המערער טען כי דירת המגורים של הצדדים, איננה נכס משותף, אלא נכס שבבעלותו בלבד. הלכה פסוקה היא כי הדרישה להוכחת כוונת שיתוף בדירת המגורים של בני זוג, היא ברמה מינימאלית בלבד, מאחר שדירת המגורים המשותפת מסווגת כנכס משפחתי, בעל מעמד מיוחד והיא "גולת הכותרת" של חזקת השיתוף. ע"א 324/80 ז' גדסי נ' נ' גדסי פד"י לו(2) 645, 649. ע"א 806/93 י' הדרי נ' ש' הדרי פד"י מח(3), 685, 690. עוד קבעה הפסיקה כי בהתייחס לשיתוף בדירת המגורים, אין צורך בהוכחת חיי שלום והרמוניה בין בני זוג, אלא די בחיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש ומאמץ משותף.ב (ע"א 1019/90 יעקובי נ' עזבון המנוח משה יעקובי ז"ל וערעור שכנגד פד"י מה(2) 431, 434) קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כוונת שיתוף בדירת מגורים: א. ערעור על פסק דינו מיום 28.10.01 של בית המשפט לענייני משפחה למחוז ת"א (כב' השופט י' גייפמן). ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבה הינה בעלים של מחצית הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג. ב. עיקרי העובדות: המערער והמשיבה נישאו ביום 12.4.65 ונולדו להם חמישה ילדים, למרבה הצער נפטרו שניים מילדיהם של המערער והמשיבה. שלושת ילדיהם של הצדדים הם כיום בגירים. הצדדים התגוררו בדירה הנמצאת ברחוב המכבים 25 בתל-אביב, הידועה כגוש 6150 חלקה 382, תת חלקה 24 (להלן: "הדירה"). הדירה נרכשה ע"י הבעל, המערער, לפני הנישואין. זכויות החכירה בדירה רשומות במלואן, בלשכת רישום המקרקעין, על שם המערער. המערער עבד בעיריית תל-אביב ופרש מעבודתו, פרישה מוקדמת, לפני שנים רבות. המשיבה לא עבדה בעבודה קבועה מחוץ למשק ביתה, מידי פעם עבדה בעבודות ניקיון. אין מחלוקת כי בשנת 1974 הורחבה הדירה והוספו לה שני חדרים נוספים ומרפסת. כן שופצה הדירה פעם נוספת בשנת 1975. יחסי הצדדים עלו על שרטון, וביום 4.1.87 חתמו על הסכם גירושין. בהסכם הגירושין נקבע כי הדירה תמכר והמשיבה תקבל לידיה מחצית מהסכום שיוותר לאחר מכירת הדירה. הצדדים לא ביצעו את הסכם הגירושין מיום 4.1.87. הצדדים לא התגרשו הדירה לא נמכרה, ובני הזוג המשיכו להתגורר בדירה יחד עם ילדיהם. וכפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט קמא : "לאחר 1988 ועד היום, זנחו שני בני הזוג את ההסכם. ההסכם לא מומש ואף נעשו מספר ניסיונות לשלום בית." (עמ' 106 לפסק הדין). לענין זה קבע בית המשפט קמא כי "יש להצהיר על בטלות הוראת סעיף 2 להסכם הגירושין וניתן לקבוע כי הוראה הסכמית זו אינה מקנה כיום עוד זכויות לאישה בדירה...". (עמ' 106 לפסק הדין). בנסיבות הענין, לאור המשך חייהם המשותפים של הצדדים ומשזנחו שניהם את הסכם הגירושין, יש אכן לבטל את הסעיף בהסכם הגירושין, על פי קביעת בית המשפט קמא. ג. לימים, הגישה המשיבה תביעה לפסק דין, המצהיר שהינה הבעלים של מחצית זכויות בדירת המגורים. בבית המשפט קמא טענה המשיבה כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה. מנגד, טען המערער כי, כאמור, רכש את הדירה טרם הנישואין ואין למשיבה כל חלק בדירה. לטענת המערער, הדירה אמנם הורחבה ואכן בוצעו שיפוצים בדירה, אולם השיפוצים לא היו נחוצים ונעשו בשל לחציה של המשיבה. לטענת המערער, לצורך הרחבת הדירה אושרה לו הלוואה מבנק טפחות אותה החזיר ב- 48 תשלומים של 48 ל"י וב- 24 תשלומים של 60 ל"י. למרות שההלוואה נפרעה במהלך הנישואין, טען המערער בבית המשפט קמא, כי פרע את ההלוואה ממקורותיו בלבד. כאמור, טען המערער בבית המשפט קמא, כי הדירה היא רכושו שלו בלבד, ואין למשיבה חלק בדירה. בית המשפט קמא קבע כי הוכחה חזקת השיתוף בין הצדדים. בית המשפט קמא ציין כי תחלתה של חזקת השיתוף איננה מחייבת חיי שלום והרמוניה אלא מערכת חיים של חלוקת תפקידים ומאמץ משותף. המאמץ המשותף איננו מתבטא, בהכרח, בתרומה כספית, אלא יכול גם להיות תרומה בדרך של עבודות בית וטיפול בילדים. בית המשפט קמא קבע: "לענין חזקת השיתוף, השאלה מה היה חלקו של כל אחד מבני הזוג בהשקעה של רכישת הנכס או בהשבחתו אינה מעלה ואינה מורידה... די בקביעה שההשבחה בתקופת הנישואין היתה משמעותית ביותר, ולא דבר של מה בכך." (עמ' 109 לפסק הדין) בית המשפט קמא קבע כי חזקת השיתוף לא נסתרה, ומשכך המשיבה הינה בעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים. ד. המערער הגיש הודעת ערעור עמוסה לעייפה אשר הטענות בה, ככל שהם נוגעות לפסק דינו של בית המשפט קמא, אינן ברורות כלל ועיקר. כן צרף המערער מספר רב ביותר של מסמכים, בחלקם הגדול חסרי כל רלבנטיות להליך שבפני. המערער מלין על כך שהסכם הגירושין הופר על ידי המשיבה, הוא עצמו פנה לבית הדין הרבני שוב ושוב, על מנת לקיים את הסכם הגירושין והאישה היא זו שהפרה, כאמור, את הסכם הגירושין מיום 4.1.87. המערער טוען כי בין המערער לבין המשיבה איבה מרה ומתמשכת, בלתי ניתנת לגישור, מאז נישואיהם. לטענת המערער, לא היה שיתוף בין הצדדים בניהול ובקיום משק הבית ולא היתה למערער כל כוונה לשיתוף המשיבה בנכסיו. המשיבה, כך לטענת המערער, עבדה מחוץ למשק הבית, בניגוד לרצונו של המערער, אולם סרבה לצרף את הכנסותיה לקופה המשותפת, אלא נהלה חשבונות בנק "מחתרתיים" (עמ' 8 להודעת הערעור). לטענת המערער, עריכת הקניות המשותפות איננה משקפת כוונת שיתוף, אלא תכליתה "למנוע את הסנקדלים התמידיים שעשתה האישה בתואנה שחיסר מצרך כלשהו" (עמ' 9 להודעת הערעור). עוד טוען המערער, כי רכש את הדירה ושילם את תמורתה זמן רב לפני שהכיר את המשיבה, וזכויותיו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, ביום 5.12.61, גם זאת לפני שהכיר את המשיבה. המערער טוען כי רכש את הדירה בסכום של 8,000 ל"י, במזומן, כספי מכירת דירה קודמת ברמת החייל שהיתה בבעלותו. הדירה ברמת החייל נמכרה בסכום של 10,000 ל"י ומשכך לא נזקק להלוואה כלשהי לרכישת הדירה נשוא הערעור. לטענת המערער, תוספת הבניה היתה מזערית, שטח הדירה הוגדל מ- 52.95 מ"ר ל- 67 מ"ר. השיפוצים שבוצעו שנה מאוחר יותר "היו מיותרים לחלוטין למורת רוחו של הבעל ומתוך קפריזה של האישה". (עמ' 10 להודעת הערעור). לטענת המערער, הבטיחה האישה לשאת בהוצאות השיפוץ מהכנסותיה מעבודתה במשק בית ובסוכנות היהודית, אולם לא קיימה את הבטחתה והחזר ההלוואה שנלקחה מבנק טפחות לשם ביצוע השיפוצים, נעשה אך ורק על ידי המערער. טענות המערער, בכתב הערעור, מכוונות, איפוא, בעיקרן, כנגד קביעת בית המשפט קמא לפיה הוכחה חזקת השיתוף, וקביעת בית המשפט קמא כי אומנם הדירה נרכשה על ידי המערער טרם הנישואין, אולם בשל השיפוץ המשמעותי שנעשה בדירה במהלך הנישואין, וחיי השיתוף הממושכים של הצדדים, המשיבה היא אכן בעלים של מחצית הזכויות בדירה. ה. לטענת המשיבה, נישאו המערער והמשיבה בשנת 65', ונהלו במשך עשרות שנים משק בית משותף. חייהם של המערער והמשיבה ידעו עליות ומורדות, למרות חילוקי דעות משמעותיים בענייני כספים. למרות זאת טוענת המשיבה כי המערער והמשיבה חיו חיי שיתוף, ובמהלך תקופות ממושכות ידעו גם האהבה והרמוניה. לטענת המשיבה, בתקופת נישואיה למערער נפרעה המשכנתא הראשונה שרבצה על הדירה וכן נלקחה משכנתא שניה על שם שני הצדדים. עוד טוענת המשיבה כי בשנת 1974 הורחבה הדירה באופן שדירת שני חדרים הפכה לדירת ארבעה חדרים וכן הוספו חלקים נוספים. לטענת המשיבה, היתה פעילה בתכנון וביצוע השיפוצים בדירה והבקשה לעירית ת"א לשם קבלת היתר הבניה, נוסחה על ידה. לטענת המשיבה, אין חולק כי שתי המשכנתאות שנלקחו, בגין הדירה, נפרעו מכספי מאמץ משותף של המערער והמשיבה, המשכנתאות שולמו ממשאבים משותפים, ואכן "רכשה" המשיבה זכות להרשם כבעלת מחצית דירת המגורים. ו. סבורה אני כי דין הערעור להדחות. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות העובדתיות וקביעות המהימנות שקבע בית המשפט קמא. בבית המשפט קמא נחקר המערער אודות יחסיו עם המשיבה במהלך שנות נישואיהם. בענייננו, התרשם בית המשפט קמא כי בני הזוג חיו חיי שיתוף במהלך נישואיהם, לרבות התקופה בה שופצה הדירה ולרבות תקופת תשלום המשכנתא הראשונה. עוד התרשם בית המשפט קמא כי בני הזוג חיו חיי שיתוף גם לאחר מועד חתימת הסכם הגירושין, שלא בוצע, משחזרו הצדדים לחיות יחד. ז. המערער טוען, כאמור, כי דירת המגורים של הצדדים, איננה נכס משותף, אלא נכס שבבעלותו בלבד. הלכה פסוקה היא כי הדרישה להוכחת כוונת שיתוף בדירת המגורים של בני זוג, היא ברמה מינימאלית בלבד, מאחר שדירת המגורים המשותפת מסווגת כנכס משפחתי, בעל מעמד מיוחד והיא "גולת הכותרת" של חזקת השיתוף. (ע"א 324/80 ז' גדסי נ' נ' גדסי פד"י לו(2) 645, 649. ע"א 806/93 י' הדרי נ' ש' הדרי פד"י מח(3), 685, 690). עוד קבעה הפסיקה כי בהתייחס לשיתוף בדירת המגורים, אין צורך בהוכחת חיי שלום והרמוניה בין בני זוג, אלא די בחיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש ומאמץ משותף. (ע"א 1019/90 יעקובי נ' עזבון המנוח משה יעקובי ז"ל וערעור שכנגד פד"י מה(2) 431, 434) בענייננו, סבורה אני כי הוכח בפני בית המשפט קמא, כי המערער והמשיבה אומנם חיו במשך עשרות שנים תחת קורת גג אחת, נהלו משק בית משותף, קיימו את משפחתם במאמץ משותף, כאשר המערער עובד לפרנסת המשפחה והמשיבה מנהלת את משק הבית, מגדלת את הילדים ועובדת לעיתים בעבודות משק בית. עוד הוכח בעליל בבית המשפט קמא, כי הדירה נשוא הערעור היתה דירה קטנה בת שני חדרים והוסף לה כשליש משטחה, בשיפוצים שבוצעו במהלך הנישואים. בית המשפט קמא קבע כי השבחתה של הדירה היתה משמעותית ביותר, ולא דבר של מה בכך, ובדין כך. התשלום עבור השיפוצים בוצע, אין חולק, מכספי מאמץ משותף של שני הצדדים, המשכנתא שנלקחה מבנק טפחות לצורך ביצוע השיפוצים נלקחה כהלוואה של שני בני הזוג. (ת/6). מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי בנסיבות אלה, הוכחו בפני בית המשפט קמא האלמנטים המקימים את חזקת השיתוף שלא נסתרה. ח. אשר על כן, כמפורט בפסק הדין סבורה אני כי דין הערעור להדחות. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו מתוך הפקדון שהופקד על ידי המערער לידי בא כח המשיבה, יתרת הפקדון תושב למפקיד.הלכת השיתוף