קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו שיפור: 1. הערעור שבפנינו הוגש מכח סעיף 8ב לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954 (שייקרא להלן: "החוק"). הערעור מכוון כנגד "צו שיפור" שהוצא למערערת על ידי מפקח, לפי סעיף 8א לחוק. 2. על פי הסכמת ב"כ הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 25/7/12, התנהל הדיון בערעור בדרך של טיעונים בכתב. הרקע התחיקתי 3. החוק מורה על הקמת שירות פיקוח על העבודה, שמטרתו לפקח על ענייני בטיחות בעבודה, על ענייני הגהות התעסוקתית, על ענייני רווחה בעבודה ועל סידורי עבודה בכלל. 4. שירות הפיקוח כולל מפקחי עבודה, אשר מוסמכים להיכנס למקומות עבודה, לבדוק אותם, לערוך חקירות, ומוסמכים בכל מיני סמכויות עזר, לשם ביצוע תפקידיהם. בין השאר, מוסמכים מפקחי העבודה לאסור שימוש במכונות ובמתקנים, אם נראה להם כי יש בכך סכנה. 5. בנוסף לסמכויות האמורות בסעיף 4 לעיל, מוסמך מפקח עבודה לתת "צו שיפור". סמכות זו נקבעה בסעיף 8א(א) לחוק, שזו לשונו: "נוכח מפקח עבודה אזורי, או מפקח עבודה שהוא הסמיך לענין סעיף זה, כי במקום עבודה פלוני לא מקויימת הוראת חיקוק שעניינה בטיחותם, בריאותם, גיהותם או רווחתם של בני אדם העובדים בו או הנמצאים בו לצורך עיסוקם או משלח ידם, רשאי הוא בצו (להלן - צו שיפור), לחייב את המחזיק במקום העבודה לנקוט בצעדים שיפרט בצו לשם קיומה של אותה הוראת חיקוק תוך תקופה שיקבע בצו ושלא תפחת מארבעה עשר ימים ...". 6. על צו שיפור שניתן מכח סעיף 8א לחוק, ניתן לערער בפני בית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 8ב לחוק: "המחזיק במקום העבודה רשאי לערער על צו שיפור לפני בית הדין האזורי לעבודה שבתחומו נמצא מקום העבודה תוך שבעה ימים מיום שנמסר לו הצו ... ומשערער כך רשאי הוא לבקש מבית הדין שיורה על דחיית ביצוע הצו, כולו או חלקו.". 7. על פי ההלכה הפסוקה, אף שהפרת צו שיפור היא עבירה פלילית, כעולה מסעיף 8ג לחוק, הרי שהליך של ערעור על צו שיפור, לפי סעיף 8ב לחוק - הוא הליך אזרחי. (ראו: דב"ע מט/81-2 עפרונות ירושלים בע"מ - מפקח העבודה האזורי ואח', פד"ע כא 244). עם זאת, לא מצאנו הלכות שבהן נאמר מה שיקול הדעת שעל בית הדין להפעיל בעת דיון בערעור מסוג זה. לפיכך, הדעת נותנת שבעת בחינת הערעור, שומה על בית הדין לבחון תחילה אם היתה סמכות לתת את צו השיפור שכנגדו מערערים, ואם יתברר שאכן כך - יש לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת במתן הצו, ורק במקרה שיתברר שקיימת עילה - מתחום המשפט המנהלי - שלפיה יש סיבה לביטולו של הצו או לסיוגו (כגון חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים וכיוצ"ב) - יש לקבל את הערעור. מאחר שמדובר בהליך אזרחי, נטל ההוכחה אינו אמור להיות על פי הנדרש במישור הפלילי. בנוסף לכך, העניינים האמורים לעיל שאותם יש לבחון - אמורים להיבחן על פי טיעוניהם של הצדדים, תוך שמירת האופי האדוורסרי של ההליך, בלא שבית הדין יידרש להעלות טיעונים שהצדדים עצמם לא העלו. בדרך זו - נלך גם אנו בפסק דין זה. הרקע העובדתי 8. המערערת מפעילה רפת לפרות. ברפת יש משטחי מרבץ לפרות, ומעל המשטחים - מותקנות סככות (להגנה מפני שמש ומפני גשם). 9. בשנת 2006 או בסמוך לפני כן, הותקנו בסככות אלה 14 מאווררים תעשייתיים. מטרת המאווררים היא לייבש את זבל הפרות במשטחי המרבץ. המאווררים מותקנים בגובה העולה על 3 מטרים מעל רצפת המשטחים. הם מותקנים בזווית של כ-45 מעלות ביחס למשטחים וביחס לסככה (הסככה והמשטחים מצויים במישורים מקבילים). 10. ביום 29/11/07, נערך במקום ביקור של מפקח עבודה, מר אביב צאלון (שייקרא להלן: "המפקח"). המפקח שלח למערערת "דו"ח ביקור" בקשר לליקויי הבטיחות שלטענתו הוא מצא אצל המערערת. אחד הליקויים שפורטו בדו"ח לגבי הביקור מיום 29/11/07, היה בקשר ל"מניפות ורצועות הנעה של שני מאווררים". לגבי אותם מאווררים נאמר כי הם אינם מגודרים לבטח, בניגוד להוראת סעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (שתיקרא להלן: "הפקודה"). כפי הנראה, בעקבות דו"ח זה, התקינה המערערת רשתות הגנה בצד הקדמי של המאווררים (הוא הצד שפונה כלפי מטה, כלפי המשטחים). (במאמר מוסגר נעיר כי לא ברור לנו מדוע מדובר על שני מאווררים בלבד, אך נשאיר תמיהה זו בעינה). 11. ביום 7/6/12, נערך ביקור נוסף של המפקח אצל המערערת. גם בעקבות ביקור זה, שלח המפקח "דו"ח ביקור" אל המערערת. בדו"ח מיום 18/6/12 שנערך בעקבות הביקור מיום 7/6/12, ציין המפקח כי מניפות המאווררים ורצועות ההנעה של מנועיהם - אינן מגודרות לבטח, שוב - בניגוד לסעיף 37(4) לפקודה. 12. באותו יום, הוציא המפקח למערערת גם צו שיפור, בענין זה. מדובר בצו שיפור מספר 29843, ונאמר בו כי המאווררים הגדולים - אינם מגודרים לבטח, וכי יש לגדר לבטח את חלקי המאווררים הטעונים גידור, בהתאם לסעיף 37(4) לפקודה. המחלוקת בין הצדדים 13. אין בין הצדדים מחלוקת בדבר מינויו של המפקח להיות מפקח ובדבר עצם סמכותו לתת צו שיפור, כאשר מתברר לו שבמקום עבודה לא מתקיימת הוראת חיקוק בדבר בטיחות (לרבות הוראת סעיף 37(4) לפקודה). אין בין הצדדים מחלוקת גם על כך שהרפת - לרבות משטחי המרבץ המקורים בסככה - היא בגדר "מקום עבודה". 14. בנוסף, נראה שאין בין הצדדים מחלוקת על כך שהצד הקדמי של המאווררים (הצד הפונה לכיוון רצפת משטחי המרבץ) אכן אמור להיות מגודר. מכל מקום, המערערת גידרה את הצד הקדמי של המאווררים מבלי שחלקה על האמור בדו"ח הביקור מיום 29/11/07, ואין אנו נדרשים כאן לשאלה אם היתה הצדקה לאותו גידור. אנו מתבססים על ההנחה שהגידור של הצד הקדמי של המאווררים היה נחוץ ומוצדק, וכי המחלוקת היא בשאלת הצורך בגידור הצד האחורי שלהם - הצד שפונה לכיוון הסככה. 15. המחלוקת האמיתית בין הצדדים בענין הצורך בגידור הצד האחורי של המאווררים, נובעת משאלת פרשנות הוראת סעיף 37(4) לפקודה, אם יש לראות את הצד האחורי של המאווררים כחלק מסוכן הטעון גידור על פי אותו סעיף, נוכח הגובה שבו הם נמצאים ונוכח הסככה שמעליהם. 16. כדי לתחום את המחלוקת, נביא כאן את הוראת סעיף 37(4) לפקודה. כך נאמר בו: "כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח: (1) ... ... (4) במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת - כל חלק מסוכן שבהן". הצדדים, למעשה, אינם חולקים על כך שהמאווררים, לכשעצמם, הם בגדר "מכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת", וכי יש חובה לגדר בהם "כל חלק מסוכן" מכח סעיף 37(4) לפקודה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם החלק האחורי של המאווררים הוא בגדר "חלק מסוכן". לטענת המערערת - בשל הגובה שבו מצויים המאווררים (מעל 3 מטרים מגובה רצפת המשטח) ובשל העובדה שהחלק האחורי שלהם פונה לכיוון הסככה), אין חשש שעובד כלשהו, וְלוּ גם רשלן ביותר, יגיע לחלק האחורי של המאווררים. גם החשש שמא כנף של המאוורר תתנתק ממקומה ותעוף לכיוון מטה אינו חשש אמיתי, בשל קיומה של רשת הגידור בחלק הקדמי של המאוורר ובשל כך שמעל המאוורר מצויה הסככה, שתעצור את מעוף הכנף. לטענת המשיבה - לא נפל פגם בשיקול דעתו של המפקח שמצא כי גם החלק האחורי של המאווררים הוא חלק מסוכן. ההכרעה במחלוקת 17. בע"א 211/63 כתון נ' קלפר ואח' (פ"ד יח 563), קבע בית המשפט העליון, כך: "חלק של מכונה הוא 'מסוכן' ... כאשר נשקפת ממנו סכנה סבירה לגופו של עובד, וליתר דיוק - כאשר ניתן לחזות באופן סביר מראש כי גופו של עובד עלול לבוא במגע עם חלק זה ולהינזק". ובהמשך אותו פסק דין נאמר: "החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל. כל עוד שניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא עובד 'סביר') עלול להיפגע על-ידי מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש, הרי חלק זה הוא 'מסוכן' וטעון 'גדור בטוח' והוא גידור המונע כל מגע גופני.". הלכה זו שרירה וקיימת עד היום, והיא מאוזכרת באופן תדיר בפסקי דין העוסקים בתביעות נזיקין בשל הפרת חובה חקוקה מכח סעיף 37(4) לפקודה. לדעתנו, האפשרות לחזות באופן סביר כי ייתכן מגע בין אותו חלק של מכונה לבין גופו של העובד, אמורה להביא בחשבון, בהתאם להלכה הפסוקה המצוטטת לעיל, את "כל המצבים". לפיכך, התחזית אמורה להיות לא רק במקרה שבו העובד מגיע אל המכונה, אלא יש לצפות גם מצבים שבהם יש חשש שמא החלק יינתק מן המכונה ויגיע אל גופו של העובד. 18. לדעתנו, הערכה זהירה של מקרים אפשריים בענין חשש למגע בין עובדים לבין המאווררים, אמורה להביא בחשבון גם אפשרות של מגע עם החלק האחורי של המאווררים. כך, למשל, אין לשלול את האפשרות שיהיה צורך בתיקון הסככה באזור שבו מצוי המאוורר, או בתליית דבר מה (כגון אמצעי תאורה) על אותה סככה. במקרה כזה, ניתן לצפות שעובד יידרש לעלות לגובה הסככה ולטפל בה. אם אכן מדובר בעובד רשלן, קיימת סכנה שהוא יעשה כך גם בעת שהמאווררים פועלים, ובכך - קיים חשש למגע בין העובד לבין החלק האחורי של המאווררים. חשש דומה יכול להתקיים גם בעת שיהיה צורך לטפל במאוורר עצמו (תיקון המנוע, שימון המנוע או הכנפיים וכד'). באופן דומה, קיימת אפשרות שכנף של המאוורר תתנתק ממנו ותעוף. העובדה שמעל המאוורר מצויה סככה, אינה מונעת את האפשרות שהכנף המנותקת תפגע בסככה ותעוף בכח כלפי מטה. 19. ייתכן שהחששות שהעלנו בסעיף 18 לעיל, אינם בגדר תרחיש סביר, וכי סיכויי התממשותם הם נמוכים בלבד. אולם, עצם אפשרות התממשותם, מביאה אותנו למסקנה שלא ניתן לקבוע כי קביעתו של המפקח על כך שמדובר ב"חלק מסוכן" היא בלתי סבירה. מכל מקום, אין אנו יכולים לראות את המערערת כמי שהראתה שיש עילה לפסול את שיקול דעתו של המפקח. 20. התוצאה - איפוא - היא שאין אנו סבורים שניתן לקבל את הערעור. 21. לדעתנו, דרך פרשנות זו מתחייבת גם ממורשת ישראל, שאליה אנו יכולים לפנות על פי סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980. בספר דברים, פרק כ"ב פסוק ח', נאמר: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.". כלומר, התורה ייחדה לענין מניעת הסכנה, הן מצוות עשה ("ועשית מעקה") והן מצוות לא תעשה ("לא תשים דמים בביתך"). כבר בשל כך ניתן ללמוד על חשיבות מניעת הסכנה בעיני המשפט העברי. אמנם, לפי דברי הרמב"ם, ב"יד החזקה", ספר נזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק י"א הלכה א', ניתן היה לסבור שהמצווה אינה חלה על רפת. הרמב"ם מדייק שם ואומר כך: "והוא, שיהיה בית דירה; אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, אינו זקוק לו.".  כלומר, כביכול, "בית הבקר" אינו מחוייב במעקה. אולם מהמשך הפרק ניתן להבין כי הדברים אמורים דווקא במקום שבו אין חשש כי שיימצאו בו אנשים (כפי שניתן להניח על "בית הבקר"). בהמשך הפרק, בהלכות ד' ו-ה', נאמר: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שייכשל בו אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים - חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי כדי שלא ייפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'הישמר לך ושמור נפשך'. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה - ביטל מצות עשה, ועבר על 'לא תשים דמים'.". כלומר, בעניינים של סכנה יש - כדברי הרמב"ם - להיזהר "יפה יפה". אותה זהירות מוגברת, אמורה להביא לכך שהפרשנות של המונח "חלק מסוכן" בסעיף 37(4) לפקודה, תפורש באופן זהיר, ולא באופן המוצע על ידי המערערת כאן. הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, התייחס באחת מתשובותיו (שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד' סימן מג - בענין טור חושן משפט סימן של"א), לחובת המעביד לדאוג לבטיחות עובדיו. התשובה בכללה היתה בקשר לשאלת ביטוח חיים לעובדים על חשבון המעביד, אך בתשובתו הזכיר הרב עוזיאל גם את חובת הזהירות של המעביד. תחילה, אמנם, הביא הרב עוזיאל דעות הפוטרות את המעביד מחובה לפצות את העובד על נזקי הגוף שלו, אך בהמשך, כתב כך: "אבל אם אמנם מצד ההלכה אין בעל הבית חייב בנזקי הפועל, אך נראה לי, כי לא נאמרו הדברים הללו בימינו שהסכנה קרובה יותר מפני תסביכי הטכניקה המרובים הדורשים זהירות מרובה, ועלול האדם להתקל בהם כל רגע ולהנזק. ונוטה אני לומר שבעל הבית מוזהר מן התורה לעשות כל מה שאפשר להבטיח פועליו מסכנת מות או מום ככתוב: 'ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך' שכולל כל מכשול העלול להזיק כמו כלב רע וסולם רעוע וכו' ... מכאן אנו למדין חובת בעל הבית או הקבלן לדאוג בדיקנות זהירה בתנאי העבודה שיהיו בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא, וכן להבטיח את פועליו בפצויי כסף מתאימים במקרים כאלו ובאם לאו הוא נלכד בעוון 'לא תשים דמים בביתך' וצריך כפרה.". כלומר - אף אם מצד ההלכה עצמה המעביד פטור מנזקי הגוף של העובד, הרי שבימינו, בשל "תסביכי הטכניקה המרובים הדורשים זהירות מרובה", קיימת סכנה שהעובד יוכל להיתקל בהם כל רגע ולהינזק. לפיכך, המעביד חייב "לעשות כל מה שאפשר" כדי להבטיח את הבטיחות של עובדיו. חובה זו מוטלת עליו "בדיקנות זהירה בתנאי העבודה" כדי שהעובדים יהיו "בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא". מכאן, שגם לדעת הרב עוזיאל, הפרשנות של "סכנה" אמורה להביא בחשבון אפשרויות שונות העלולות להיגרם בשל "תסביכי הטכניקה" וחובת הזהירות של המעביד, היא חובה מוגברת, שאמורה לצפות כל אפשרות של אסון שהוא. לסיכום 22. משלא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של המפקח, בעת שנתן את צו השיפור, אנו דוחים את הערעור. 23. עם זאת, מאחר שהענין היה בהתדיינות בבית הדין, אנו מאריכים את המועד לביצוע האמור בצו השיפור, כך שבמקום המועד שנקבע בצו (9/7/12) יבוא יום 31/8/12. על המערערת יהיה להודיע למפקח על ביצוע האמור בצו השיפור, תוך 7 ימים מיום הביצוע. 23. בהתחשב במהות ההליך ובאופן ההתדיינות, אנו סבורים שנכון יהיה שלא להטיל על המערערת לשאת בהוצאות משפט. על כן - אין אנו נותנים צו בדבר הוצאות. 24. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. צווים