קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שבר בפיקת הברך - אחוזי נכות: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת שיצר, ס"נ) בת.א. 42603/96 לפיו חוייבו המשיבות לשלם למערער פיצויים בגין פגיעתו בתאונת דרכים. הערעור נסב על מיעוט שיעור הפיצויים.   2. המערער, יליד שנת 1963, נפגע בתאונת דרכים ביום 24.4.95 ואובחן אצלו שבר בפיקת ברך ימין. תחילה נקבעה חבותן הביטוחית של המשיבות, ועל כך אין חולק עוד. לענין שיעור הנזקים שנגרמו מינה בית-המשפט שני מומחים רפואיים מטעמו: רופא בתחום האורטופדי, ד"ר אוטרמסקי, ורופאה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר גולומב. ד"ר אוטרמסקי קבע למערער בחוות-דעתו נכות צמיתה בת 10%, אך בחקירתו הנגדית אישר כי מצב המערער יכול להתאים גם ל- 0% אם הדיווח על כאביו אינו אמיתי. ד"ר גולומב קבעה כי נכותו של המערער היא בשיעור של 30%, שמתוכה יש לזקוף 15% על חשבון התאונה הנוכחית והיתר בגין תאונה קודמת. גם רופאה זו התבססה על דיווחי המערער.   3. לאור קביעות המומחים הרפואיים נפנה בית-המשפט לבחינת מהימנותו של המערער, באשר זו שימשה בסיס לחוות-הדעת הרפואיות ולפי דברי המומחים באם דבריו אינם אמינים, יש בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לממצאיהם. לאחר ניתוח ושקילה מפורטים של הראיות, הגיעה השופטת לכלל מסקנה חדה וברורה כי אין להסתמך על אמינות המערער ודיווחיו. כך, למשל, טען המערער לצליעה, אך גם מהתיאור בחוות-דעת האורטופד וגם מהסרט בו צולם הסתבר כי לא ניכרת כל צליעה. למערער נקבעה נכות נפשית של 10% מתאונת עבודה קודמת בה נפל על גבו. מסתבר כי 3 חודשים אחרי קרות התאונה הנוכחית הופיע המערער לפני הועדה הרפואית של המל"ל, לא הזכיר כלל את התאונה דנן ואמר כי מצבו הנפשי השתפר ולפיכך הורדה נכותו הנפשית לכדי 0%. הדבר מעורר תמיהה, שכן המערער טען בפני ד"ר גולומב כי חודש ימים לאחר התאונה החל להרגיש כי היא גרמה לו לפגיעה נפשית. כמו כן דיווח לד"ר גולומב על שתי תאונות קודמות, שעה שמתיקו הרפואי עולה כי עבר ארבע תאונות. כך גם העלים המערער מפני ד"ר גולומב עובדות לענין עבודתו, בהסתירו את עובדת היותו בעל עסק פרטי ובציינו כי אינו עובד. רופאה זו ציינה כי מאחר וענה על שאלות מורכבות דווקא, בעוד שגילה חוסר ריכוז לגבי שאלות פשוטות, עשוי הדבר להצביע על נסיון התחזות. השופטת הדגישה כי בעוד שהמערער טען כי לפני התאונה עבד כשכיר בחברה, התברר כי מדובר בחברה שהוא נמנה על מנהליה והוא המחליט כמה שכר למשוך. זאת ועוד, המערער אף הקים חברה זו לאחר תאונת העבודה שעבר בשנת 1993 ובה נקבעה לו נכות של 45%, בעוד שכעת אין הוא מסוגל, לטענתו לעבוד בה בשל פגיעה קלה בברכו. כן התגלה כי אף הקים שתי חברות נוספות שהינו מנהלן, והוא אף הודה כי הינו עובד מדי יום. הרקע העובדתי האמור, אותו ניסה המערער להעלים מתחילה, התגלה רק לאחר חקירה של חוקרים פרטיים מטעם המשיבות וחקירה נגדית מאומצת של המערער, בה ניסה להתחמק ככל האפשר.   סוף דבר- מסקנת בית-משפט השלום היתה כי המערער מתפקד בצורה טובה ויעילה ולא כאדם בעל מוגבלות פיזית או נפשית כלשהי. מכאן שלא נותרה לו למעשה כל נכות רפואית או תפקודית.   אשר לשיעור הפיצויים שנפסקו: מדובר בפצוי בשל הפסדי שכר בעבר בסך גלובלי של 15,000 ₪, למרות שלא השלים בהוכחת נתוני שכרו, הוצאות רפואיות בסך 1,000 ₪, למרות שלא הובאו כל הוכחות להוצאות כאלה, פצוי בגין כאב וסבל בסך של 8,200 ₪, בהתחשב שהתאונה היתה אירוע טראומתי עבורו ורגלו גובסה במשך חודש ימים, ובסך הכל סכום של 24,200 ₪. טענת המשיבות לניכוי פיצוי רעיוני של תגמולי המל"ל נדחתה, באשר לא עלה בידיהן להוכיח כי מדובר בתאונת עבודה ומהו שיעור הגימלה הרעיוני לניכוי.   4. המערער מתמקד בערעורו בסוגיית הנכות הרפואית והתפקודית. לדבריו תקנה 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי הקובעת 10% נכות מדברת ב"השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות" ואינה דנה כלל בצליעה. לענין הנכות הנפשית לא חזרה בה ד"ר גולומב ממסקנתה בדבר קיומה של נכות זו, גם לאחר חקירתה הנגדית. אשר לעבודת המערער, בית-המשפט התעלם מכך ששותפיו של המערער הם שניהלו את עסקיו בשל פגיעתו, והוא עצמו נעדר מעבודה, ולא עוד אלא שנכותו גורמת להתקפי זעם המזיקים לניהול העסק. לבסוף נטען כי קביעת שכר טרחה בשיעור של 11%, כקביעת בית-משפט השלום, נוגדת את הוראות חוק הפלת"ד המחייב פסיקת שכ"ט בשיעור של 13%.   המשיבות מבקשות לאמץ את כל מסקנותיה, קביעותיה וממצאיה של הערכאה הדיונית.   5. למעשה טרונייתו העיקרית של המערער היא על כך שבית-המשפט דלמטה סירב לאמץ את מסקנות המומחים הרפואיים שמונו על ידו, בלא הצדקה. לפני בחינת הוראות הפסיקה לגבי חריגת בית-המשפט מקביעותיהם של מומחים רפואיים, יש לוודא תחילה באם אמנם מסקנות בית-המשפט במקרה זה אכן חורגות ואינן עולות בקנה אחד עם קביעות ומסקנות אותם מומחים.   6. ד"ר אוטרמסקי אכן קבע בחוות-דעתו כי למערער נכות של 10% בהתאם לסעיף ליקוי 35(1) ב' לתקנות המל"ל, כשהוא מדגיש את ענין כאביו של המערער. ואולם בעדותו בבית-המשפט מציין מומחה זה מפורשות: "מה שמצאתי מתאים גם ל-35(1) א' וגם ל- 35(1)" ולדבריו הלך בעקבות סעיף 35(1)ב' בגלל הכאבים, אלא שלדבריו "אם בית-המשפט יחליט שהדיווח אינו אמת חוזרים ל-(1) א'" (עמ' 6 לפרטיכל מיום 24.5.00). לא לעתים קרובות נשמעים דברים שכאלה מפיו של מומחה רפואי. משמצאה השופטת הנכבדה כי אין להאמין לדברי המערער ולתיאוריו והגיעה לכלל מסקנה כי לא נגרמה לו כל נכות בתחום האורטופדי, לא ניתן לומר כי בכך סטתה מקביעות המומחה וכי מסקנתה אינה תואמת את מסקנתו.   אשר לד"ר גולומב - רופאה זו מסרה בעדותה כי המערער לא סיפר לה שהקים עסק לעבודות נקיון והוסיפה לאמור:   "אין ספק שהעיסוק העיקרי של אדם בעבודתו הוא פרט חשוב מאד שעליו לגלות לי...אם לא גילה יש שתי אפשרויות: א) שמנסה להתחזות ולהסתיר דברים; ב) האפשרות השניה שמתאימה לאישיותו כפי שאני מבינה אותה, שהוא עושה שותפות והשותף הוא הפעיל העיקרי, דבר שכנראה היה גם בשותפות קודמת שהקים...לא סיפר לי על החברות שהקים..אם אמר שמגיע יום יום לעסק זה עומד בסתירה למה שאמר לי, כי לי לא אמר בכלל שיש לו עסק... האינפורמציה שהוספת (הדברים מכוונים לב"כ המשיבות- הערת הח"מ) מוסיפה ספק ביחס למהימנות. אני גם כתבתי על הספק הזה. בגלל הספק שלחתי לבדיקה פסיכולוגית" (עמ' 4 ו-5 לפרטיכל).   אכן, מומחית זו ציינה כי מסקנתה הינה שדרך התבטאותו של המערער (תשובות על שאלות מורכבות ואי התייחסות לשאלות פשוטות) ולהסתרת העובדות האמורות יכולה להצביע על התחזות, אך לא ב- 100% וסביר שמדובר בתסמונת בתר חבלתית, אך גם מדבריה שלה עולים ספיקות שאינם שכיחים במצבים אלה של בדיקות ע"י מומחים רפואיים. משום כך אף לגבי מסקנותיה של מומחית זו, אי אפשר לומר כי בית-המשפט חרג מהן באורח דרסטי. למעשה די בכך כדי להראות שאין ממש בטיעוני המערער על כך שבית-המשפט לא מצא לנכון לילך בנתיב אותו היתוו המומחים הרפואיים, אולם נתייחס בקצרה גם לאפשרות שבה בית-המשפט אכן חורג ממסקנות המומחים.   ההלכה הפסוקה היא כי "אין על בית-המשפט חובה להישען על עדות המומחה דווקא, ובסופו של דבר בית-המשפט הוא המכריע גם בענין שבמומחיות. חוות-דעת מומחה דינה כדין כל ראיה הנתונה להערכה ולביקורת של בית-המשפט ואין בית-המשפט חייב לקבלה על כל מרכיביה" (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מז(5) 114, 128; ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון פ"ד לט(4) 463). "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על-פי חוות-דעתו של המומחה, אם כי למעשה ייתן לחוות-דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי... חוות-דעת של מומחה רפואי אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז(5) , 174,170). לאורן של הלכות אלה, הרי שאפילו אם המסקנה היתה כי בית-המשפט אכן סטה ממסקנות המומחים, לא היתה הצדקה להתערב בשיקוליו ובמסקנותיו הראויים.   7. לא נותר עוד אלא לבחון את טרונייתו של המערער על שבית-המשפט לא רחש כל אמון לדבריו ולגירסתו. כלל נקוט הוא בידינו כי רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407 ; ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687 ).   קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת (ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3) 441).   ועוד מצינו כי: "…לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594, 598.; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582, 594).   ההלכות הללו יפה כוחן למקרה דנן, בו בחנה השופטת ביסודיות את חומר הראיות והעדויות ומשהגיעה בסופו של דבר למסקנתה האמורה אין כל סיבה והצדקה להתערב בשיקוליה.   אשר לשכר הטרחה - אמנם נפסק שכר בשיעור נמוך מהקבוע בפלת"ד והשופטת נתנה הסבר סביר לכך לנוכח התוצאה. מכל פנים הגענו למסקנה כי בערעור ישא כל צד בהוצאותיו ובכך יפוצה המערער במידה רבה גם בנושא זה.   8. לפיכך הערעור נדחה בזאת. כל צד ישא בהוצאותיו.  ברכייםנכותאחוזי נכותשבר