עונש מינימלי על נהיגה בשכרות

בשלב הטיעונים לעונש ביקשה המדינה שיוטל על המשיב עונש של לפחות שנתיים פסילה, בטוענה, כי סירובו לבצע בדיקת נשיפה מהווה נסיבה לחומרה. המדינה הוסיפה וטענה, כי סעיף 39א לפקודת התעבורה קובע, שסטייה מעונש הפסילה המינימאלי של שנתיים, תעשה אך ב"נסיבות מיוחדות" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש מינימלי על נהיגה בשכרות: 1. ערעור שהגישה המדינה, המכוון נגד קולת העונש שגזר בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), ביום 27.2.11, בתת"ע 17328/09, לאחר שהרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3), 64ב ו-64ד(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - פקודת התעבורה) בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה. 2. בשלב הטיעונים לעונש ביקשה המערערת שיוטל על המשיב עונש של לפחות שנתיים פסילה, בטוענה, כי סירובו לבצע בדיקת נשיפה מהווה נסיבה לחומרה. מנגד, טען ב"כ המשיב, כי היתה אי הבנה בין המשיב לשוטרים, שלא הסבירו למשיב כדבעי את משמעות סירובו לבצע בדיקת נשיפה. מטעם זה, כך טען, יש להקל בעונשו של המשיב: "לא הוסבר לו [למשיב] כיאות העניין זה היה בחניון היתה אי הבנה". בגזר דינו, מצא בית משפט קמא, שאכן נפלו בחומר הראיות פגמים וכי התנהגות השוטרים באירוע היתה בעייתית. כך קבע בגזר הדין מיום 2.9.10: "עיינתי בחומר הראיות וישנן בעיות בו והתנהגות משטרתית שרצוי שלא תהיה (מארב בקצה חניון)", ועל אותם הדברים חזר בגזר הדין המשלים מיום 27.2.11. בנוסף, ראה לציין את העובדה שחרף הפגמים הללו, הודה המשיב בעבירה וחסך מזמנו של בית המשפט. כן ציין, כי שירות המבחן בנה למשיב תוכנית לביצוע שירות לתועלת הציבור, כך שקיים בעניינו אמצעי ענישה תחליפי. לנוכח אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי מן הראוי להטיל על המשיב את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי. משכך, נידון המשיב לעונשים הבאים: פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל 10 חודשים בניכוי חודש מינהלי, ואילו יתרת 14 החודשים תהא על תנאי לשנה, אם ינהג בזמן שכרות; ו- 250 שעות לתועלת הציבור. 3. המערערת טוענת, כי העונש שהוטל על המשיב הינו עונש קל מידי, הסוטה סטייה ניכרת לקולא ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירה מסוג זה ואין בו כדי להוות ענישה הולמת לעבירה בה הורשע המשיב. בהינתן שהמשיב סרב להיבדק בבדיקת שכרות, טענה, כי אם כבר, יש להחמיר עם המשיב ולפסול את רישיונו אף לתקופה ארוכה מפסילת המינימום של שנתיים. בנוסף, הלינה המערערת על קביעתו של בית משפט קמא, כי נפלו פגמים בחומר הראיות וכי מטעם זה יש להקל עם המשיב. שכן, לא התקיים בתיק דיון הוכחות, ומכאן, ש"לא ברור למערערת על מה מסתמך בית המשפט בקביעה נחרצת זו" (סעיף ד' לנימוקי הערעור). בהקשר זה, העלתה המערערת את התהייה מדוע אם אכן סבר המשיב שנפלו פגמים בחומר הראיות, הוא בכל זאת הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לדידה, קביעתו של בית משפט קמא, כי אחת הנסיבות להקלה בעונש היא שנפלו פגמים בחומר הראיות, הינה קביעה "לא סבירה כאשר לא התקיים דיון הוכחות, אם נפלו פגמים אז נשמע הוכחות ונכריע, אבל אם יש הודיה אז מה עניין של חולשה בראיות לעניין גזר הדין" (ע' 2 ש' 16-18). המערערת טענה, כי מכל מקום, לא רק סירובו של המשיב להיבדק בבדיקת שכרות מלמד על כך שנהג בשכרות, אלא ישנן אינדיקציות נוספות: המשיב עצמו העיד בדו"ח התחקור, כי שתה 3 כוסות וודקה לפני שהחל לנסוע; בבדיקת המאפיינים הוא נמצא מתנדנד בכל שלושת מבחני הביצוע; ובמבחן ההתרשמות הכללית נראה המשיב תחת השפעת אלכוהול כבדה. המערערת הוסיפה וטענה, כי סעיף 39א לפקודת התעבורה קובע, שסטייה מעונש הפסילה המינימאלי של שנתיים, תעשה אך ב"נסיבות מיוחדות", ולדידה, אלה לא התקיימו בעניינו של המשיב. בהפנותה לפסיקתו של בית המשפט העליון, טענה, כי הודאה באשמה וקיומו של אמצעי ענישה תחליפי אינם עולים כדי נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה בעונש המינימום. לבסוף, ציינה המערערת, כי לחובת המשיב - המחזיק ברישיון נהיגה משנת 2004 - שבע הרשעות בעבירות תעבורה. לפיכך, ביקשה המערערת להחמיר בעונש שהוטל על המשיב, כך שעונש הפסילה יוארך לפחות לשנתיים ימים ועונש השל"צ יעמוד בעינו. 4. מנגד, ביקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור ולהותיר את גזר הדין על כנו. הוא הפנה לכך שהמשיב כבר סיים את עונש הפסילה בפועל של 10 חודשים שנגזר עליו, והחל את ביצוע השל"צ, עד אשר ניתן עיכוב הביצוע. בהתייחסו לעובדה שהמשיב הודה במיוחס לו למרות טענתו לפגמים בראיות, טען ב"כ המשיב: "בית המשפט עיין בחומר וראה שיש פגמים והציע הוכחות אבל המשיב אמר שהוא רוצה לסיים את הסיפור" (ע' 3 ש' 3-5). להשקפתו של ב"כ המשיב, נסיבות אלה מהוות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מעונש המינימום, שכן "זה לא תיק רגיל" אלא מקרה בו "השופט התרשם מהמשיב, וגם ייעץ לו לנהל את התיק ... השופט טננבוים אחרי שעיין בכל החומר, הוא אמר שיש הרבה פגמים בתיק, לא הוסבר לו [למשיב] משמעות הסירוב. לא הוצעה לו בדיקת דם ויכולנו לנהל את התיק, אבל המשיב בחר להודות" (ע' 3 ש' 9-13). דיון 5. כאמור, בית משפט קמא קבע, כי הליקויים בהתנהלות השוטרים, בשילוב עם העובדה שחרף הפגמים הללו הודה המשיב בעבירה וחסך מזמנו של בית המשפט והעובדה שישנו אמצעי ענישה תחליפי - מהווים "נסיבות מיוחדות" בגינן ראוי להטיל על המשיב את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי. סעיף 39א לפקודת התעבורה, קובע: "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". כפי שדנתי בהרחבה במספר פסקי דין לאחרונה (ראו עפ"ת 54017-03-11 מדינת ישראל נ' גוריבסקי (ניתן ביום 30.5.11), עפ"ת 1153-14-11 מדינת ישראל נ' רחמים (ניתן ביום 5.6.11)), הלכה חוזרת ונשנית היא, כי גמישותו של השופט לעשות שימוש בסמכות להפחית מעונש הפסילה המינימאלי, הינה מצומצמת ושמורה למקרים חריגים ביותר. בהתאם לכך, שלל בית המשפט העליון באופן עקבי את היותן של נסיבות שונות בגדר "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הפחתה מעונש המינימום של שנתיים פסילה בפועל שנקבע בחוק. כך, למשל, נקבע, כי היותו של נאשם נהג ותיק שזה מקרה חד פעמי עבורו; העובדה שנמצאה בדמו רמת האלכוהול נמוכה יחסית; מצב כלכלי קשה; היעדר עבר פלילי; קיום אורח חיים נורמטיבי; הודאה במעשה ונטילת אחריות; והיזקקות לרישיון נהיגה לצורך עבודתו - אין בהם כדי להוות "נסיבות מיוחדות" לחרוג לקולא מעונש המינימום של שנתיים פסילה בפועל. לגבי נסיבות מסוג זה, נקבע, כי המדובר בנסיבות אישיות "רגילות", הנלקחות בחשבון בעניינו של כל נאשם בפלילים, ואין בכוחן לגבור על שיקולי ההרתעה הגלומים בענישה של העבירה החמורה של הנהיגה בשכרות. 6. מכאן, שהודאתו של המשיב באשמה וקיומו של אמצעי ענישה תחליפי, אינם בגדר "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מעונש המינימום. בהמשך לכך, אני סבור, כי גם הפגם שמצא בית משפט קמא בהתנהלות השוטרים, בכך שלא הסבירו למשיב כנדרש את נפקות סרובו לבצע בדיקת נשיפה - אינו מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה סטייה לקולא מעונש המינימום. שכן, מלבד סירובו של המשיב להיבדק בבדיקת שכרות, ישנן אינדיקציות נוספות שמעידות, כי המשיב נהג בשכרות: המשיב עצמו העיד בדו"ח התחקור, כי שתה 3 כוסות וודקה לפני שהחל לנסוע; בבדיקת המאפיינים הוא נמצא מתנדנד בכל שלושת מבחני הביצוע; ובמבחן ההתרשמות הכללית נראה המשיב תחת השפעת אלכוהול כבדה. לטעמי, במצב דברים זה, בו המשיב עצמו הודה כי נהג בגילופין וכך גם הבדיקות החיצוניות שבוצעו לו תומכות גם הן באותה מסקנה, הרי שאין כל הצדקה לסטות מעונש הפסילה המינימלי, שחל על כל מי שנהג בשכרות. בסיטואציה האמורה, הרי שסטייה מן הכלל - עונש פסילה בפועל של שנתיים ימים - והמרת חלקו בפסילה על תנאי, תחטיא את כוונת המחוקק להרחיק מן הכביש לפרק זמן של לפחות שנתיים את כל מי שנתפס נוהג בשכרות, דוגמת המשיב. לפיכך, הליקוי שמצא בית משפט קמא בכך שהשוטרים לא הסבירו למשיב את משמעות סירובו לבצע בדיקת נשיפה, עשוי, לכל היותר, להוביל למסקנה, כי אין להחמיר עם המשיב ולפסול את רישיונו לתקופה ארוכה מפסילת המינימום של שנתיים, ואין בכוחו להוות נסיבה המצדיקה הקלה עם המשיב, שהודה, כי נהג בשכרות, בדרך של קיצור תקופת פסילת המינימום. אוסיף, כי כלל לא ברורה לי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש פגם בעובדה שהמשיב נבדק בחניון. אם כבר, דומני, כי ההיפך הוא הנכון, ובדיקתו של המשיב בטרם "יצא" לכביש, מטרתה לשמור על שלומו של הציבור ולהוות מעין "אמצעי מניעתי". מכל מקום, גם נהיגה בשכרות בחניון טומנת בחובה סכנות, שעשויות להיות קטלניות לא פחות מנהיגה בשכרות בכביש. 7. לבסוף, אומר מספר מילים באשר לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה בית המשפט רשאי לקבוע שפסילת המינימום, כולה או חלקה, תהיה פסילה על תנאי, מכוח הסיפא של סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, שקובע כדלקמן: "אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי". בפסקי הדין אותם ציינתי לעיל דנתי בהרחבה בשאלת היחס שבין סעיף 39א לבין לסיפא של סעיף 36(ב), והגעתי למסקנה, כי האפשרות לעשות שימוש בסעיף 36(ב) סיפא באה לעולם רק לאחר שעברנו את משוכת "הנסיבות המיוחדות" שבסעיף 39א סיפא, וקבענו, כי יש מקום לסטות לקולא מעונש החובה הקבוע בפקודת התעבורה. לפיכך, ושלא כמסקנתו של בית משפט קמא, כל עוד לא מצא בית המשפט "נסיבות מיוחדות" להפחית מעונש המינימום, אין הוא רשאי להטיל את עונש פסילת המינימום "בתנאי", והפסילה חייבת להיות בפועל. בהמשך לכך, אין לקבל את עמדתו של בית משפט קמא, לפיה הנימוקים שלאורם יפסוק בית המשפט פסילה על תנאי במקום פסילה בפועל, "אינם חייבים להיות אלה שבעטיים ירד מאורך פסילת המינימום" (בפסקה 12 לת"ת 10214/09). שכן, כפי שראינו, קיומן של "נסיבות מיוחדות" הינו תנאי שאין בלתו כדי שבכלל יהא אפשר להטיל את הפסילה, כולה או חלקה, על תנאי. סוף דבר 8. אשר על כן, דין הערעור - להתקבל. בהינתן שהמשיב כבר סיים את עונש הפסילה בפועל של 10 חודשים שנגזר עליו, ולאחר שניתנה החלטה המעכבת את ביצוע השל"צ, אני קובע, כי עונש הפסילה שהושת עליו יוארך לתקופה של שנתיים ימים בפועל (כך שנותרה לו פסילה של 14 חודשים), ובד בבד, אני פוטר את המשיב מביצוע השל"צ. המשיב יפקיד את רישיון הנהיגה שלו עד ליום 17.7.11.משפט תעבורהשכרות