רישום לאום במשרד הפנים

חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965 מסדיר את נושא מרשם האוכלוסין. בסעיף 2 לחוק, נקבעו אילו פרטים של "תושב" יירשמו במרשם האוכלוסין; וביניהם "הלאום" (סעיף 2 (5)). "תושב", כהגדרתו בסעיף 1 (א) "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראל או על פי אשרת עולה או תעודת עולה או על פי רישיון לישיבת קבע". בסעיף 3 ל"חוק מרשם האוכלוסין" נאמר: "3. המרשם ראיה לכאורה הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2". "הלאום" (סעיף 2(5)) ו"הדת" (סעיף 2(6) אינם נכללים בסעיף 3 דלעיל, ולא בכדי. בבג"צ 2901/92, 5070/95 נעמ"ת נגד שר הפנים תק-עליון 2002 (1) 634 643, אומר בית המשפט מפי כבוד הנשיא ברק: "20. הנה כי כן, הלכת פונק שלזינגר - אשר נפסקה לפני כארבעים שנה - ממשיכה לעמוד בתוקפה. בכל הנוגע לרישום הפריטים של לאום ודת היא קובעת כי תפקיד המרשם "הוא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם". לפקיד הרישום אין סמכות שיפוטית ואל לו להכריע בסוגיה משפטית "פתוחה". ... הקביעה מוגבלת לרישום במרשם, ואין לה אף תוקף של ראיה לכאורה. ממילא ברור, כי רישום במרשם כפרט לאום או דת כ"יהודי" אין משמעותו כי לנרשם מעמד של "יהודי" על פי חוק השבות רישום לפי חוק המרשם לחוד ומעמד על פי חוק השבות לחוד. אמת, ההגדרה של "יהודי" בשני החוקים זהה היא, אך הסמכויות של עובדי הציבור בבדיקת פרטי ההגדרה שונות הן. לענין חוק המרשם - ועל רקע תכליתו ה"סטטיסטית" ומעמדו של המרשם - פועל פקיד המרשם (ברישום ראשון) על פי הודעת המבקש, שאין בה אי נכונות בולטת, תוך שאין הוא מכריע בסוגיות משפטיות שיש להן פנים לכאן ולכאן. לעומת זאת, לעניין חוק השבות ועל רקע תכליתו של החוק והזכויות והחובות שהוא קובע - יש לבחון אם הודעת המבקש מקיימת את דרישותיו של חוק השבות הנה כי כן, רשויות הציבור צריכות להיות ערות לאופיו המיוחד של המרשם, ולאופן בו מופעל שיקול הדעת המינהלי במסגרתו. בעקבות רשויות הציבור - ועל רקע המודעות באשר לתפקידו המוגבל של המרשם - גם הציבור הרחב מבין כי הרישום של פרטי הדת, הלאום והמצב האישי במרשם "לא בא אלא למטרות של סטטיסטיקה, וכיוצא בזה, ואין היא מעניקה לנרשם שום זכויות מיוחדות" (השופט ש' ז' חשין בבג"ץ 145/51 סברי אבו ראס נ' המושל הצבאי של הגליל, פ"ד ה 1478, 1476). אכן, הרישום במרשם הוא "נוייטרלי" לעניין המאבקים השונים המתנהלים מאז קום המדינה בענייני לאום, דת ונישואין, ומן הראוי שיישאר כך. את המחלוקות המהותיות בעניינים אלה יש לקיים תוך בחינת הזכויות המהותיות, ואלו מצויות מחוץ למרשם". (ההדגשות שלי - י.פ) סעיף 3 א' ל"חוק מרשם האוכלוסין", קובע לאמור: "3א. סמכות רישום והגדרה [תיקון: תש"ל] (א) לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להסחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך. (ב) לעניין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי" - כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י-1950. (ג) ..." סעיף 4 ל"חוק השבות" קובע לאמור: "4ב. הגדרה [תיקון: תש"ל] לעניין חוק זה, "יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". ללמדך, כי על מנת להירשם כ"יהודי" במרשם האוכלוסין, צריכים להתמלא שני תנאים מצטברים: 1. "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר; 2. "והוא אינו בן דת אחרת". סמכותו של פקיד הרישום, לחקור ולדרוש בדבר הלאום/ הדת של מבקש הרישום; ולסרב לרשום את הלאום "יהודי" במרשם האוכלוסין, אם יש בידיו ראיות על השתייכותו של "התושב" לדת אחרת. ראו לענין זה: בג"צ 4535/97 טמסה נ' שר הפנים פד"י נ"ד(3) 378. בג"צ 2901/97, 5070/95 נעמ"ת נ' שר הפנים תק-על 2002 (1) 634. רישום לאוםמשרד הפנים