האם בית המשפט מתחשב משכר הטרחה ששילם הלקוח לעורך הדין בפועל לצורך פסיקת שכר טרחה בפסק דין ? בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות הוא מונחה, בין היתר, גם ע"י שיעור שכר הטרחה שהוסכם בין עורך הדין לבין הלקוח. ב-ע"א 309/59 חברת מפעלי מים בע,מ נ' ישראל פישוב (פ"ד יד 1121) קבע הנשיא אולשן: "נראה לי כי בהתחשב במצב הענינים אצלנו בנדון זו הדרך הטובה היא, שכשם שבא כח התובע מוכיח את סכום הפיצויים שהוא דורש בכתב תביעתו מוטב שיוכיח או שלפחות יצהיר על השכר המוסכם בינו לבין מרשתו ואשר הוא דורש בכתב התביעה בשביל מרשהו. לאחר מכן יהיה על בית המשפט להחליט אם הסכום הוא סביר".   בדרך דומה נהג גם השופט ד"ר ג' קלינג בת"א (ת"א 2382/90 המ. 2275/93 אריה דרעי נ' מרדכי גילת ואח' (פס"מ תשנ"ג (3) 77)). שם הוגשה תובענה לפיצויים בסכום של מליון ₪ על לשון הרע שהתובע טען שהנתבעים הוציאו עליו, בכתבה שפורסמה. שלושה ימים לפני תחילת שמיעת ההוכחות הוגשה בפני השופט קלינג בקשה להפסקת התובענה. באותו מקרה פסק השופט קלינג 50% מההסכם שכר הטרחה שהוצהר בפניו שהוא 150,000 ₪. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת שכ''ט עורך דין לפי שכר הטרחה שהוסכם בין עורך הדין לבין הלקוח: בתאריך 15.12.02 הודיעו התובעים לבית המשפט כי החליטו להפסיק את התובענה. הם עתרו לכך שהתביעה תידחה ודיווחו על כך כי הנתבעים תובעים הוצאות מרובות, לגירסתם, ולכן ביקשו לקבוע דיון בנושא.   בדיון ביום 24.2.03, חזר ב"כ תובעים עוה"ד ארנן גבריאלי על בקשתו זו, וציין כי הוא מסכים שהתביעה תידחה, ללא צו להוצאות, הוא גם התחייב בשם התובעים שהנתבעים לא ייתבעו יותר בנושא.   את העתירה מדוע יש לדחות את התביעה ללא צו להוצאות נימק עו"ד גבריאלי כדלקמן:   התובענה העיקרית הינה תובענה לצו מניעה קבוע במסגרתה הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני; מטבע הדברים מירב הטענות ומירב העבודה הושקעו ע"י הצדדים לקראת הדיון בצו המניעה הזמני בפני השופט זפט. ב"כ התובעים הצביע על כך כי הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה ללא צו להוצאות וכי השופט זפט הציע לצדדים, כי בכפוף לזכות ערעור על החלטתו ומבלי לפגוע בזכותם לתבוע סעד כספי, תביעתם לצו מניעה קבוע בתיק תידחה ללא צו להוצאות. ב"כ התובעים גם הצביע על כך בערר בבית המשפט העליון, נפסקו הוצאות. אם יש לפסוק הוצאות, לעמדתו, אזי יש לקחת בחשבון כי מאז הצעה זו של השופט זפט שהוצעה ביום 11.12.2001 היה בפני בית המשפט קדם משפט אחד בלבד, לקראת הדיון בתובענה העיקרית. לכן, לעמדתו על בית המשפט לקחת בחשבון זה הגשת כתב ההגנה, שתואם את התשובה לצו המניעה הזמני, זאת ולא מעבר לכך.   לעמדת באי-כח הנתבעים יש לקחת בחשבון את שכר הטרחה הריאלי שאותו שילמו להם הנתבעים, ו/או התחייבו לשלם.   הוצגו מסמכים המייצגים דרישת שכר טרחה כדלקמן:   ב"כ הנתבע מס. 1, עו"ד פיש, ציינה כי שכר הטרחה שלהם הוא 303,467 ₪; שולם סכום של 158,467 ₪, וקיימים שני חשבונות לתשלום ע"ס 140,000 ₪. (נספח ו' לתגובה בנושא ההוצאות). כן צוין בתגובה כי הסכם שכר הטרחה קובע שהתשלום ייעשה לפי שעות וכי סה"כ הושקעו 464 שעות עבודה להכנת התגובות, כתב ההגנה, ולליקוט מסמכים היסטוריים מארכיון עירית תל-אביב משנות החמישים ואילך, ולליקוט חילופי המכתבים הרלבנטים במהלך כל השנים, שאותרו בארכיב המשיבה ורוכזו על-ידה. הסכם שכר טרחה לא הוצג.   ב"כ הנתבע מס. 2 - עו"ד וקסלמן - הציגה מסמך לפיו שולם עד כה סך של 68,00 ₪ ;וכי יתרת שכר הטרחה עד לשלב זה הינו סכום ל 150,000 ₪ בצירוף מע"מ סה"כ 177,000 ₪.   ד י ו ן   בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות הוא מונחה, בין היתר, גם ע"י שיעור שכר הטרחה שהוסכם בין עורך הדין לבין הלקוח. ב-ע"א 309/59 חברת מפעלי מים בע,מ נ' ישראל פישוב (פ"ד יד 1121) קבע הנשיא אולשן:   "נראה לי כי בהתחשב במצב הענינים אצלנו בנדון זו הדרך הטובה היא, שכשם שבא כח התובע מוכיח את סכום הפיצויים שהוא דורש בכתב תביעתו מוטב שיוכיח או שלפחות יצהיר על השכר המוסכם בינו לבין מרשתו ואשר הוא דורש בכתב התביעה בשביל מרשהו. לאחר מכן יהיה על בית המשפט להחליט אם הסכום הוא סביר".   בדרך דומה נהג גם השופט ד"ר ג' קלינג בת"א (ת"א 2382/90 המ. 2275/93 אריה דרעי נ' מרדכי גילת ואח' (פס"מ תשנ"ג (3) 77)). שם הוגשה תובענה לפיצויים בסכום של מליון ₪ על לשון הרע שהתובע טען שהנתבעים הוציאו עליו, בכתבה שפורסמה. שלושה ימים לפני תחילת שמיעת ההוכחות הוגשה בפני השופט קלינג בקשה להפסקת התובענה. באותו מקרה פסק השופט קלינג 50% מההסכם שכר הטרחה שהוצהר בפניו שהוא 150,000 ₪.   לעניננו מצב הדברים שונה במקצת:   אין מחלוקת כי בהכנת כתבי ההגנה הושקע עמל רב הן במספר שעות העבודה, והן בחיפוש חומר רלבנטי ומאמץ לרכז את כל האפשרויות המשפטיות הקיימות.   הנושא של שיפוץ היכל התרבות והדרך בה הוא ייעשה, חשובה לשני הצדדים מקצועית ואישית, בהיותם יורשי דב כרמי וזאב רכטר ז"ל. היורשים רואים בצורה שונה את המורשת המשותפת של אביהם, דבר שגרם לחילוקי דעות עניניים ואמיתיים ביניהם. וייתכן שזה גם מה שגרם, בין היתר, לשופט זפט, לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני, ללא צו להוצאות.   לכן, מטבע הדברים, הושקע מאמץ רב להכנת החומר, איסופו והטיעונים, לקראת הדיון בצו המניעה הזמני, שעשוי היה לקדם את התובעים ולגרוע מטענות הנתבעים אם יתקבל. מאמץ, שמבחינת הנתבעים, למרות התוצאות לא הניב הוצאות.   יש לקחת בחשבון, שניתן להשתמש בחומר שהוכן לצורך הליך הביניים גם בתובענה העיקרית מחד גיסא, ומאידך גיסא, מובן שהכנת הליך הביניים לקחה בחשבון שיתקיים הליך עיקרי במתכונת דומה ובהסתמך על חומרים דומים, לפחות מבחינת קביעת שכה"ט. גם בכך שונה מקרה זה ממקרה דרעי, בו לא היה הליך ביניים מסוג כזה.   שמיעת הראיות בתובענה נקבעה לחודש מאי 2003. גם בכך שונה מקרה זה ממקרה דרעי שם הוגשה הבקשה להפסקת העתירה 3 ימים לפני פתיחת הראיות, כשסביר להניח שעדים כבר הוכנו ועוה"ד שלטו בחומר הראיות; מה שאין המצב כאן. לא היה צורך עדיין להכין עדים לעדות בביהמ"ש ומסמכים טרם רועננו, לאור המועד של חודש מאי.   בלוקחי בחשבון את מהות הסכסוך שבין הצדדים, את העובדה שהתובענה נדחית ולא תוגש יותר, את העבודה שהושקעה, ומכתבי שכר הטירחה שהוצגו, וכשהבסיס לתשלום הוא כדלקמן: לנתבעת מס. 1 שכר הטרחה של 303,467 ₪. (עמ. 8 בצירוף לנספח ו'). לנתבעת מס. 2 שכר הטרחה 150,000 ₪ פלוס מע"מ. (ר' גם נספח "ב"). אזי על התובעים לשלם לנתבעים שכ"ט: לנתבע מס. 1 75,877 ₪ כולל מע"מ. לנתבע מס. 2 38,500 פלוס מע"מ.   התביעה נדחית.  שכר טרחה