קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה בשמיעה עקב פציעה בעבודה: 1. עניינה של תובענה זו הינו סירוב הנתבע להכיר בירידה בשמיעה ובטנטון כפגיעה כתוצאה מ"תאונת עבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). 2. התובע טען כי ביום 1/11/04 נפצע במהלך עבודתו בראשו ובברכו (להלן: "אירוע הפציעה") ופונה לקבלת טיפול רפואי. 3. עוד טען התובע כי כתוצאה מאירוע הפציעה נגרמו לו נזקים בברכו, וכן נגרמה לו ירידה בשמיעה ותחושה של טנטון. 4. הנתבע הכיר באירוע הפציעה כפגיעה בעבודה ביחס לפגיעה בברכו, אולם, סירב להכיר באירוע הפציעה כתאונת עבודה ביחס לפגיעה בראשו. 5. התובע טען כי אין מקום לחלק בין ההכרה בפגיעה ברגלו לבין ההכרה בפגיעה בראשו, שעה שאירוע הפציעה עצמו הוכר כ"תאונת עבודה", ולפיכך יש להכיר אף בירידה בשמיעה ובטנטון אשר נגרמו עקב הפגיעה בראש, כתאונת בעבודה. 6. הנתבע טען כי התביעה להכרה בתאונת עבודה הוכרה רק ביחס לפגיעה בברך, מאחר וזו הפגיעה שנרשמה בטופס תביעתו של התובע למוסד לביטוח לאומי, עת ביקש התובע להכיר באירוע הפציעה כתאונת עבודה. 7. עוד ציין הנתבע, כי אף מהרישומים הרפואיים אשר נרשמו בזמן אמת בסמיכות לאירוע, התלונן התובע על חבלה ברגלו, ובאותה עת לא הזכיר כי נגרמה לו חבלה בראשו, כתוצאה מאירוע הפציעה. 8. הנתבע הוסיף וציין כי מכלל החומר שמופיע בתיק המוצגים עולה כי התובע נפצע בברכו בלבד, ללא כל אזכור של חבלה בראש, ומשלא הוכחה חבלה בראש, אין כל מקום להיעתר לתביעה. דיון והכרעה 9. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), קובע : "79. בחוק זה, במבוטח - "פגיעה בעבודה" - תאונת עבודה או מחלת מקצוע; "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו; בפסיקה נקבע כי להכרה ב"תאונה" לפי סעיף 79 לחוק, נדרשים שני יסודות: האחד הינו האירוע התאונתי, והשני מתייחס ל"חבלה" כתוצאה מהתאונה. בהתאם לכך נקבע כי ללא חבלה אין אפשרות להכיר ב"תאונת עבודה", שכן "החבלה", הינה חלק בלתי נפרד מההגדרה של "תאונת עבודה" ונדרשת היא להוכחה במסגרת הוכחת עילת התביעה (ר' דב"ע נב/88-0 כאמל קופטי נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט' 169). החבלה צריכה למצוא את ביטויה בשינוי אורגני או פוקציונלי של האורגניזם ולא די בסימפטומים, או צורך בהשגחה רפואית, ועל מנת להוכיחה נדרשים ראיות של ממש ולא די בראשית ראיה (עב"ל 177/97 חיה סיבוני - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 281). 10. במקרה שלפנינו אין כל מחלוקת בין הצדדים, שאכן האירוע בו נחבל התובע הינו אירוע תאונתי אשר בצירוף הפגיעה בברכו של התובע נכנס תחת ההגדרה של "תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק, אולם עם זאת, טען התובע כי במהלך האירוע התאונתי נפגע אף בראשו ולפיכך יש להכיר בתאונת העבודה גם ביחס לירידה בשמיעה ובטנטון שנגרמו כתוצאה מהפגיעה בראשו. אנו סבורים כי דינה של טענת התובע להידחות. בטופס התביעה להכרה ב"תאונת עבודה" אשר הוגש למוסד לביטוח הלאומי (נ/1), ציין התובע כי: "באתי למסור דיווחים למזכירת המחלקה פתחתי את דלת משרדה עליתי במדרגות, רק שמתי רגליי במשרדה מעדתי על ברזל שבלט ממשקוף חתוך בדלת". עוד מציין התובע בטופס התביעה, כי האיבר שנפגע הינו "ברך ימין". טענתו זו של התובע, לפיה נחבל ונפצע בברכו הימנית, השמיע התובע שוב בפני הממונה על הבטיחות בעבודה, יממה לאחר מועד האירוע: "נקראתי להגיש דוחות במחלקה באצטדיון בכניסה למשרד המזכירה תוך כדי עליה במדרגה נתקלתי בפלח בולט שהיה על מפתח הכניסה ואז נפלתי לתוך המשרד וקיבלתי מכה בברך ימין..." 11. כידוע, יש לתת משקל מיוחד למסמכים רפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (ר' דיון מס' מט/0-23 המל"ל - שמעון הירשהורן, פד"ע כ', 349). 12. המזכרים והתעודות הרפואיות אשר נרשמו בסמיכות לאירוע, בזמן אמת, אימתו את גרסתו הראשונית של התובע לפיה נפגע במהלך האירוע בברכו הימנית בלבד, ואין בהם כל אזכור לפגיעה בראשו כפי שטען מאוחר יותר (ראה נ/5, נ/3). למעשה לאורך כל הרישומים הרפואיים והרישומים ממקום עבודתו של התובע הסמוכים לאירוע, לא נזכרה חבלת פנים כלל. 13. אף עדותו של התובע בפנינו לא שכנעה אותנו כלל כי באירוע הפציעה נפגע בראשו. עדותו של התובע הייתה לא מהימנה, מתחמקת ובולטת בחוסר קוהרנטיות, והגיעה לכדי מצב בו בית הדין מצא לנכון להתרות בתובע כי אינו עונה לשאלות המופנות אליו הן על ידי ב"כ הנתבע והן על ידי בית הדין, אלא עונה ככל העולה על רוחו. (ראה החלטת בית הדין, המופיעה בגוף הפרוטוקול מיום 19/1/11 בעמ' 10). 14. התובע ניסה לתמוך את טענתו במסמכים רפואיים אשר נרשמו בחלוף זמן ניכר ממועד הפציעה ואינם משקפים לטעמנו את היקף הפגיעה במועד אירוע הפציעה כמתואר במסמכים הרפואיים המוקדמים יותר, שנרשמו בסמיכות למועד האירוע כפי שציינו לעיל. 15. הודעותיו המוקדמות של התובע, עדיפות בעינינו על פני טענותיו המאוחרות ועל אף שהתובע לא שינה לגמרי את גרסתו, הרי שמבחינת חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה טענתו המוקדמת על פני טענתו המאוחרת. 16. אף מדברי העדה גב' וקנין, אשר הייתה עדה לאירוע הפציעה לא מצאנו בכדי לתמוך בטענתו של התובע ולפיה נפגע בראשו. גב' ועקנין נחקרה על ידי הנתבע (נ/12) וציינה כי היא אינה זוכרת האם התובע נחבל בפניו, אך זוכרת בוודאות חבלה ברגל. גב' וקנין העידה שהתובע נפל ונחבל ברגלו ו"כולם היו שקועים ברגל" התובע שנפגעה. (פרוטוקול מיום 6/6/11, עמ' 15, ש' 10). אנו סבורים כי אילו התובע היה נפגע בראשו באירוע הפציעה, היה זוכה לטיפול מהיר בפגיעה זו, ודבר זה לא היה נשמט מזיכרונה של העדה, ואף היה מקבל ביטוי במסמכים הרפואיים ובמסמכים ממקום עבודתו של התובע, הסמוכים למועד האירוע הנטען. 17. משהתובע לא הציג כל ראיה חיצונית לתמיכה בטענתו, לפיה נפגע בראשו בעת קרות האירוע ובשים לב שהמסמכים הרפואיים אשר נרשמו בזמן אמת, אינם מצביעים על כך שהתובע נחבל בפניו, אלא מתייחסים לפגיעה ברגלו, הרי שאין מנוס מלדחות תביעתו. 18. מכל המקובץ - דין התביעה להידחות. 19. מאחר ומדובר בתביעה מכוח חוק סוציאלי, אין צו להוצאות. שמיעה