משמדובר במקרה שבו הבעלות ברכב רשומה על שם הזכאי לגמלת הבטחת הכנסה - עליו הנטל להוכיח כי חרף הרישום אין הוא בעלים של הרכב (עב"ל 1030/01 אבן עאיש סלמיה - המוסד, ניתן ביום 14.10.02). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רכב על שם אדם שמקבל הבטחת הכנסה: עניינה של תביעה זו תשלום גימלת הבטחת הכנסה. רקע עובדתי   1. התובעת הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בחודש 4/08 (נ/1). בתביעתה ציינה התובעת כי אין בבעלותה ו/או בשימושה כלי רכב.   ביום 20.4.09, הודיע הנתבע לתובעת על קיומו של חוב בסך 11,855 ₪ שנותר עקב פסילת זכאות לגמלת הבטחת ההכנסה למפרע מחודש 12/08 בנימוק - "בגין רכב בבעלות (רכב של הבן אופיר)"   כנגד החלטה זו עותרת התובעת בתביעתה זו. תביעת התובעת לבית הדין הוגשה ביום 15.6.09. 3. התובעת הגישה תביעה נוספת להבטחת הכנסה ביום 7.5.09 (נ/5). גם תביעה זו נדחתה ביום 14.6.09 בנימוק - " הואיל והנך בעלת רכב מס' 8818604" (נ/7). 4. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ואמה הגב' אביב מרים (להלן - "גב' אביב"). טענות התובעת   5. התובעת טענה, כי הרכב נשוא תביעה זו שייך לבנה אשר ניתן לו במתנה מסבתו ליום הולדתו ה- 18. משכך אין לשלול בגינו את הגמלה המשולמת לתובעת. לדבריה, גם אם יש קשר בין גמלת התובעת לרכב אותו מחזיק בנה הבגיר, הרי שיש לשלול רק את החלק אותו היא מקבלת עבור בנה ולא את הגמלה במלואה. עוד טענה התובעת, כי שלילת הזכאות נעשתה שלא כדין, שכן יש להתייחס לרכב כ"נכס לפי ערכו" ומשערך הרכב הגיע רק לכדי 7,000 ₪ אין בו כדי לשלול מהתובעת את הגמלה. לטענת התובעת, לא השתמשה כלל ברכב, והנתבעת לא הוכיחה שימוש כלשהו ברכב. כן טענה התובעת, כי מחודש 3/08 הושבת הרכב ולא נעשה בו כל שימוש אף על ידי בנה של התובעת עד ליום מכירתו. טענות הנתבע 6. הנתבע טען כי הוראות סעיף 9א לחוק קובעות חזקה לפיה מי שהוא בעל רכב יראוהו כמי שיש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה. משכך נשללה מהתובעת גמלתה. מוסיף וטוען הנתבע כי "ילד" לפי הגדרתו בחוק הבטחת הכנסה הוא גם מי שמלאו לו 18 שנה ועיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו. לפיכך, יש לראות את הרכב כשייך לתובעת. כן נטען, שאין נפקות לטענת התובעת כי הרכב לא היה בשימושה משהיה בבעלות בנה, מה גם שבטופס התביעה מיום 7.5.09, ציינה התובעת כי הרכב בשימושה ולא ציינה דבר בנוגע להשבתתו. המצע המשפטי 7. על פי הפסיקה, תכליתו של חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980 (להלן - "החוק") הוא להעניק גמלה למי שאין לו הכנסה וגם אינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו (עב"ל 1169/00 נסים חזן - המוסד, לא פורסם).   8. סעיף 5 לחוק קובע -   "(א) הגימלה לזכאי שאין לו הכנסה תהיה בסכומים המחושבים לפי התוספת השנייה, בהתאם להרכב משפחתו... (ב) הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה".  סעיף 9(א)(4) לחוק קובע, כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו הנכס.   "9(א). בחוק זה, "הכנסה"-הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות- ... (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס... ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה; (5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א." (הדגשה שלי - י.א.ש.).   סעיף 9א(ב) קובע שרכב ייראה כנכס שמופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה. 9. בית הדין הארצי אשר סקר את הוראות החוק והפסיקה קבע כדלקמן - "בהוראתו של סעיף 9א(ב) נוצרה חזקה לפיה רואים ב"...רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית...", בין אם מופקת ובין אם אין מופקת ממנו הכנסה (ראו סעיף 9(א)(4) לחוק). זאת, אף מבלי שנִדָרֵש עוד לרדת לעומקה של "זכות או טובת הנאה" המופקות מן הרכב או הצומחות הימנו לתובע... שילוב של הוראות החוק ופסיקתו של בית-דין זה מביאים אותנו לכלל מסקנה לפיה בעלות ברכב או השימוש בו, כשלעצמם, נחשבים להיות "נכס" שהוא שווה ערך, למִצער, לסכום הגימלה החודשית. על-כן יש באֵלה בלבד כדי לשלול תשלום גימלת הבטחת הכנסה, כל עוד אינם באים בגדר הסייגים המנויים בסעיף 9א(ג) לחוק. (עב"ל 1034/01 מועלם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 836, 844) (הדגשות שלי- י.א.ש.) (ראה לעניין זה גם את עב"ל (ארצי) 94/03 ענת עמוס - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.6.04). משמע, כי מי שהינו הבעלים של רכב מנועי מכל סוג שהוא - קיימת לגביו חזקה שבדין של הפקת הכנסה חודשית מן הנכס ששיעורה כשיעור הגמלה שהיתה אמורה להשתלם לו, על כן - שיעור הגמלה שלה הוא זכאי -הוא אפס. כן קבעה הפסיקה, כי משמדובר במקרה שבו הבעלות ברכב רשומה על שם הזכאי לגמלת הבטחת הכנסה - עליו הנטל להוכיח כי חרף הרישום אין הוא בעלים של הרכב (עב"ל 1030/01 אבן עאיש סלמיה - המוסד, ניתן ביום 14.10.02). מן הכלל אל הפרט 10. אין ממש בטענת התובעת כי משהיה בנה בן 18 יש לראותו כבגיר ומשכך אין לשלול את גימלת אמו בגין הרכב בו החזיק. סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 מגדיר מיהו ילד על פי חוק זה: "ילד" - כל אחד מאלה: (א) ילד כמשמעותו בהגדרה "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח; סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי{נוסח משולב}, התשנ"א-1995 קובע - "ילד" - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח, ובלבד שנתקיים בהם אחד מאלה: (1) לא מלאו להם 18 שנים; (2) לא מלאו להם 20 שנים, ובלבד שעיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על-יסודי או שהם שוחרים במסגרת קדם-צבאית של צבא הגנה לישראל; בעדותה העידה התובעת כי בתקופה הנדונה היה בנה בן 18 וכי למד בכתה י"ב. משכך, יש לראותו לעניין חוק הבטחת הכנסה כ"ילדה" של התובעת אף שלכל עניניו האחרים יכול וייחשב כבגיר. 11. הוראות סעיף 9א(א) לחוק כוללות בהגדרת רכב גם רכב המצוי בבעלות התובע או בשימוש התובע או ילדו הנמצא עמו. וכלשון החוק - 9א. (א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, שבבעלות התובע או שבשימושו של התובע או ילדו הנמצא עמו, למעט אופנוע. (הדגשה שלי - י.א.ש.) בהנתן סעיף זה ומשקבענו כי בנה של התובעת הינו "ילד" לעניין חוק הבטחת הכנסה, הרי שיפים לעניננו דברי הפסיקה שהובאו לעיל - שילוב של הוראות החוק ופסיקתו של בית-דין זה מביאים אותנו לכלל מסקנה לפיה בעלות ברכב או השימוש בו, כשלעצמם, נחשבים להיות "נכס" שהוא שווה ערך, למִצער, לסכום הגימלה החודשית. (עב"ל 1034/01 מועלם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 836, 844) (הדגשות שלי- י.א.ש.) אשר על כן, די בבעלות בנה של התובעת על רכב כדי לשלול את גמלת התובעת ואין צורך כלל להדרש לסוגיה מי השתמש ברכב, האם התובעת או בנה בלבד הגם שהוראות החוק נוגעות בעניין זה. 12. הוסיפה וטענה הנתבעת כי הרכב הושבת בחודש 3/08 ועל כן אין לשלול את גמלתה ממועד זה. משלא הושבת הרכב כדין באמצעות רישום במשרד הרישוי ואף לטענת התובעת לא השתמשו בו אך בשל נזק שנגרם לו אך לאחר שנמכר חזר ונסע, הרי שבכל התקופה הנדונה נחשב שבבעלותה היה רכב (ולצורך כך לא הבחין החוק כלל בערכו הכלכלי) ואף לאחר תאריך הנזק הנטען, לא היתה זכאית התובעת לגמלה. יתר על כן, התובעת עצמה התייחסה בתביעתה מחודש 5/09 לקבלת גימלה, לעובדה שבבעלות בנה רכב, ציינה כי הוא מצוי בשימושה ולא ציינה דבר בנוגע להשבתתו (נ/5). סיכומו של דבר 13. משהוכח כי בנה של התובעת אשר לצורך חוק הבטחת הכנסה נחשב "ילד" של התובעת, היה בעליו של רכב בתקופה הנדונה - דין התביעה להדחות. 14. אין מקום למתן הוראות שיכנסו לתוקף לאחר פסיקת בג"ץ. היה ויסבור בג"ץ כי תחולת פסק הדין שינתן על ידו צריכה להיות רטרואקטיבית, חזקה עליו כי יורה בהתאם. משכך, אף תביעה זו דינה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.הבטחת הכנסהרכב