עבודה בחגים - עובדים זרים

על פי סעיף 18א(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה החלות על המנוחה השבועית יחולו לגבי מי שאינו יהודי - על מועד ישראל או על חגי עדתו, הכל לפי המקובל עליו. בית הדין לעבודה קבע בהתאם לכך, על העסקת התובעת (עובדת זרה) בחגים, שהם "ימי המנוחה" לפי סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, חלה הוראת סעיף 17(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, אשר קובעת: "(א) הועבד עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן: (1) ישלם לו המעביד בעד שעות אלה שכר עבודה לא פחות מ-1.5 משכרו הרגיל... (2) יתן לו המעביד, במקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבד, שעות מנוחה במספר ובזמן שנקבע בהיתר שלפיו הועבד". בהתאם להוראת סעיף 17(א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התובעת היתה זכאית לשכר בשיעור 150% משכרה הרגיל בעד עבודתה בתשעת ימי החג בהם עבדה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודה בחגים - עובדים זרים: התובעת, מהגרת עבודה מסין, הועסקה בטיפול סיעודי בנתבעת 1 ובעבודה במשק ביתה, מיום 14.11.06 עד ליום 9.9.08. לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הנתבעת 1 לבין התובעת, הגישה התובעת תביעה זו להפרשי שכר מינימום, שכר עבודה לחודש 9/08, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, גמול בעד עבודה בשעות נוספות ופיצוי בעד אי מתן מנוחה שבועית כדין. המחלוקות בתיק נסובות על זכאותה של התובעת לסכומים הנתבעים על ידה ועל חבותו של הנתבע 2. התשתית העובדתית הנתבעת 1, גב' מזל פסו (להלן: "הנתבעת"), הינה קשישה הסובלת ממגוון בעיות רפואיות בעטיין היא נזקקה למטפלת סיעודית. הנתבע 2, מר יעקב פסו (להלן: "הנתבע"), הוא בנה של הנתבעת. הנתבע טיפל עבור הנתבעת בקבלת היתר להעסקת עובדת זרה ולאחר שהתקבל היתר כזה, הועסקה התובעת בבית הנתבעת בתקופה המצויינת בסעיף 1 לעיל. אין מחלוקת כי התובעת הועסקה שישה ימים בשבוע ויצאה למנוחה שבועית ל-24 שעות ממוצאי שבת עד ליום א' בערב. התובעת היתה זמינה לעבודה משך כל שעות היממה. עבודתה כללה סיעוד של התובעת בצרכיה השונים וכן ביצוע עבודות שונות במשק ביתה. בשעות הלילה התובעת התעוררה לבקשת הנתבעת לסעוד אותה בצרכיה השונים. תיאור זה של תפקידה של התובעת אינו מוכחש על ידי הנתבעים (סעיף 5 לכתב ההגנה). השכר ששולם לתובעת בתקופת עבודתה היה כדלהלן: החל מתחילת עבודתה עד לחודש 6/08 - שולם לתובעת 600 דולר בתוספת 400 ₪ דמי כיס. החל מחודש 7/08 שולם לתובעת 650 דולר בתוספת 400 ₪ דמי כיס (סעיף 10 לתצהיר התובעת שלא נסתר לאחר שהנתבעים החליטו לא לחקור את התובעת על תצהירה). אין מחלוקת כי התובעת התפטרה מעבודתה. התביעה להפרשי שכר מינימום התובעת תבעה הפרשי שכר מינימום בסך 19,275 ₪, על פי תחשיב שצורף לתצהירה. אכן, על פי העובדות שקבענו, התובעת הועסקה במשרה מלאה בשכר נמוך משכר המינימום. התחשיב מבוסס על שער דולר של 1$ = 4 ₪. תחשיב התובעת לא נסתר והוא מקובל עלינו. לפיכך נפסוק לתובעת הפרשי שכר מינימום בסך 19,275 ₪. הנתבעים התגוננו מפני תביעת התובעת לפיצויי הלנת שכר בטענה שהשכר ששולם להם תאם את ההנחיות שקיבלו מחברת "גולדמן". טענה זו נתמכת בנספח ב' לתצהיר התובעת ולדעתנו היא מעמידה עילת הפחתה של פיצויי הלנה לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר, מאחר שלתובעת לא שולם שכר מינימום בשל "טעות כנה" שנבעה מהסתמכות על ייעוץ שגוי שקיבלו הנתבעים מחברת "גולדמן". אשר על כן נפחית את פיצויי ההלנה הנתבעים ונעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. התביעה לשכר עבור 9 ימים בחודש 9/08 בתשובה לטענת התובעת נטען (בסעיף 9 לכתב ההגנה) כי לתובעת שולם שכרה עבור תשעת הימים הראשונים של חודש 9/08. משאין מחלוקת כי התובעת עבדה ב-9 הימים הנדונים, על הנתבעים מוטל להוכיח את טענתם כי שולם לתובעת שכר עבור עבודתה באותם ימים. הנתבעים לא הביאו כל ראיה, אף לא עדות בעל פה, בעניין זה ועל כן הם לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. אשר על כן אנו מקבלים את תביעת התובעת לשכר עבור 9 ימים בחודש 9/08 בסך 1,386 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.08 עד לתשלום בפועל. התביעה לפדיון חופשה בתקופת עבודתה של התובעת היא צברה 20 ימי חופשה. על הנתבעים מוטל להוכיח כי שולמו לתובעת דמי חופשה או פדיון חופשה צבורה בלתי מנוצלת. לטענת הנתבע, הנתבעת שילמה לתובעת חופשה והבראה עבור שנת עבודתה הראשונה בששה תשלומים. הנתבעים לא הביאו כל ראיה להרמת נטל זה. הנתבעת כלל לא הגישה כתב הגנה בתיק ולא התייצבה לדיון בו. הנתבע, שהגיש כתב הגנה והתייצב לדיון בתיק, לא המציא לבית הדין כל ראיה לתשלומים הנטענים. בהתאם לכך, אנו מקבלים את תביעת התובעת לפדיון חופשה בסך 3,080 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.08 ועד לתשלום בפועל, על פי החישוב בתצהירה של התובעת, המקובל עלינו. התביעה לדמי הבראה התובעת צברה זכות ל-9 ימי הבראה בתקופת עבודתה. הנתבע טען כי שולמו לתובעת דמי הבראה בגין שנת עבודתה הראשונה, אך כאמור, טענה זו לא הוכחה. משנמנעו הנתבעים מלחקור את התובעת על תצהירה, אנו מעדיפים את עדותה לפיה לא קיבלה דמי הבראה בתקופת עבודתה. אשר על כן נפסוק לתובעת פדיון דמי הבראה בסך 2,862 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.08 ועד לתשלום בפועל. התביעה לגמול בעד עבודה בחגים התובעת תבעה פיצוי בעד עבודה בחגים בסך 2,552 ₪. לטענתה, היא הועסקה בכל החגים למעט יום אחד מבלי לקבל תוספת על עבודה בחגים, ובסך הכל ב-16 ימי חג. הנתבעים לא סתרו את עדותה של התובעת לפיה היא הועסקה גם בחגים. על פי סעיף 18א(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה החלות על המנוחה השבועית יחולו לגבי מי שאינו יהודי - על מועד ישראל או על חגי עדתו, הכל לפי המקובל עליו. בהתאם לכך, על העסקת התובעת בחגים, שהם "ימי המנוחה" לפי סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, חלה הוראת סעיף 17(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, אשר קובעת: "(א) הועבד עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן: (1) ישלם לו המעביד בעד שעות אלה שכר עבודה לא פחות מ-1.5 משכרו הרגיל... (2) יתן לו המעביד, במקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבד, שעות מנוחה במספר ובזמן שנקבע בהיתר שלפיו הועבד". בהתאם להוראת סעיף 17(א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התובעת היתה זכאית לשכר בשיעור 150% משכרה הרגיל בעד עבודתה בתשעת ימי החג בהם עבדה. הואיל ולתובעת שולם וישולם, במסגרת השכר ששולם לה והפרשי השכר שנפסקו לה לעיל, שכר בשיעור 100% עבור ימי החג, היא זכאית להפרש בסך 50%. אשר על כן חישוב הגמול עבור ימי החג הוא 154 ₪ ליום * 16 * 50% =1,232 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.08 ועד לתשלום בפועל. התביעה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות התובעת העמידה את תביעתה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות על סך 34,034 ₪. בתצהירה הסבירה התובעת כי קשה לכמת את מספר שעות העבודה שביצעה. לטענתה, היא הועסקה מסביב לשעון שכן גם בשעות הלילה היא נאלצה להשגיח על הנתבעת ולקום, לעיתים מספר פעמים בלילה, כדי לטפל בצרכיה השונים. כאמור, טענה זו של התובעת אינה במחלוקת. אנו סבורים כי אין לקבל את תביעת התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות משני נימוקים אלה: א. ראשית, בתצהירה של התובעת כלל לא מוסבר כיצד חישבה התובעת את הסכום הנתבע על ידה ובעבור כמה שעות נוספת נתבע סכום זה. כל שנטען בתצהירה הוא כי היא זכאית לתוספת של 40% על שכר המינימום לחודש, ללא פירוט או הסבר נוספים. בנסיבות אלה אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה את מספר השעות הנוספות בהן עבדה או מתכונת עבודה קבועה. ב. שנית, כידוע, בית הדין הארצי לעבודה נדרש לסוגיית זכאותם של עובדי סיעוד המתגוררים עם מעבידיהם ומשגיחים עליהם 24 שעות ביממה, לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, וקבע, בדעת רוב, שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובד סיעודי כזה וכי לא כל שעות השהייה של עובד כזה בבית מעבידו הן שעות עבודה (עע 157/03 יולנדה גלוטן נ. לאה יעקב, ניתן ביום 1.1.07). בית המשפט העליון הסתייג מנימוקי בית הדין הארצי בעניין אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת עובד סיעודי המתגורר בבית מעבידו, אך לא ראה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, בשל קביעתו לפיה אין דרך ליישם את חוק שעות עבודה ומנוחה על מתכונת העסקת העובדים הזרים בענף הסיעוד, שמעצם מהותה אינה מתיישבת עם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה (למשל - הגבלת "יום עבודה" ל-8 שעות) וכי אכיפה דווקנית של החוק תביא לפגיעה בעובדים הזרים עצמם בשל כך שתפגע במטרת הגעתם לישראל שהיא לשפר את מצבם הכלכלי לטווח הארוך (בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן נ. בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 29.11.09). לאור האמור, החלטנו לדחות את תביעת התובעת לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. התביעה לפיצוי בגין אי מתן מנוחה שבועית כדין כאמור לעיל, המנוחה השבועית שניתנה לתובעת בתקופת עבודתה היתה בת 24 שעות בלבד, וזאת בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, על פיה המנוחה השבועית לא תפחת מ-36 שעות רצופות. בגין מתן מנוחה שבועית קצרה מן המתחייב לפי החוק, התובעת תובעת פיצוי בסך 21,952 ₪. דין תביעה זו להידחות בהתאם להלכה על פיה אין לפסוק פיצוי בעד אי מתן מנוחה שבועית מאחר שקביעת פיצוי כאמור עלולה לעודד פגיעה במטרת החוק שהיא להבטיח כי עובד ינוח מעבודתו במנוחה השבועית (עע 300175/97 דניאל כהן נ. עיריית נהריה, פד"ע לז 49). התביעה לפיצויי פיטורים התובעת טוענת כי היא התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לטענתה, בשל העסקתה בתנאים בלתי חוקיים, ללא תשלום שכר מינימום וזכויות אחרות וביקשה כי ישולם לה שכר מינימום. לדבריה, ביום 9.9.08 פנה אליה הנתבע ודרש ממנה את דרכונה על מנת לחדש את אשרת העבודה שלה. היא הודיעה לנתבע כי הסכם העבודה ביניהם יסתיים בסוף אותו חודש וכי אם אין בכוונתו לשלם לה שכר מינימום ויתר הזכויות המגיעות לה, היא תתפטר. בתגובה הודיע לה הנתבע 2 כי אין בכוונתו לשלם לה שכר מינימום והודיע לה שלא יאריך את אשרת העבודה שלה. הנתבע טען בעדותו כי התובעת התפטרה מעבודתה לאחר שסירבה לתת לנתבע את דרכונה לצורך חידוש אשרת השהייה שלה בישראל. אנו סבורים כי התובעת הוכיחה כי התפטרותה היתה בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו. להלן נימוקינו. כידוע, על עובד שמתפטר ותובע פיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל להראות כי נתן למעביד הזדמנות למנוע את "ההרעה המוחשית" בתנאי עבודתו או למנוע את "הנסיבות ביחסי עבודה" בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. התובעת טוענת כי היא התרתה בנתבע כי תתפטר אם לא ישולם לה שכר מינימום ובכך עמדה בדרישה לאפשר למעביד לתקן את מצב הדברים בעטיו מבקש העובד להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים. אנו סבורים כי טענה זו הוכחה על ידה בתצהירה, שלא הוכחש. אמנם קיימת אי בהירות בקשר לגרסת התובעת באשר לאופן סיום עבודתה - האם היא פוטרה או שמא התפטרה. במהלך הדיון המוקדם בתיק הודיע ב"כ התובעת כי אין מחלוקת על כך שהתובעת התפטרה וכך גם טען ב"כ התובעת בסיכומיו, אך יחד עם זאת, בתצהיר התובעת נטען כי פוטרה (סעיף 4 לתצהיר, סעיף 15 לתצהיר). למרות אי הבהירות בגרסת התובעת באשר לנסיבות סיום עבודתה ולמרות שהנתבע לא עומת בחקירתו הנגדית עם גרסת התובעת בדבר דרישתה לקבל שכר מינימום, אנו מקבלים את טענת התובעת כי דרשה מהנתבע כי ישולם לה שכר מינימום והוא סירב לכך, ועל רקע זה היא התפטרה. יש לזכור כי גם הנתבעים לא חקרו את התובעת על תצהירה. לאור האמור, מקובלת עלינו תביעת התובעת לפיצויי פיטורים בסך 7,090 ₪ (3,850 * 22.1/12 = 7,090). לדעתנו, התקיימה מחלוקת ממשית בנוגע לזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים ועל כן נפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ונעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. שאלת חיובו של הנתבע התובעת טענה כי הנתבע היה אחראי על העסקתה ונתן לה הוראות ובכל עניין הנוגע להעסקתה, היא פנתה לנתבע. טענות אלה, הגם שהן כלליות, לא נסתרו על ידי הנתבעים. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע (מטעם הנתבעת כלל לא הוגש כתב הגנה), הנתבע מעיד על עצמו כי הוא זה שהחליט "להביא עובדת זרה לאימי". יתר על כן, הנתבע בכתב הגנתו מספר על מעורבות שלו בהבטחת רווחת התובעת בעת עבודתה, כך שכאשר הנתבעת היתה מאושפזת הוא דאג לתובעת לאוכל. הנתבע גם דאג לספק לתובעת ריהוט שנדרש לה (סעיף 5 לכתב ההגנה) והוא זה ששילם לתובעת את שכרה (סעיף 6 לכתב ההגנה). בסעיף 8, בעת שהנתבע פירט את גרסתו בקשר לנסיבות סיום עבודת התובעת, הוא טען כי אמר לתובעת "שאין באפשרותי להעסיק אותה ללא רישיון". בפסק הדין בעע 660/06 ישי בירגר נ. ג'ונל קטיבוג (ניתן ביום 23.1.08), נפסק שסיווגו של בן משפחה שמסייע לקרוב משפחה שהעסיק מטפל סיעודי כמעביד משותף תלוי בממצאים העובדתיים שנקבעים בכל עניין ועניין וכי אין לקבוע הלכה כללית בעניין זה. כן נפסק כי הנחת המוצא היא כי סיוע סביר של בן משפחה למעסיק הסיעודי, לרבות פיקוח על העובד, אין בהם, כשלעצמם, כדי להצביע על קיום יחסי עובד ומעביד מקבילים בין קרוב המשפחה לבין העובד הסיעודי. עם זאת נפסק, כי כאשר קיימת מעורבות של בן המשפחה החורגת מפיקוח גרידא, כמו למשל - כאשר קרוב המשפחה קובע את שכרו של העובד הסיעודי, ייטה בית הדין לקבוע כי נוצרו יחסי עובד ומעביד מקבילים בין קרוב המשפחה לבין העובד הסיעודי. כך גם נפסק בעניין עע 660/06 באופן שנדחה ערעור קרוב המשפחה על פסיקת בית הדין האזורי באותו עניין לפיה נוצרו בינו לבין העובד הסיעודי דהתם יחסי עובד ומעביד. אנו סבורים כי גם בעניינה של התובעת היא הרימה את הנטל להראות כי מעורבותו של הנתבע בהעסקתה חרגה מפיקוח על עבודתה, וכי הוא בפועל העסיק אותה. כאמור, טענה זו של התובעת כלל לא הוכחשה על ידי הנתבע והתייחסותו בכתב ההגנה, שהובאה לעיל, אך מאשרת את טענת התובעת. גם העובדה שהנתבע הוא זה שהתגונן בפועל במקום אמו ולא בנוסף אליה, מחזקת מסקנה זו. אשר על כן אנו קובעים כי הנתבעים יחוייבו יחד ולחוד בחיובי פסק דין זה. סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה. הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר מינימום בסך 19,275 ₪. ב. שכר חודש 9/08 בסך 1,386 ₪, ג. פדיון חופשה בסך 3,080 ₪. ד. פדיון דמי הבראה בסך 2,862 ₪. ה. פיצוי בגין עבודה בחגים בסך 1,232 ₪. ו. פיצויי פיטורים בסך 7,090 ₪. כל הסכומים האמורים בסעיף 47 יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.08 עד לתשלום בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. דמי חגיםעובדים זרים