קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות בסכסוך עם קבלן משנה: מונחת לפני בקשתה של המבקשת לביטול פסק בוררות שניתן ביום 23.3.09 על ידי כב' השופט (בדימוס) ד"ר אליהו וינוגרד (להלן: "הבורר"), ומנגד- מונחת לפני גם בקשת המשיבה לאשר את פסק הבוררות הזה. א. הרקע העובדתי 1. המבקשת ועיריית לוד פרסמו מכרז פומבי להקמת תחנת שאיבה ראשית לביוב, שיפוץ תחנת שאיבה קיימת והקמת מבנה חשמל שישרת את שתי התחנות (להלן:"המכרז"). המכרז הוכן ואושר על ידי המנהל לפיתוח תשתיות ביוב (להלן:"המילת"ב"). חברת אלקטרה בע"מ (להלן:"חברת אלקטרה") זכתה במכרז, ובזיקה לכך נחתם ביום 7.10.03 הסכם בין המבקשת לבין חברת אלקטרה, המבוסס על מסמכי המכרז (להלן:"ההסכם" או "ההסכם המקורי"). יוער כי עיריית לוד לא היתה צד להסכם אולם העבודות נושא ההסכם נועדו לשרת גם את עיריית לוד ומימון הפרוייקט נעשה גם על ידה. 2. לנוכח העובדה שתנאי המכרז אפשרו להעסיק קבלני משנה בכפוף לאישור המבקשת, קודם להגשת ההצעה הזוכה על ידי חברת אלקטרה התקשרה האחרונה עם המשיבה בהסכם לפיו היא תבצע בשם חברת אלקטרה את כל העבודות לפי המכרז, לרבות תיקונים בתקופת הבדק. כמו כן הוסכם כי המשיבה תישא בכל העלויות הכרוכות בביצוע העבודות, וכי חברת אלקטרה תמחה לה את כל זכויותיה וחובותיה על פי ההסכם המקורי. העסקת המשיבה כ"קבלן משנה" אושרה ע"י המבקשת ביום 2.2.04. 3. עקב ליקויים שאירעו במהלך ביצוע הפרויקט עליהם עוד אעמוד בהמשך, התארך משך ביצוע הפרויקט ונתגלעו מחלוקות בין הצדדים. לפיכך, ביום 29.10.06 התקיים דיון במילת"ב בו נכחו כל הגורמים הרלבנטיים ובמסגרתו הושגו מספר הסכמות שהועלו על הכתב (להלן:"המסמך הראשון"). במסגרת סיכום זה נקבעה, בין היתר, בסעיף 7 תניית בוררות בזו הלשון: "במידה ותהיינה מחלוקות בין הצדדים, תובא המחלוקת לבוררות בהסכמת הצדדים על בורר מוסכם. המילת"ב ישקול הבאת רשימת בוררים לעניין זה". בהסתמך על "המסמך הראשון" הגישה המשיבה למבקשת ביום 22.2.07 חשבון סופי בגין ביצוע העבודות אך מאחר ובמועד הגשת החשבון הכשל במשאבות טרם נפתר, ולטענת המבקשת המשיבה לא השלימה באותו זמן את עבודתה, הרי שעמדת המבקשת היתה כי היא אינה צריכה לפרוע לידי המשיבה את החשבון הסופי. 4. ביום 22.7.07 נערך דיון בין הצדדים אצל המבקשת בנושא החשבון הסופי שהוגש ע"י המשיבה, ובמסגרת דיון זה הוטלו משימות בדיקה הקשורות להתחשבנות שבין הצדדים, על מנהל מדור הביוב , על המפקח ועל המתכנן (להלן:"המסמך השני"). 5. לנוכח המחלוקות שבין הצדדים המחתה "חברת אלקטרה" למשיבה ביום 25.7.07 את כל זכויות התביעה, וכן את זכויותיה לקבל את יתר הכספים שיגיעו לה מכל גורם שהוא בגין הפרויקט. בזיקה לכך פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה למינוי בורר לבירור תביעתה כנגד המבקשת. 6. ביום 22.1.08 ניתן פסק הדין בתובענה למינוי בורר ע"י כב' הנשיאה הילה גרסטל, (להלן:"המסמך השלישי"). בהתאם לפסק דין זה (להלן- "פסק הדין") הועבר הסכסוך להכרעת הבורר כב' השופט (בדימוס) אליהו וינוגרד. בפסק הדין מיום 22.1.08 נידונה, בין היתר, שאלת היריבות שבין הצדדים לנוכח העובדה שההסכם עליו חתמה המבקשת לביצוע הפרויקט נעשה בינה לבין חברת אלקטרה. בפסק הדין נקבע כי מאחר שהושלמה המחאת הזכויות והחיובים מאלקטרה אל המשיבה אזי קיים קשר משפטי בין המבקשת לבין המשיבה לפיו האחרונה נושה במבקשת, ואילו זו נושה ב"חברת אלקטרה". בנוסף נקבע כי מקום בו הוראה מסוימת ב"הסכם המקורי" שונתה ב"מסמך הראשון" מיום 29.10.06 כי אז יש לראות בהסדר הישן לעניין זה כהסדר שבוטל, ומאידך- יש לנהוג במקרה כזה לפי האמור בהסדר החדש מאחר ו"המסמך הראשון" הוא המשכו של ה"הסכם המקורי". כמו כן נקבע בפסק הדין כי למעט הסעיפים אשר שונו בהוראות ספציפיות, ההסכם המקורי מוסיף להתקיים ביחס לשאר הנושאים המוסדרים בו (עמ' 8 לפסק הדין). 7. בישיבה המקדמית שהתקיימה בפני הבורר ביום 1.4.08 (נספח ח' לבקשה) הצדדים הודיעו כך:"בינתיים- תהיה הבוררות כפופה לדין המהותי, לסדרי הדין ולדיני הראיות". הצהרה זו נותרה בעינה גם בהמשך ההליכים. 8. ביום 22.3.10 הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמה דיונית לפיה כל הנספחים שצורפו לתצהירים מהווים חלק מהראיות בתיק הבוררות, וכן כי לא תוגשנה ראיות נוספות אלא עפ"י דיני הראיות. בנוסף הסכימו ב"כ הצדדים באותו מועד כי הבקשה לביטול פסק הבוררות כהגדרתו להלן, איננה כוללת טענות בדבר אי- תקינות הליך הבוררות בכל הקשור להתנהלותו. הוסכם כי המחלוקות בתיק מוגבלות לטענות המבקשת ביחס לפסק הבוררות כמפורט בבקשה לביטולו (עמ' 7 לפרוט'). 9. בישיבת יום 22.3.10 הסכימו הצדדים על תיקון פסק הבוררות במובן זה שהחיוב עבור שלושת המנועים יבוצע ע"י המבקשת, עיריית רמלה, כנגד המצאת קבלה בדבר ביצוע התשלום עבורם ע"י המשיבה במחיר שלא יעלה על סך של 115,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין לכל מנוע (עמ' 23 לפרוט'). לנוכח הסכמת הצדדים מתייתר איפוא הצורך לדון בסוגיה זו, ופסק הבוררות יתוקן בהתאם להסכמתם זו של הצדדים. ב. פסק הבוררות 10. ביום 23.3.09 נתן הבורר את פסק הבוררות בתביעה שהוגשה ע"י המשיבה (להלן- "הפסק" או פסק הבוררות"). יוער כי בראשית הפסק הדגיש הבורר את העובדה שהמכרז הוא גם מטעם עיריית לוד השותפה בתחנות השאיבה, וכי על אף שאיננה צד לדיון, קיבלה על עצמה עיריית לוד מראש את תוצאות הבוררות. בגוף הפסק סקר הבורר את שלושת המסמכים שבבסיס ההתקשרות וקבע כי "המסמך הראשון" מהווה את הבסיס ל"מסמך השלישי" דהיינו - לפסק הדין שניתן ע"י כב' הנשיאה גרסטל. בפסק הדין נקבע כי יש מעשה בית- דין בין הצדדים בבוררות כך שהמשיבה היא הנושה של המבקשת ויש לראותה, מאז המחאת הזכויות והחיובים שבוצעה אליה ע"י חברת אלקטרה, כצד להסכם המקורי. כמו כן נקבע בפסק הבוררות כי קיים מעשה בית- דין הקובע באופן מפורש וחד- משמעי כי כל הוראות ההסכם המקורי הדנות בצורך במיצוי הליכים בפני המנהל וקבלת תעודת השלמה, בטלו מן העולם עם גיבושו של הסכם חדש כפי שפורט ב"מסמך הראשון", ויש לדון בבוררות בשאלות הנוגעות להתחשבנות שבין הצדדים לגופן (עמ' 4 לפסק הבורר). 11. באשר ל"מסמך השני" - הוא סיכום הדיון מיום 22.7.07 שעסק בחשבון הסופי שהוגש ע"י המשיבה, קבע הבורר כי מסמך זה הצביע על כך שלפחות בחודש יולי 2007 לא הייתה עוד מניעה לדון בחשבון הסופי. המבקשת החליטה לדון בכך "תוך שבועיים" מאותו דיון אך דבר זה לא נעשה, והיא גם לא סיפקה לכך תשובה המניחה את הדעת. כמו כן קבע כב' הבורר כי במסמך זה לא עמדה על הפרק שאלת המסירה של הפרויקט לידי המבקשת. 12. לנוכח הקביעות בדבר קיומו של מעשה בית דין, כאמור לעיל, קבע כב' הבורר כי המחלוקת שנותרה לבירור בין הצדדים מתמצה בנושאים ספציפיים שיש להם השלכה על פרטים המופיעים בחשבון הסופי, ואלו הם: א. האחריות לכשל במשאבות ב. התשלום בגין המנועים שנשרפו ג. התשלום בגין הגנרטור שנגנב ד. עליות המחירים ה. ההתייקרות והתקורה ו. תשלום בעד פריטי החשבון האחרים, כולל עבור ביצוע עבודות נוספות. 13. באשר לנושא האחריות לכשל במשאבות קבע כב' הבורר כי המשיבה השלימה את עבודתה ודרשה את התשלום המגיע לה. המבקשת התגוננה בטענה כי הכשלים בתפקוד המשאבות רבצו לפתחה של המשיבה אך בפסק הבוררות נקבע כי חובת ההוכחה של טענת הגנה זו היתה מוטלת על המבקשת. הבורר הפנה למסמך הראשון בו נידונו הסיבות לתקלות במשאבות והאחריות הנגזרת מכך, וקבע כי המבקשת באישור המילת"ב העסיקה יועץ חיצוני לבדיקת הכשלים בתחנה. הבורר קבע כי אף שדו"ח היועץ מחברת DHV MED בע"מ לא קבע במדויק את הסיבות לכשלים שנתגלו במשאבות הרי שכל הליקויים שנסקרו בדו"ח היועץ היו פרי תכנון לקוי, וכי דו"ח היועץ לא הצביע על אף ליקוי או כשל שיוחסו למשיבה. כך גם נאמר בחוות הדעת שהוגשו מטעם שתי בעלות הדין. לפיכך קבע הבורר כי חובת ההוכחה שכשלי המשאבות היו בגלל מעשה או מחדל של המשיבה היתה מוטלת על המבקשת, וכן עלה מפסק הבורר כי האחרונה הודתה בסיכומיה כי ממכלול הראיות שהוצגו בפני הבורר לא אותרה עד למועד פסק הבוררות מהי הסיבה לכשלים שנתגלו בתחנת השאיבה. כפועל יוצא מכך קבע הבורר כי אין בסיס לטענת המבקשת לפיה הכשלים נבעו מפעולה או ממחדל של המשיבה. 14. באשר לחוב הכספי שנזקף לחובתה של המבקשת בגין מנועי המשאבות קבע הבורר כי המשיבה סיפקה למבקשת 12 מנועים. שלושה מהם נבדקו ע"י היצרן שקבע כי לא היה פגם בייצורם, וכי לא היה מקום לייחס ליצרן כל אחריות בגין הכשל שהתגלה במנועים. לפיכך דחה הבורר את טענות המבקשת בנושא זה. בפסק הבוררות הדגיש הבורר כי לפי העדויות שהובאו במהלך הבוררות, היצרן דרש תשלום בגין שלושת המנועים שנשרפו, ובהמשך לכך קבע הבורר שיש לשלם ליצרן בגינם. על בסיס קביעות אלו, ולנוכח העובדה שלא הוכחה כל אחריות של המשיבה לשריפת המנועים, קבע הבורר כי המשיבה אינה חייבת לשאת בעלותם, וכי חובת התשלום הזו חלה על המבקשת. משכך, אושר למשיבה מלוא התשלום עבור 12 המשאבות. 15. באשר לנושא הגנרטור שנגנב קבע הבורר כי מהראיות אשר הוצגו לפניו עולה תמונה ברורה בקשר למסירת חדר הגנרטור לידי המבקשת ביום 7.11.05. בנוסף, קבע הבורר כי הוכח שעובר למסירה התקין צוות מטעמה של המבקשת מערכת גילוי פריצות, ועל בסיס תיעוד ביומן העבודה עולה כי הוסכם שהחל ממועד המסירה ואילך השמירה על השטח והציוד תהיה באחריות המבקשת באמצעות צוות מטעמה. בעקבות זאת הסירה המשיבה את השמירה על חדר הגנרטור, ואילו המבקשת מצדה, כתוצאה נלווית ממסירת הגנרטור, אישרה את החשבון החלקי שהוגש לה ע"י המשיבה בגין הגנרטור. עשרה ימים לאחר מכן נגנב הגנרטור ובעקבות זאת מחקה המבקשת את אישור החשבון החלקי הנוגע לגנרטור שסופק והותקן בחדר הגנרטור. הבורר קבע כי טענות המבקשת בדבר חוסר מסירה פורמאלי של חדר הגנרטור הן משוללות יסוד. כב' הבורר כתב כי הוא השתכנע מהראיות שחדר הגנרטור נמסר למבקשת והמשיבה לא היתה אחראית לשמירתו ביום שנגנב. לפיכך נקבע כי לא היתה הצדקה שלא לאשר למשיבה את התשלום עבור הגנרטור הנוסף שהובא ע"י המשיבה לאחר מכן, ולפיכך המשיבה זכאית לתשלום בעד שני הגנרטורים שסיפקה למבקשת. 16. באשר לפריטי התביעה האחרים שפורטו ע"י המשיבה - היא התובעת בבוררות- בחשבון הסופי שהוגש על ידה למבקשת- קבע הבורר כי לאור פסק הדין שניתן ע"י כב' הנשיאה גרסטל- כל העניינים הפורמאליים שנדרשו בהסכם המקורי, כמו למשל לגבי המצאת אישורים, עבר זמנם עם קבלת הסכמת הצדדים להסדר נשוא "המסמך הראשון". בנוסף לכך נקבע בפסק הבוררות כי על המבקשת הייתה מוטלת החובה לבדוק את החשבון הסופי, להעיר הערותיה לגביו, ולהעבירן למשיבה - אך היא לא עשתה כן במשך תקופה ארוכה, דהיינו עד שהעלתה טענותיה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה במסגרת הבוררות שנוהלה לפני כב' הבורר. בפסק הבוררות התייחס הבורר גם לכתב ההגנה שהוגש ע"י המבקשת במסגרת הבוררות ואשר פרט ארבעה טעמים כלליים לגבי סכומים אשר לטענתה לא אושרו על ידה לתשלום למשיבה. הבורר קבע כי המבקשת לא ציינה את התייחסותה והערותיה לגבי כל פריט ופריט שנכלל במסגרת התביעה שהוגשה כנגדה במסגרת הבוררות, אלא הסתפקה בהערות כלליות, ותחת זאת צירפה כנספח את החשבון הסופי שהגישה המשיבה למבקשת. על בסיס הראיות שהובאו לפניו, ובכלל זה גם לנוכח עדותו של המפקח, מר סולימני, אשר מונה ע"י המבקשת לבדיקת חשבונות המשיבה, קבע הבורר כי ניכר שכל פרשת הבדיקה של פריטי החשבון הסופי ע"י המבקשת ראויה לביקורת נוקבת. הבורר דחה את התיקונים והשינויים שנעשו ע"י המפקח מטעם המבקשת בנושאים הכלליים שפורטו בחשבון הסופי, וקבע כי המשיבה זכאית למלוא התשלום שנדרש על ידה בפריטים אלו (עמ' 11), פרט לתשלום אחד שלא אושר על ידו ואשר עסק בתשלום לקבלן הראשי, חברת אלקטרה, בגין הימשכות ביצוע הפרויקט מעבר למתוכנן. הבורר נימק כי תשלום זה ע"ס של 125,000 ₪ על המשיבה לענות בו, ולא המבקשת. בקשר לטענות בנושאי עליות המחירים, ההתייקרויות והתקורה קבע הבורר כי עקרונית זכאית המשיבה לפיצוי בגין עליות מחירים אלה. את קביעתו זו נימק הבורר בכך שהמשיבה ערכה חישוב מפורט לעליית המחירים וחישוב זה הוצג על ידה בפני המבקשת לצד החשבון הסופי אשר במסגרתו דרשה המשיבה תשלום בסך של 782,693 ₪ בגין נושאים אלה. מאידך קבע הבורר כי המבקשת לא הציגה דרך חישוב אחרת מזו שהוצגה ע"י המשיבה אך טענה שעליות מחירים אלו כבר נכללות בחישוב ההתייקרות. בסופו של דבר אישר הבורר תשלום בסך 782,693 ₪ בגין עליות המחירים כפי שנתבע ע"י המשיבה במסגרת החשבון הסופי שהוגש על ידה למבקשת. 17. בנושא ההתייקרויות קבע הבורר כי המשיבה זכאית לפיצוי בגין ההתייקרויות והמבקשת לא חלקה על זכות זו. בעניין זה נקבע בפסק הבוררות כי מבדיקת החשבון הסופי עולה כי אושרו לה ע"י המבקשת התייקרויות בסכום של 141,976 ₪, אך, לעומת זאת, המשיבה דרשה במסגרת החשבון הסופי כי ישולם לה סך של 520,106 ₪. הבורר קבע כי על בסיס בדיקת שיטות החישוב השונות של כל אחד מן הצדדים הוא החליט לדחות את חישוביה של המבקשת, וקבע כי חישוביה של המשיבה כפי שפורטו גם בניתוחי המחירים שצורפו על ידה- מקובלים עליו והוא מאשרם. 18. באשר לנושא התקורה המשיבה תבעה סכום של 1,539,845 ₪ אשר חושב על ידה על בסיס המפרט הבין- משרדי. תביעה זו התבססה על העיכובים שחלו בביצוע הפרוייקט אשר לטענת המשיבה נגרמו בגלל המבקשת, אשר אף הורתה על פקודות השינוי הרבות גם לאחר הגשת החשבון הסופי. לטענת המשיבה, כתוצאה מכך היא נאלצה להישאר בשטח הפרוייקט עד מרץ 2008, על כל המשתמע מכך. הבורר ציין כי המבקשת המשיכה לעכב תשלומים למשיבה, וכי היא עודנה ממשיכה להחזיק בערבות הבנקאית שהומצאה לה ע"י המשיבה, ואשר המשיבה אף נדרשה לממן את ההוצאות הכרוכות בה. עוד נקבע בפסק הבוררות כי הוכח שהמפרט הבין -משרדי היווה חלק ממסמכי ההסכם המקורי, וכי הוא חל הן על עבודות הבנייה והן לגבי הציוד האלקטרוני- טכני. עוד ציין הבורר בפסק הבוררות כי המבקשת לא חלקה על החישוב עצמו, ולכן אישר הבורר את תביעת המשיבה בנושא זה אשר הסתכמה בסכום שנתבע על ידה במסגרת החשבון הסופי בסך 5,001,287 ₪ בצירוף סך של 499,962 ₪ (שהוא ההפרש בין סכום התקורה הכלול בחשבון הסופי לסכום התביעה בנושא זה בסך 1,539,845 ₪) , ובסך הכל: 5,501,249 ₪. 19. במסגרת הסעדים הכלליים שנתבעו ע"י המשיבה קבע הבורר כי אין חולק על כך שהעבודות נמסרו למבקשת ע"י המשיבה, ומזה כשנתיים מפעילה המבקשת את תחנת השאיבה. הטענה בדבר אחריות המשיבה לביצועים הפחותים של תחנת השאיבה נדחתה על ידי הבורר. בנוסף קבע הבורר כי המשיבה זכאית לכך שהמבקשת תחזיר לה מייד את הערבות הבנקאית המוחזקת על ידה שלא כדין. באשר לפיצוי בסך של 1,000,000 ₪ אותו תבעה המשיבה בגין הפרת החוזה, ובגין נזקים נוספים שנגרמו לה- קבע הבורר כי מדובר בנזק כללי, הנתון להערכת הבורר לפי הנסיבות. לפיכך נקבע בפסק הבוררות כי בהתחשב באופן ההתנהלות של המבקשת לאורך הפרוייקט, בניצול הציני על ידה של סעיפים שהקנו לה, כביכול, זכות למנוע את אישור העבודה או הענקת תעודת השלמה על אף שהעבודה הושלמה, ולהימנע - באופן כזה - מפרעון התשלום המגיע למשיבה, ואף להמשיך לעכב את השבת הערבות הבנקאית למשיבה, וכן בהתחשב בגורמים אחרים שפורטו בפסק הבוררות- החליט הבורר לחייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצוי על נזקיה בסך של 500,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הבוררות ועד למועד התשלום בפועל. 20. בסופו של דבר קבע הבורר כי המשיבה סיימה את כל העבודות בפרוייקט הנדון. כמו כן קבע הבורר בפסק הבוררות כי על המבקשת להחזיר למשיבה את הערבות הבנקאית. המבקשת חויבה לשלם למשיבה סך של 5,501,249 ₪, בגין השלמת ביצוע הפרוייקט, פיצוי נוסף בסך של 500,000 ₪, וסך נוסף של 44,813 ₪ ,בגין ביצוע העבודות הנוספות אשר המבקשת הודתה בחבותה לשלמו. בנוסף חויבה המבקשת לשלם סך של 300,000 ₪ בתוספת מע"מ לכיסוי הוצאות המשיבה בבוררות, וכן חויבה המבקשת לשלם למשיבה שכ"ט עורך דינה בסך של 700,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ג. טענות המבקשת 21. בראשית בקשתה לביטול פסק הבוררות טוענת המבקשת כי המשיבה קיבלה לידיה בסופו של יום סך של כ- 18,000,000 ₪ בעוד שהעלות המקורית של הפרויקט הוערכה בכ- 11,000,000 ₪. לצד זה מציינת המבקשת כי אין מחלוקת שתחנות השאיבה לא עובדות כנדרש על אף שהעירייה נקטה בהליך מכרז מקצועי ותקין, ואף השקיעה מיליוני שקלים על מנת שתקבל מערכת שאיבה מתקדמת ומתוחכמת. לטענת המבקשת התוצר הסופי שנמסר לה מהווה מערכת שאיבה כושלת. 22. לטענת המבקשת היא פעלה כראוי וכנדרש מן הבחינה הציבורית והמהותית בכל המהלכים שנקטה לצורך הקמת תחנות השאיבה. הן באמצעות קיום הליכי המכרז, בחירת ההצעה הטובה ביותר אשר הוצעה ע"י חברה בעלת ידע מקצועי, אישור העסקת המבקשת כקבלן משנה, והתקשרות המבקשת עם מתכנן בעל ידע מקצועי, שם טוב ומוניטין בתחומו. לפיכך, טוענת המבקשת כי היא אינה צריכה לשאת בנטל להוכיח מי האשם בכשל שהתגלה במערכות השאיבה. לדידה, עצם העובדה ששילמה עבור העבודות הללו מזכה אותה בזכות לקבל תמורה הולמת בעד התשלום, דהיינו- בזכות לקבל תחנת שאיבה הפועלת באופן תקין, וללא פגמים. המבקשת מדגישה את העובדה שלמעשה החיוב הכספי הנוסף שהוטל עליה המסתכם בסך של 8,138,204 ₪ מוטל בסופו של יום על ציבור תושבי רמלה. כך גם הוטל על ציבור תושבי העיר סכום של למעלה מ- 1,000,000 ₪ כהוצאות בוררות. המבקשת אף ציינה כי בכוונתה להגיש תביעה כספית כנגד המתכנן, כנגד חברת אלקטרה, וכנגד המשיבה. לטענת המבקשת קיימות עילות שונות המצדיקות לדעתה, ואף מחייבות, את ביטול פסק הבוררות אשר ניתן ע"י כב' הבורר. עיקר טענותיה נוגעות לכך כי הבורר חרג מסמכותו בעת שהתעלם ממכלול הוראות ההסכם המקורי שבין העירייה לבין הקבלן המטילות אחריות רחבה ביותר על הקבלן, ובקביעתו כי העניינים הפורמאליים שהוסדרו בהסכם המקורי כמו למשל לגבי אישורים- עבר זמנם עם קבלת הסכמת הצדדים להסדר נשוא ה"מסמך הראשון". לטענת המבקשת נוסח ההסכם המקורי נועד להבטיח לה קבלת תחנות שאיבה עובדות ותקינות כנדרש, דבר שלא קרה. לדידה, בעצם קביעתו הנ"ל עיקר הבורר את ההסכם המקורי נושא המכרז, ושינה מהותית את מערכת היחסים החוזית שבינה, כבעלת המכרז, לבין הזוכה במכרז ומי שביצעה בפועל את העבודות - המשיבה. התעלמות הבורר מהוראות ההסכם המקורי בשים לב לכך שמדובר בהסכם המבוסס על הליך של מכרז ציבורי גורם לפגיעה בשוויון ההזדמנויות ולקיפוח של מציעים אחרים אשר השתתפו במכרז. 23. המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסק הבורר בהתאם לסעיף 24 (3) של חוק הבוררות תשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק הבוררות") מאחר והבורר חרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות. לטענתה, היחסים החוזיים שבין המבקשת לבין המשיבה מבוססים על שני מסמכים: א. כל סעיפי הסיכום החדש שפורטו ב"מסמך הראשון" אשר הכיל את תנית הבוררות שהקנתה לבורר את סמכותו להכריע במחלוקות בין הצדדים. ב. כל סעיפי ה"הסכם המקורי" שלא שונו ספציפית בסיכום החדש. לטענת המבקשת, הבורר היה כפוף להוראות הסיכום החדש שפורטו ב"מסמך הראשון" וכן לכל אותן הוראות בהסכם המקורי שלא שונו ב"מסמך הראשון". לטענתה, הבורר לא היה רשאי לפסוק בניגוד לאמור בהוראות אלה. לדידה פסיקה שאינה עולה עימן בקנה אחד מהווה חריגה של הבורר מהסמכות אשר הוקנתה לו ע"י הצדדים. 24. באשר לכשל במשאבות טוענת המבקשת כי ממכלול הוראות ההסכם המקורי נובעת המסקנה הברורה לפיה אחריות הקבלן היא רחבה וכוללת. כל הציוד בתחנות השאיבה סופק והותקן על ידי הקבלן ולכן הוא האחראי לתקן בהן כל פגם או תקלה, כולל פגם שיתגלה במשך 12 חודשים העוקבים למועד קבלת אותו חלק של העבודות ע"י המבקשת. לדידה, הכשל במשאבות נתגלה במסגרת תקופה זו וסיבתו טרם הובהרה. לכן, גם אם מדובר בכשל תכנוני הרי שהמשיבה לא דחתה את אחריותה לכך קודם לגילויו של הכשל, וממילא שלא תוכל להסתייע בחריג לעניין זה שקובע ההסכם המקורי. לטענת המבקשת, הבורר חרג מסמכותו בהתעלמו מהאחריות הרחבה והכוללת המוטלת על המשיבה בכל הקשור להקמת תחנת שאיבה ופעולתה התקינה. לטענתה, הבורר גם חרג מסמכותו כשקבע, לעניין הכשל במשאבות, כי אין יסוד להבחנה בין העירייה לבין המתכנן, וכי מבחינת המשיבה - חד הם. המבקשת אמנם ערה לכך שהבורר קבע כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי הכשל הוא באחריות המשיבה, ואף נקבע על ידו כי סיבת הכשל נעוצה בתכנון הלקוי וכי לכן את תביעותיה שלה עליה להפנות כנגד המתכנן, אך לטענת המבקשת כל עוד לא התבררה תביעתה כנגד המתכנן וכנגד הקבלן הרי שטרם התברר, וטרם הוכרע, מהו מקור הכשל הגורם לכך שתחנת השאיבה אינה פועלת כנדרש. לדבריה, עניין זה יתברר בתביעה שתוגש על ידה כנגד גורמים אלה. מכל מקום, טוענת המבקשת, כי העובדה שתחנת השאיבה אינה פועלת כנדרש "מדברת בעד עצמה", ולכן מוטל הנטל על המתכנן ועל הקבלן להוכיח מהו מקור הפגם. 25. באשר לבדיקת החשבון הסופי טוענת המבקשת כי הבורר לא קיבל את טענתה בעניין הימנעותה מבדיקת החשבון הסופי כיוון שסבר כי היא לא הרימה את הנטל לעניין הוכחת הסיבה לכשל במשאבות. לדידה קביעה זו מוטעית ומהווה חריגה מסמכות שכן הבורר התעלם מהוראות ההסכם המקורי (סעיף 2.71) הקובע כי החשבון הסופי מוגש בתוך 60 ימים ממועד מתן תעודת ההשלמה למבנה. לטענתה, מאחר והמשיבה לא השלימה את העבודות כנדרש לא הוצאה על ידה תעודת השלמה, ולכן המשיבה אף לא הייתה רשאית להגיש חשבון סופי. תימוכין לכך מוצאת המבקשת גם בכך שהמשיבה לא מילאה אחר התנאי הנוסף הנדרש לצורך הגשת החשבון הסופי, קרי- הגשתם למבקשת של מאזן חומרים, והמצאת תוכניות עדות ("AS MADE"). עוד טוענת המשיבה כי קביעת הבורר לפיה עבר הזמן לדון בעניינים הפורמאליים נשוא ההסכם המקורי, כמו למשל בנושא המצאת אישורים, עם הסכמת הצדדים להסדר נשוא "המסמך הראשון", מהווה ביטול של כל ההוראות הרלבנטיות שנקבעו בהסכם המקורי לגבי הסדר נושא החשבון הסופי. המבקשת טוענת כי התעלמות הבורר מהוראות אלו, והחלת הסדר אחר תחתן- מהווה חריגה מסמכות הבורר, ומחייבת את ביטולו של פסק הבוררות. באשר לחובת הביטוח טוענת המבקשת כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהתעלם מן ההוראות בהסכם המקורי הדנות בנושא חובת הביטוח ומהשלכתן על היקף אחריותו של הקבלן. לטענתה, התעלמות זו של הבורר מהוראות ההסכם המקורי מהווה חריגה נוספת מסמכותו, המצדיקה ומחייבת את ביטול פסק הבוררות. באשר לעליות המחירים, התקורה וההתייקרות טוענת המבקשת כי הבורר חרג מהוראות ההסכם המקורי בקבלו את תביעות המשיבה לעניין עליות המחירים, התקורה וההתייקרות, ובכך חרג מסמכותו. לטענתה, המסקנה הברורה היא כי הבורר שינה תנאים מהותיים בהסכם המקורי נושא המכרז, באופן המיטיב עם הזוכה במכרז, אך מהווה סטייה מתנאי ההסכם המקורי בצורה החותרת תחת עיקרון השוויון בין המציעים במכרז, ולפיכך- יש לבטל פסיקתו בענין זה. 26. המבקשת מפנה להוראות שהונפקו למשתתפים במכרז בהן נכתב כי לא תשולמנה התייקרויות לעבודות שביצוען יתמשך עד ל- 18 חודשים. כמו כן נטען כי בפסק הבוררות אימץ הבורר את שיטת החישוב של המשיבה אשר הסתמכה בחישוביה על הוראות שונות המפורטות במפרט הבין- משרדי, למרות שההסכם המקורי עצמו אינו מפנה בעניין זה למפרט הבין משרדי, ובכך חרג הבורר מהוראות ההסכם המקורי. בנוסף טוענת המבקשת כי כב' הבורר לא נימק את החלטתו והסתפק באמירה כללית ביותר לפיה הוא מעדיף את טענות המשיבה על פני טענותיה היא בעניין ההתייקרויות, וקבע כי חישוביה של המשיבה, כמפורט גם בניתוחי המחירים שצורפו, מקובלים עליו ולכן אישרם. לטענת המבקשת קביעה זו של כב' הבורר אינה מהווה הנמקה מספקת לפסק הבוררות, ואין היא עומדת בסטנדרט הנדרש להנמקה כפי שכב' הבורר עצמו החיל בחלקים אחרים של הפסק. לטענתה, מקביעה זו לא ניתן ללמוד מדוע כב' הבורר העדיף את טענות המשיבה על פני טענות המבקשת, וממילא שלא ניתן ללמוד מכך דבר לעניין הנימוקים המונחים בבסיס פסיקתו של הבורר בנושא ההתייקרות. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, כי לא ניתן לאשר את פסק הבוררות בנושא ההתייקרות, ויש לכל הפחות לבטל חלק זה של הפסק ולהחזירו לכב' בורר על מנת שינמק את קביעתו. 27. המבקשת טוענת כי כב' הבורר נדרש לפרט את תביעות הצדדים וטענותיהם ורק לאחר מכן עליו להסביר מדוע וכיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו, וכיצד ערך את חישוביו עד שהגיע למסקנותיו המפורטות בפסק הבוררות. לנוכח העובדה שהבורר כפוף לדין המהותי הרי שלא ניתן להסתפק בהנמקתו החסרה של כב' הבורר. 28. באשר לחיוב בגין ביצוע שינויים: המבקשת טוענת כי כב' הבורר חרג מסמכותו בכך שחייבה במלוא התשלום שתבעה המשיבה עבור ביצוע השינויים שנילוו לביצוע העבודות. היא הפנתה לסעיף 2.61 (2) להסכם המקורי שעניינו חיוב קבלן בשינויים, וטענה כי חלק מהסכום שנתבע ע"י המשיבה בגין שינויים, מקורו בשינויים שהיא אינה זכאית למלוא התשלום עבורם עפ"י הסעיף שצוין לעיל. 29. באשר לחריגה מהסיכום החדש נשוא "המסמך הראשון": המבקשת טוענת כי פסיקתו של כב' הבורר אינה מתיישבת אף עם הוראות הסיכום החדש, ולא רק עם הוראות ההסכם המקורי. כך למשל קבע כב' הבורר כי תחנת השאיבה החדשה נמסרה בחודש נובמבר 2005 בעוד שמהסיכום החדש עולה כי התחנה החדשה טרם התקבלה במועד עריכתו, דהיינו ביום- 29.10.06. לטענת המבקשת משמעות הדבר היא כי בסיכום החדש יש למעשה הודאה מפורשת מצדם של כל החתומים עליו כי נכון ליום 29.10.06 התחנה החדשה טרם התקבלה ע"י המבקשת. לטענתה, הסיכום החדש הוא המסמך ממנו שאב כב' הבורר את סמכותו, לכן קביעתו לפיה התחנה נמסרה בנובמבר 2005 מהווה סתירה למסמך שהקנה לבורר את סמכותו והיא מהווה לכן חריגה מסמכות של הבורר. לדידה, עצם החריגה מהוראות המערכת ההסכמית משמעותה היא כי כב' הבורר שינה את ההסדר המוסכם בין הצדדים, כי למעשה קבע הבורר הסדר חדש עבור הצדדים, וכי לפיכך מתחייב ביטולו של פסק הבוררות. עוד טוענת המבקשת כי מהסיכום החדש עולה כי לא תיתכן חריגה משמעותית מהוראות ההסכם המקורי. הסיכום החדש עוסק בתשלום הסכומים שבמחלוקת למשיבה, ולכן הוא כרוך בהתחייבות כספית מצד המבקשת. בהקשר לכך הפנתה המבקשת לסעיף 203(א) לפקודת העיריות המורה כי מסמך בר התחייבות כספית מטעם עירייה יהיה בר תוקף רק אם הוא נושא חותמת העירייה וחתימותיהם של ראש העירייה ושל גזבר העירייה. המבקשת נסמכת על כך שעל הסיכום החדש חתום מטעם העירייה מר יהודה משה, סמנכ"ל שיפור פני העיר באגף לפיתוח ותשתיות בעירית רמלה, ולטענתה - חתימתו אינה עונה על התנאים ההכרחיים והמצטברים לשם תקפותו של הסיכום החדש, אשר אינו נושא את חותמת העירייה ואינו חתום ע"י ראש העיר ואף לא ע"י הגזבר. לפיכך, בנסיבות אלו יש להגביל משמעותית את היקף תחולתו של הסיכום החדש ואת מידת השלכתו והתערבותו בהסכם המקורי. 30. בנוסף טוענת המבקשת כי כב' הבורר התעלם וביטל הוראות שונות בהסכם העיקרי בעצם חיובו את המשיבה בתשלום עבור 12 מנועי משאבות מבלי שהוצגה כל ראיה ביחס לכך. לדידה פסיקה זו נעשתה ע"י הבורר בניגוד לדין המהותי הכללי ובמיוחד כאשר מדובר בהסכם שנעשה במסגרת הליכי מכרז. בנסיבות אלה, סבורה המבקשת כי פסיקת הבורר מהווה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות. 31. המבקשת גם טוענת כי קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות בהיות תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור. לטענתה, הבסיס להסכם המקורי אשר מכוחו בוצעו העבודות על ידי המשיבה הוא מכרז ציבורי. לכן המבקשת מחויבת לנהוג באופן שוויוני כלפי המציעים והמציעים הפוטנציאליים החל מפרסום המכרז ועד לביצוע העבודות על פיו. לטענתה, במקרה שלפנינו התעלם כב' הבורר מהוראות רבות המופיעות בהסכם המקורי אשר נועדו להסדיר את היחסים החוזיים שבין המבקשת לבין הקבלן המבצע, והוא היטיב עם המשיבה תוך שהתעלם מאחריותה הכוללת של המשיבה לתקינות מערכת השאיבה. לטענתה, קביעת הבורר שהמשיבה תקבל תשלום בגין התייקרות במטבע חוץ -איננו תואם את הוראות ההסכם המקורי. לדידה, קביעה זו מהווה חריגה מסמכות מכיוון שמשמעותה מהווה למעשה פגיעה בעקרונות השוויון והתחרות ההוגנת שהם עקרונות - על בדיני המכרזים, והיא אף מנוגדת לתקנת הציבור. 32. המבקשת טוענת כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור גם לאור חיובה בתשלום סכום של 700,000 ₪ בתוספת מע"מ לכיסוי שכר הטרחה עבור ייצוג המשפטי של המשיבה, וכן- לנוכח חיובה בתשלום סך של 300,000 ₪ בתוספת מע"מ לכיסוי הוצאות הבוררות. לטענתה, גם פסיקת הנזקים הכללים למשיבה מנוגדת לתקנת הציבור ואף בגינה ראוי לבטל את פסק הבוררות. לטענתה, כב' הבורר פסק לטובת המשיבה סך של 500,000 ₪ בגין הפרת חוזה ונזקים נוספים שנגרמו לה, זאת- על אף שהבורר לא קבע כי הקבלן המבצע, דהיינו המשיבה, אינו אחראי לפגם. קביעתו של הבורר צומצמה לקביעה שלא הורם הנטל להוכיח אחריות הקבלן לאי תקינותן של תחנות השאיבה. המבקשת טוענת כי בנסיבות אלה , נוכח אי הודאות בנוגע לאחריות לכשל, הימנעות העירייה מתשלום הסכומים שבמחלוקת היא בבחינת התנהגות נאותה מכוח אחריותה הציבורית. 33. בסיכומיה שבה וטענה המבקשת כי היא חויבה בתוספת תשלום, בנוסף למחיר המכרז שעלותו היתה גבוהה כשלעצמה, אלא שהתוצאה בסופו של יום היא כי תחנות השאיבה אינן עובדות כנדרש. ב"כ המבקשת הדגישה כי טענותיה אינן נוגעות רק לנזק הכספי שנגרם למרשתה כי אם לפגיעה בציבור לו מספקת המבקשת שירותים. לטענתה, מרשתה פנתה לדרך של ניהול מכרז ובחרה גורמים מקצועיים אשר יסייעו לה בכך- כמו חברת אלקטרה, שכרה מתכנן ומפקח, אך התוצאה היא שתחנות השאיבה אינן עובדות באופן תקין. 34. עוד טענה ב"כ המבקשת כי קביעת כב' הבורר לפיה המבקשת לא הוכיחה שהקבלן התרשל בעבודתו איננה נכונה. לדבריה, המבקשת לא היתה צריכה להוכיח מי התרשל בביצוע העבודות לאור העובדה שלצורך ביצוע העבודה היא חתמה על הסכם עם קבלן אשר לפיו האחריות הכוללת לאי ביצוע ההסכם מוטלת על הקבלן לכן אין היא יכולה כיום להוכיח את הסיבה אשר בגינה התחנות אינן עובדות באופן תקין. לדידה, הקבלן אינו יכול להסיר מעצמו את האחריות לכשלים שהתגלו בתחנות השאיבה בטענה שהתכנון היה לקוי, שכן בהתאם להסכם המקורי מוטלת על הקבלן אחריות לאתר גם פגמים בתכנון, וגם ליזום שינויים במידת הצורך, כך שאינו יכול להסתתר מאחורי הוראות המתכנן ולהסיר מעצמו אחריות בעניין זה. לטענתה, כב' הבורר ביטל את אחריות הקבלן ונתן דגש עיקרי להוראות ההסכם תוך שהפנתה לקביעתו של הבורר בפסק הבוררות לפיה נקבע כי העניינים הפורמאליים אשר פורטו בהסכם המקורי לגבי אישורים וכו' עבר זמנם עם קבלת ההסדר של המסמך הראשון. ב"כ המבקשת טענה כי לקביעה זו אין בסיס שכן בפסק הדין שניתן ע"י כב' הנשיאה גרסטל שונתה ההוראה לגבי מינוי בורר, לא היתה קביעה ביחס לכך שהעניינים הפורמליים שפורטו בהסכם המקורי בטלים, ולכן עצם קביעת כב' הבורר בעניין זה שחררה את הקבלן מאחריות הכוללת ושינתה מהותית את ההסכם שנכרת עמו, ובכך חרג הבורר מסמכותו. 35. המבקשת אף טוענת כי כב' הבורר חרג מסמכותו בעצם התעלמותו ממהות ההסכם המקורי - ומהאחריות הכוללת של המשיבה כקבלן. ב"כ המבקשת הדגישה בהסבריה שבמסגרת הבקשה לביטול הפסק היא הפנתה לסעיפים שונים בהסכם המקורי כדי ללמוד מהם על המהות והאחריות הכוללת שהוטלה על הקבלן. עוד הפנתה ב"כ המבקשת לסעיפים בהסכם המקורי לפיהם על הקבלן מוטלת החובה לאתר בעצמו ליקויים בתכנון ולהציע הצעות חלופיות (עמ' 17 סיפא ו-18 לפרוט' מיום 22.3.10). ב"כ המבקשת מצאה לנכון לחזור ולהדגיש את העובדה כי לא בכדי נקבע כי הדרישה במכרז היתה לחברה שתהא בעלת סיווג גבוה כמו חברת אלקטרה מאחר ולחברה מסוג זה יש יכולת לבדוק את התכנון וזו גם היתה הציפייה ממנה עפ"י הכתוב בהסכם המקורי. ב"כ המבקשת הבהירה בטיעוניה כי איננה מבקשת כי יקבע שסעיף מסוים בהסכם המקורי הופר או שכב' הבורר טעה בפירוש זה או אחר של סעיף מסוים בהסכם המקורי. לטענתה, מכלול הסעיפים אשר כב' הבורר התעלם מהם מצביעים על האחריות הכוללת שהוטלה על הקבלן במסגרת ההסכם המקורי. 36. באשר למחלוקת בדבר מועד המסירה טענה ב"כ המבקשת כי לא הוצאה תעודת השלמה ולא בוצעה מסירה של הפרויקט, ולכן מרשתה סירבה לשלם את החשבון הסופי - ובכך ראה כב' הבורר התעמרות מצידה במשיבה. לטעמה הדברים שונים בתכלית ודווקא מהתנהגות המבקשת ניתן ללמוד על הקפדתה על מילוי כל תנאי ההסכם. לדידה, בעניין זה קביעת כב' הבורר סותרת את המסמך עליו מסתמך כב' הבורר עצמו (נספח ב' לבקשה) ואשר במסגרתו התאפשרה מסירת הפרוייקט. כפי שכבר פורט לעיל, בפועל כב' הבורר קיבל את טענת המשיבה לפיה המסירה נעשתה עוד בשנת 2005. 37. באשר לנושא של עליות מחירים, התייקרות ותקורה טענה ב"כ המבקשת כי בהקשר לנושא זה היתה פגיעה בהליך השיוויוני במכרז, ובעיקר בנושא ההתייקרות מאחר וההסכם המקורי קבע שלא תחולנה התייקרויות במהלך 18 החודשים הראשונים לביצוע הפרוייקט. לטענתה, הבורר פסק הוצאות התייקרות בשונה מהוראות ההסכם המקורי. במסגרת טענת המבקשת בדבר העדר הנמקה מספקת בנושא זה, נטען ע"י המבקשת כי היא כבר נטענה בהקשר להתייקרויות, תוך שהפנתה לסעיף 80 לפסק הבוררות וטענה שלא הייתה הנמקה בעניין זה. ד. טענות המשיבה המשיבה טוענת בפתח טיעוניה כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר להידחות מאחר ולדידה מדובר בבקשה סתמית אשר הטענות עליה היא מבוססת הינן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק. לטענתה, המבקשת חוזרת למעשה על מכלול טענותיה כפי שהועלו במסגרת הבוררות, אלא שהפעם היא מנסה להעניק להן "לבוש מלאכותי" המתאים לעילות הביטול המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לענין זה הפנתה המשיבה לפסיקה שקבעה את ההבדלים בין ביטול פסק בורר לבין הליך של ערעור, ובין היתר, לפסיקה הבאה: ברע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1 (2004), ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לו(3) 543, 546-547 (1982) וכן לרע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003). המשיבה טוענת כי במהלך הבוררות הוכח כי המבקשת עשתה שימוש לרעה בסמכויותיה, התעמרה במשיבה, וסירבה לשלם למשיבה את המגיע לה גם כשהיה ברור כי המשיבה ביצעה את כל עבודתה ללא דופי ולשביעות רצון כל אנשי המקצוע. לדידה, טענות המבקשת אינן נכונות לגופן, ובפסק הבוררות לא נפל כל דופי. 38. המשיבה טוענת כי, מבחינה עובדתית, טענותיה של המבקשת לפיהן היא לא ידעה על הקשר בין חברת אלקטרה לבין המשיבה הינן בגדר טענת סרק, שכן היא ידעה כל העת כי המשיבה היא זו שמבצעת את העבודה, והמבקשת אף קיבלה ערבויות בנקאיות שהוצאו ע"י המשיבה והוגשו לה על ידה. עוד טוענת המשיבה כי רק ביום 16.12.03 , כשנה לאחר הגשת ההצעה למכרז, מסרה המבקשת למשיבה צו התחלת עבודה וצו זה הוגבל לסכום של 4,600,000 ₪ בלבד. צו התחלת עבודה ביחס ליתרת העבודות ניתן רק ביום 29.11.04 (כשנתיים לאחר הגשת ההצעות למכרז). 39. המשיבה טוענת כי לא שנויה כלל במחלוקת העובדה שבשל קריסת תחנת השאיבה הישנה נדרשה המשיבה ע"י המבקשת לשנות את סדר העבודה ולהקדים את החלפת המשאבות בתחנה הישנה לחודשי הביצוע הראשונים. בזיקה לכך טוענת המשיבה כי יתכן שאם הליכי המכרז היו מסתיימים בזמן, והעבודות היו מתחילות בסמוך למועד עריכת המכרז, הקמת תחנת השאיבה החדשה היתה מסתיימת לפני קריסת תחנת השאיבה הישנה, ולוח הזמנים המקורי והמקצועי היה נותר על כנו. עוד טוענת המשיבה כי במהלך הבוררות היא הוכיחה כי מסירת הפרויקט לידי המבקשת נעשתה בשלבים כך שביום 7.11.05 מסרה המשיבה למבקשת את תחנת השאיבה החדשה על כל תכולתה, ובחודשים מאי- יוני 2006 היא השלימה את מסירת הפרוייקט כולו. 40. באשר להליך הבוררות טוענת המשיבה כי מעדות של המפקח על הפרויקט מר הרצל סולימאני עלה כי כל הציוד שהוזמן והועבר לשטח הפרוייקט קיבל את אישורו של המתכנן, וכך גם העבודות שבוצעו ע"י המשיבה, וכל אלה- היו עבודות שהוכתבו על ידי המתכנן. גם מר גבירצמן, מתכנן הפרוייקט מטעם המבקשת, אישר בעדותו כי כל הציוד שהוכנס לפרויקט קיבל אישור שהוא תואם את התכנון. 41. לטענת המשיבה, כב' הבורר קיבל את טענות המשיבה והתרשם כי היא ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר, ובהתאם לתכנון אשר הוכתב לה ע"י המבקשת ומומחיה. לדידה, הליך הבוררות התנהל בצורה תקינה וללא דופי, ופסק הדין שניתן ע"י כב' הבורר הוא פסק דין מנומק, מבוסס ונטוע היטב בחומר הראיות שהוצג ע"י הצדדים במהלך הבוררות, ולכן היא סבורה כי לא קיימת עילת ביטול כלשהי המצדיקה את ביטולו של פסק הבוררות. 42. ביחס לטענת המבקשת לפיה הבורר חרג מסמכותו בכך שביטל באופן מעשי את ההסכם המקורי שנחתם בין הצדדים בקובעו על בסיס ה"מסמך השלישי", קרי- פסק הדין מיום 22.1.08 אשר ניתן על ידי כב' הנשיאה ה. גרסטל, כי העניינים הפורמאליים אשר פורטו בחוזה המקורי לגבי אישורים וכו' עבר זמנם עם גיבושו של ההסדר נשוא ה"מסמך הראשון"- טוענת המשיבה כי טענה זו משוללת כל יסוד. לדידה, העניינים הפורמאליים אליהם התכוון כב' הבורר הם שאלת היריבות בין המבקשת לבין המשיבה, ושאלת הדרך והמנגנון ליישוב הסכסוך שבין המבקשת לבין המשיבה. לטענתה, על אף שנקבע בפסק הדין כי ישנה יריבות בין המשיבה לבין המבקשת, ועל אף ההחלטה למנות בורר, שבה המבקשת וטענה כי אין יריבות בין הצדדים, וכי לא התמלאו התנאים הפורמאליים עפ"י ההסכם באשר למינוי הבורר. המשיבה הדגישה כי לגבי עניינים אלה בלבד קבע כב' הבורר כי ישנו מעשה בית דין. היא פירטה כי מעולם לא נטענה ע"י המשיבה טענה, וממילא שאף לא נקבע ע"י הבורר, כי יתר תנאי ההתקשרות שונו או בוטלו. ההפך הוא הנכון: במהלך הבוררות, וכן בסיכומיהם הקדישו הצדדים חלקים נרחבים לדיון אודות ההוראות השונות בהסכמי ההתקשרות. ב"כ המשיבה אף הפנה בעניין זה לסיכומי הצדדים בהליך הבוררות. על בסיס כל אלה טוענת המשיבה כי מסמכי ההתקשרות לא בוטלו ולא שונו ע"י הבורר, וכי גם על סמך האמור במסמכי ההתקשרות גופם נקבע כי למשיבה אין אחריות כלפי המבקשת בגין הליקויים שהתגלו בתחנות השאיבה. לטענת המשיבה, על סמך מסמכים אלו נקבעו גם חישובי ההתייקרות, התקורה והפרשי הריבית וההצמדה. משכך, טוענת המשיבה, נשמט היסוד לכל טענות המבקשת. 43. עוד טוענת המשיבה כי טענות המבקשת אודות חריגה מסמכות זהות כמעט לחלוטין לטענות שהועלו על ידה במסגרת הסיכומים שהוגשו על ידה בבוררות, ולכן מדובר בטענות בעלות גוון ערעורי מובהק שאין מקומן במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות. כך גם ביחס לטענה בדבר הכשל במשאבות. המשיבה טוענת כי טענות המבקשת נטענות במנותק מחומר הראיות שהוצג במהלך הבוררות, ולטענתה מחומר הראיות שהוצג בבוררות עולה במפורש כי המתכנן שהועסק ע"י המבקשת הוא שטעה בבחירת המשאבות לפרויקט. עוד טוענת המשיבה כי בבוררות הוכח כי היא סיפקה את כל הציוד שהתבקש בהתאם לתכנון הלקוי של המתכנן מטעם המבקשת, ואף סיפקה את כל החומרים שנדרשה לספקם בהתאם לדרישת המבקשת והפועלים מטעמה. יתר על כן: גם המשאבות שסופקו אינן פגומות אלא שמדובר במוצר שאינו מתאים לביצועים שהובטחו ע"י היצרן, ולכן אין להטיל עליה אחריות בגין כך. המשיבה טוענת כי פעלה לאיתור התקלות שהתגלו, ואילו המבקשת נמנעה מלשלם לה את כספי התמורה המגיעים לה. 44. המשיבה מפנה לסעיף 311.9.4 להסכם המקורי בו נקבע לטענתה, בנוגע לאחריות קבלן, כי במידה ובתקופת הבדק, כמוגדר בהסכם זה, תמצאנה שגיאות או מגרעות שנגרמו כתוצאה מליקויים בביצוע ו/או משימוש בחומרים גרועים של הקבלן - אזי נזקים אלו יהיו באחריות הקבלן. כלומר: לטענת המשיבה היא, כקבלן מבצע, אחראית רק לנזקים שנגרמו באשמתה ולא כתוצאה מליקויים בתכנון. המשיבה מפנה בעניין זה למפרט הבין- משרדי המורה כי נזק אשר נגרם למבנה כתוצאה מטעות בחישובים סטטיסטיים בתוכניות או במפרטים, או כתוצאה ממתן הוראות מוטעות ע"י המנהל או המפקח- לא ייחשב כנזק שנגרם בנסיבות שבשליטת הקבלן, ודינו כנזק שנגרם מסיכון מוסכם והוא יחול על המזמין. 45. באשר למועד בדיקת החשבון הסופי טוענת המשיבה כי המבקשת נמנעה בחוסר תום לב מלבדוק את החשבון הסופי שהגישה לה המשיבה, ובבוררות גם הוכח בהסתמך על ה"מסמך השני" כי על אף שהתמלאו כל התנאים לבדיקת החשבון הסופי כבר ביולי 2007 הדבר לא נעשה ע"י המבקשת. לטענתה, אין שום חריגה מסמכות, ולא קיימת התעלמות מהוראות ההסכם המקורי לאור העובדה שהבורר דן בפירוש בטענות הצדדים והגיע למסקנה כי היה סיכום חדש בין הצדדים אשר לפיו נקבע כי החשבון הסופי ייבדק משבשלו התנאים לבדיקה. לטענת המשיבה, על אף הסיכום המפורש הזה נמנעה המבקשת מלבודקו. משכך, סבורה המשיבה כי דין טענת המבקשת בדבר אי המחויבות שלה לבדוק ולפרוע את החשבון הסופי שהוגש לה ע"י המשיבה- להדחות. 46. באשר לטענת הביטוח: המשיבה טוענת כי טענת המבקשת בעניין זה זהה לטענותיה במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעמה בבוררות. המשיבה מדגישה כי פוליסת הביטוח נועדה לבטח את המשיבה בגין נזקים שייגרמו כתוצאה ממעשיה ו/או מחדליה. לגירסתה, בהליך הבוררות הוכח כי המשיבה לא ביצעה שום מעשה ו/או מחדל המטיל עליה אחריות כלשהי. מסיבה זו היא סבורה כי שאלת קיומה או אי-קיומה של פוליסת ביטוח איננה כלל רלבנטית לעניין זה. 47. באשר לעליות המחירים, תקורה והתייקרות מבהירה המשיבה בטיעוניה כי המחלוקות באשר לתשלום התייקרויות ותקורה עמדו במוקד המחלוקת בבוררות והוכרעו ע"י כב' הבורר. לטענתה טענות המבקשת בבקשה חוזרות על טענות שנטענו על ידה בהליך הבוררות. עוד טוענת המשיבה כי במהלך הבוררות התגלעו בין הצדדים מחלוקות ביחס לפרשנותו של החוזה וכן התגלעה מחלוקת לגבי מסמך הקרוי "המפרט הבין- משרדי" שנגעה לשאלת היותו חלק ממסמכי ההתקשרות (כטענת המשיבה). המשיבה טוענת כי כב' הבורר קרא את סיכומי הצדדים ונתן הכרעתו בסוגיות אלה. בנוסף טוענת המשיבה, כי אין מדובר בחריגה מסמכות או מהתעלמות מהחוזה בין הצדדים, אלא בפרשנות חוזה, וכן מעובדות רלבנטיות שהתבררו בהקשר זה. 48. באשר להתייקרויות טוענת המשיבה כי במסגרת החשבון הסופי היא דרשה תשלום בסך 520,106 ₪, ואילו המבקשת אישרה לה תשלום בסך של 140,000 ₪ בלבד. המשיבה טוענת כי בניגוד לטענת המבקשת היא ערכה את חישוב ההתייקרות בהתבסס על הוראות החוק הרלבנטיות החלות על ההתקשרות החוזית שבינה לבין המבקשת. לטענתה, בנוסח ההסכם המקורי שפורסם ע"י המבקשת הופיע סעיף המקנה זכות להתייקרות כבר מהיום הראשון, והמבקשת לא סיפקה הסבר משכנע כיצד הוחלף עמוד זה. מכל מקום גם סעיף 2.73 להסכם המקורי, כך לטענתה, קובע שמגיע תשלום התייקרות מהיום הראשון. בנוסף, טוענת המשיבה כי גם בכרך א' למסמכי המכרז נקבע כי ההתייקרויות תשולמנה לפי לוח זמנים קבוע מראש, כמפורט בתנאי ביצוע החוזה. עוד היא טוענת כי חישוב ההתייקרויות בדרך שנעשה ע"י המשיבה מקובל על המנהלה לתשתיות ביוב. על בסיס כל אלה טוענת המשיבה כי כב' הבורר לא התעלם מהוראות ההסכם אלא השתית את מסקנתו הן על הוראות מסמכי ההתקשרות, והן על חומר הראיות בתיק. באשר לטענת המבקשת לפיה אושרו למשיבה התייקרויות עבור עבודות נוספות, טוענת המשיבה כי מדובר בטענה שאינה נכונה שכן ההתייקרויות חושבו רק ביחס לעבודות החוזיות. על עבודות נוספות לא התבקשו על ידה, וממילא שלא ניתנו, התייקרויות כלשהן. באשר לטענה כי ההתייקרויות חושבו בגלל הכשל במשאבות, טוענת המשיבה כי הבורר פסק כי הכשל אינו נעוץ באשמה כלשהי מצד המשיבה, ועל כן יש לפסוק לזכותה התייקרויות בגין התמשכות העבודה כתוצאה מכך. 49. המשיבה שבה ומציינת כי ביחס לתשלום התקורה קיבל כב' הבורר את טענתה לפיה מגיע לה תשלום תקורה הן מכוח הוראות המפרט הבין- משרדי, והן מכח ראיות נוספות שפורטו באריכות בסיכומי המשיבה (סעיף 101 ואילך). המשיבה הפנתה בעניין זה לפסק הבוררות בו קבע כב' הבורר כי הוראות המפרט הבין משרדי הינן חלק מהסכם ההתקשרות, וכי מאחר שהמבקשת לא הגישה שום תחשיב נגדי של התקורה הוא מקבל את חישובי המשיבה. משכך, טוענת המשיבה, יש לקבוע כי כב' הבורר לא חרג מהסכם ההתקשרות אלא פעל לפיו. 50. באשר לתביעת המשיבה לתשלום בגין ביצוע שינויים בעבודות: המשיבה טוענת כי טענת המבקשת לפיה כב' הבורר חרג מסמכותו עת אישר ערכם של שינויים בשיעור של למעלה מ- 25% - דינה להידחות. לטענתה, מדובר בטענה שהועלתה לראשונה במסגרת סיכומי המבקשת. בנוסף טוענת המשיבה כי כל העבודות שבוצעו במסגרת הפרוייקט נעשו בהתאם לתכנון ובהתאם להוראות שקיבלה המשיבה מהמבקשת ונציגיה, וכי היא לא התנדבה לבצע שום עבודה שלא נדרשה לעשותה. יתר על כן: מאחר שבפסק הבוררות נקבע כי היא ביצעה את כל העבודות שנדרשה לעשותן - מושתקת המבקשת מלטעון כנגד זכאותה של המשיבה לתשלום עבור השינויים שבוצעו על ידה בעבודות לפי דרישת המבקשת או נציגיה המוסמכים. לדידה, אין מדובר בחריגה מסמכות אלא במחלוקת משפטית שהוכרעה ע"י כב' הבורר. 51. באשר לטענה בדבר חריגה מהסיכום החדש מבהירה המשיבה בטיעוניה כי הפרוייקט נשוא ההסכם שבין הצדדים כלל שתי עבודות מרכזיות: האחת- הקמת תחנת שאיבה חדשה, והשניה- שיפוץ תחנת השאיבה הישנה. שתי העבודות יחדיו נקראו פרוייקט "ת"ש החדשה". בסיכום הדיון מיום 29.10.06 נכתב בפתיח כי "בעקבות סדרת תקלות חמורות בתחנת השאיבה הראשית החדשה, שהקמתה הסתיימה לאחרונה נוצרו חילוקי דעות". לטענת המשיבה, מהנתונים המצויים בידי הצדדים עולה כי הפרוייקט הסתיים לפני אוקטובר 2006. אולם, עקב מחלוקות בקשר לאחריות ולתקלות סירבה המבקשת, שלא כדין, ובחוסר תום לב, להכיר במסירת התחנה. במסגרת הבוררות נקבע כי הצדק עם המשיבה, והתחנה נמסרה במועדים שנטענו על ידה. 52. עוד טוענת המשיבה כי במסגרת טענותיה העלתה המבקשת בחוסר תום לב טענה חדשה ביחס לכך שסיכום הדיון מיום 29.10.06 לא נחתם ע"י ראש העירייה והגזבר של המבקשת כמתחייב מסעיף 203 לפקודת העיריות. המשיבה טוענת כי ככל שהיו למבקשת השגות לגבי זהות החותם על המסמך, היה עליה להעלות טענה זו במסגרת ההליך למינוי בורר, ומשניתן פסק דינה של הנשיאה גרסטל הממנה את הבורר- נוצר מעשה בי"ד בסוגיה זו, והתקיים הליך בוררות תקף בהסתמך על מסמך זה. 53. באשר לטענת המבקשת בדבר ההנמקה החלקית שבפסק הבוררות, כולל אי- הנמקה בנושא ההתייקרות בגינה נטען כי יש לבטל חלק זה בפסק ולהחזירו לכב' הבורר על מנת שינמקו, טוענת המשיבה כי די בקיומו של בדל הנמקה כללי כדי לספק את מידת ההנמקה הנדרשת בבוררות, תוך שהפנתה לפסיקה הקיימת בסוגיה זו. על בסיס כל הטענות האלה טוענת המשיבה כי פסק בורר אינו צריך להיות מנומק לגבי כל פריט ורכיב. 54. באשר לטענת המבקשת לפיה תוכנו של הפסק נוגד את תקנת הציבור טוענת המשיבה כי דין טענה זו להדחות באשר היא משוללת כל יסוד משפטי ועובדתי. המשיבה טוענת כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי פגיעה בתקנת הציבור משמעותה פגיעה ממשית וחריפה בערכי המוסר העומדים ביסודות החברה, תוך שהפנתה לפסיקה רלבנטית בה קיימת התייחסות לפסק בוררות אשר בבסיסו תלויות ועומדות מחלוקות כספיות בין בעלי הדין הנובעת מהתקשרותם החוזית. 55. בפתח סיכומיו טען ב"כ המשיבה כי טענת המבקשת לפיה כב' הבורר התעלם מהסכם ההתקשרות שבין המבקשת לבין המשיבה הינה חסרת שחר, ולכן גם טענת החריגה מסמכות שנטענה בהקשר זה דינה להידחות. לטענת ב"כ המשיבה לא נכתב בפסק הבוררות כי כב' הבורר משנה או מבטל את ההסכם המקורי בין הצדדים, או שכב' הבורר מתעלם מהסכם זה. נהפוך הוא: מפסק הבוררות עולה כי כב' הבורר התבסס על סעיפים מסוימים מתוך ההסכם המקורי, דבר שמעיד על כך שהוא התייחס להסכם המקורי שבין הצדדים. לטענת המשיבה אותם עניינים פורמאליים אליהם התייחס כב' הבורר בפסק הבוררות נוגעים לנושא היריבות שבין הצדדים ולנושא בדיקת החשבון הסופי וקבלת התחנה. לדברי ב"כ המשיבה כב' הבורר הסתמך על פסק הדין של כב' הנשיאה גרסטל אשר קבע כי בתחרות שבין ההסכם המקורי המפורט והגדול שנחתם בין המבקשת לחברת אלקטרה לבין ההסכם השני שנחתם בין הצדדים באמצעות המילת"ב ביום 29.10.06, גובר ההסכם השני, מאחר ומדובר בהסכם ספציפי מול הסכם כללי, ובהסכם מאוחר למול הסכם שקדם לו. לטענת ב"כ המשיבה קביעה זו מהווה מעשה בית דין ולכן כדין פסק כב' הבורר בקובעו כי אין בפניו מחלוקת לעניין היריבות שהוכרעה, וגם לא ביחס לעניין מועד בדיקת החשבון הסופי ומועד ביצוע המסירה. שכן קיומם של כל התנאים פורמאליים האלה עבר זמנם החל ממועד מתן פסק דינה של כב' הנשיאה גרסטל. 56. ב"כ המשיבה הפנה בסיכומיו לרע"א 9389/07 דובק בע"מ נ' בשן (פורסם ביום 23.12.09 במאגר המשפטי "נבו") וטען כי לדידו פסק הבורר אינו מוטעה תוך שהדגיש כי בדיון לגבי ביטול פסק בורר בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור. לטענתו, כל טענותיה של המבקשת באשר לטעויות שנפלו, כביכול, בפסק הבוררות הן איצטלות מלאכותיות שבחינתן מורה על כך שאינן עולות בקנה אחד עם הנדרש בפסיקת בתי המשפט לצורך הוכחת עילות הביטול המנויות בסעיף 24 בחוק הבוררות. 57. באשר לטענת המבקשת בדבר חוסר הנמקת כב' הבורר בנושא ההתייקרות טען ב"כ המשיבה כי הבורר איננו חייב לנמק בפירוט כל רכיב ורכיב של פסק הבורר, שכן די בכך שהוא מראה שקרא, התייחס שקל והחליט. 58. באשר לטענת המבקשת לפיה על פי ההסכם המקורי מוטלת האחריות הכוללת לביצוע הפרוייקט על הקבלן המבצע, כלומר- על המשיבה, ולפיכך כב' הבורר חרג מסמכותו בפסיקתו, טען ב"כ המשיבה כי יהא זה בלתי מתקבל על הדעת, ובלתי הגיוני בעליל, להטיל על המשיבה את הכשלים שנפלו בתכנון שנעשה ע"י המבקשת או ע"י מי מטעמה. ב"כ המשיבה הדגיש כי כב' הבורר דחה פרשנות זו של המבקשת שכן טענתה זו הועלתה על ידה גם במסגרת הבוררות, וקבע שלא ניתן להטיל על המשיבה את האחריות לכשלים בתכנון, כאשר התכנון נעשה ע"י המשיבה או לבקשתה ועבורה. בשולי טיעוניו הוסיף ב"כ המשיבה וטען כי לכל היותר ניתן לטעון שהבורר טעה בפרשנות ההסכם המקורי אך גם טעות כזו אינה מהווה עילה מספקת עפ"י הדין לשם ביטול פסק הבורר. לאור כל האמור לעיל מבקשת המשיבה לדחות את בקשת המבקשת לבטל את פסק הבורר, ומאידך- לאשר את בקשתה היא לאישור פסק הבוררות בכפיפות לתיקון המוסכם שיעשה בו בעניין שלושת המנועים כמפורט בסעיף 9 לעיל, וכן- לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין. ה. דיון והכרעה 59. המחלוקת שבפני עניינה בקשה לביטול פסק הבוררות מחמת חריגה מסמכות, חוסר הנמקה והיות הפסק מנוגד לתקנת הציבור. בטרם אפנה לבחון האם מתקיימות עילות הביטול הנטענות ע"י המבקשת אקדיש מספר מילים למסגרת הנורמטיבית המתייחסת לאפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק בוררות. הלכה ידועה היא בדיני בוררות כי בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסק הבוררות אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת (בדימוס) דורנר ברע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מיטרני, (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.4.02) אשר קבעה: "בקשה לביטולו של פסק בוררות איננה איפוא תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו.פסק-בורר עשוי איפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על ידי הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר מנוגד הוא באופן מובהק לתקנת הציבור" (ההדגשות אינן במקור- ב.א ). חשיבות רבה בעניין זה יש גם לדבריה של פרופ' ס' אוטולנגי בספרה "בוררות- דין ונוהל" ב 964-965 (2005), באשר לאופן בחינת פסק בוררות: "בדיקת הפסק אינה נעשית באותן אמות מבחן בהן נבדק פסק דין של ערכאה נמוכה יותר. הטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו - טענות אלו יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר. אדרבה, תמיד יצא בית משפט מתוך ההנחה, שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים כדי להצדיק את המסקנה אליה הגיע" (ההדגשות אינן במקור- ב.א). הלכת יסוד זו מצאה ביטוי מפורש בפסיקת בית המשפט העליון עוד לפני שנים רבות. כך למשל קבע מ"מ הנשיא י' כהן (בדימוס) בע"א 393/79 סטלה שירות מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי איילון, פ"ד לו(1) 713, 715 (1982) באומרו: " כידוע אין בית המשפט, כשהוא דן בפסק בורר, מעביר את הפסק תחת שבט ביקורתו, כדרך שהוא עושה בערעור על פסק דין". הלכה זו מצאה ביטויה גם ברע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו, פ"ד מה(5) 511 (1991). הנה כי כן, הכלל הוא כי התערבותה של ערכאה שיפוטית בפסק הבורר הינה מוגבלת ביותר, והיא תעשה במשורה, ורק בכפוף לקיומן של העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות המגדירות את העילות לביטול פסק הבוררות.ביסוד ההלכה המובאת לעיל מונח הרציונל המדגיש כי כל תכליתו של הליך הבוררות מיועדת לבירור מהיר ויעיל של שאלות השנויות במחלוקות בין בעלי דין, ולכן אין לאפשר על נקלה התערבות בפסק הניתן ע"י הבורר במסגרת הליכי בוררות. ראו לענין זה גם בספרו של א' שטרוזמן "ספר הבוררות" 258-257 (2011). 60. משנדרש בית המשפט לבחון את טענות המבקשת בדבר קיומן של עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות הרי שבחינה זו תעשה לאור ההלכות שהובאו לעיל. בטרם אפרט ואדון בטענות לגופן אקדים ואומר כבר עתה כי לאחר בחינת טענות הצדדים והנתונים שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי טענות המבקשת הינן טענות בעלות אופי ערעורי, ואין הן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות. אדון בטענות המבקשת כסידרן, אך ראשית אבהיר כי אינני מקבל את טענות המבקשת הנוגעות לכך שהתקשרותה החוזית היתה מול "חברת אלקטרה", והיא בחרה בחברה זו כגורם המקצועי והאמין לביצוע הפרוייקט להבדיל מהמשיבה, שלא נבחרה על ידה. מבחינת הנתונים שבפני עולה כי ביום 2.2.04 אושרה ע"י המבקשת העסקתה של המשיבה כ"קבלן משנה", והוברר כי חברת אלקטרה המחתה למשיבה את זכויותיה וחובותיה בידיעת ובאישור המבקשת. בנוסף, המבקשת קיבלה ערבויות בנקאיות מאת המשיבה. אם לא די בכך - נושא היריבות בין המבקשת לבין המשיבה כבר הוכרע גם במסגרת "המסמך השלישי", הוא פסק הדין שניתן ע"י כב' הנשיאה גרסטל. לכן, וכפי שפסק אף כב' הבורר בפסק הבוררות, ביחס לטענה זו נוצר השתק פלוגתא. 61. כאמור, המבקשת טוענת כי משנתן הבורר את פסק הבוררות חרג כב' הבורר מהסמכות שהוקנתה לו ע"י הצדדים לצורך הכרעה בסכסוך שנמסר לטיפולו כבורר. העילה לביטול פסק הבורר בשל חריגה מסמכות מעוגנת בסעיף 24 (3) לחוק הבוררות שזו לשונו: "24(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות". טענתה זו של המבקשת נשענת על מספר אדנים. טיעונה המרכזי בענין זה הינו כי הבורר חרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות בשל התעלמו ממכלול הוראות ההסכם המקורי שנחתם בינה לבין המשיבה, ובמיוחד מאותן הוראות שפורטו בהסכם המקורי אשר מטילות אחריות רחבה על המשיבה, ובשל קביעתו לפיה הסיכום החדש אשר מצא ביטויו ב"מסמך הראשון" יתר את העניינים הפורמאליים אשר פורטו בהסכם המקורי. כפי שכבר פורט לעיל ארבעה הם המסמכים הרלבנטיים להתדיינות בתיק זה: "ההסכם המקורי יחד עם מסמכי המכרז" (המכרז פורסם בשנת 2002 והסכם המקורי נחתם ביום 7.10.03), "המסמך הראשון" (מיום 29.10.06) הכולל גם את תניית הבוררות, "המסמך השני" (מיום 22.7.07) ובו דיון ביחס לחשבון הסופי, וכן "המסמך השלישי"- הוא פסק דינה של כב' הנשיאה גרסטל ובמסגרתו אף מונה כב' הבורר לתפקידו (מיום 22.1.08). לב ליבה של ההתקשרות שבין המבקשת לבין המשיבה נשען על שני מסמכים: ה"הסכם המקורי" וה"מסמך הראשון". המדובר בהסכם כללי מול הסכם ספציפי, והסכם חדש, מאוחר בזמן, מול ההסכם המקורי שקדם לו. בהסתמך גם על המסמך השלישי קבע כב' הבורר, כי הוראות המסמך הראשון אשר שינו הסדר שמצא ביטויו בהסכם המקורי, ידן על העליונה, ולפיהן יש להכריע המחלוקת שבין הצדדים. בנוסף, קבע כב' הבורר כי הוראות ה"הסכם המקורי" הדנות במיצוי הליכים בפני המנהל, נציגה המוסמך של המבקשת לגבי הפרוייקט, וקבלת תעודת השלמה - אינן תקפות עוד לנוכח האמור במסמך הראשון אשר הגדיר את אופן ההתחשבנות שבין הצדדים. לפיכך, קבע הבורר כי יש לדון בבוררות בשאלות הנוגעות להתחשבנות לגופן. ראוי להדגיש כי ב"מסמך הראשון" דהיינו- פרוטוקול הדיון של הליך הגישור שנוהל בין הצדדים ואשר נערך אצל ה-מילת"ב (נספח ב' לבקשה) נכתב במפורש כי לנוכח סדרת תקלות חמורות שהתגלו בתחנות השאיבה וחילוקי הדעות ביחס לאחריות לתקלות נקבעו בין הצדדים הסכמות חדשות לקראת סיומו של הפרויקט המפורטות במסמך. על בסיס הסדר זה, אשר במסגרתו גם נקבעה תניית הבוררות, דן כב' הבורר לגוף פרטי ההתחשבנות שבין הצדדים. אינני סבור כי בכך חרג כב' הבורר מסמכותו. המדובר בנושא שנידון כבר ע"י כב' הנשיאה גרסטל והוכרע במסגרת פסק הדין שניתן על ידה. המסמך הראשון, אשר נערך כשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם המקורי ומסמכי המכרז, וסיכום הדברים המפורט בו - דן בנתונים על רקע המחלוקות והמציאות המאוחרת שנוצרה. מבחינה זו אינני סבור כי קביעת הבורר שנוצר מעשה בית דין בסוגיה זו לנוכח פסק דינה של כב' השופטת גרסטל מהווה חריגה מסמכותו לשמש כבורר הבוחן את ההתחשבנות שבין הצדדים לגופה מכוח מינויו כבורר בפסק דין אשר ניתן ע"י כב' הנשיאה גרסטל. קביעתו של כב' הבורר בדבר קיום מעשה בית דין בין הצדדים בסוגיה זו לנוכח פסיקתה של כב' הנשיאה גרסטל מהווה החלטה שיפוטית מנומקת. יתר על כן: אף אם נפלה, כטענת המבקשת טעות בקביעה משפטית זו- הרי שמדובר בטעות הנוגעת ליישום הדין ולאופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי של כב' הבורר, ובמישור זה, כפי שכבר הוזכר לעיל, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסיקת הבורר, ואין הוא מוסמך לקבוע כי בנסיבות אלה טעותו של הבורר מצדיקה התערבות וקביעה שהמדובר בחריגה של הבורר מסמכותו. 62. בנוסף, אינני מקבל את טענת המבקשת לפיה בנושא האחריות לכשל במשאבות חרג כב' הבורר מסמכותו בעצם דחייתו את טענותיה בעניין היקף האחריות המוטלת על המשיבה בהתאם להסכם המקורי. כב' הבורר דחה את טענת המבקשת לפיה אם הובאו משאבות מדגם מסויים לאחר שהיצרן אישר את עמידתם בסדרה שלמה של קריטריונים וביצועים, והסתבר כי בפועל המשאבות לא ענו לקריטריונים ולביצועים שהובטחו, האחריות לתוצאות הנובעות מכך מוטלת על המשיבה אשר נדרשת להחליפן. מעיון בפסק הבוררות עולה כי לא היתה מחלוקת על כך שהמשיבה השלימה את עבודתה על אף שאיכות תפקוד המשאבות התגלתה כפחותה מהמצופה. בנימוקיו של כב' הבורר לקביעתו בעניין זה הוא הפנה ל"מסמך הראשון" בו נכתב כי המבקשת העסיקה יועץ חיצוני לבדיקת הכשלים בתחנה, ולמסקנותיו של אותו יועץ חיצוני לפיהן הסיבות לכשלים היו פרי תכנון לקוי, אך אלו לא יוחסו למשיבה. לשם ביסוס קביעתו בדבר אי - אחריותה של המשיבה לכשלים אלה הפנה הבורר גם לחוות הדעת המקצועיות שהוגשו לו מטעם שתי בעלות הדין, ולעובדה שגם מהן לא עלתה אחריות המשיבה לכשלים אלה. הבורר נימק את קביעתו גם בכך שמפקח הפרוייקט, מר הרצל סולימאני, אשר העיד מטעם המבקשת, העיד כי טרם הזמנת הציוד והעברתו לשטח נבדק הציוד על ידי מתכנן מטעם המבקשת אשר אישר את קבלתו. בהתחשב גם בעדות זו פסק הבורר כי לא הוכח בפניו שאכן היה פגם בייצור המנועים או במשאבות, הוא הסיק כי נפל כשל בתכנון, וכי חובת ההוכחה בטענה שהכשלים היו בגלל מעשה או מחדל של המשיבה היתה מוטלת על המבקשת. עוד נקבע בפסק הבוררות כי אין יסוד להבחנה אשר המבקשת ביקשה לעשות בינה לבין המתכנן שכן, מבחינת המשיבה, המבקשת היא זו ששכרה את שירותיו של המתכנן, ולכן מבחינתה אין לאבחן ולהבדיל ביניהם. לפיכך, במידה והמתכנן נכשל בתפקידו אין למבקשת להלין על המשיבה בעניין זה. 63. מסקנתו של הבורר בסוגיה זו, כפי שפורטה בפסק הבוררות, מבהירה כי האחריות לכשלים שהתגלו במכונות השאיבה איננה מוטלת על המשיבה מאחר והמבקשת לא הוכיחה באופן פוזיטיבי את אחריותה של המשיבה לכך. את קביעותיו המופיעות בפסק הבוררות נימק כב' הבורר בהסתמך על העדויות שהובאו בפניו, והתרשמותו הבלתי -אמצעית מן המתכנן, מר גבירצמן, תוך שקבע כי מתכנן זה הפגין חוסר אמינות וחוסר מקצועיות בתשובותיו. בנוסף נימק הבורר את קביעותיו על בסיס חוות דעת ועדויות המומחים שהעידו בפניו תוך שציין כי לא הייתה בנמצא ראייה שהצביעה על כך שכשלי המשאבות רבצו לפתחה של המשיבה. משלא נפל פגם בהליך הבוררות עצמו, ומשנימק הבורר פסיקתו בסוגייה זו תוך שהוא נסמך על הראיות שבפניו, ניתן לקבוע כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהנמקה או בפסיקת הבורר כפי שמצאו ביטויין בפסק הבוררות בהיותן תוצאה של הפעלת שיקול דעתו השיפוטי של הבורר לצורך הכרעה במחלוקות שהובאה לפניו. משביסס הבורר את קביעותיו בפסק הבוררות על ניתוח העדויות שבפניו, על התרשמותו מהעדים שהעידו בפניו, וכן על חוות דעת המומחים שהוגשו לו- אין מקום ואין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיו אשר מאששות ומבססות את טענת המשיבה לפיה פעל הבורר במסגרת סמכותו ולא חרג ממנה. 64. טענת חריגת כב' הבורר מסמכותו אשר הועלתה ע"י המבקשת מתייחסת גם לבדיקת החשבון הסופי. המבקשת טוענת, כפי שכבר פורט לעיל,, כי כב' הבורר התעלם מהוראות ההסכם המקורי לפיהן החשבון הסופי יוגש בתוך 60 יום ממתן תעודת השלמה למבנה, וקבע כי עניינים הפורמאליים שהיו בחוזה לגבי אישורים וכו' עבר זמנם עם קבלת ההסדר נשוא "המסמך הראשון", ובכך ביטל כב' הבורר את כל ההוראות הרלבנטיות שנקבעו בהסכם המקורי אשר הסדירו את נושא החשבון הסופי. טענה זו הנוגעת לחשבון הסופי קשורה בטבורה לטענתה הקודמת של המבקשת בדבר האחריות לכשל במשאבות, ולמחלוקת בדבר המועד הפורמאלי של סיום העבודה. המבקשת מנמקת את אי- בדיקתו של החשבון הסופי על ידה בכך שהמשיבה לא השלימה את עבודתה. טענה זו נדחתה ע"י כב' הבורר כפי שפורט לעיל, ובין היתר ביסס הבורר קביעותיו על האמור ב"מסמך השני" שהצביע על כך שבחודש יולי 2007 לא הייתה מניעה לדון בחשבון אך המבקשת נמנעה מלעשות כן בחוסר תום לב. יוצא אפוא כי כב' הבורר לא התעלם מהוראות ההסכם המקורי ומיתר המסמכים הרלבנטיים. משפעל הבורר במסגרת תפקידו והכריע על סמך הראיות שבפניו תוך שהוא קובע כי הוסכם בין הצדדים ב"מסמך השני" על אופן בדיקת החשבון - לא ניתן לקבוע כי בנסיבות כאלה חרג הבורר מסמכותו, ועפ"י ההלכה הנוהגת, שכבר צוטטה לעיל, אין מקום להתערבות של בית משפט זה בקביעותיו אלה שבפסק הבוררות. בנוסף, מעיון בפסק עולה כי כב' הבורר קבע כי "המסמך הראשון" ביטל סעיפים רלבנטיים מסויימים בהסכם המקורי באופן אשר ייתר את הצורך בקבלת אישורים שעבר זמנם עם גיבושו של ההסדר נשוא "המסמך הראשון". מבחינת הדברים הגעתי למסקנה כי אין מדובר בביטול כללי וגורף של הוראות ההסכם המקורי, כפי שטוענת המבקשת.. הבורר נימק קביעתו ביחס לחשבון הסופי ואף ציין כי המבקשת נמנעה מלהעביר את הערותיה או את נימוקיה לדחיית דרישת התשלום של המשיבה במסגרת החשבון הסופי שהוגש על ידה למבקשת. בפסק הבוררות ציין הבורר כי המבקשת לא ציינה את הערותיה לגבי כל פריט ופריט שנכלל ע"י המשיבה בחשבון הסופי, אלא הסתפקה בהערות כלליות לגבי פריטי התשלום שביקשה המשיבה באופן שלא איפשר לבחון את טענותיה של המבקשת כנגד החשבון הסופי. גם תשובתה של המבקשת לפיה מדובר במאות רבות של פריטים נמצאה ע"י הבורר כבלתי הולמת. יתר על כן: הבורר כתב בפסק הבוררות כי לאחר שמיעת עדותו של המפקח, מר סולימני, אשר בדק את החשבונות עבור המבקשת, לרבות קריאת תצהירו של עד זה, הוא מצא כי פרשת הבדיקה של פריטי החשבון הסופי ע"י המבקשת ונציגיה ראויה לביקורת נוקבת. הבורר נימק קביעתו זו והביא דוגמאות מעדותו של מר סולימני המורות שלא ניתן לסמוך על כך ששיקול הדעת אשר הופעל על ידו היה אובייקטיבי בכל הקשור לתיקונים שבוצעו בחשבון הסופי ע"י המבקשת. הבורר אף מצא לנכון לציין כי מר סולימני אישר בעדותו לפניו כי אילו הדבר היה תלוי בו הוא היה מאשר את פריט הגנרטור הנוסף (במקום זה שנגנב), אך על בסיס הוראה מטעם המבקשת הוא מחק סעיף זה. בפסק הבוררות צוטטו דוגמאות מעדותו של מר סולימני ממנה עלה כי בתקופה הראשונה של ביצוע הפרוייקט היתה לו סמכות מוגבלת לאשר עבודות נוספות. כמו כן הוברר כי מר סולימני לא שימש כמפקח ניטראלי מאחר ואת שכרו קיבל מהמבקשת. מאחר ומלבד עדותו לא היו עדים אחרים שתמכו או אישרו את פרטי השינויים והמחיקות שנעשו בחשבון הסופי, נדחתה עמדת המבקשת ביחס לחשבון הסופי. מניתוח דברים זה עולה כי בכל הנוגע לקביעותיו של הבורר ביחס לחשבון הסופי בחן הבורר את העדויות, העמדות והנתונים החשבונאיים שהובאו בפניו והכריע בהם על יסוד חומר הראיות אשר נמצא בפניו. המבקשת לא התמודדה עם טיעוני המשיבה עת טענה את טענותיה במסגרת הבוררות, בחרה שלא להתייחס באופן פרטני לקביעות שבפסק הבוררות אשר לגביהן היא מלינה, ועתה היא מנסה לתקוף את קביעותיו של הבורר בטענה שהוא חרג מסמכותו. אין בידי לקבל טענותיה אלה. משדן הבורר בסוגיה שלפנינו, הכריע בה לאחר ששמע עדויות ובחן הראיות שבפניו, ומשנימק הבורר קביעותיו ופירט את התרשמותו מעדותו של המומחה מר סולימאני הרי שבפעולתו זו פעל הבורר מכוח הסמכות שהוקנתה לו ע"י הצדדים ודין טענת המבקשת בדבר חריגתו, כביכול, מהסמכות שהוקנתה לו- להידחות. 65. המבקשת טענה כי חריגת כב' הבורר מסמכותו באה לידי ביטוי מוחשי גם בסוגיית חובת הביטוח שהיתה מוטלת על המשיבה. לדידה, האחריות הביטוחית החלה על המשיבה נובעת הן מכוח ההסכם המקורי, והן מכוח פוליסת ביטוח שהוצאה. לפיכך, טוענת המבקשת, כי עצם התעלמות כב' הבורר מכל אלה, ומהשלכתן על היקף אחריותה של המשיבה כקבלן מבצע של הפרוייקט - מהווה חריגה מסמכות. סבורני כי גם בכך לא חרג כב' הבורר מסמכותו. כפי שפירטתי לעיל ממצאי פסק הבוררות היו כי המשיבה אינה אחראית לכשלים שנפלו במערכת השאיבה, ולנוכח הקביעה בדבר העדר אחריות של המשיבה לכשלים אלה לא סבר הבורר כי עליו להמשיך להידרש לשאלת תחולת פוליסת הביטוח. בנסיבות אלה, משפסק הבורר על יסוד הראיות שהובאו במהלך הבוררות כי בהעדר חבות מצד המשיבה אין מקום להרחיב בנושא פוליסות הביטוח אשר נועדו לכסות מעשים או מחדלים רשלניים מצידה, הרי שפעל לפי שיקול דעתו השיפוטי בישום הדין החל על עובדות המקרה הנוכחי - ולכן אני סבור כי לא קיים בסיס משפטי המצדיק התערבות של בימ"ש זה במסקנותיו בטענה של חריגה, כביכול, מסמכותו. 66. טענת המבקשת ביחס לחריגת הבורר מסמכותו עקב התעלמותו מהוראות ההסכם המקורי נוגעת גם לטענות המבקשת בנושאי עליות המחירים, התקורה וההתייקרות. טענתה המרכזית של המבקשת בעניין זה נסובה על החלת המפרט הבין- משרדי ואימוצו כחלק ממסמכי ההתקשרות, וכן על חוסר הנמקה מצד הבורר לגבי חלק זה של פסק הבוררות. אני סבור כי גם דינה של טענה זו להידחות. הבורר ציין את חלוף הזמן מאז מועד הוצאת צו התחלת העבודה הראשון והחלקי, לבין מועד מתן צו התחלת העבודה השני, ונימק את פסיקת הפיצוי בגין עליית המחירים באומרו כי המשיבה לא ציינה דרך חישוב נגדית לזו שהוצעה על ידי המבקשת. הבורר אף ציין כי המבקשת הסתמכה על העובדה שהמשיבה לא טענה בעת קבלת האישור להתחלת העבודה כי חלו בינתיים עליות מחירים, ומצא בטענות המבקשת משום טענות סרק תוך שנימק את דחייתן בכך שהעיכובים שחלו - נגרמו באשמת המבקשת. בנסיבות אלה פסק הבורר כי אין סיבה שהמשיבה תישא בתוצאות מחדליה של המבקשת, ולאור זאת אישר לה פיצוי בגין עליות המחירים. לאחר שבחנתי את נימוקי כב' הבורר בנקודה זו סבורני כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה הבורר פעל במסגרת הסמכות אשר הוקנתה לו ע"י הצדדים. כב' הבורר קבע חד משמעית כי המפרט הבין- משרדי היווה חלק ממסמכי ההתקשרות שבין הצדדים, והסתמך על כך בפסיקתו (עמ' 14 לפסק). המדובר בהכרעה המבוססת על פרשנותו של הבורר את הדין ומסמכי ההתקשרות, ולכן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בתוצאה אליה הגיע כב' הבורר. לא מצאתי גם כי הנמקת כב' הבורר שנסמך על כך שהעיכובים שחלו בביצוע הפרוייקט נגרמו באשמת המבקשת חסרה, כטענת המבקשת, ולכן סבורני כי בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הבורר חרג מסמכותו. 67. במסגרת קביעת הפיצוי בגין ההתייקרויות התייחס כב' הבורר לנושא התארכות משך ביצוע העבודות, וקבע כי חלו שיבושים בעבודה עקב קריסת התחנה הישנה, כך שסדר העבודה המקורי שונה, והמשיבה נדרשה תחילה לבצע עבודות לתיקון התחנה הישנה שקרסה, ורק לאחר מכן שבה להשלים את בניית התחנה החדשה. כב' הבורר ציין כי חלו עיכובים נוספים בהשלמת הפרויקט אשר נבעו מבעיות תקציב של המבקשת, וכן התווספו עבודות נוספות שבוצעו על ידי המשיבה לפי דרישת המבקשת והאריכו את זמן ביצועו של הפרויקט בשלמותו. כב' הבורר נימק את עמדתו בכך שהמבקשת לא חלקה על זכותה העקרונית של המשיבה לקבלת התייקרויות, וכן על כך שבבדיקת החשבון הסופי המבקשת עצמה אישרה התייקרויות למשיבה אם כי בשיעור נמוך ממה שדרשה המשיבה. בפסק הבוררות הדגיש הבורר כי שיטות החישוב השונות אשר פורטו על ידי ב"כ שני הצדדים נבדקו על ידו, וחישובי המבקשת נדחו בסיומה של בדיקה זו, בעוד שחישובי המשיבה התקבלו ואושרו על ידו. כתוצאה מכך פסק הבורר תשלום פיצוי למשיבה בגין התייקרויות. מתגובת המשיבה עולה כי מסמכי המכרז והמפרט הבין- משרדי הקנו לה את הזכות לקבלת תשלום בגין התייקרויות, וכי מסמכים אלה היוו חלק ממסמכי ההתקשרות שבין הצדדים. בנוסף הוברר כי ההתייקרויות חושבו רק ביחס לעבודות החוזיות שביצעה המשיבה, ובגין עבודות נוספות לא נתבקשו על ידה, ולא ניתנו התייקרויות. סבורני שלאור נתונים אלה ניתן לקבוע כי כב' הבורר לא חרג מסמכותו בקביעתו בנושא ההתייקרויות. הבורר השתית את קביעותיו בסוגיה זו על מסמכי ההתקשרויות ועל הנתונים הראייתים שהובאו בפניו. באשר לחובת ולפרוט ההנמקה הנדרשת אציין כי לאור ההלכה הפסוקה, די בקיומו של שלד הנמקה כללי כדי לספק את הנדרש בבוררות, ואין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ורכיב. ראו למשל את שנפסק בעניין זה ברע"א 1129/00 שמואל כהן נ' Diamond Express company (פורסם במאגרים המשפטיים, 23.7.00) וכן בע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3) 89 (1993). לאור כל האמור לעיל אני סבור כי טענת המבקשת לפיה חרג הבורר מסמכותו בקביעותיו בסוגית ההתייקרות - דינה להידחות. 68. באשר לנושא התקורה קבע כב' הבורר כי הוכח לפניו שהמפרט הבין- משרדי היווה חלק ממסמכי החוזה, וכי הוכח שמפרט זה חל במפורש גם על ציוד אלקטרו- טכני. הבורר ביסס את קביעת הפיצוי על העיכובים בביצוע הפרוייקט שנגרמו באשמת המבקשת ועל פקודות השינויים הרבות שהומצאו על ידי המבקשת למשיבה, ובין היתר , גם לאחר הגשת החשבון הסופי. על- פי פסיקת הבורר כל אלה אילצו את המשיבה להישאר בשטח הפרוייקט עד לחודש מרץ 2008 על כל המשתמע מכך. בקשר לכך קבע הבורר בפסק הבוררות כי לאור העובדה שהמבקשת אף לא חלקה על חישובי המשיבה בצורה עניינית ומפורטת, כפי שכבר הוסבר לעיל, נפסק הפיצוי המבוקש לטובת המשיבה. לנוכח הנמקת הבורר ומסקנותיו הנובעות מיישום הדין על עובדות המקרה כפי שהוכחו לפניו - לא מצאתי לנכון כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בהנמקה או בתוצאה אליה הגיע הבורר עת שפסק פיצויי תקורה לטובת המשיבה. מניתוח הדברים המובא לעיל, ובין היתר גם לנוכח קביעתו של הבורר המבוססת על פרשנותו את מסמכי ההתקשרות שבין הצדדים, אני סבור כי יש לדחות את טענת המבקשת בנושא זה המתיימרת לייחס לבורר חריגה מסמכות. 69. בנוסף, אין בידי לקבל את טענת המבקשת בדבר חריגת הבורר מסמכותו לנוכח חיובה על ידו בתשלום מלוא הסכום שדרשה המשיבה בגין שינויים שנילוו לעבודות. המשיבה טענה ביחס לכך כי במהלך ניהולו של הליך הבוררות, הצדדים לא חלקו על כך שכל העבודות שבוצעו במסגרת הפרויקט נעשו בהתאם לתכנון ולהוראות שנתקבלו אצל המשיבה מהמבקשת, ולכן אין המבקשת יכולה לטעון עתה ביחס לעבודות שנעשו, כביכול, על ידי המשיבה ללא הרשאתה. מאחר ומצויים אנו בהליך של בקשה לביטול פסק בורר אינני סבור כי עלי להידרש לטענה הנושאת אופי ערעורי בדבר הפרוש הנכון שיש ליתן לסעיפי ההסכם המקורי ככל שהם חלים לנוכח קביעותיו האחרות של הבורר, כדי לבחון את היקף הזכאות של המשיבה לתשלום בגין ביצוע שינויים בעבודות המקוריות. אני סבור כי אין מקום ובסיס להתערבותו של בית משפט זה בפסיקת הבורר במחלוקת המשפטית שלפניו, ובקביעתו כי יינתן למבקשת פיצוי בגין הזמנת שינויים בעבודות ע"י המבקשת על סמך חומר הראיות והעדויות שהובאו לפניו במסגרת הבוררות. 70. למבקשת טענה נוספת המייחסת לבורר חריגה מסמכות בקביעתו בדבר מועד המסירה של הפרויקט למבקשת. לדבריה, הבורר חרג מהסיכום החדש, זה המפורט "במסמך הראשון", בעצם קביעתו כי תחנת השאיבה החדשה נמסרה למבקשת בחודש נובמבר 2005, בעוד שמהאמור "במסמך הראשון" אשר נערך ביום 29.10.06 עולה כי התחנה החדשה טרם נתקבלה ע"י המבקשת במועד זה. המבקשת טוענת כי מהראיות שהיו בפני הבורר, כולל מעדויותיהם של המפקח ונציג העירייה (המבקשת), עלה כי הפרויקט כולו הושלם והסתיים רק בחודש יוני 2006. מאידך, טוענת המשיבה כי הפרויקט כלל הקמת תחנת שאיבה חדשה ושיפוץ תחנת שאיבה ישנה, וכי ב"מסמך הראשון" (נספח ב' של הבקשה) הודגש כי הסתיימו עבודות הקמת התחנה החדשה. לטענת המשיבה בשל התקלות והכשלים שהתגלו במשאבות סרבה המבקשת להכיר במסירה שבוצעה בסוף שנת 2005, אך אין משמעות הדברים שהמסירה לא בוצעה על ידה בפועל, כפי שאף צוין בנספח ב' של בקשת המבקשת. לדידה של המשיבה, כל הנתונים האלה היו בפני הבורר והוא פסק על פיהם לאחר שבחן את הראיות שבפניו. אני סבור כי בטענתה זו של המשיבה יש ממש. מששקל הבורר את הראיות שהובאו במהלך הבוררות והכריע בהן בהליך תקין תוך שהוא מיישם עפ"י הבנתו את הוראות הדין ___המהותי על עובדות המקרה שלפניו, לא ניתן לקבוע כי הבורר חרג מסמכותו בעשותו כן. מכל מקום - אין בכך כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה בקביעות העובדתיות והמשפטיות שנעשו על ידי הבורר במסגרת הליך הבוררות. טענה נוספת אשר העלתה המבקשת ביחס ל"מסמך הראשון" היא כי לאור האמור בסעיף 203(א) בפקודת העיריות, העובדה שחתימת ראש העירייה והגזבר נעדרות ממסמך זה נוטלת ממנו כל תוקף מחייב, ואין הוא מקים כל התחייבות מצידה. מתגובת המשיבה עולה כי מדובר בטענה חדשה שלא נטענה על ידי המבקשת קודם לכן במסגרת הליכי הבוררות. אני סבור כי גם דין טענה זו להדחות. כפי שכבר ציינתי לעיל, כב' הבורר לא חרג מסמכותו והתבסס בקביעותיו על מסמכי ההתקשרות שבין הצדדים ועל טענותיהם בפניו. בנוסף,מוצא אני לנכון להדגיש כי ראוי היה שטענה זו תועלה בעת בה מובאות ההשגות ביחס לזהות החותם על המסמך, ולא לאחר שכבר נוהל הליך בוררות בו נטלה המבקשת חלק, ובמסגרתו כבר נדון המסמך. אני מוצא טעם לפגם בעצם העלאת הטענה בשלב זה, ובמסגרת בקשה זו, ותומך דעתי זו גם באמור ברע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 102 (1993) בה נקבע כי בעת שצד לבוררות נמנע מלהתריע על פגם שנפל בבוררות הוא מושתק מלטעון זאת בשלב שלאחר מתן הפסק. לאור כל האמור לעיל נדחית בזאת אף טענתה זו של המבקשת. 71. אוסיף ואעיר כי התייתר הצורך לדון בטענת המבקשת לפיה קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(7) בחוק הבוררות מאחר והבורר לא פסק בהתאם לדין המהותי. טענתה זו של המבקשת התבססה בעיקר על העובדה שהבורר חייב את המבקשת בתשלום עבור 12 מנועי משאבות מבלי שהוצגה לפניו כל ראיה בדבר ביצועו של תשלום כזה ע"י המשיבה. כפי שכבר צויין לעיל, לנוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים מתייתר הצורך לדון בטענה זו (ראה סעיף 9 לעיל). באשר לטענת המבקשת לפיה עילת ביטול זו מתקיימת גם לנוכח החלטתו של כב' הבורר שלא להחיל הוראות שונות שפורטו בהסכם העיקרי -מעשה המוגדר ע"י המבקשת כפסיקה בניגוד לדין המהותי- אשוב ואבהיר עמדתי, כפי שכבר פורטה בסעיפים 59ו-60 לעיל, לפיה הבורר העניק פרשנותו לתוקף ההתקשרות המשפטית שבין הצדדים בהסתמך על הראיות שהונחו לפניו, והכריע בכך במסגרת תפקידו כבורר. בהתאם לפסיקה שצוטטה בפתח הדברים (ראה סעיף 59 לעיל) הרי שאף אם טעה הבורר בפירוש הדין וביישומו אין בכך בכדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק הבוררות (ראה "פרשת שטאנג" , הנזכרת לעיל) . בהקשר זה אני סבור כי ראוי להביא מדבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 9389/07 דובק בע"מ נ' בשן (פורסם באתר המשפטי נבו ביום 23.12.09) , שעה שפסקה כדלקמן: "מנגד, הכפיפות לדין המהותי אין פירושה כי טעות בהחלתו מקימה עילה לביטול הפסק. טעות בפירוש הדין המהותי וביישומו הלכה למעשה, אינה מקימה עילה לביטול הפסק גם כאשר הבורר חייב לפסוק על פי הדין המהותי מכח הסכם הבוררות. טעות כאמור גם אינה שקולה כחריגה מסמכות במובנה של עילת ביטול על פי סעיף 24(3) לחוק, ואף אינה נחשבת להימנעות מהכרעה על פי הדין, מקום שהבורר מחוייב לעשות כן, במובנה של עילת ביטול הפסק על פי סעיף 24(7) לחוק. עילות ביטול אלה מבחינות הבחן היטב בין מצב שבו הוטל על בורר לפסוק על פי הדין המהותי והוא מתעלם ממנו לחלוטין, ופוסק במנותק ממנו, לבין מצב בו הבורר מחיל את הדין, ופוסק על פיו, אך נטען כלפיו כי טעה בפירושו או ביישומו (רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ פסקה 38 (לא פורסם, 4.11.2009). גישה המתירה בחינה של אופן החלת הדין בידי הבורר היתה הופכת את הביקורת השיפוטית על פסק בורר לביקורת המתקרבת באופייה לביקורת ערעורית, בעוד המגמה במוסד הבוררות חותרת להרחיב את האוטונומיה של הצדדים בבניית מנגנון הכרעה מוסכם במחלוקות ביניהם, ולהצר את הביקורת השיפוטית על מנגנון זה (ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' ישנומט החברה הישראלית לנומיסטיקה, עתיקות ואמנות, פ"ד יט(4) 468, 474 (1965); רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ג'נח (לא פורסם, 6.11.2007). יוצא, אפוא, כי גם אם טעה הבורר בענייננו ביישום הדין המהותי, אין הדבר מהווה עילה לביטול הפסק, ולטענה כי הבורר התעלם כליל מן הדין בהכרעתו לא נמצא ביסוס". (ההדגשות אינן במקור - ב.א) יתר על כן זה לא מכבר קבע בית המשפט העליון מפיו של כב' השופט י' דנציגר כי בבקשה לביטול פסק בורר אין בית המשפט צריך לבחון כלל האם הבורר פעל על פי הדין המהותי, וכלשונו: "אדגיש כי איני מקבל את טענת המבקשת לפיה בעת בחינת טענה בדבר עילה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), על בית המשפט לבחון האם הבורר פעל על פי הדין המהותי. משמעות קבלת טענה זו אינה אלא בחינה מהותית של פסק הבוררות, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם המגמה שבבסיס חוק הבוררות והיא עידוד העברת סכסוכים לבוררות תוך הכרה בסופיות הכרעה בבוררות, וצמצום התערבותו של בית המשפט בהכרעות אלה..." (ההדגשות אינן במקור - ב.א.) [ראו: רע"א 3083/10 שירותי בריאות כללית נ' עיריית באר-שבע (פורסם במאגרים המשפטיים, 25.7.2010), בסעיף 16 (להלן: עניין שירותי בריאות כללית)]. המסקנה הנובעת הינה כי עילת ביטול לפי סעיף זה מתקיימת רק אם הבורר התעלם כליל מן הדין המהותי ולא פעל על פיו. ראה לעניין זה גם את שנפסק בע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265 (1988). מניתוח הדברים המובא בפסק הבוררות נובע כי הבורר לא התעלם מהדין המהותי אלא פעל לישומו עפ"י הבנתו וניתוחו את חומר הראיות שלפניו. מסיבה זו לא מצאתי כי התנאים לקיומה של עילת ביטול זו אכן מתקיימים במקרה הנוכחי. 72. עילת הביטול האחרונה לה טוענת המבקשת עניינה בבקשתה לבטל את פסק הבוררות מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור. עילה זו מעוגנת בסעיף 24(9) בחוק הבוררות. לטענת המבקשת, עילה זו מתקיימת במקרה הנוכחי בשל הפגיעה בשוויון שבין המציעים במכרז הציבורי, ובעצם החריגה מהוראות רבות המפורטות בהסכם המקורי אשר היטיבו עם המשיבה. בברע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי (פורסם במאגרים המשפטיים, 5.5.2010) קבע כב' השופט י' דנציגר לעניין ביטול פסק בורר בשל היותו נוגד את תקנת הציבור את הדברים הבאים: "בית משפט זה טרם עסק בפרשנות המונח "תקנת הציבור", ככל שהוא מתייחס לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24 (9) לחוק הבוררות. בשל עמימותה של עילה זו, נדירים המקרים בהם נעשה בה שימוש לצורך ביטולו של פסק בוררות ועוד יותר נדירים המקרים אשר הגיעו לפתחו של בית משפט זה לצורך הדיון בה, בהקשר של סעיף זה [...] באחד המקרים ציינה כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כי: "אשר לעילת הביטול הראשונה [...] היותו של הפסק נוגד את תקנת הציבור אין להכביר מילים. עילה זו נדירה בגלל עמימותה ואינה הולמת את הנסיבות והטענות שבפנינו" [רע"א 6724/95 הוכמן נ' י.פ. יבואנים ומפיצים ציוד 1998 בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 2.9.96)]".(ההדגשות אינן במקור- ב.א). ראו עוד בעניין זה את הדגשתו והבהרתו של כב' השופט י' דנציגר בעניין שירותי בריאות כללית, סעיף 18 להחלטה. ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 4.3.2010), נקבע בעניין זה כי: "בהתחשב בטיבו של המונח "תקנת הציבור" בשילוב עם הגישה המצמצמת לפרשנותן של עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שבית המשפט יבטל פסק בוררות אשר תוכנו נוגד את תקנת הציבור מקום שיש בתוכנו של פסק הבוררות "כדי לפגוע באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" [ראו: דנ"א 9563/03 כדורי נ' כליף (לא פורסם, 1.4.2004) (להלן: דנ"א כדורי); רע"א 3971/04 ד"ר רם מודן נ' מכבי שירותי בריאות (לא פורסם, 22.5.2005); רע"א 10582/03 גינזבורסקי נ' גבעת המוזיאון רחובות בע"מ (לא פורסם, 12.4.2005) (להלן: עניין גינזבורסקי)]. פרופ' אוטולנגי ז"ל הביעה בספרה את העמדה שלפיה "לפסוק בניגוד לתקנת הציבור משמעו לפסוק דבר בלתי מוסרי, בלתי מקובל על הציבור, דבר שאינו עולה על הדעת" (אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1101). יש להדגיש, כי בית המשפט רשאי לפסול פסק בוררות רק אם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאתו [אוטולנגי, כרך ב, עמ' 1091, עמ' 1093; רע"א 10567/08 הוברמן נ' בורוכוב (לא פורסם, 15.5.2009)]".(ההדגשות אינן במקור- ב.א). ברע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 13-14 (2004) דן כב' השופט (בדימוס) י' טירקל בעילת הביטול לפי סעיף 24(9) בחוק הבוררות בהקשר למחלוקת ממונית וכך קבע: "ההכרעות שבפסק הבוררות עניינן מחלוקות כספיות בין בעלי- הדין, כמתקשרים בחוזה, ואין בהם דבר הסותר תפיסות עולם או השקפות חיים המיוחדות למסגרת החברתית או הלאומית שלנו. גם אין כאן פגיעה במושגי יסוד של צדק ומוסר המקובלים עלינו".(ההדגשות אינן במקור- ב.א) מן הכלל אל הפרט: בחינת תוכנו של פסק הבורר אשר ניתן ע"י כב' הבורר מעלה כי הבורר הכריע במחלוקות כספיות שהיו בין הצדדים על בסיס ההתקשרויות החוזיות שביניהם, הן אלה המוקדמות אשר היוו חלק מהמכרז, והן אלה המאוחרות יותר, החל מה"מסמך הראשון" ואילך. לא מצאתי כי עצם יישומן של הסכמות מאוחרות וניתוח המחלוקות הכספיות שבין הצדדים לאורן, סותרת עקרונות יסוד, ערכי צדק, מוסר ותפיסות עולם שחברתנו מבקשת לשמר. לנוכח בחינת קביעותיו של כב' הבורר והנתונים שבפנינו אני סבור כי טעתנה של המבקשת בדבר התקיימותה של עילת הבטלות הנקובה בסעיף 24(9) של חוק הבוררות הינה מרחיקת לכת ונטולת בסיס משפטי שעה שהמבקשת מבקשת לתקוף באמצעותה את חיוביה בהוצאות במסגרת פסק הבוררות. מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי עילת הביטול המפורטת בסעיף 24(9) שבחוק הבוררות היא עילה נדירה בגלל עמימותה, ואין היא הולמת את המקרה הנוכחי על אף ההשלכות הכספיות המשמעותיות אשר יש לפסק הבוררות מבחינת המבקשת. העובדה שהמבקשת הינה גוף ציבורי איננה הופכת את פסק הבוררות המטיל עליה חיובים כספיים לפסק אשר תוכנו מנוגד לתקנת הציבור. תמוכין למסקנתי זו מצאתי, בין היתר, בהחלטתו של כב' השופט י' דנציגר בעניין שירותי בריאות כללית בה נקבע כי גם אם הסכום שעל מוסד ציבורי לשלם על פי פסק הבוררות הוא אינו מבוטל ותשלומו מהווה נטל פיננסי ממשי הרי שאין בכך כדי להביא למסקנה כי למוסד הציבורי נגרם עיוות דין המצדיק התערבות בפסק הבוררות (שם, סעיף 20). ניתוח הראיות ואופן ישום הדין המהותי הינם לב ליבה של מלאכת הבורר, וכל עוד פסק הבורר עפ"י הדין המהותי ולא התעלם ממנו, ואפילו אם טעה ביישומו, הנמקתו או בתוצאה אליה הגיע בפסיקתו, אין עילה לבית משפט זה להתערב בפסיקתו. ו. סיכום ומסקנות 73. לנוכח כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת המבקשת לבטל את פסק הבוררות אשר ניתן ע"י כב' הבורר, השופט (בדימוס) ד"ר אליהו וינוגרד, ביום 23.3.09, ומאידך - הנני מקבל את בקשתה של המשיבה לאישור פסק הבוררות הזה בכפיפות לתיקון אשר עליו הוסכם בין הצדדים בעניין שלושת המנועים כמפורט בסעיף 9 לעיל, דהיינו, במובן זה שהחיוב עבור שלושת המנועים יפרע על ידי המבקשת כנגד המצאת קבלה בדבר ביצוע התשלום עבורם על ידי המשיבה במחיר שלא יעלה על סך של 115,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין לכל מנוע. 74. בנסיבות העניין, ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את המבקשת בתשלום הוצאות המשיבה בגין ההליכים בתיק זה בסכום של 50,000 ש"ח בתוספת סכום השווה למע"מ כדין. קבלן משנהיישוב סכסוכיםקבלןבוררותסכסוך