קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיוסק בגן לאומי: בפני תובענה המוגשת בדרך של המרצת פתיחה, למתן פסק-דין הצהרתי לפיו המשיבה 1 מחויבת להתקשר עם המבקש 1 (להלן: "המבקש") ו/או המבקשת 2 (להלן "המבקש" גם ביחס למבקשים על פי העניין) בהסכם למתן הרשאה להקמה ו/או הפעלה של קיוסק בתחום הגן הלאומי - נחל אלכסנדר, בשטח מגרש מספר 4 , על פי תכנית בינוי תב/1/3/91 אשר אושרה מכח תכנית מתאר מקומית (עמק חפר) עח/3/91 בגוש 8337, חלקות 3,58, וזאת אחרי שינתן היתר בניה כחוק ביחס למבנה זה. ההשתלשלות הכרונולוגית של העניינים: 1. המבקש ניהל קיוסק בחוף בית ינאי הנמצא בתחומי המועצה האזורית עמק חפר (המשיבה 2), בשטח הידוע כגוש 8337, חלקה 6 (להלן: "המקרקעין"). המשיבה 1 הינה הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, המחזיקה ומנהלת את שטח הגן הלאומי חוף נחל אלכסנדר (נספח ט' לבקשה). המקרקעין הנם בבעלות הקרן הקיימת לישראל, ומנוהלים ע"י מנהל מקרקעי ישראל - המשיב 3, המקרקעין מיועדים להיות שטח ציבורי פנוי כחלק מהגן הלאומי המנוהל ע"י המשיבה 1 (נספח י' לבקשה). 2. רישיון ניהול לקיוסק ניתן ביום 1.1.69 ע" המשיבה 2 למר שניידר נתן, לתקופה של שנה, והוארך מפעם לפעם. ביום 21.1.1986 נתנה המשיבה 2 רישיון עסק לקיוסק לצמיתות (נספח א לבקשה). 3. המבקש רכש ממר נתן שניידר את הקיוסק, והרישיון הועבר על שמו ועל שם מר ירון אדירי, כעולה ממכתבי מחלקת רישוי עסקים של המשיבה 2 מיום 28.5.86 (נספח ב לבקשה). 4. ביום 26.12.86, פנה כפר ויתקין מושב עובדים למשיב 3, לשם הסדרת זכות חכירה לקיוסק (נספח ב' לתגובת המשיב 3). 5. ביום 25.1.87, הודיע ראש מועצת עמק חפר למבקש, כי אף על פי שהקיוסק מתנהל מזה 20 שנה והועבר על שמו של המבקש, המתקן אינו יכול להישאר כמתקן של קבע מבלי שקיים תכנון מאושר בחוף של המבנה (נספח ג' לבקשה). 6. ביום 25.6.87 פנה המבקש למשיב 3 בבקשה להסדיר את החזקתו בקיוסק (נספח ג' לתגובת המשיב 3). 7. ביום 18.7.88 הודיע המשיב 3 למבקש, כי על פי קביעת מחלקת התכנון אין אפשרות להחכיר לו את השטח ללא תכנון (נספח ג' לבקשה). 8. ביום 3.1.89, הגישה הקרן הקיימת לישראל, כבעלים הרשום על המקרקעין, ע"י המשיב 3 (להלן גם "ממ"י"), תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש, לסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין והריסת המבנה הקיים (ת.א. 48/89 - נספח ד' לבקשה). ביום 8.8.90 נערכה פגישה במינהל מקרקעי ישראל, בהשתתפות ראש המועצה האזורית עמק חפר, יועץ ראש המועצה לפיתוח, המבקש ומנהל מחוז מרכז במינהל מקרקעי ישראל. פרוטוקול הישיבה לא צורף לכתב הטענות. המבקש צרף מכתב מיום 14.8.90 אשר נכתב בהמשך לאותה ישיבה, ובו צויינו החלטות מאותה ישיבה, ועל כך להלן. ביום 20.12.90 אישר המשיב 3 למבקש כי "במשך 24 חודש מיום מתן פסק הדין ב-ת.א. 48/89 בבית משפט השלום נתניה לא נבצע את פסק הדין וזאת על מנת לתת שהות ליורם ויסבלום להסדיר התקשרות למקום אחר בחוף בית ינאי" (נספח ו' לבקשה). ביום 28.1.91, ניתן פסק דין, על יסוד הסכמת הצדדים, בו חוייב המבקש לפנות את המקרקעין בתוך 60 יום, ולהשיבם למינהל כשהם נקיים מכל אדם וחפץ (נספח ו' לבקשה). 9. במשך השנים ניתנו למבקש מספר ארכות לפינוי המקרקעין, במהלכן ניהל המבקש מו"מ עם המשיבה 1. הוחלפו בין הצדדים טיוטות הסכם, אך בסופו של יום לא נחתם הסכם בנוגע למקרקעין. 10. בהחלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 12.11.01, אשר ניתנה על יסוד הסכמת המבקש והמשיב 3, ניתן כנגד המבקש צו להריסת המזנון, ללא הרשעה, לפי סעיף 12 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965, שמועד ביצועו נדחה ב-3 שנים. 11. ביום 24.4.02 פתח המשיב 3 תיק הוצל"פ כנגד המבקש למימוש פסק הדין לפינוי (נספח כד לתשובת המשיב 3). 12. לאחר שעוכב ביצוע הפינוי מספר פעמים על ידי המנהל, ומשלא נחתם כל הסכם בין המבקש עם המשיב 1, ביום 27.2.06 נשלחה למבקש הודעת פינוי בתיק הוצל"פ אשר נפתח כנגדו ע"י המשיב 3. פניית המבקש לבימ"ש השלום בנתניה, בבקשה למתן צו מניעה נגד המנהל, להימנע מנקיטת הליכי הוצל"פ לפינוי המזנון - נדחתה בהחלטת כב' השופט א. שוורץ מיום 7.9.06 (נספח י' לבקשה). 13. ביום 3.1.07 פינה המבקש את המזנון (נספח יח' לבקשה). 14. ביום 28.3.07 הודיעה המשיבה 1 למבקש, כי ממ"י הודיע כי אין הצדקה ליתן פטור מעריכת מכרז בעניינו של המבקש, וכי על פי החלטה 1044 של מועצת ממ"י עליה לערוך מכרז כחוק על מנת להפעיל מיזם כלכלי כלשהו במקרקעין. 15. ביום 24.6.07 אושרה תכנית בינוי מתאימה ביחס למקרקעין. 16. ביום 8.1.09 הגישו המבקשים את התובענה שבפני. 17. בהחלטה מיום 12.1.09, על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן צו מניעה לפיו תמנע המשיבה 2 מלהתקשר עם כל אדם, למעט המבקשים, להפעלת מזנון בתחום מגרש מס' 4 שבגן הלאומי "נחל אלכסנדר". טענות הצדדים 18. טענות המבקשים א. תביעה זו נועדה לאכוף התחייבות קודמת משנת 1990 אשר נתנה המשיבה 1 למבקשים, בתמיכת המשיבות 2-3, להפעלת הקיוסק. הימנעות המשיבה 1 לחתום על הסכם עם המבקשים להקמת וחכירת הקיוסק מהווה הפרת התחייבות חוזית, וגורמת למבקשים נזק רב. המבקשים הסתמכו על ההתחייבות שניתנה להם ופעלו לאורה כל השנים. ב. בסיכומיו הדגיש המבקש, כי אין הוא תובע זכות קניינית במקרקעין, אלא זכות להפעלת מבנה לממכר מזונן - "קיוסק",בתמורה ועל פי הוראות התב"ע. ג. מוסכם היה על כל הצדדים כי ייחתם חוזה חכירה לאחר שיושלמו הליכי תכנון ביחס למקרקעין. בין המבקשים והמשיבה 1 הוחלפו לפחות שש טיוטות בין השנים 1992-1996, כאשר השלמת הליכי התכנון היה התנאי היחיד לחתימת חוזה. הליך הוצאת היתר בניה למזנון מצוי כיום בעיצומו ואין כל מניעה חוקית שלאחר קבלתו יופעל הקיוסק על ידי המבקשים. המשיבים אינם יכולים להתנער מההסכמות. ד. אמנם הצדדים סברו כי הליכי התכנון יימשכו כשנתיים, אך ההסכמה היתה ללא הגבלת זמן, היינו: המבקש רשאי להמשיך ולהפעיל את המזנון הקיים עד להסדרת המצב התכנוני בחוף והשלמת מבנה המזנון החדש. ה. על פי סעיף 9(א) לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992 (להלן: "חוק חובת מכרזים"), הואיל וניתנה התחייבות כלפי המבקש לפני תחילתו של החוק, החוק אינו חל בנסיבות העניין. גם על פי סעיף 8(א) לחוק חובת מכרזים, הואיל וההתחייבות כלפי המבקש ניתנה בשנת 1990, הרי שאין תחולה לחוק. 19. טענות רשות הטבע והגנים - המשיבה 1 א. על פי תכנית מתאר מקומית מיום 6.4.98, עח/3/91, לכל היותר ניתן להקים במקום קיוסק ולא מזנון. שימוש המבקשים במונח "מזנון" הינו מטעה ולא רלוונטי. ב. המסמך אליו מתייחס המבקש כ"הסכם מרובע" משנת 1990 אינו אלא סיכום ישיבה שהתנהלה בין המבקשים והמשיבות 2 ו-3. המשיבה 1 לא היתה נוכחת בישיבה זו וכמובן שכל מה שהוחלט בה אינו מחייב אותה. לכל היותר, משקף מסמך זה רצון לכאורה של המשיבה 1 להתקשרות עתידית עם המבקש, ובשום אופן לא התחייבות. מה גם שהמשיבה 2 אשר אינה מוסמכת להחליט בנדון. ג. המו"מ עם המבקש נפסק בשנת 1999, וחודש לבקשת המבקש בשנת 2006. המו"מ אשר נוהל עם המבקש עד לשנת 1999 לא השתכלל לכדי חוזה מחייב. במו"מ לא נפתרו נושאים רבים, לרבות נשיאה בעלויות והיקף התשלום הכספי. ד. תנאי מקדמי אשר עמד בבסיס המו"מ בין הצדדים הינו הסכמה בכתב של המינהל, אשר מעולם לא ניתנה למבקש. ה. אין תחולה לסעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים, והמבקש אינו זכאי בנסיבות הענין לפטור ממכרז. 20. המועצה האזורית עמק חפר - המשיבה 2, לא הגישה תשובתה להמרצת הפתיחה. ב"כ המשיבה 2 הופטר מהשתתפות בדיון שהתקיים ביום 4.11.09, בכפוף להודעתו כי המשיבה 2 תכבד כל החלטה של בית המשפט. 21. טענות ממ"י - המשיב 3 א. המבקש השתלט על הקרקע ללא זכות או רשות מטעם הבעלים - הקרן הקיימת לישראל. ב. כבר בשנת 1989 המבקש ידע כי עליו להסדיר את הזכויות בקרקע רק עם המנהל, וכי נכון לאותו מועד אין לו זכויות בקרקע (נספח י' לתשובת המשיב 3). ג. מעולם לא הוסכם כי תנאי לפינוי המבקש את הקרקע על פי פסק הדין של בית משפט השלום, יהיה חתימתו של המבקש עלם הסכם עם המשיבה 1 והעתקת המזנון למקום חדש. ד. החלטת המשיבה 1 שלא להעביר את עניינו של המבקש לועדת הפטור מחובת מכרזים ניתנה ביום 18.2.07, ועל המבקש היה לנקוט בהליך של הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים במועד. המבקש לא עשה זאת. הגשת התביעה דנן לסעד הצהרתי הנה ניסיון של המבקש לעקוף את החלטת המשיבה 1 שלא לתת לו פטור על פי חוק חובת מכרזים. דיון 22. טרם דיון לגופו של עניין, יפורטו להלן שלוש החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל, הרלוונטיות לדיון שבפני: - החלטת מועצת ממ"י מיום 13.5.68 (החלטה 50), לפיה ניתנה למשיבה 1 הרשאה לשימוש במקרקעין לצרכים ציבוריים (המטרות פורטו בהחלטה, הקמת מזנון/קיוסק לא צויין), ונקבע כי כל ניצול אחר של המקרקעין דורש הסכמה בכתב של המנהל. - החלטת מועצת ממ"י מיום 6.6.94 (החלטה 656), בה פורטו מטרות נוספות (הקמת מזנון/קיוסק לא צויין בהחלטה זו), ונקבע כי כל ניצול אחר דורש הסכמה בכתב של המינהל. - החלטת מועצת ממ"י מיום 18.5.05 (החלטה 1044), בה נקבע כי הרשות רשאית להקים מיזם מסחרי-תיירותי העולה בקנה אחד עם אופי השמורה (לרבות הקמת מזנון/קיוסק), בכפוף להוראות חוק חובת מכרזים. כל החלטה ביטלה את קודמתה. ההחלטות צורפו כנספח א לתשובת המשיבה 1. 23. מהחלטת המנהל דלעיל עולה, כי עד להחלטה מס' 1044 (18.5.05), המשיבה 1 רשאית היתה להקים קיוסק במקרקעין רק בהסכמה בכתב של המנהל. זאת לאור החלטות 50 ו-656. על פי החלטה 1044, החל מחודש מאי 2005, המשיבה 1 רשאית היתה להקים קיוסק במקרקעין בכפוף לחוק חובת מכרזים. 24. לטענת המבקש, בשנת 1986 הוא רכש זכויות חזקה ושימוש בקיוסק מהבעלים הקודם, בהסכמתה של המשיבה 2. לטענתו, כאשר רכש את הזכויות בקיוסק הוא ידע אמנם שאין תב"ע מסודרת, אבל נכרתו עמו הסכמים עם המשיבה 2 לפיהם ברגע שתוסדר תב"ע ייחתם עמו חוזה (עמ' 13-14 לפרוטוקול). המבקש הודה כי המשיבים 1 ו-3 לא היו אז בתמונה (עמ' 14). לטענתו, המשיבה 1 נכנסה לתמונה רק בשנת 1990 . למרות האמור, המבקש לא הציג כל חוזה חתום עמו, לא עם המשיבה 2 ולא עם מי מהמשיבים 1 ו-3. המבקש כלל לא התייחס, לא בכתבי טענותיו לא בחקירתו ולא בסיכומיו לשאלת הצורך בקבלת הסכמת המנהל בכתב להקמת קיוסק ולמשמעות העדר הסכמה כזו בפועל. 25. האם ניתנה התחייבות כלפי המבקש לחתימה על חוזה לחכית מזנון, במסגרת הישיבה מיום 8.8.90? המבקש סומך טענתו על תוצאות ישיבה שהתקיימה ביום 8.8.90, ורואה בהן התחייבות כלפיו מטעם המשיבות 1-2, לחתימה על חוזה לחכירת מזנון. אלא שהמבקש, כאמור, לא צרף מסמך כלשהו אשר יש בו כדי להעיד על התחייבות כלשהי מצידן של המשיבות 1-2 כלפיו בנוגע לקיוסק, הוא אף לא הוכיח כי נציג מטעם המשיבה 1 היה נוכח באותה פגישה. ובמה דברים אמורים. כל שצרף המבקש לתביעתו מאותה ישיבה, הינו מכתב מיום 14.8.90 ממר אברהם סולימני, יו"ר המועצה לפיתוח, המופנה אל מר מיקי ורדי, מנהל מחוז מרכז ממ"י, ובו נאמר (נספח ה לבקשה): "בהמשך לפגישה שהתקיימה במינהל מקרקעי ישראל בתאריך 8.8.90 בהשתתפות עמוס דגני ראש המועצה, סולימני אברהם יועץ ראש המועצה לפיתוח, יורם ויסבלום, מיקי ורדי מנהל מחוז מרכז מינהל מקרקעי ישראל. הוחלט ש: המועצה ורשות הגנים מסכימות להתקשר עם יורם ויסבלום בהסכם חכירה לענין מזנון בחוף בית ינאי, בשטח שמיועד למסעדות ובתי אוכל לפי התכנית החדשה. יורם יפנה את המזנון בו הוא מחזיק כיום, לאחר שייחתם איתו הסכם חדש בענין המזנון שיוקם, והמזנון יהיה מוכן וראוי לשימוש". מנוסח המכתב עולה, ולא כטענת המבקש, כי לא ניתנה בו התחייבות כלשהי מצד מי מהמשיבים 1-3 כלפי המבקש בנוגע לקיוסק שבמחלוקת: ראשית - ממכתב זה עולה, כי בישיבה נכחו המבקש ונציגי המשיבות 2 ו-3. נראה, כי לא היה בישיבה ייצוג למשיבה 1. שנית - מר סולימני אשר כתב את המכתב, נכח בישיבה מטעם המשיבה 2 ועל כן, ככל שהוא מוסמך להתחייב בשם המשיבה 2, הוא מוסמך לעשות כן מטעמה בלבד ולא מטעם המשיבה 1 שהינה גוף נפרד. ודאי שהסכמה מטעמו, ככל שניתנה, אינה מחייבת את המשיבה 1. טענת המבקש, לפיה מר סולימני ייצג את המשיבה 1 בפגישה, נטענה לראשונה בחקירתו, ללא כל תימוכין. כאשר נשאל מדוע לא זימן את מר סולימני לחקירה ענה שלא חשב שהעניין ייעלה (חקירת המבקש עמ' 15-16 שורות 28-29). שלישית - גם אם היתה הסכמה מטעם המשיבות 1-2 להקמת המזנון, ודאי שאין לראות במכתב זה הסכמה כלשהי מטעם המשיב 3, אשר אליו ממוען המכתב. כאמור על פי החלטות המנהל, לצורך הקמת קיוסק דרושה הסכמה בכתב של המשיב 3. רביעית - היה מצופה מהמבקש, הטוען כי יש להסתמך על החלטות ו/או מסקנות מאותה ישיבה מיום 8.8.90, כי יצרף את פרוטוקול הישיבה, אך הדבר לא נעשה. אי הזמנת מר סולימני, או מי מהנוכחים באותה ישיבה לעדות מטעם המבקש, או לכל הפחות העדר צירוף פרוטוקול אותה ישיבה "גורלית", למרות שעל ההחלטות שנתקבלו לכאורה באותה ישיבה ועל המכתב מיום 14.8.9.0 מבוססת בקשתו של המבקש, אומרת דרשני. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי אי העדתו של עד או הימנעות מהגשת ראיה, מקימה חזקה שבעובדה, כי לו הובאה אותה ראיה היא היתה פועלת לחובת הנמנע (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף, פורסם ב"נבו", ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651). המסקנה מהאמור לעיל היא, כי אין במכתב מיום 14.8.90 כדי להוות ראיה להתחייבות כלשהי של המשיבות 1-2 כלפי המבקש בנוגע לקיוסק, ואף לא הסכמה כלשהי של המשיב 3 כלפי המבקש. 26. אשר לטיוטות ההסכמים, אשר הוחלפו בין המבקש והמשיבה 1 בשנים עד 1999, כפי שצרף המבקש לבקשה (נספח ט' לבקשה) - הללו לא השתכללו לכלל חוזה מחייב. לא הוצג בפני חוזה חתום או למצער התחייבות לחתום על חוזה עם המבקש, מטעם המשיבה 1. 27. בשנים 1999 עד 2006, הופסק המו"מ בין הצדדים. לטענת המבקש בחקירתו, המו"מ הופסק ביוזמת המשיבה 1 ולא מיוזמתו של המבקש (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 12-13). בהמשך חקירתו טען המבקש, כי להערכתו המו"מ הופסק בשל הליכים במועצה האזורית בענין שינוי התב"ע (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 20-21). מכל מקום, המבקש לא הכחיש את העובדה, כי במהלך 7 השנים הללו לא נוהל עמו מו"מ ובמהלך כל אותה תקופה, הפעיל המבקש את הקיוסק, וזאת מבלי שהיה בידיו היתר בניה לקיוסק. חוסר התקשורת בין הצדדים, והשארת המצב כפי שהוא, היו כנראה נמשכים, אלא שהמשיב 3 שלח את הודעת הפינוי בשנת 2006. אז הזדרז המבקש ופנה, כאמור, לבית משפט השלום בנתניה בבקשה למתן צו מניעה כנגד המשיב 3 , אשר יאסור עליו להורות למבקש לפנות את הקיוסק, בקשה שנדחתה בהחלטה מיום 7.9.06 (נספח י' לבקשה). יצויין, כי באותה החלטה נקבעו קביעות עובדתיות הרלוונטיות לדיון שבפני ואשר יש בהן כדי לתמוך את המסקנות דלעיל, בין היתר נאמר שם: "31. סיכומם של דברים הוא, שהגוף היחיד המוסמך להעניק זכויות במקרקעין הוא המינהל. המבקש לא הציג בפני כל מסמך בכתב התומך בגרסתו, לא הסכם עם המנהל או תכתובת אחרת, המעניקה לו זכות כאמור. ... 34. המבקש אף מושתק מלטעון ולהסתמך על אישורים מאת המועצה האזורית וזאת משום שידוע ידע היטב, כי את נושא הזכויות במקרקעין עליו להסדיר עם מינהל מקרקעי ישראל, כפי שעולה אף מבקשת דחיה שהגיש במסגרת תיק הפינוי..." אף על פי שב"כ המבקש בדיון שבפני טען כי הוגש ערעור על החלטה זו (עמ' 20 שורות 22-23, 28-29), הרי שפסק הדין בערעור לא צורף. כמו כן, המבקש לא הגיב בסיכומי התשובה לטענת המשיב 3 בסיכומיו, כי הקביעות בהחלטה זו מהוות מעשה בי-דין מסוג השתק פלוגתא בדיון שבפני. 28. האם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים? בינתיים, התקבלה בשנת 2005 החלטה 1044, לפיה כל הקמת מזנון/קיוסק כפופה לחוק חובת מכרזים. על פי סעיף 8 לחוק חובת מכרזים, תחילתו של החוק ביום 16.5.1993. סעיף 9(א) לחוק קובע חריגים לו: "חוק זה לא יחול על התקשרות כתוצאה - (1) ממכרז פומבי או סגור, מפניה לקבלת הצעות או ממתן התחייבות, והכל אם נעשו לפני תחילתו של חוק זה בהתאם לכללים ולנהלים שהיו נוהגים לפני תחילתו של החוק; (2) ממימוש זכות ברירה הכלולה בחוזה שנכרת לפני תחילתו של חוק זה." לטענת המבקש, יש לראות ב"סיכום המרובע" בישיבה שהתקיימה ביום 8.8.90 התחייבות מצד המשיבה 1 כלפי המבקש, במובן החריג שבסעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים. כפי שפורט בהרחבה לעיל, אין במכתב מיום 14.8.90 כדי להוות ראיה להתחייבות כובלת של מי מהמשיבים בכלל ושל המשיבים 1 ו-3 בפרט, כלפי המבקש, בנוגע לקיוסק. יתרה מכך, לשון סעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים היא, שאין מדובר בהתחייבות "סתם" אלא בהתחייבות "בהתאם לכללים ולנהלים שהיו נוהגים לפני תחילתו של החוק". בעניינינו - הכללים והנהלים שהיו נוהגים לפני תחילתו של החוק הן אותן החלטות 50 ו-656 של המנהל, ולפיהן הסכמת המנהל בכתב הנה תנאי הכרחי להקמת קיוסק במקרקעין, הסכמה אשר לא ניתנה למבקש מעולם, והמבקש אף לא טען אחרת. אשר על כן, גם אם ניתן היה לראות לכאורה את הדברים אשר נאמרו באותה ישיבה מיום 8.8.90 כהתחייבות כלפי המבקש, הרי שהתחייבות זו נעדרת הסכמה בכתב של המנהל ולפיכך היא אינה עונה על לשון החריג שבסעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים. לפיכך, החריג הקבוע בסעיף 9(א) לחוק חובת מכרזים אינו מתקיים בעניינינו, וגם בשל כך, בהעדר השתתפות המבקש במכרז להקמת הקיוסק במקרקעין וזכייתו במכרז כנדרש, דין הבקשה להידחות. 29. בסיכומי התשובה מבוקש להסתמך על שני פסקי דין, בהם אישר בית המשפט התחייבות של המנהל כהתחייבות תקפה, כאשר ההתחייבות ניתנה לפני כניסתו לתוקף של חוק חובת המכרזים ונכנסת לגדר החריג שבסעיף 9 לחוק. ואולם, מעיון בפסה"ד הנ"ל עולה שאין הם דומים לעובדות המקרה שבפני - בה"פ (ת"א) 1473/02 זהר מאפיה מכנית בכפר סבא בע"מ נ' עיריית כפר סבא (מיום 4.7.06, פורסם ב"נבו") - נקבע עובדתית, כי הבטחת המנהל כלפי המבקשים ניתנה בטרם נכנס לתוקפו חוק חובת המכרזים, ועל כן יש תחולה לחריג שבסעיף 9 לחוק, והמבקשים זכאים לקיום ההבטחה לגבי שטח המקרקעין שבמחלוקת. בית המשפט שם הגיע למסקנתה האמורה, לאחר שהורה על היפוך נטל הראיה ומן הטעם שהמנהל לא שמר על תיעוד מתאים שעשוי להצביע על מדיניותו, החלטותיו והבטחותיו. כאמור לעיל, בעניינינו המצב שונה. מדיניותו של המשיב 3, לאור החלטותיו 50, 656 ו-1044, ברורה ועקבית לאורך כל הדרך. נטל הראיה מוטל על המבקשים, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", והם לא עמדו בנטל ולא הוכיחו קיומה של התחייבות מצד המשיב 3 כלפיהם, בכל הנוגע להקמת קיוסק על המקרקעין. בת"א (נצ') 528/99 יורם מאירי נ' מנהל מקרקעי ישראל (מיום 18.5.06, פורסם ב"נבו") נקבע עובדתית, לאור מכתב מהאחראי המחוזי אצל המנהל, כי ניתנה לתובע התחייבות ברורה מטעם המנהל בעניין ביצוע עסקת החליפין במקרקעין. בעניינינו, כאמור, לא ניתנה מעולם הבטחה מטעם המנהל כלפי המבקש. יודגש, כי לגופו של עניין, התביעה שם נדחתה, לאור ניתוק הקשר בין התובע והמינהל במשך תקופה ארוכה, אשר הוביל לביטול כל הסיכומים שהושגו במהלך המו"מ הקודם בין הצדדים. נקבע, כי התובע אינו זכאי לאכוף התחייבות קודמת שלמעשה בוטל על ידו ע"י ניתוק הקשר. 30. טרם סיום יוער, כי המבקשים, בסיכומיהם, מבקשים להסתמך על פס"ד מיום 13.9.99 אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת הליך אשר נוהל על ידי בעל קיוסק אחר במקרקעין כנגד חברת החשמל והמשיבות 1-2. נכון, כי בהחלטה מיום 4.11.2009 התבקשו המבקשים לצרף את פסק הדין לסיכומיהם, אך אין בכך כדי לפטור את המבקשים מלהעלות את כל טענותיהם המשפטיות בכתבי הטענות, ולא להעלותן לראשונה בסיכומיהם. טענה זו של המבקשים הועלתה לראשונה בסיכומיהם, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. לפיכך איני מוצאת מקום להתייחס אליה. מה גם, ולמעלה מן הצורך יצויין, כי לא רק שהמבקשים, או מי מהם, אינם צד לאותו פסק-דין, גם המשיב 3 אינו צד לו, ופסק הדין אינו מחייב את המשיב 3. 31. אשר לבקשה לפיצול סעדים - המשיבים לא התייחסו לבקשה זו בסיכומיהם. ככל שיש צורך בכך, הנני נעתרת לבקשה. 32. על יסוד כל האמור לעיל, דין התובענה להידחות. 31. בנסיבות העניין, בפרט נוכח העובדה כי המבקש פינה את המקרקעין כבר בשנת 2007, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. גן לאומי