אין חולק כי ביום 10.5.00 עזבה הנתבעת את המושכר וכי ביום 5.7.00 שלחה הנתבעת לתובעת הודעה על קיצור תקופת השכירות ליום 31.12.00, בהתאם לתנאי הנקוב באפשרות השניה, אשר מהווים, ללא ספק למעלה מ- 90 יום התראה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיצור חוזה שכירות: 1. לפני תביעת דמי שכירות בסך 509,542 ₪, אשר לטענת התובעת, קרית יהודית - פארק תעשייתי בע"מ, לא שולמו לה ע"י הנתבעת 1 וערביה, נתבעים 2 ו- 3, בגין מבנה, בבנין מס' 392 המצוי בקרית יהודית בבאר שבע, תא מס' 10-1, ששטחו 1,500 מ"ר.   2. ביום 21.2.99 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת לתקופה של שלוש שנים בין התובעת לבין חברת "בסופר שלנו בע"מ", שהעבירה ביום 2.6.99, בהסכמת התובעת את כלל התחייבויותיה לנתבעת, חברת "סופר אפיק בע"מ".   3. ראשית אתייחס לתקופת השכירות אשר במסגרתה היה על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות.   סעיף 9 לחוזה השכירות (נספח א' לכתב התביעה) עניינו "תקופת השכירות". הסעיף מונה שלושה מצבים אפשריים ומוסכמים שיחולו, והם: האחד, שכירות תקינה וזורמת, שמשכה שלוש שנים, החל מיום 1.1.99 וכלה ביום 31.12.01. השני, קיצור משך השכירות בשנה, היינו עד לתאריך 31.12.00, בכפוף למתן הודעה מוקדמת בכתב 90 יום מראש. השלישי, עניינו מקרה של נטישת הנכס ואי-מתן הודעה מוקדמת עובר לכך. במצב דברים שכזה יחויב השוכר במלוא דמי השכירות עד תום התקופה האמורה בסעיף א'.   בפועל, אין חולק כי ביום 10.5.00 עזבה הנתבעת את המושכר וכי ביום 5.7.00 שלחה הנתבעת לתובעת הודעה על קיצור תקופת השכירות ליום 31.12.00, בהתאם לתנאי הנקוב באפשרות השניה, אשר מהווים, ללא ספק למעלה מ- 90 יום התראה.   טענת התובעת היא, כי מכח סעיף 9ג' חייבת לה הנתבעת דמי שכירות מיום עוזבה את המושכר, 10.5.00 ועד תום התקופה, דהיינו 31.12.01, סך 509,542 ₪ שלא שולמו לה.   טענה זו בטעות יסודה, שכן, עניינינו אינו במצב השלישי שמונה סעיף 9 לחוזה, כי אם במצב השני דווקא. כפי שעולה מהתצהירים שהוגשו ע"י הצדדים, הנתבעת נכנסה למושכר ביום 1.6.99 ועזבה אותו ביום 10.5.00. אין מחלוקת כי לזמן הנקוב שילמה הנתבעת את דמי השכירות במלואם (זאת לאחר שערבות בנקאית שנתנה הנתבעת מומשה).   מכאן, שתקופת השכירות שלא שולמו עליה כל תשלומים, ובגינה, לכאורה, יכולה התובעת לבוא בדרישה אל הנתבעת, היא מיום 10.5.00 ועד 31.12.00 בלבד.   טענתו של ב"כ התובעת שהמקרה השני והשלישי חד הם ומחייבים בכל מקרה תשלום עד תום התקופה, אינה מתיישבת עם ההגיון, שכן אחרת אין כל משמעות להכנסת אפשרות הקיצור, אפשרות ב', ואין תכלית פרשנית כלשהי להכללתה בהסכם. מכאן, שמתחייב אימוץ הפירוש לפיו ישנה חלוקה ברורה לשלוש אפשרויות נפרדות, כפי שהובהר לעיל.   4. כעת לפלוגתא המרכזית בתיק דנן, תוקפו של החוזה בין הצדדים.   הנתבעת טוענת, כי ההסכם להעברת השכירות נגוע בחוסר חוקיות, נוגד את תקנת הציבור ומושתת על קנוניה.   5. בעקבות כתבי אישום שהוגשו כנגד החברה ממנה הועברה הבעלות לנתבעת, ובמסגרת גזר הדין, ניתן ביום 15.10.98, ע"י כב' השופט זלוצ'ובר, צו לסגירת המרכול בתוך שישה חודשים, באם לא יתקבל רשיון עסק כחוק למרכול. הרשיון האמור לא נתקבל, וכנטען, אף לא יכל להתקבל. אף על פי כן, נתנה התובעת הסכמתה להעברת מכלול התחייבויות השכירות בנכס לנתבעת ביום 2.6.99, כחודשיים לאחר שצו הסגירה האמור נכנס לתוקפו.   לא בנקל הודתה התובעת בידיעתה אודות צו הסגירה. מנהלה, מר פרייבורן הכחיש מכל וכל ידיעה זו, ורק כאשר הובאה בפניו תגובתו (נ/3) למכתב שנשלח אליו ממשרדו של עו"ד כהן ביום 2.12.98 (נ/2), ובו מתוארים ההליכים לאשורם, הודה הלה כי קיבל את המכתב בו יש התייחסות מפורשת לדבר קיומו של צו הסגירה. התובעת חוזרת וטוענת בנחרצות כי הנתבעת ידעה או אמורה היתה לדעת כל העת על צו הסגירה התלוי ועומד כנגד המושכר וכן על מצב הנכס לאשורו. היא מבססת זאת על סעיפים שונים בחוזה, לפיהם הנתבע "בדק ומצא כי יוכל לקבל את כל האישורים..." (סעיף 7ג' לחוזה, נספח א' לכתב התביעה). אם נקבל את הטענה, כשיטתה, הרי שהתוצאה תהא בהכרח ידיעה הדדית של הצדדים על ה"בעייתיות", בלשון המעטה, האופפת את ההסכם הנדון.   שניהם, אם כן ידעו כי תלוי ועומד צו סגירה למושכר, שניהם היו מודעים להליכים בביהמ"ש, ששללו באופן גורף פתיחת מרכול במושכר וכל זאת לא מנע מהם לחתום על חוזה מתוך ידיעה ברורה כי השימוש שייעשה בנכס הוא "מסחר והפעלת סופר-מרקט לשווק מוצרי מזון" ולא ייעשה בו כל שימוש כנחזה בהסכם,"למלאכה ומחסנים" (סעיף 6 לחוזה, נספח א' לכתב התביעה). עמדתה הנחרצת של התובעת כי הנתבעת ידעה או היתה צריכה לדעת על צו הסגירה האמור, מייתרת למעשה את הצורך להכריע עובדתית בטענה, המוכחשת כשלעצמה נמרצות ע"י הנתבעים, שכן התובעת לצורך תביעתה הנוכחית נתפסת על אמירתה ועמדתה זו.   6. הנתבעת טוענת כי הסכם השכירות שנערך בינה לבין התובעת בטל. זאת, בין היתר, על בסיס סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 (להלן: החוק). כותרתו של סעיף 30 הנ"ל - "חוזה פסול", ולשונו: "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".   הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התנהגות התובעת, כבר משלבי המו"מ, גובלת בפלילים, כיוון שהיא פועלת בניגוד לצו שיפוטי ובכוונה להכשילו.   ניכר, כי התובעת ידעה על צו הסגירה ועל המניעות בהפעלת מרכול בנכס. אולם, כאמור, הדבר לא מנע ממנה להתקשר בחוזה עם הנתבעת, ואף לכתוב שחור על גבי לבן בחוזה (נספח א' לכתב התביעה, סעיף 6): "המשכיר מצהיר כי ...ב. יעוד המושכר על פי תוכנית המתאר התקפה הנו למלאכה ומחסנים... ד. ידוע לו שהשוכר שוכר את הנכס למטרות מסחר והפעלת סופר-מרקט לשווק מוצרי מזון" .   שיתוף הפעולה בין השתיים לעניין השימוש ליעוד שונה ללא אישור, וכוונה של ממש לעקוף את פסיקת בית המשפט, מביאה את ההסכם לכדי סתירה חמורה ופגיעה בתקנת הציבור, וזאת במקרה "הטוב", שלא לדבר על המקרה "הרע", לפיו יכול והחוזה כלל אינו חוקי.   7. בע"א 508/71 חלאוי נ' מפעל הפיס, פ"ד כז(1) 38, 48, נתן ביהמ"ש דעתו כי השימוש בתקנת הציבור הקבועה בסעיף 30 לחוק החוזים ייעשה בזהירות, ויפסל על פיה חוזה רק כאשר הוא פוגע באשיות הסדר החברתי או באינטרס של הציבור. בית המשפט, כמי שמופקד על הגנת ערכים חברתיים, לא ייתן ידו לעקיפת החוק, וישמור ככל הניתן על הסדר הציבורי, בין היתר ע"י הימנעות מאכיפה ומתן גושפנקא, ולו בעקיפין, לחוזה מעין זה שנועד להתעלם, אם לא למעלה מכך, מקיומו של פסק דין חוקי ומחייב.   אשר על כן, ובהתאמה לסיפא של סעיף 30, החוזה פסול והוא בטל.   8. אמנם הקביעה המתבקשת מכל האמור לעיל, היא, שהחוזה אשר סותר את תקנת הציבור בעליל, הוא בטל מעיקרו, אך ככל הצריך לעניינינו די לקבוע שאין לאוכפו ולו במישור תשלום דמי שכירות לתקופה שלמן הפינוי בפועל ועד תום מועד החוזה, לאחר קיצור תקופתו, שהיא, כמבואר, התקופה הרלבנטית בפועל למשפט שלפני.   9. לפיכך, הריני דוחה את התביעה. בנסיבות ולפי ש"האשם" רובץ לפתח שני הצדדים כאחד, ישא כל צד בהוצאותיו.   חוזה שכירותחוזהשכירות