קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פדיון ימי מחלה צבורים של אדם שנפטר: השופטת נילי ארד   1.      אלמנתו של המנוח ז"ל (להלן: המנוח) הגישה תביעה נגד עירית חיפה, היא המשיבה (להלן: העיריה), לפדיון ימי מחלה להם היה זכאי המנוח עם פטירתו ושנצברו לזכותו במהלך עבודתו בעיריה. המערערת טענה בתביעתה, כי יש לחייב את העיריה לשלם לה סכום של 62,753 ש"ח שהועברו לקופת העיריה ממשרד החינוך, בגין 202 ימי מחלה שנצברו לזכות המנוח ולא נוצלו על ידו במהלך תקופת עבודתו הקודמת במשרד החינוך. העיריה, שלא התכחשה לעצם זכאות המנוח לפדיון ימי מחלה, טענה כי המנוח ניצל את ימי המחלה. 2.      בית הדין האזורי בחיפה (השופט מיכאל שפיצר ונציגי ציבור מר אהרון פסח ומר שמואל כץ; עב 2134/98) בחן את טענות הצדדים בהתבסס על הוראת פרק 1.25.3 לתקנון שירות עובדי ההוראה (להלן: התקנון), הקובע בסעיף משנה ב':  "במקרה פטירה לאחר תקופת שירות של 3 שנים, לפחות, במעמד קבוע או זמני, ובמקרה שעובד ההוראה השאיר שארים כמשמעותם בחוק הגמלאות או בתקנות המוסד הנוגע בדבר, הפיצוי במקרה זה ישולם לשארים בלבד. הפיצוי ינתן רק אם עובד ההוראה ניצל במשך כל תקופת שירותו לא יותר מ-65 אחוזים מחופשת המחלה המגיעה לו בעד כל תקופת שירותו. ניצל עובד ההוראה יותר מ-65 אחוזים מחופשת המחלה האמורה, לא ישולם כל פיצוי".   3.      בהתבסס על עדותו של מר רושדי אלמאדי, מנהל בית הספר בו עבד המנוח, שהעיד על התקופות בהן נעדר המנוח מבית הספר בשל מחלתו הכרונית, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי המנוח ניצל את מלוא ימי המחלה שצבר בתקופת עבודתו בעיריה. לכן, כיוון שניצל יותר מ-65% מימי המחלה שצבר, קבע בית הדין האזורי כי המנוח ושאריו לא זכאים לפיצוי כלשהו, על פי הוראות התקנון. משכך נדחתה התביעה.   4.      בערעורה, תוקפת המערערת את עיקר קביעותיו של בית הדין האזורי ומסקנותיו. לטענתה, טעה בית הדין האזורי בחישוב ימי המחלה אותם ניצל המנוח בתקופת עבודתו, טעות אשר הוליכה למסקנה כי בנסיבות המקרה לא קמה זכאות לפיצוי. עוד העלתה המערערת טענות שונות בנוגע להתנהלות העיריה. בין יתר טענותיה הלינה המערערת על כך שהעיריה פעלה בניגוד לתקנות קרן "מבטחים", בה היה מבוטח המנוח, ועל כך שבאופן חישוב ימי המחלה קופח המנוח ביחס לעובדי הוראה אחרים. העיריה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, על קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו.   5.      לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל חומר הראיות שהובא בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי. עיקר הטענות בערעור מוסבות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. במסגרת התביעה נדרש בית הדין האזורי לתחום את תקופת עבודתו של המנוח, לשם חישוב אחוז ניצול ימי המחלה באותה תקופה. בפני בית הדין האזורי הוצגו עדויות שונות בהקשר זה. בפסק דינו ביכר בית הדין האזורי את גרסתו של מר רושדי אלמאדי, מנהל בית הספר בו עבד המנוח. עדות זו תוארה בפסק הדין כ"נאמנה" ו"מוצקה", והתבססה על מסמכים מהתקופה הרלבנטית, המצביעים על כך שהמנוח נעדר מעבודתו בבית הספר במשך חודשים שלמים, בשל מחלה כרונית ממנה סבל. מנגד, לעדי המערערת, על פי התרשמות בית הדין האזורי, לא היתה כל "ידיעה ממשית" על צבירת ימי המחלה על ידי המנוח וניצולם.   6.      הלכה מושרשת היא, כי בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המתבססות על התרשמותו ממהימנות העדים. לערכאה ששמעה את העדים יתרון על פני ערכאת הערעור, בשל ההזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. על כן, התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות המושתתות על התרשמות מעדויות היא חריגה, ושמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן (ראו: ע"פ 86/04 אבי כנפו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, ניתן ביום 10.6.2004). בנסיבות המקרה שלפנינו, ומתוך שנתנו דעתנו לכלל החומר שהונח לפנינו, נחה דעתנו כי קביעותיו של בית הדין האזורי בנוגע לניצול ימי החופשה על ידי המנוח מבוססות היטב. אין אנו מוצאים לנכון להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי ובמסקנות הנובעות מהן. טענות נוספות שהעלתה המערערת במסגרת ערעור זה, המוסבות כנגד התנהלות העיריה בעניינו של המנוח, אין בהן כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי. לנוכח הוראות התקנון אין מנוס מדחיית הערעור במקרה שלפנינו. 7.      סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. רפואהדמי מחלה