמת רעש והיזק לרכוש. גם תיקי חקירה אלה נסגרו מן הטעם שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה. על כל פנים, הסכסוך עם השכן אינו עומד במוקד העתירה כי אם התקיפות הנטענות על-ידי הנערים בשנת 2003. 2. ניסיונותיו של העותר לערור על החלטת סגירת התיקים נגד הנערים שתקפוהו לכאורה העלו חרס בידו. ערר שהגיש העותר ביום 5.8.04 נגד סגירת התיקים נדחה על-ידי מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה ביום 26.10.05 בזו הלשון: "לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, לרבות חומרת האירוע שאינה רבה... העובדה כי העורר מסר גרסאות שונות בקשר לאירוע... וכי הנילונים טענו כי זרקו ילקוט לעבר העורר וזאת בשל כוונת העורר לתקוף את הנילונים... נראה כי אין מקום למצות את ההליך הפלילי נגד הנילונים". פניה נוספת מטעם העותר נדחתה ביום 14.2.06 בנימוק שאין יסוד לקבלת הערר. פניה נוספת מיום 25.11.10 נדחתה ביום 9.1.11, תוך שצוין כי זכות הערר של העותר מוצתה זה כבר והטיפול בעניינו הסתיים לפני למעלה מחמש שנים. 3. העותר פעל באפיקים נוספים במטרה למצות את הדין עם מי שלטענתו תקפוהו. ביום 11.2.10 הגיש לבית משפט השלום באשדוד קובלנה פלילית נגד אחד הנערים בגין מסכת ההתנכלויות שהתרחשה לטענתו בשנים 2002 - 2003 (ק"פ 19216-02-10 יוסף נ' פרש). עיון בהחלטות בית המשפט בהליך זה מעלה כי הקובלנה נמחקה מאחר שלא נוסחה בהתאם לדרישות החוק. עוד עולה כי הפרקליטות הודיעה שאין בכוונתה לנהל את התביעה או להגיש כתב אישום נגד החשוד. לאחר שהוגשה הקובלנה מחדש, מחק אותה בית המשפט (כבוד השופטת ר' לביא) פעם נוספת ביום 11.10.10 מהטעם שהחשוד בתקיפה, יליד שנת 1987, היה קטין במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו ותקופת ההתיישנות בת השנה להעמדתו לדין חלפה. על החלטה זו הגיש העותר "בקשת רשות ערעור או דיון חוזר" לבית משפט השלום, שבה טען, בין היתר, כי החלטת המחיקה יסודה בשיקולים זרים וכי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. ביום 10.11.10 דחתה השופטת לביא את בקשתו תוך שציינה כי הדרך הנכונה להשיג על החלטת המחיקה היא באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ככל שידיעתי משגת, ערעור לבית המשפט המחוזי לא הוגש. 4. בעקבות מחיקת הקובלנה, פנה העותר ביום 18.3.11 ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לאשר את הגשת הקובלנה מתוקף סמכותו לאשר הגשת קובלנות נגד מי שהיו קטינים בעת ביצוע העבירה. עוד התבקש היועץ להורות למשטרה לחדש את הליכי החקירה נגד החשודים ואף להגיש נגדם כתב אישום. העותר נענה ביום 7.4.11 על-ידי נציג מלשכת פרקליט המדינה כי הטיפול בתיק מוצה לפני שנים רבות וכי החלטת פרקליטות מחוז הדרום שלא לנהל הליכים אינה החלטה חדשה הנתונה לערר.  5. מכאן העתירה שלפנינו. טענתו העיקרית של העותר היא כי יש למצות את הדין עם הנערים שתקפו אותו, דבר שנמנע בשל קנוניה שנרקמה נגדו במשטרת ישראל. העותר מבקש סעדים שונים ורבים. בין היתר, התבקש כי המשיבים יפתחו את תיקי החקירה ויבצעו פעולות חקירה לבירור תלונותיו נגד הנערים, לרבות הגשת כתב אישום נגדם; ימסרו לעותר את חומר החקירה הקיים כדי שיוכל להמשיך בהליך הקובלנה שהחל בו; כמו-כן, התבקש להצהיר כי הנחיות פרקליט המדינה בנוגע לבקשות לעיין בחומר חקירה אינן סבירות; ולהורות על הקמת ועדת חקירה שתבחן את דרכי התנהלות המשטרה ומשרד המשפטים. העותר מבקש גם כי בית המשפט ימנה לו עורך דין שייצג אותו בהליך שלפנינו. 6. המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה על הסף מכמה טעמים. לטענתם, העתירה נעדרת פרטים רלוונטיים, בלתי מובנת בחלקה וכוללת טענות רבות בעלמא וללא ביסוס. כמו-כן, העתירה נגועה בשיהוי כבד באשר חלפו למעלה משש שנים ממועד דחיית הערר על סגירת התיקים. לחלוף הזמן השלכה ישירה על האפשרות לערוך חקירה או לנקוט בהליך פלילי כתשע שנים לאחר האירועים. עוד נטען כי אין כל עילה להתערבות בשיקול הדעת של רשויות התביעה, התערבות השמורה למקרים חריגים בלבד, הואיל ולא עלה בידי העותר להצביע על כל פגם שנפל בהחלטות המנומקות שבהן נדחו ערריו. לבסוף, נטען כי היה על העותר לצרף את הנערים כמשיבים לעתירה מאחר שמדובר בצדדים רלוונטיים העשויים להיפגע ממתן הסעד המבוקש, וגם טעם זה מצדיק את דחיית העתירה על הסף. 7. עיינו בעתירה ובתגובה לה וסבורים אנו כי דינה להידחות על הסף. צודקים המשיבים כי העתירה לוקה בחוסר בהירות של ממש. ההשתלשלות העובדתית מתוארת בצורה קטועה ובלתי מובנת והיא עמוסה בפרטים שאינם ממין העניין. במקביל חסרים בעתירה פרטים ומסמכים רבים הנדרשים להכרעתה, כאשר הטענות והסעדים המבוקשים בה הם גורפים וכלליים. ניתן היה למחוק את העתירה על הסף ולו מטעם זה (ראו: בג"ץ 6561/08 נימברגר נ' המפקח על הבנקים משרד האוצר, פסקה 2 ( 24.9.08). להלן: עניין נימברגר). יש להוסיף כי העתירה משופעת בטענות קשות נגד רשויות התביעה, המגיעות לכדי האשמות במעשים פליליים נגד המשיבים (כולל הטענה כי שוטרי משטרת ישראל ניסו לרצוח את העותר, כזכור), וזאת ללא כל בדל של ראיה התומך בהן. העתירה מנוסחת בסגנון שאינו הולם פניה לבית משפט זה וגם טעם זה כשלעצמו יכול היה להוביל לדחיית העתירה (ראו: עניין נימברגר, בפסקה 4; בג"ץ 7838/05 קרני תמיר נ' ממשלת ישראל ( 17.8.05)). יתר על כן, חלק מן הסעדים המבוקשים על-ידי העותר, ובכלל זה הבקשה להצהיר בדבר אי סבירותן של הנחיות פרקליט המדינה בנוגע לעיון בחומר חקירה ולהורות על הקמת ועדת חקירה לבחינת התנהלות המשטרה ומשרד המשפטים, חורגים מהעניין וממילא לא היתה ביחס אליהם כל פנייה קודמת לרשויות הרלוונטיות בטרם פנה העותר לבית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים, פסקה 5 ( 30.7.06)). מעבר לאמור, לא עלה בידי העותר להצביע על כל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין רק במקרים חריגים, שבהם לוקה החלטת הרשות ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני" (ראו למשל: בג"ץ 8749/06 עמותת 'אומץ' - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ו ( 27.12.06)). טענותיו של העותר נבדקו מספר פעמים על-ידי רשויות התביעה, לרבות במסגרת העררים שהגיש לאורך השנים לפרקליטות המדינה, ונדחו בהחלטות מנומקות וסבירות. גישתן של הרשויות שטיפלו בעניינו של העותר נראית אפוא סבירה על פניה ובנסיבות אלה, אין הצדקה להתערב בשיקול דעתן. אם בכך לא די, הרי שהעתירה הוגשה בשיהוי כבד מבלי שניתן לכך כל הסבר. הערר שהגיש העותר על החלטת סגירת התיקים נדחה כבר בשנת 2005, והקובלנה שהגיש לבית משפט השלום נמחקה כבר בשנת 2010. העתירה שלפנינו הוגשה בשלהי חודש נובמבר 2011 מבלי שניתן הסבר להשתהותו של העותר בהגשתה. מטבע הדברים קיים קושי לחקור את האירועים בחלוף למעלה מתשע שנים מהתרחשותם לכאורה. ממילא, כפי שציינו המשיבים, מדובר במי שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות לכאורה ועל כן העמדתם לדין בשלב הנוכחי טעונה את הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה (ראו סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971), שלא ניתנה במקרה שלפנינו. העתירה נדחית. אין צו להוצאות בנסיבות העניין. משטרה