קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיבוץ תלמידים במסגרות החינוך המיוחד: 1. המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "ההורים"), הינם הורי המשיבים 3-5 (להלן: "הבנים"). בתביעה שהוגשה בתיק זה, עותרים המשיבים לפסיקת פיצויים בשל נזקי גוף, בטענה, לפיה, עקב רשלנות המבקשות בשיבוץ המשיבים 3-5 במסגרות חינוך מיוחדות, בעוד שהיה עליהן לשבצם במסגרות חינוכיות רגילות, נגרמו למשיבים נזקים בתחומים שונים - "בתחום הלימודי, בתחום התעסוקתי, בתחום התדמיתי ובתחום האישי נפשי" (כהגדרות אשר בסעיף 4 לתביעה). על פי הנטען בתביעה, השמת הבנים במסגרות החינוכיות בהם הושמו, נסמכה על אבחונים פסיכולוגיים לא חוקיים ו/או רשלניים, אשר חרצו גורלם לשבט ומאבקם העיקש של ההורים להעניק לילדיהם חינוך רגיל והולם לא נשא פרי, עד שהם "נאלצו לנקוט בצעד חריג וקיצוני ולא שלחו אותם, או מי מהם, לבית ספר" (כנטען בסעיף 7 לתביעה). 2. בבקשה אשר בפניי, עותרות המבקשות, לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות ומחמת העדר עילה. הטענה להעדר עילה איננה מנומקת ולכן אין מקום שאתייחס אליה. אדון, איפוא, בטענת ההתיישנות בלבד. העובדות הרלבנטיות וטענות הצדדים : 3. התביעה הוגשה ביום 23.4.2009. התובע מס' 3 (להלן: "יצחק"), יליד 25.11.1980, עזב את מערכת החינוך בשנת 1996. התובע מס' 4 (להלן: "ירחמיאל"), יליד 4.3.1984, הוצא ממערכת החינוך ע"י ההורים, בשנת 1998. התובע מס' 5 (להלן: "אברהם"), יליד 16.12.1981, הוצא ממערכת החינוך ע"י ההורים, בשנת 1993. 4. לאור המועדים האמורים לעיל, טוענות המבקשות, כי האירועים מושא התביעה הסתיימו, לכל המאוחר, בשנת 1998 ולכן התביעה התיישנה. 5. המשיבים טוענים ל"התיישנות שלא מדעת" בהסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). המבקשים מסכימים שהנזק הנטען נגרם לבנים בעת היותם קטינים ושהעובדות בדבר אי שילובם של הבנים במסגרות חינוך רגילות, למרות דרישתם וכן עובדות הוצאת הבנים מבית הספר היו, כמובן, ידועות להם, אולם הם טוענים, שלא היה ידוע להם הקשר הסיבתי בין עובדות אלה ובין קשייהם של הבנים למצוא מקומות עבודה בשכר ראוי ולממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם וכן בין הנזקים נפשיים ואחרים שנגרמו להם בגין כך, כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר שאול בן-פורת, פסיכולוג שיקומי וחינוכי, אשר צורפה לכתב התביעה. לטענתם, רק בהגיע הבנים לגיל 24 ולאחר שסיימו את שירותם הצבאי ועמדו, לראשונה בחייהם, ברשות עצמם, התחוור להם, עד כמה תקופת ילדותם "הותירה אותם מאחור". עוד טוענים הם, כי הנזקים שהתגלו אצל הבנים עד הגיעם לגיל 24 היו "נזקים של מה בכך", אשר, לאור הפרשנות המקלה אשר נקטו בתי המשפט בענין "כמות" הנזק אשר יש להחשיבה כגילוי הנזק, אין להחשיב נזקים אלה, כ"גילוי הנזק", אשר מתחיל את מנין תקופת ההתיישנות. דיון ומסקנות : 6. תקופת ההתיישנות על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, בתביעה, שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים ואין חולק שבהעדר הוראות מיוחדות, מתחיל מנין התקופה, מהיום בו נולדה עילת התובענה וכאשר חלק מעילת התביעה הינו נזק - מהיום בו אירע הנזק. כאמור, המשיבים אינם חולקים על טענת המבקשת לפיה הנזק אירע שעה שהבנים היו ילדים קטנים והם אף מסכימים ש"אם היו ידועים להם שאר יסודות העילה, באותו מועד, היתה התביעה מתיישנת במועדים בהם נקבה המבקשת" (ההדגשה במקור). אלא, שהם טוענים, שהקשיים וסימנים שהופיעו עד גיל 24 היו "נזקים של מה בכך", ולחילופין, עשויים היו להחשב כאירועים נקודתיים, שלא היה בהם כדי ללמד על המשך חייהם וכי המועד בו אירע הנזק צריך להיות "המועד המוקדם ביותר בו התגלה ו/או ניתן היה ללמוד לראשונה על נזק נפשי אשר אדם סביר היה מגיש בגינו תביעה" (ההדגשה במקור). המשיבים מבססים טיעוניהם על סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. 7. ראשית יש לומר, כי טענת המשיבים לפיה רכיבי התביעה השונים (הנזק והקשר הסיבתי לא היו ידועים להם, בעת אירוע הנזקים, נסתרים, מניה וביה, מהנטען בכתב התביעה ומהמסמכים המצורפים אליו. מהמסמכים אשר צירפו המשיבים לתביעתם עולה, בבירור, כי הם עצמם סברו, כבר אז, היינו - כבר במועדים בהם שובצו הבנים במסגרות החינוך בהם שובצו ע"י המבקשות, כי מסגרות חינוך אלה הן כושלות ויגרמו נזקים לבנים ולכן גם סירבו לשלוח את ילדיהם למסגרות שהוצעו ע"י משרד החינוך והיועצים וכתוצאה מכך אף הוגשו נגד המשיב 1 כתבי אישום בגין אי שליחת הבנים ללימודים. לאורך השנים גם נעשו לבנים בדיקות ואבחונים פסיכולוגיים ואחרים, כך שמצבם הנטען של הבנים, הן מבחינת "הנזקים" והן מבחינת הקשר הסיבתי, הנטען, של נזקים אלה למסגרות החינוך בהם שובצו, היה ידוע למשיבים כבר בשנת 1998, עת הוצאו הבנים ממסגרות החינוך. (למען הסר ספק אבהיר, כי אין להבין מדבריי אלו נקיטת עמדה כלשהי, לגופם של דברים, בדבר הנזקים הנטענים או בדבר הקשר הסיבתי, הנטען). 8. אין בידי לקבל גם את טענת ב"כ המשיבים, לפיה הנזקים, עד להגיע הבנים לגיל 18, היו "נזקים של מה בכך". כאמור, מהתביעה עצמה ומנספחיה עולה, שההורים סברו שמסגרות החינוך בהם שובצו הבנים ע"י המדינה מזיקות להם ולכן לא הסכימו לשלחם למסגרות אלה ובכך די על מנת שתידחה טענתם בדבר גילוי מאוחר של הנזקים, כפי שנפסק לא אחת. "משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (ראו: דברי הנשיא ברק בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, 559). לפיכך, גם אם אקבל, לצורך הדיון, את טענת המשיבים, לפיה מצבם של הבנים החמיר עם השנים, אין בכך ולא כלום, לענין מועד גילוי הנזק. גם רכיב הקשר הסיבתי, הנטען, היה ידוע למשיבים, מהמועד בו הוצאו ממסגרות הלימוד. ראשית, כל אדם סביר מבין, שאם ילדיו אינם הולכים כלל לבית ספר, או אם הם משובצים במסגרות שאינן מתאימות להם, הם יינזקו מכך. שנית, "המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע" ו"די, לעניין הזיקה הסיבתית, כי נתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה לבין המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר" (ראו: דברי כבוד השופט גולדברג בע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, עמ' 866-865. 9. אשר סעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף זה קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, אליו אתייחס בהמשך, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל, על מנת שתידחה תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח, היינו - שאף בזהירות סבירה לא יכול היה התובע למנוע את הסיבות אשר בגינן נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה. יסוד זה הינו יסוד אוביקטיבי, שייבחן ע"י ביהמ"ש, בהתאם לנסיבות המקרה אשר בפניו. ראו, בענין זה, דברי כבוד הנשיא ברק בפרשת הלפרט - ע"א 7805/02 - הלפרט יצחק ואח' נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח' . פ"ד נח(6), 847 ,עמ' 856-857: "אולם, אפילו נניח כי שני הרכיבים האחרים נעלמו מן המערערת עד שנת 1993, וכי אין בדברים שאמרה כדי להראות שלא נעלמו ממנה, עדיין עליה להוכיח, כי רכיבים אלה נעלמו ממנה מסיבות שלא היו תלויות בה, שאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. דבריה של המערערת מלמדים על כך שידעה כי במהלך הלידה ארעה תקלה שבעקבותיה נולד המערער כשהוא לוקה בשיתוק מוחין. [...] היה בכוחם של המערערת ושל בעלה המנוח, אילו חפצו בכך, לברר במאמץ לא רב, את הנסיבות ואת העובדות המהוות את עילת התובענה כבר סמוך אחרי הלידה. לא ניתן, אפוא, לקבוע כי העובדות נעלמו מן המערערת מסיבות שלא היו תלויות בה, וכי אף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן (ראו, בין היתר, דברי השופט א' גולדברג בע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 687 - 688 (להלן - "ענין פתאל"); ע"א 630/90 רוז'ינסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ ואח', פ"ד מה(5) 365, 372 - 373 (להלן - "ענין רוז'ינסקי"); גלעד, בעמ' 128)." ודוק: רכיב הקשר הסיבתי הינו חלק מעילת התובענה ולכן, גם עליו חל המבחן של "זהירות סבירה", אשר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. דבר לא מנע, אז, מהמשיבים, לפנות למומחה ולקבל חוות דעתו בדבר קשר סיבתי בין מסגרות הלימוד לקשייהם של הבנים, אשר כפי שעולה מהתביעה ומהמסמכים המצורפים אליה, היו קיימים כבר אז. לפיכך, בכל מקרה, אין לקבל טענת המשיבים, כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכולים היו למנוע אותן. 10. היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לובן באופן יסודי ומקיף על ידי בית משפט זה בגדרו של ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535. ההלכה שנקבעה שם, אימצה דרך פרשנית שננקטה בפסקי דין קודמים וכן בספרות המשפטית, אשר מיישבת את הסתירה הקיימת, לכאורה, בין שתי הוראות החוק. לפי גישה זו, הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי [ראו גם י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 503 בעמ' 510-507]. לאור גרסת המשיבים עצמם, לפיה הנזק אירע עת למדו הבנים במסגרות חינוך לא מתאימות, לא יוכלו המשיבים להיוושע מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שכן על פיה, גם אם לא התגלה הנזק במועד בו הוא אירע, אלא רק לאחר מכן, בכל מקרה - תיישן התביעה בתוך 10 שנים מהמועד בו אירע הנזק. בענייננו, על פי טענת המשיבים עצמם, הנזקים אירעו עת היו הבנים קטינים, בעת שהם שובצו הבנים במסגרות החינוך ע"י המבקשות ואין חולק שממועדים אלה חלפו למעלה מ- 10 שנים. 11. יש עוד להזכיר את סעיף 10 לחוק ההתיישנות, הקובע, כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה." לפיכך, יש למנות 7 שנים מהמועד בו הגיע כל אחד מהבנים לגיל 18. על פי מועד היוולדם של המשיבים, יש לקבוע, איפוא, שהתביעה, שהוגשה ביום 23.4.2009, התיישנה. לגבי יצחק התיישנה התביעה ביום 25.11.2005, לגבי ירחמיאל התיישנה התביעה ביום 4.3.2009 ואילו לגבי אברהם התיישנה התביעה ביום 16.12.2006. 12. לפיכך, אני דוחה את התביעה על הסף, מחמת התיישנות. המשיבים ישלמו למבקשות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. שיבוץ / רישום לבית ספר / גן ילדיםחינוך מיוחדדיני חינוך