אישה נפגעה עת ביקרה בתערוכת "פסטיבל האורות הסיני הגדול" שהתקיימה במוזיאון בשעות הערב. נטען כי מעדה בחשיכה על אבן שפה של שביל, אותו הייתה צריכה לחצות לרוחבו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במוזיאון / נפילה במוזיאון: השופט זיאד הווארי: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית שמונה (כב' השופטת ברכה סמסון) בת.א. 257/04 מיום 16/08/09, אשר במסגרתו נתקבלה תביעת המשיבות 2 - 1 (להלן: "המשיבות"), ונפסקו למשיבות הסכומים בהתאם לראשי הנזק המפורטים בפסק דינו של בית משפט קמא. כמו כן במסגרת פסק הדין, נתקבלה הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המשיבים 4 - 3 (להלן: "המוזיאון ומנורה") כנגד המערערות (להלן: "העירייה ואריה ו/או המערערות"), וכנגד המשיבים 7 - 5 (להלן: "רשגד", רמי שמש והפניקס"), וזאת בטענות נזיקיות ובטענות של כפל ביטוח. אף ההודעה לצד רביעי שנשלחה על ידי "רשגד", רמי שמש והפניקס כנגד המערערת מס' 2, נתקבלה במסגרת אותו פסק דין בטענה של כפל ביטוח. 2. המשיבה מס' 1 ילידת 1974, נפגעה בתאריך 04/08/02 עת ביקרה בתערוכת "פסטיבל האורות הסיני הגדול" שהתקיימה במוזיאון בשעות הערב. המשיבה מס' 1 טענה, כי מעדה בחשיכה על אבן שפה של שביל, אותו הייתה צריכה לחצות לרוחבו. המשיבה מס' 2 הינה אמה של המשיבה מס' 1, אשר לטענתה סעדה את המשיבה מס' 1 לאחר התאונה, וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים עצומים. בית משפט קמא לאחר ששמע ראיות, הורה בפסק הדין על חלוקת האחריות לתאונה כדלקמן: 25% על המוזיאון, 40% על "רשגד" ורמי שמש ביחד ולחוד, 10% על המערערות, 25% רשלנות תורמת של המשיבה מס' 1. לעניין הנזק, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי נזקי המשיבה מס' 1 עומדים ע"ס 83,235 ₪, ונזקי המשיבה 2 ע"ס 22,483 ₪, לאחר ניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 25%, נזקי המשיבה מס' 1 עמדו ע"ס 62,426 ₪, ונזקי המשיבה מס' 2 עמדו ע"ס 16,862 ₪. בית משפט קמא במסגרת פסק הדין, דן גם בהודעות צד שלישי וצד רביעי, אשר מתייחסות בעיקר לכיסויים הביטוחיים החלים על התאונה הנדונה. 3. המערערות לא השלימו עם פסק הדין של בית משפט קמא, ובמסגרת הערעור הנדון, הלינו הן לעניין חבותן לתאונה והן לעניין גובה הנזק והכיסוי הביטוחי. 4. בישיבה הראשונה שהתקיימה בפנינו ביום 01/03/10, הצענו, לצורכי פשרה, כי הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא, יחולק באופן שבו המערערת מס' 2 (להלן: "חב' אריה") תשא ב- 40%, המשיבה מס' 4 (להלן: "חב' מנורה") תשא ב- 30%, והמשיבה מס' 7 (להלן: "חב' הפניקס") תשא ב- 30%. באותה ישיבה הסכימה ב"כ המערערות להצעה, ואילו ב"כ המשיבים ביקשו שהות לשקול אותה. 5. בישיבה השניה שהתקיימה בפנינו ביום 14/06/10, הסכים ב"כ המשיבים 7 - 5 להצעת בית המשפט, על פיה חב' הפניקס תשא ב- 30% מהנזק שנפסק על ידי בית משפט קמא. נוכח הסכמה זו ניתן פסק דין חלקי ביחסים בין המערערות לבין המשיבים 7 - 5. בנוסף, ולאור המלצת בית המשפט, חזרו בהן המערערות מהערעור נגד המשיבות וזאת בשאלת האחריות לתאונה, וכן לעניין גובה הנזק, גם להסכמה זו ניתן פסק דין חלקי ביחסים בין המערערות לבין המשיבות. 6. לאור ההסכמות שהושגו בפסקי הדין החלקיים שניתנו, נותרה למעשה במחלוקת השאלה בדבר חלוקת האחריות והנזק בין המערערות לבין המוזיאון ומנורה, על כן אתמקד להלן במסגרת פסק הדין בנוגע לטענות המערערות ככל שהן מתייחסות לסוגיית האחריות וחלוקתה בין המערערות לבין המוזיאון ומנורה. הטענה המרכזית בפיהן של המערערות, נוגעת לסוגיית ההשתתפות העצמית והכיסוי הביטוחי של התאונה הנדונה, כאשר לשיטתן, על המוזיאון ומנורה להשתתף בהשתתפות העצמית שהן חייבות בתשלומה, אשר לטענתן עומדת ע"ס - 25,000 דולר. בהקשר זה הפנו המערערות בעיקרי הטיעון, להחלטות השונות של בית משפט קמא מיום 01/11/07, 19/11/06, כאשר בהחלטה מיום 01/11/07 נקבע כי טענת תשלום השתתפות עצמית על ידי המבוטח הינה טענת קיזוז במהותה, על כן היה על המערערות להעלות טענה מעין זו בכתב הגנתן, ואילו בישיבה ביום 19/11/06 ביקש ב"כ המוזיאון לצרף את חברת אריה להודעת צד שלישי אשר שלח, על מנת לטעון לכפל ביטוח, ובית משפט קמא נעתר לבקשה, והורה על צירוף חב' הביטוח אריה כצד ג' נוסף, ללא צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים, על כן סבורות המערערות כי הטענה של השתתפות עצמית, לא יכולה להיות מוגשת בכתב הגנה, שכן בית המשפט קמא התיר את צירופה של חב' אריה, כאשר לא הוגשו כתבי הגנה מתוקנים. עוד טענו, כי טענת ההשתתפות העצמית, הינה טענה אשר כלולה בתוך טענות של כפל ביטוח, שכן בהתאם לפוליסה שהוצאה על ידי חב' הביטוח אריה, מופיע התנאי הראשון לכיסוי, והוא שחב' הביטוח לא תהא אחראית לכל סכום ראשון של 25,000 דולר לגבי כל תביעה. המערערות ביקשו לדחות את טענות המוזיאון ומנורה להרחבת חזית, שכן לטענתן לא ניתן לטעון לכיסוי ביטוחי ולהתכחש לחלק אחר בפוליסה הנוגע להשתתפות עצמית. מנגד, המוזיאון ומנורה ביקשו לדחות מכל וכל את טענות המערערות. הם הפנו לפרוט' בית משפט קמא ולהחלטות השונות שניתנו על ידו, ואף העלו מספר טענות מקדמיות של הרחבת חזית בערעור, והגשת ראיות חדשות בערעור. לדידן של המוזיאון ומנורה, די בטענות המקדמיות כדי לדחות את הערעור נגדם על הסף. לעניין הכיסוי הביטוחי וההשתתפות העצמית, בית המשפט קמא קבע, כי הכיסוי הביטוחי של המוזיאון על ידי מנורה, אינו במחלוקת. המוזיאון ומנורה טענו בנוסף, כי פוליסת הביטוח המבטחת את העירייה (נ/9), מכסה גם את המוזיאון כלפי צד שלישי. העירייה וחברת אריה הכחישו באופן תמוה את הבעלות של העירייה על המקרקעין של המוזיאון, בעלות אשר הוכחה ב- נ/7 בחוזה בין העירייה לבין המוזיאון. לעניין התנהלות העירייה באשר לפוליסת הביטוח, בית המשפט קמא קבע, כי נדרשו מספר לא מבוטל של בקשות מצד המוזיאון ומנורה ודיונים מקדמיים כדי להביא את העירייה וחב' אריה להציג את פוליסת הביטוח של העירייה. לאחר שהוצגה סוף סוף, עלה ממנה בבירור, כי היא נותנת כיסוי ביטוחי גם למוזיאון לאירוע הנדון. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ביום 03/06/07 נמסרה על ידי ב"כ העירייה ואריה הודעה לפרוטוקול, ולפיה הן מודות בכיסוי הביטוחי ובכפל הביטוח, בהתאם לתנאי הפוליסה ומעבר להשתתפות העצמית. בית המשפט קמא בחן מספר סעיפים בפוליסה נ/9, אשר מעידים על הכיסוי הביטוחי למוזיאון. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט קמא, החלטותיו השונות, וכן פרוט' הדיון של בית המשפט קמא, וכל המוצגים שהונחו בפניו, הגעתי לכלל מסקנה כי טענות המערערת שפורטו לעיל דינן להידחות ואלה נימוקיי: א. מעיון בהודעת צד ג' שהגישו המוזיאון ומנורה עולה, כי תחילה הוגשה ההודעה כנגד המערערת מס' 1 (להלן: "העירייה"). בסעיף 8 לאותה הודעה נטען, כי המודיעות (המוזיאון וחב' מנורה) שומרות על זכותן לצרף את המבטחת של העירייה כצד שלישי נוסף בהודעה, וזאת לאחר שיתקבלו פרטיה. העירייה בסעיף 8 לכתב הגנתה, אשר הגישה בהודעת צד ג', הכחישה את זכותה של שולחת ההודעה לצרף דברים נוספים, ולא העלתה כל טענה בדבר השתתפות עצמית. ב. מעיון בפרוט' הדיון של בית המשפט קמא מיום 19/11/06 עולה, כי ב"כ המוזיאון ומנורה הצהיר, כי לפני מספר ימים קיבל את הפוליסה, אשר הונפקה ע"י חברת אריה. באותה ישיבה, ביקש ב"כ המוזיאון ומנורה לתקן את ההודעה של צד ג' ע"י הוספת חב' אריה כצד ג' נוסף, וב"כ המערערות לא טענה דבר. בעקבות זאת קיבל בית המשפט את הבקשה, והורה על התיקון המבוקש, ללא צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים. נראה לי, כי אם היה בפי המערערות טענה כלשהי, היה עליהן להעלותה עוד באותו דיון, או פשוט לבקש להגיש כתב הגנה מתוקן, אולם כאמור המערערות בחרו שלא לעשות כן והותירו את כתב ההגנה המקורי על כנו, ואף המשיכו לטעון להעדר כיסוי ביטוח למוזיאון בפוליסת חב' אריה, ללא כל טענה בדבר השתתפות עצמית. ג. בעת שהוגשה הפוליסה (נ/9) כראיה לתיקו של בית המשפט קמא במהלך ישיבת ההוכחות ביום 25/03/07 (עמ' 35 לפרוט' הדיון של בית המשפט קמא), הטענה היחידה אשר העלתה ב"כ המערערות הייתה כי: "אני טוענת שהפוליסה איננה רלוונטית, אטען בעניין זה בסיכומיי". בהמשך טענה כי: "המדובר בפוליסת מבנה". אין כל טענה לעניין השתתפות עצמית ולא הובאה כל ראיה לעניין זה על ידי המערערות. ד. בעקבות טענת המערערות כי הפוליסה נ/9 אינה רלוונטית לאירוע נשוא התביעה, ביקשו ב"כ המוזיאון ומנורה להזמין את החתם של חב' אריה להיחקר בבית המשפט בדבר הכיסוי הביטוחי (ראה עמ' 38 ישיבה מיום 25/03/07), אולם בפתח הישיבה שהייתה קבועה להוכחות ולה הוזמן החתם של חב' אריה לעדות, הצהירה ב"כ המערערות כי: "אנחנו נודה בכיסוי הביטוחי ובכפל הביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה ומעבר להשתתפות העצמית" (ראה ישיבה מיום 03/06/07 עמ' 35 לפרוט' של ביהמ"ש קמא). לאור טענה זו, טענו ב"כ המוזיאון ואריה, כי המדובר בהרחבת חזית, וב"כ המערערות ביקש שהות של 30 יום למסור הודעה לבית המשפט, אשר תפרט אם חב' אריה גבתה השתתפות עצמית מהעירייה או שיש כוונה לגבות מהעירייה או לא, וממי בכוונתה לגבות (ישיבה מיום 03/06/07 עמ' 52 לפרוט'). משלא ניתנה הודעה ע"י המערערות, נתן בית המשפט קמא החלטה ביום 09/07/07, בה קבע כי טענת המערערות בדבר השתתפות עצמית, מהווה הרחבת חזית, שכן טענה זו לא הועלתה בהגנתן. אף לאחר החלטה זו, הגישו המערערות תגובה ביום 10/07/07, ובית המשפט קמא בהחלטתו מיום 12/07/07 קבע, כי הדרך לתקיפת החלטתו מיום 09/07/07 אינה על דרך של הגשת תגובה, אלא בהגשת בקשה לביטולה. לאור החלטה זו, הגישו המערערות בקשה לביטול ההחלטה הנ"ל. לאחר שהמוזיאון ומנורה הגישו תגובה, נתן בית המשפט קמא החלטה מנומקת ביום 01/11/07, בה קבע כי טענת השתתפות עצמית על ידי המבוטח, הינה טענת קיזוז במהותה, בתור שכזו יש לטעון אותה ולפרטה בדרך בה נטענת טענה בכתב תביעה, מאחר והמערערות לא העלו בהגנתן טענה זו, ולראשונה הועלתה טענה זו ע"י המערערות היה בפתח ישיבת ההוכחות השניה, על כן ולמוזיאון לא הייתה כל הזדמנות להתגונן כנגדה, נוכח האמור, קבע בית המשפט כי המדובר בהרחבת חזית. בית המשפט גם דחה את טענת המערערות, כי עם קרות מקרה הביטוח, ישנה השתתפות עצמית הנגבית מהמבוטח. לשיטתו, לא כל פוליסת ביטוח מחייבת תשלום השתתפות עצמית של המבוטח, ומשלא נטענה הטענה בכתב ההגנה, אין להרשות העלאתה בסיכומי הצדדים, לאחר שתמה שמיעת ההוכחות בתיק. הנני שותף לדעתו של בית המשפט קמא, כי הטענה של השתתפות עצמית כפי שהועלתה ע"י המערערות, הינה טענת קיזוז במהותה, ומשכך היה על המערערות להעלותה במסגרת כתבי הטענות. משהועלתה לראשונה בפתח ישיבת ההוכחות השניה, כאשר לא ניתנה למוזיאון ולמנורה הזדמנות להתגונן, הרי מדובר בהרחבת חזית אסורה. אוסיף כי מעיון בפוליסה הנדונה עולה, כי המדובר בפוליסה אשר כוללת ביטוח לגופים רבים נוספים, ומטבע הדברים עת שקיבלה העירייה - שהינה המבוטחת בחברת אריה - את הודעת צד ג' ששלחו המוזיאון ומנורה, היא הפעילה את הפוליסה, ואף שילמה את ההשתתפות העצמית, ולראיה בטיעוניה של ב"כ המערערות בפנינו, הודתה כי העירייה נשאה בהשתתפות העצמית כלפי חב' אריה, על כן אם הייתה בדעת המערערות לטעון אחרת, היה עליה להביא ראיות לכך, ומשלא עשתה כן, אין לאפשר לה להעלות טענות אלה במסגרת הערעור. אוסיף עוד, כי הטענה של המערערות לקיזוז השתתפות עצמית, נסמכת למעשה על סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), אשר דן במעמד הצד השלישי בביטוח אחריות וקובע: "בביטוח אחריות, רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו, אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". בענייננו, מאחר והוכח כי המבוטח, שהינה העירייה, שילמה כבר את ההשתתפות העצמית לאריה, על כן לא תוכל אריה להעלות כל טענה בדבר השתתפות עצמית כלפי המוזיאון, שנחשב לענייננו כצד שלישי. זאת ועוד, בית המשפט העליון ברע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. מצליח, פ"ד מט' (3) 265, נדרש לדון במשמעות הסיפא של סעיף 69 (א) לחוק חוזה ביטוח שקבעה: "אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". פסק הדין ניתן ע"י כב' השופטת דורנר, ובו קבעה כי חברת הביטוח אינה יכולה לטעון לקיזוז חובות המבוטח כנגד תגמולי הביטוח הזכאי להם צד שלישי, דהיינו החובות אשר חב להם המבוטח כלפי המבטח, אינן נכללות במסגרת הטענות שהמבטח יכול לטעון כלפי צד שלישי כנקוב בסיפא של סעיף 69 (א) הנ"ל. כב' השופט קדמי, אשר הצטרף לפסק דינה של כב' השופטת דורנר, הוסיף כי: "תשלום דמי הביטוח נראה לכאורה כתנאי הנובע מחוזה ביטוח, שהרי זוהי התמורה למחויבותו של המבטח כלפי המבוטח, לרבות כלפי צד שלישי מכוחו של חוזה הביטוח. ברם - הלכה למעשה לא כך הם פני הדברים. משניתן תוקף לחוזה ביטוח המקנה זכויות שיפוי לניזוק צד שלישי, הסוגיה של גביית דמי הביטוח נותרת במישור היחסים שבין המבטח למבוטחו, ואין היא משליכה למערכת היחסים שבין המבטח לבין צד שלישי ניזוק אף שהאחרון תובע מכוח הפוליסה שהוציא המבטח למבוטח" (שם בעמ' 273). בענייננו, הסיפא של סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, זהה מילה במילה לסיפא אשר בסעיף 69 (א) לאותו חוק, ולטעמי יש לתת לסיפא זו אותה משמעות שניתנה לה בפסיקה הנ"ל. נוכח האמור, ומאחר ונושא ההשתתפות העצמית קשור לנושא של דמי הביטוח, והוא מצוי במישור היחסים שבין העירייה - המבוטחת - לבין אריה - המבטחת - מכוח יחסי מבטח - מבוטח, על כן אינו נכלל בטענות שאריה המבטחת יכולה להעלותן כנגד המוזיאון שנחשב כצד שלישי. ה. המערערות צרפו לראשונה במסגרת הערעור פוליסה. לטענתן, הפוליסה שהוגשה בבית משפט קמא מתייחסת לשנה שקדמה לאירוע, ואילו הפוליסה המצורפת לערעור הינה הפוליסה הרלוונטית, אשר מתייחסת לאירוע הנדון. לשיטתן, נפלה טעות שלא הוגשה לבית המשפט קמא הפוליסה הרלוונטית. לדידן, גם בערעור ניתן להגיש ראיות חדשות, במיוחד שלא יתכן כי חב' הביטוח מנורה תבקש היום להסתמך על פוליסה שלא חלה במועד האירוע. טענה זו דינה להידחות. המערערות שלחו הודעה לבית המשפט, בה ציינו במפורש כי: "הפוליסה נ/9 לרבות המכרז שצורף אליה היא הפוליסה שהוצאה לעיריית ת"א נכון למועד האירוע הנדון". (ראה נספח יב' לתיק המוצגים). לטעמי, זו הפוליסה הרלוונטית ואין להתיר בשלב הערעור להגיש פוליסה חדשה. פוליסה זו מהווה ראיה חדשה שאין להתיר את הגשתה. המערערות לא הביאו כל טעם אשר יצדיק את הגשת הפוליסה החדשה, בפרט שהשתתפות העצמית לפוליסה נ/9 הינה 5,000 דולר, ואילו ההשתתפות העצמית בפוליסה המצורפת לערעור הינו 25,000 דולר. מכל מקום, הנני סבור כי הטענה בדבר השתתפות עצמית, מהווה הרחבת חזית אסורה, ועל כן יש לדחותה. ו. למעלה מן הנדרש, ראוי לציין, כי פוליסה הביטוח נ/9 אשר הוציאה חב' אריה לעירייה, הינה לכל הדעות חוזה לטובת צד שלישי -המוזיאון-, כמו גם יתר הגופים האחרים שהעירייה דאגה לכלול בפוליסת המבוטחים, לא היה צד בעריכת חוזה הביטוח, ולא סוכם עמו, וכמובן עם הגופים האחרים דבר, לעניין ההשתתפות העצמית. פוליסה זו באה לעולם לאור ההסכמה לה הגיעו העירייה וחב' אריה, על כן אם קיימת מחוייבות כלשהי לתשלום השתתפות עצמית, הרי שמדובר בהתחייבות של העירייה ולה בלבד. לתמיכה במסקנה זו, ניתן ללמוד מהודאת ב"כ המערערות בטיעוניה בפנינו, כי העירייה נשאה בפועל בהשתתפות העצמית. לטעמי, גם מנימוק זה ניתן לדחות את טענות המערערות להשתתפות עצמית. 7. טענה נוספת בפיהן של המערערות הראויה להתייחסות הינה, לעניין הכפל הביטוחי. בהקשר זה טענו המערערות, כי בית המשפט קמא שגה כאשר פטר את מנורה מתשלום חלקה היחסי, שכן מנורה הינה הנתבעת בתובענה דנן, ואילו המערערות הינן צד שלישי, על כן הן סבורות כי בבוא בית המשפט לערוך חישוב של כפל ביטוח, עליו קודם כל לחייב הנתבעות בחבות, אח"כ צדדים שלישיים, ולאחר מכן לערוך כפלי ביטוח בין הנתבעות לצדדים שלישיים, דבר אשר נמנע בית המשפט קמא מלעשותו. מנגד, תמכו המוזיאון ומנורה בקביעותיו של בית המשפט קמא, אשר פטר את מנורה מכל חיוב כמבטחת של המוזיאון. בהקשר זה, בית המשפט קמא קבע, כי פוליסת הביטוח של חב' מנורה לא הוצגה כראיה, ואריה לא טענה לכפל ביטוח ותשלום חלקה היחסי בלבד. בימ"ש קמא קבע עוד, כי הואיל וגבולות האחריות בפוליסה של אריה הינה בסך 20,000,000 דולר למקרה, סביר להניח כי גם הייתה נטענת הטענה והייתה מוצגת הפוליסה, חלקה היחסי של מנורה היה בטל בששים. סבור אני, כי בעניין זה הצדק עם המערערות. יש לזכור כי ההודעה לצד שלישי הוגשה על ידי המוזיאון ומבטחתו של המוזיאון - חברת מנורה. מנורה לא כפרה בחבותה כמבטחת. מנגד, היא טענה כי אריה, חבה כמבטחת נוספת, מכוח חבותה על פי פוליסת הביטוח בה היא ביטחה את חבותה של עיריית תל אביב ובנותיה. טענתה זו של מנורה הינה טענת "כפל ביטוח", גם אם המילים לא נאמרו מפורשות. הואיל ומנורה הינה המודיעה לצד שלישי, היה עליה להוכיח את יסודות התביעה בהודעה לצד שלישי, לרבות שיעורי החבות שעל פי הפוליסה שלה - פוליסה אשר נותרה עלומה גבינו עד עצם היום הזה. הנטל להוכיח את שיעור החבות - בסוגיית כפל הביטוח, מוטל היה על שכמה של מנורה. זו בחרה שלא להציג את הפוליסה, כך שהיא לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי חבותה "בטלה בשישים" - ובכך שגה בית המשפט קמא. הואיל ואין לדעת את שיעורי סכומי הביטוח שחבה מנורה על פי הפוליסה, אין לנו אלא להשית את החבות שווה בשווה בין המבטחות. 8. נוכח כל האמור, אני מציע לחבריי לקבל חלקית את הערעור של המערערות נגד המשיבים 4 - 3, ובהתאם לאמור בחוות דעתו של כב' השופט הווארי. בנסיבות העניין, אין לעשות צו להוצאות. השופט האשם ח'טיב: אני מסכים. אב"ד השופט בנימין ארבל אני מסכים. הוחלט איפוא פה אחד לקבל את הערעור באופן חלקי ובהתאם לאמור בחוות דעתו של כב' השופט זיאד הווארי.מוזיאונים