עפ"י האמור בכתב האישום המתוקן, במהלך משחק כדורסל ולאחר ויכוח בין המשיב למתלונן, שבמהלכו הוחלפו קללות הדדיות, תקף המשיב את המתלונן בכך שהכה במכות אגרוף מתחת לאוזנו ובאפו. המתלונן דימם מאפו ונחבל חבלה של ממש שהתבטאה בשבר באף וכן המטומה תת עורית ונפיחות מתחת לאוזן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכות במשחק כדורסל / אלימות במשחק כדורסל: 1. בפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (סה"נ כב' השופט א' הימן) בת"פ 44641-02-10 מיום 13/12/11 לפיה בוטלה הרשעתו של המשיב, והוטל עליו לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000₪, וכן פיקוח שירות המבחן למשך שנה. כתב האישום המתוקן והסדר הטיעון 2. נגד המשיב הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן, המשיב יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, יורשע, ויישלח לתסקיר, כאשר, לבקשת הסניגור, תיבחן שאלת ביטול ההרשעה, ואילו עמדת המאשימה היא להותיר ההרשעה על כנה. עפ"י האמור בכתב האישום המתוקן, במהלך משחק כדורסל ולאחר ויכוח בין המשיב למתלונן, שבמהלכו הוחלפו קללות הדדיות, תקף המשיב את המתלונן בכך שהכה במכות אגרוף מתחת לאוזנו ובאפו. המתלונן דימם מאפו ונחבל חבלה של ממש שהתבטאה בשבר באף וכן המטומה תת עורית ונפיחות מתחת לאוזן. 3. תסקיר שירות המבחן המליץ לשקול בחיוב לבטל את ההרשעה, ולהסתפק בפיצוי וצו מבחן לשנה. ההחלטה מושא הערעור 4. ביהמ"ש קמא ציין את נסיבות המקרה: מדובר באירוע חברתי בו שיחק המשיב כדורסל עם חבריו במגרש ספורט בקירבת מקום מגוריהם. מדובר בקטטה בין שני שחקני כדורסל, שהסתיימה במכת אגרוף באף. ביהמ"ש קמא עמד על נסיבותיו האישיות של המשיב - היותו אדם נורמטיבי לכל דבר וענין, אשר שירת שירות צבאי מלא וכיום עובד כפקיד מטענים בארקיע. אין לו כל הרשעות קודמות, ומדובר במעידה חד פעמית שאינה מאפיינת את אורח חייו הנורמטיבי. הוא לקח אחריות מלאה על מעשיו, הביע חרטה כנה ועמוקה, הביע נכונות לשלם פיצוי בסך 5,000₪ למתלונן ואף הפקיד סכום זה בפועל, עובר למתן ההחלטה. התסקיר בעניינו חיובי ביותר, ובא בהמלצה לבטל ההרשעה. ביהמ"ש קמא ציין כי הרשעת המשיב תגרור אחריה פגיעה תעסוקתית, היינו, פיטוריו מחברת ארקיע בה הוא עובד. לבסוף, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי האיזון הראוי בין נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של המשיב, והפגיעה התעסוקתית שתבוא בעקבות ההרשעה, מצדיק לסיים את ההליך באי-הרשעה. טענות המערערת 5. המערערת טוענת כי אי הרשעה במקרה זה אינה משקפת יחס הולם בין חומרת העבירה ותוצאותיה, לחומרת הענישה הנדרשת. הפסיקה מתייחסת בחומרה יתירה לאלימות הגואה במקומותינו. בתי המשפט חזרו וקבעו כי יש להילחם בנגע האלימות באמצעות ענישה מחמירה המעבירה מסר ברור וחד משמעי לנאשם ולציבור, ותוך העדפת האינטרס הציבורי על הנסיבות האישיות. עוד נטען כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי היתה קטטה בין שני שחקני כדורסל. עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המשיב, הן, שהיו חילופי קללות בין המשיב למתלונן, ולאחריהן נקט המשיב בלבד באלימות פיזית קשה כלפי המתלונן, ללא כל אלימות פיזית מצדו של המתלונן. ביהמ"ש קמא לא ייחס חשיבות מספקת לנזק שנגרם למתלונן - שבר עצמות האף. ביהמ"ש קמא נתן משקל מכריע לאינטרסים של המשיב והעדיפם באופן מובהק על פני האינטרס הציבורי של גמול והרתעה. נטען כי במקרה זה האינטרס הציבורי שבהרתעה ובהוקעת מעשי אלימות גובר על האינטרס האישי הצר של המשיב. ולבסוף, המשיב רק הביע חשש כי הרשעה תגרור את פיטוריו מחברת ארקיע, אך אין די בחשש ערטילאי. בענין זה יש להוכיח פגיעה חמורה ממשית וקונקרטית, דבר שבמקרה זה לא הוכח. בכתב הערעור מבקשת המערערת להרשיע את המשיב ולהטיל עליו עונש הכולל רכיב של מאסר שירוצה בעבודת שירות וכן מאסר מותנה, אולם בטיעוניה בפנינו אישרה ב"כ המערערת כי אינה עומדת על הטלת מאסר בעבודת שירות וכי די מבחינתה בהטלת שירות לתועלת הציבור. טענות המשיב 6. המשיב הוא אדם נורמטיבי, שמעולם לא הסתבך בפלילים, והאירוע נושא האישום היה לו אירוע רגעי, נקודתי, חד פעמי, שאינו משקף כלל את אורחות חייו. חלפו ארבע שנים מאז המעשה. הוא מצר על האירוע צער רב. הוגש בעניינו תסקיר חיובי ביותר, אשר כלל המלצה לא להרשיעו, וכן תסקיר משלים שהוגש בערכתנו ובו, שוב, המלצה שלא להרשיע. המשך העסקתו כפקיד מטענים בחברת ארקיע מותנה לטענתו באי הרשעה, הואיל ולפי כללי רשות שדות התעופה (כניסה לשטחים מוגבלים) תשמ"ג-1983, סעיף 11, לא יוכל המשיב לקבל רשיון כניסה לשטח מוגבל שבשדה התעופה (ועבודתו של המשיב נעשית בשטח מוגבל), בלא שיציג אישור ממשטרת ישראל על העדר הרשעות במירשם הפלילי. כמו כן הוצגו בפנינו פסקי דין רבים, של בתימ"ש שלום ומחוזי, שבהם הוחלט להימנע מהרשעה. דיון והכרעה 7. הכלל הוא כי "הימנעות מהרשעה הינה חריג שיופעל רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ביותר, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרת העבירה, וזאת כאשר שיקולי ענישה אחרים אינם נפגעים" (רע"פ 2564/11 קנטור נ' מ"י, רע"פ 10259/09 פלוני נ' מ"י, ע"פ 1154/07 מ"י נ' פלוני, ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י פ"ד נ"ב (3) 337). "סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, ענין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האינטרס האחרון. כאשר מתקיים חוסר איזון נוקב בין הענין שיש לציבור באכיפת הדין, לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו, עשוי בית המשפט להשתמש בכלי הנדיר הנתון בידו ולהימנע מהרשעת הנאשם" (רע"פ 11476/04 מ"י נ' חב' השקעות דיסקונט). בבוא ביהמ"ש לשקול את האפשרות שלא להרשיע נאשם בעבירה שנקבע כי ביצע, עליו לבחון שני פרמטרים עיקריים: "האחד הוא סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם יש בנסיבות אלו אפשרות לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי בהרשעה. השני הוא נסיבותיו האישיות של המבקש והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מן הראוי בנסיבות העניין". (רע"פ 6904/09 בלוך נ' מ"י). העבירה ונסיבותיה 8. נבחן אפוא תחילה את סוג העבירה, חומרתה, ונסיבותיה, והאם ניתן לוותר על הרשעה מבלי שהדבר יפגע באינטרס הציבורי שבהרשעה. נציין כי "גורם האינטרס הציבורי הטמון בענישה ניזון מהערך המוגן בעבירה נשוא ההרשעה ומחומרת הפרתו של ערך מוגן זה בנסיבות המקרה הקונקרטי" (רע"פ 11476/04 מ"י נ' חב' השקעות דיסקונט). במקרה שבפנינו מדובר באלימות פיזית. הערך המוגן - השמירה על שלמות גופו ובריאותו של אדם - הוא אחד הערכים החשובים ביותר בחברתנו. ההפרה במקרה זה היא הפרה חמורה, שכן, שלא כאמור בטעות בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, אין המדובר בקטטה הדדית. מדובר בעימות מילולי בלבד, במהלך משחק כדורסל, והמשיב נקט אלימות קשה כלפי המתלונן, ללא כל אלימות מצד המתלונן, ושלא במסגרת קטטה. כמו כן, אין המדובר במכת אגרוף בודדת, אלא במכות אגרוף (בריבוי). ההפרה חמורה גם ובייחוד בשל תוצאותיה, שבר עצמות אפו של המתלונן, אשר הצריך ניתוח, בהרדמה מקומית. לדעתנו לא ניתן, בנסיבות אלה, לוותר על הרשעה, "בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (הלכת כתב), שהם: גמול, הרתעה, הוקעה, מניעה, וגם השיקול של ענישה אחידה ככל שניתן. בתי המשפט חזרו לא אחת על כך שבעבירות אלימות יש להחמיר בענישה, ולא להסתפק באי הרשעה: "סבורים אנו כי יש מקום להרשעה, לשם הרתעת הרבים מאלימות, שעל חומרתה וריבויה בארצנו אין צורך להוסיף ולהכביר מילים" (ע"פ 1154/07 מ"י נ' פלוני). בערעור שנדון בפנינו, עפ"ג (מרכז) 28457-12-11 לוגסי נ' מ"י, הנאשם, לאחר דחיפות הדדיות בינו לבין המתלונן, הכה באגרוף בפניו של המתלונן, גרם לו שברים בעצמות האף והלסת והוא נזקק לניתוח. קבענו כי "לא ניתן להתייחס בהבנה ובסלחנות לאלימות בכלל ולאלימות ללא כל סיבה ורקע בפרט. אלימות כזו צריכה לקבל מענה הולם בענישת בית המשפט תוך העדפת האינטרס הציבורי על הנסיבות האישיות..... חומרת העבירה כשלעצמה, על תוצאותיה, אינה מאפשרת את ביטול ההרשעה". בע"פ (ת"א) 71877/05 מ"י נ' שלג שם תקף הנאשם את המתלונן, על רקע סכסוך מתמשך ביניהם, וגרם לו חבלה חמורה בכך ששבר את לסתו, קבע ביהמ"ש המחוזי בת"א כי - "הנסיבות האישיות של המשיב ונסיבות העבירה הם שיקולים ראויים לעניין הענישה, אך אינם מצדיקים צעד חריג של הימנעות מהרשעה. תרומתם הצנועה של בתי המשפט במלחמה בתופעת האלימות הפושה בחברה, אינה יכולה להישאר בגדר רטוריקה בלבד, בבחינת מס שפתיים. על רקע השיקולים הללו הימנעות מהרשעה אינה מתיישבת עם שיקולי הענישה הראויים". איננו מתעלמים משורת פסקי הדין שהוצגו בפנינו ע"י ב"כ המשיב, לענין אי-הרשעה, אלא שמרבית פסקי הדין הללו נסבו סביב מקרי אלימות פחות חמורים מן המקרה שבפנינו. בנוסף, רוב פסקי הדין הללו אינם מן העת האחרונה. בפסיקה החדישה יותר, מן השנים האחרונות, אשר במהלכן גאה גל האלימות יותר ויותר, הודגש ביתר שאת הצורך בענישה מחמירה בעבירות אלימות. ר' למשל ע"פ 3863/09 מ"י נ' חסן שם נאמר: " יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת, ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד". וכן בע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מ"י שם נאמר: " בסוג העבירות בהן הורשע המערער חייבת להינתן הבכורה לצורכי הרתעה ולשיקולי הגנה על הציבור. התפשטות נגע האלימות מחייבת העברת מסר ברור ונחרץ המוליד את הצורך בענישה מחמירה". לסיכום עד כאן, אנו סבורים כי בשים לב לסוג העבירה הנדונה בערעור זה, חומרתה, ונסיבותיה, אין מקום לוותר על ההרשעה, הואיל והדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי שבהרשעה. הפגיעה התעסוקתית 9. הפרמטר השני אותו יש לבחון הוא הנסיבות האישיות והאם ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, היינו, האם "מתקיים חוסר איזון נוקב בין הענין שיש לציבור באכיפת הדין לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו" (רע"פ 11476/04). לענין זה הפנתה אותנו ב"כ המשיב אל סעיף 11 לכללי רשות שדות התעופה (כניסה לשטחים מוגבלים) תשמ"ג-1983 (להלן - כללי רש"ת) על מנת להוכיח טענתה כי המשיב לא יוכל להמשיך בעבודתו הנוכחית, אם יורשע. אנו סבורים, ראשית, כי סעיף 11 הנ"ל אינו קובע תנאים להעסקה, ולא עולה ממנו (או מכללי רש"ת בכלל) כי העדר הרשעה הוא תנאי להמשך העסקתו של המשיב ברש"ת; שנית, הסעיף אינו רלוונטי לענייננו, הואיל והמשיב כבר קיבל רשיון כניסה לשטחים המוגבלים. סעיף 11 עניינו במתן רשיון חדש, ולא בביטול רשיון קיים. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סע' 17, 18 לכללי רש"ת, שלפיהם מוסמכת ועדת הרשיונות להמליץ בפני מנהל שדה התעופה לבטל רשיון או להתלותו, בהתקיים תנאים מסויימים, ומנהל שדה התעופה רשאי לקבל את ההמלצה או לדחותה. נזכיר כי הכלל בענין ביטול רשיון קיים הוא ש"כאשר הרשיון כבר ניתן ...... האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר, רק הוא יכריע את הכף...... משניתן הרשיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרשיון" (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה פ"ד לו (1) 317, בעמ' 329). אנו סמוכים ובטוחים כי הרשויות המופקדות על כך תפעלנה בהגינות ובסבירות, ותשווינה לנגד עיניהן את כלל השיקולים וכלל הנתונים החיוביים של המשיב, לרבות העובדה שמדובר במעידה חד פעמית, שאינה משקפת את אורחות התנהגותו של המשיב, וכן חלוף הזמן מאז האירוע, ויתר השיקולים לקולא, ומקווים כי ההרשעה לא תעמוד לו לרועץ. 10. אשר לצורך לחדש את הרשיון הקיים, אחת לשנה (ראה סעיפים 4(א)(1), 10(א)(4) לכללי רש"ת), נראה לנו לכאורה כי סעיף 11 לכללי רש"ת (המחייב אישור על העדר הרשעות) חל רק על מתן רשיון חדש, ולא על חידוש רשיון קיים. בענין חידוש רשיון קיים הכלל הוא כי "צריך טעם חזק כדי למנוע את החידוש" (י' זמיר "הסמכות המינהלית" מהד' 2, התש"ע-2010, הוצאת נבו, כרך א', בעמ' 254). "המאזן בחידוש רשיון קיים נוטה לצד האזרח, כדי להגן על הזכות שהרשיון הקנה לו, יותר מבמתן רשיון חדש" (בג"ץ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר פ"ד נב (1) 289, בעמ' 311). 11. איננו מתעלמים מכך, שבתום ארבע שנים ממועד קבלת הרשיון לראשונה, יפקע תוקפו מאליו, ויהיה על המשיב לבקש רשיון חדש (סע' 4(א)(1), 10(א)(4) לכללי רש"ת). ואכן, במסגרת זו, יחול סעיף 11 לכללי רש"ת, הדורש אישור על העדר הרשעות. אלא שפגיעה זו אינה נראית לנו כפגיעה אשר מטה את הכף לטובת המשיב במקרה זה, בשים לב לסוג העבירה, חומרתה ותוצאותיה. כדי להימנע מהרשעה, על הנאשם להוכיח "כי ייגרם לו נזק קונקרטי חמור ובלתי הפיך כתוצאה מהרשעתו" (רע"פ 4079/10 ג'בשה נ' מ"י), ואין זה המצב בענייננו. המשיב עובד בשדה דב מזה כשלש שנים, ומכאן שרשיון הכניסה שלו לשטחים המוגבלים (בהנחה שבידיו רשיון רב שנתי) יפקע רק בעוד כשנה מהיום. שנית, מאז בצוע העבירה חלפו כארבע שנים, ועל כן, בעוד כשלש שנים מהיום יוכל כבר לקבל רשיון כניסה חדש (סעיף 11(ב)(1)(א) לכללי רש"ת). מכאן שעוסקים אנו בתקופה בת כשנתיים בלבד, שבה לא יהיה לו רשיון כניסה לשטחים המוגבלים. עובדה זו אינה מחייבת את פיטוריו, שכן, עם קצת רצון טוב, אין כל סיבה שלא תימצא לו, לתקופת ביניים זו של כשנתיים ימים, עבודה אחרת, באותו מקום עבודה, אשר אינה מחייבת כניסה לשטחים המוגבלים. וגם אם אכן ייאלץ לעזוב מקום עבודתו, בעוד כשנה מהיום, יוכל בחלוף שנתיים לחזור לאותה עבודה. ובכל מקרה, גם אם יאבד את מקום עבודתו, נציין כי הוא התחיל לעבוד שם רק לפני כשלש שנים, כי אין המדובר בעבודה ייחודית, הדורשת הכשרה ממושכת, ונראה שלא יתקשה במיוחד למצוא עבודה אחרת, כך שאין המדובר בנזק "חמור ובלתי הפיך". נעיר גם, שהמשיב הינו רווק, ואין מוטל עליו עול פרנסתה של משפחה. אכן, "להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה, מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו" (ע"פ 9150/08 מ"י נ' ביטון). על כן נקבע לא אחת כי "האיזון בין נסיבותיו האישיות של המבקש והעובדה כי הוא עלול לאבד את מקום עבודתו, אל מול חומרת מעשיו ושיקולי ענישה והרתעה כלליים אינו מצדיק שימוש בסמכות חריגה זו" (רע"פ 2564/11 קנטור נ' מ"י). 12. לסיכום, דעתנו היא, שלא נתקיימו במקרה זה אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן ביותר, אשר מצדיקות הימנעות מהרשעה. הימנעות מהרשעה בנסיבות בהן יוצא אדם מביתו לצורך בילוי במשחק כדורסל שכונתי, וחוזר כשהוא חבול קשות בפניו ואפו שבור, עלולה להעביר מסר מקל ומוטעה של השלמה עם אלימות וסלחנות כלפיה. 13. באשר לעונש סבורים אנו כי העונש שנגזר, בשים לב לעבירה ולתוצאותיה, חורג באופן ממשי לקולא, וכי ראוי בנסיבות הענין להטיל על המשיב, בנוסף לעונשים שהוטלו, עונש מוחשי של שירות לתועלת הציבור. זאת בשים לב להלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם המשיב, מקום שהיא מקבלת ערעור על קולת העונש. 14. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומחזירים על כנה את הרשעתו של המשיב, עפ"י הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן ובביצוע עבירת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין התשל"ז-1977. אנו מטילים על המשיב צו שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 180 שעות, וזאת במסגרת פנימיית "נווה יהודה" בנס ציונה, ובהתאם לתוכנית של"צ שגובשה עבור המשיב ע"י שירות המבחן. שאר חלקי פסק הדין וההחלטה בת.פ. 44641-02-10 (שלום ראשל"צ) יעמדו על כנם. דיני ספורטכדורסל