תנאי מתלה בעסקת מקרקעין

בע"א 4075/06 גליקמן נ' איזביצקי (2006) מציין בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת א' חיות, בס' 7 לפסק הדין): "סעיף 27(ב) לחוק החוזים קובע חזקה לפיה "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רשיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה". חזקה זו הינה חזקה משפטית הניתנת לסתירה ועל כן, ככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם החוזה אכן תלוי בהתקיים תנאי מתלה, נדרש בית המשפט לפרש את החוזה ולהתחקות אחר כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מנוסח החוזה ומשאר נסיבות העניין..." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאי מתלה בעסקת מקרקעין: כב' סגן הנשיא א' אברהם המנוחה ז"ל (שעזבונה הוא המערער, ולהלן - "המנוחה") היתה, יחד עם בעלה המנוח, בת רשות במשק 38 שבמושב שפר. ביום 8.3.1999 נחתם בינה לבין המשיב הסכם, לפיו מכרה לו המנוחה את זכויותיה במשק. לא חלף כי אם יום אחד, והמנוחה פנתה לעורך הדין שערך את ההסכם בשם שני הצדדים (עוה"ד חליחל) וביקשתהו לבטל את ההסכם. ואמנם, ביום 15.3.1999 יצא מכתבו של עוה"ד חליחל למשיב, בשם המנוחה, ובו הודעה על ביטול הסכם המכר. במכתבו ציין עו"ד חליחל, כי הזכויות במשק הינן של המנוחה ושל בעלה המנוח במשותף, ולכן יש צורך בהוצאת צו ירושה, ומשאין שיתוף פעולה עם היורשים, לא ניתן לממש את ההסכם. עוה"ד חליחל הוסיף עוד, כי על המשק רובצים עיקולים וכן משכנתא, וגם משום כך לא ניתן לממש את ההסכם. המשיב לא השלים עם הודעת הביטול, ומכאן באה תביעתו לבית משפט השלום, ובה הוא עתר לאכיפת ההסכם. נוסף על סעד זה ביקש המשיב סעדים כספיים אחדים, ובהם פיצויים על הפרת החוזה, החזר תשלומים שהוא (המשיב) שילם במקום המנוחה, ועוד. המנוחה לא התגוננה מפני התביעה, ולכן ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. בבקשתה לביטול פסק דין שטחה המנוחה שלל טענות, המצדיקות לטעמה את הביטול, כגון שלא הבינה את החוזה, כי היתה עיוורת בשתי עיניה, מצבה הבריאותי והנפשי היה בלתי יציב, ועוד כיו"ב. פסק הדין בוטל (בהתערבות בית המשפט המחוזי), ואחריו בא כתב ההגנה, ובו טענה המנוחה להטעיה, כפיה, עושק ועוד כיו"ב טענות, עילות המצדיקות, לשיטתה, את הביטול. בטרם ניתן פסק דין הלכה המנוחה (ילידת 1928) לבית עולמה. השופטת קמא קיבלה את התביעה, ציוותה על אכיפת ההסכם, וחייבה את המנוחה בתשלום כספים שונים, לפי שביקש המשיב. מכאן הערעור. מחלוקת אחת בה נחלקו בעלי הדין עניינה כשירותה הנפשית/מנטאלית של המנוחה בעת חתימת החוזה. המנוחה ביקשה לשכנע כי לא הבינה, שבחתימתה על המסמכים אצל עורך הדין היא מוכרת את ביתה. את טענתה זו היא תמכה בחוות דעת של פסיכיאטר, שהיה בדיעה כי שיקול דעתה היה לקוי, בעת החתימה על החוזה. המשיב נתמך אף הוא בחוות דעת של מומחה, שביקש לשכנע כי המנוחה היתה כשירה לחתום על החוזה. השופטת קמא ביכרה את עמדת המומחה מטעם המשיב וקבעה, כי המנוחה ידעה את שהיא עושה, בעת חתימתה על החוזה. על מסקנה זו מבקש המערער (עזבונה של המנוחה) להשיג, בערעור שהונח לפנינו. להשגה זו לא אוכל לשעות, באשר עניין לנו בקביעה עובדתית שיצאה מלפני הערכאה הדיונית, ושנסמכה, בין היתר, על מהימנותם של עדים (כגון מהימנות עדותם של עורכי הדין חליחל, שערכו את החוזה והעידו בפני בית המשפט, כי הסבירו למנוחה היטב את משמעות מעשיה, והתרשמו כי היא מבינה את שהיא עושה, וכגון העדרה של מהימנות לעדות בתה של המנוחה, רותי, שהעידה על נסיבות קשות שסבבו את החתימה), כמו גם בראיות ובנסיבות שונות, והוטעמה בנימוקים מתאימים. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים שבעובדה, להוציא חריגים, ואינני סבור כי העניין שלפנינו נמנה עליהם. מכאן אנו באים למחלוקת שניה שבה נחלקו בעלי הדין, ועניינה בטענת המנוחה, כי לא רצתה למכור את ביתה, כי אם הוכרחה לעשות כן בידי בתה רותי ובידי המשיב. היא ביקשה לשכנע בקיומן של נסיבות, המבססות עילות ביטול בגין הטעיה, עושק, או כפיה, אלא שבית המשפט קמא לא השתכנע בהן. ובכן גם בקביעות אלה של בית המשפט קמא לא סברתי כי יש מקום להתערב, על שום שמסקנותיו הושתתו על תשתית עובדתית שנקבעה על ידו, תשתית עובדתית שנסמכה על עדים שהעידו בפניו, ושאר ראיות שהונחו על שולחנו. דברים אלה הנני מציין, אף כי מן הנסיבות הסובבות את החתימה עולה תחושה כבדה של התנהלות שאינה כשרה בכל הנוגע לחתימת החוזה. בקליפת אגוז אזכיר, כי המנוחה לא התגוררה, בעת הרלוונטית, בביתה (נשוא המחלוקת), כי אם בבית בתה רותי. ואף אם נאמר, כי מצבה המנטאלי לא היה כזה, שפגם בכושר השיפוט שלה (כפי שקבעה השופטת קמא, כאמור מעלה), נהיר כי מצבה הגופני, ואולי גם הנפשי, לא היה בכי טוב. היא תלויה היתה בבתה רותי, לכל דבר ועניין. ורותי זו העידה במשפט, כי המשיב דחק בה (ברותי) לעשות כי אמה (המנוחה) תמכור לו את ביתה, תמורת "שוחד" של 50,000 ₪ שיתן לה (לרותי). וכיוון שמצבה הכלכלי של רותי היה בכי רע (אם חד הורית, עם חובות כבדים שהביאוה לידי איחוד תיקים בהוצאה לפועל), היא ראתה בכך משום גלגל הצלה, ולכן דחקה באמה למכור את הבית. בטרם אמשיך אומר, כי עדות זו של רותי לא קיבלה את אמונו של בית המשפט קמא, ובכך אין להתערב. הנני מביא את דבריה, בכל זאת, ככל שהם משתלבים במאורעות שארעו בהמשך, כפי שעולה מעדותו (המהימנה) של עורך הדין חליחל, שערך את ההסכם. ובכן ביום 8.3.1999 אסף המשיב את רותי ואת אמה, והשלושה הגיעו, בלא תיאום מוקדם, למשרדם של עורכי הדין חליחל, על מנת לחתום על חוזה. החוזה לא היה מוכן, מן הסתם, בשל הפתעה זו שהופתעו עורכי הדין. עורכי הדין הציעו לנוכחים לדחות בימים אחדים את חתימת החוזה, על מנת שתיבדקנה זכויותיה של המוכרת-המנוחה, אלא שהנוכחים (ככל הנראה המשיב ורותי) דחקו בעורך הדין לחתום על ההסכם על אתר, וכך אמנם ארע (עדותו של עוה"ד חליחל, ע' 18 לפרוטוקול). והחוזה אכן נחתם, ויחד עמו הוחתמה המנוחה על יפוי כוח לטובת בתה רותי, על מנת שתוכל לעשות במקומה את שעל המנוחה לעשות, בקשר עם החוזה ומימושו. והנה לא חלף כי אם יום אחד והמנוחה ביקשה מעורך דין חליחל לבטל את החוזה, והוא אכן הודיע למשיב על הביטול, במכתב שנזכר מעלה. ונסיבה אחרונה שחשוב כי תיזכר היא העובדה, שכשלושה שבועות לאחר מכן אושפזה המנוחה ונבדקה בידי פסיכיאטר, שציין בסיכום המחלה את מצבה הנפשי הקשה, שבין היתר נבע מטראומה שעברה המנוחה, בשל החשש שתאבד את ביתה. אילו באמת רצתה המנוחה במכירת ביתה, ולא נכפתה לעשות כן משום לחץ כבד שהופעל עליה, מדוע נכנסה למצב נפשי כה קשה מייד לאחר החתימה, בשל החשש כי תאבד את ביתה? כל הנסיבות הללו (ואחרות דוגמתן, כגון עדותו של מזכיר המושב, לפיה שווי הבית עומד על פי שלושה מן התמורה המוסכמת) מעלות, כאמור, חשד בדבר כשרות החתימה על החוזה. ואף על פי כן הגעתי לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי אין מקום להתערב במסקנתה של השופטת קמא, לפיה לא נתקיימו יסודותיהן של עילות העושק, הכפיה וכד'. כלל הנסיבות שסבבו את החתימה יכולות היו להוליך גם למסקנה אליה הגיעה השופטת קמא. לשופטת קמא, כשופטת בערכאה הדיונית, נודע בכל זאת יתרון על פני ערכאת הערעור, על שום ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם התרשמות בלתי אמצעית, ובכלל זה עדויותיהם של המנוחה ושל בתה רותי. על כן, מסקנתי בערבו של יום היא, כי אין מקום להתערבות בהכרעתה של השופטת קמא בסוגיית הפגמים ברצונה של המנוחה בכריתת החוזה. סיכומם של דברים עד כה, הנחת המוצא להמשך הדיון תהא, כי החוזה נכרת בלא שנפגם רצונה של המנוחה. אלא מאי, כאן באה טענתה האחרת של המנוחה, לפיה לא נתקיים תנאי מתלה שבחוזה. הדברים מכוונים לסעיף 1 לחוזה, שלטענת המנוחה לא נתקיים, ומשלא נתקיים - אין ליתן לחוזה את תוקפו. על מנת להבין את הטענה אקדים ואתאר את הטעם שהביא לכתיבתו של סעיף 1 אל תוך החוזה. כזכור, המשיב, רותי והמנוחה הגיעו למשרדו של עוה"ד חליחל, וביקשו לחתום על החוזה בו במקום. על שארע במשרדו מעיד עורך הדין חליחל כך (ע' 18 לפרוטוקול): "למיטב זכרוני הם לא הביאו מסמכים. לא היה אישור זכויות. הפרטים של הצדדים היו, והיה מספר משק 38. לפי מה שזכור לי, לא נכנסו עם מסמכים, אמרו לי שמדובר במשק 38 במושב שפר. .. החתימה לא נדחתה, למרות שהמלצתי כדי לקבל אישור זכויות, אבל הם אמרו שהם מעוניינים לחתום באותו יום, ולכן התנתי בסעיף 1. אמרתי שכדאי לדחות את החתימה, אבל הם אמרו שהאם מבוגרת וקשה לה לבוא עוד פעם, ולכן ביקשו לחתום באותו יום... מכירה של משק זה משהו אחר, זה לא כמו דירה. זה לא מתבצע בחברה משכנת, כמו עמידר, אלא בסוכנות, במינהל, צריך לקבל אישורים מהועד במושב. יש יותר בעיות מבחינת עיקולים ושעבודים, וזה יותר מסובך. לא צריך אישור מועד המושב לעסקה, צריך לקלוט את הקונה. בדר"כ קולטים את החבר, אבל בסוכנות מבקשים אישורים מהועד. לא קרה לי עד היום שלא קלטו חבר." 12. סעיף 1 לחוזה, אליו כוונו דברי עדותו של עוה"ד חליחל, קבע כך: "הצהרת המוכרת 1. הינה המחזיקה ובעלת הזכויות הרשומים במינהל מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית של נכס הנמצא במושב שפר מס' 38... המוכרת מתחייבת להמציא אשור זכויות עדכני, וההסכם יכנס לתוקף לאחר המצאת אשור זכויות עדכני נקי משעבודים ומחובות." 13. המנוחה טענה, כי התנאי הקבוע בסעיף 1 להסכם לא נתקיים, שכן לא הומצא אישור על הזכויות בנכס. השופטת קמא דחתה טענה זו מן הטעם שהמנוחה אינה יכולה להיבנות מכך שהיא עצמה לא קיימה אחר חיובה להמציא אישור זכויות. 14. ואמנם כך הוא, המנוחה אינה עשויה להיבנות מכך, שלא הומצא אישור על זכויותיה במקרקעין, שהרי היא זו שצריכה היתה להמציאו. אלא שדומה לי, כי ראיה זו של טענת המנוחה אינה שלמה. עיון בכתבי טענותיה, כמו גם בראיות שהונחו בפני בית המשפט, ובתוך כך עדותו של עוה"ד חליחל שהובאה למעלה, מלמד כי הטענה מורכבת מעט יותר, ומכילה תת-טענה נוספת, והיא נוגעת להמצאת אישורם של שלושת שושביניו של "ההסכם המשולש", קרי ועד המושב, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל. דבריי מכוונים לסעיף 20(ד) להסכם המשולש, שאף שלא הוגש במקרה שלפנינו, ניתן לומר כי תחולתו היא מן המפורסמות. סעיף זה קובע איסור על העברת זכויות במשק בלא הסכמה של המינהל והסוכנות. וזו לשון הסעיף: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר (מינהל מקרקעי ישראל - א.א.) בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת המיישבת (הסוכנות - א.א.) שתנתן, אם תנתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למיישבת את עמדתה. העברה ו/או מסירת זכות שימוש כאמור דינה כדין העברת זכות חכירה לענין חובת תשלום דמי הסכמה למשכיר". כאמור, טענת המנוחה לא נטענה בלשון מדויקת זו, אך זיכרה בא בכל זאת בכתבי הטענות ובראיות. לשם הדוגמא אפנה לתצהירו של מזכיר הישוב, שלמה ועקנין (מעדי ההגנה), שמצהיר כך: "הריני להצהיר, כי הפרוצדורה במקרה בו מבקשים לבצע רכישה של משק חקלאי היא שהקונה צריך לקבל תחילה את הסכמת ועד המושב (האגודה השיתופית) לקבלו כחבר מושב, וכן את הסכמה של הסוכנות היהודית וכן הסכמה של מנהל מקרקעי ישראל, ללא אישור משלושת הגופים הנ"ל לא ניתן לרכוש משק חקלאי במושב שפר." הדברים מבטאים היטב את תוכנו של סעיף 20(ד) להסכם המשולש. אין חולק, כי עד היום לא קיבל המושב את המשיב כחבר. אין צריך לומר, גם הסכמת המינהל לא ניתנה (ודאי לא "בכתב ומראש"), כמו גם של הסוכנות היהודית. ומהי משמעותם של דברים אלה? 15. בע"א 4075/06 גליקמן נ' איזביצקי (2006) מציין בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת א' חיות, בס' 7 לפסק הדין): "סעיף 27(ב) לחוק החוזים קובע חזקה לפיה "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רשיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה". חזקה זו הינה חזקה משפטית הניתנת לסתירה ועל כן, ככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם החוזה אכן תלוי בהתקיים תנאי מתלה, נדרש בית המשפט לפרש את החוזה ולהתחקות אחר כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מנוסח החוזה ומשאר נסיבות העניין..." במקרה שלפנינו - נוכח עדותו של עורך הדין חליחל לא יכולתי לומר, כי נסתרה החזקה בדבר היות החוזה תלוי בקבלת הסכמה של צד שלישי, משמע המינהל, הסוכנות והמושב. משלא ניתנה הסכמה זו של שלושת הצדדים להסכם המשולש - לא נתקיים התנאי המתלה, על כל המשתמע מכך. 16. על דברים אלה ראוי כי אוסיף את דבריו של כב' השופט א' ריבלין (כתוארו אז) בבע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני (2006) שם נפסק: "אכן, "יתכן מצב בו אין מקום לראות בהסכמת המינהל תנאי המתלה את עצם ההתחייבות, וזו תעמוד בעינה, גם בטרם ניתנה ההסכמה. שכן בעסקת מכר, יכול המוכר ל"התפס" על התחייבותו, גם כשאין בידו אפשרות חוקית לקיימה. אם כי פשיטא הוא, שכל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל לא יכולה ההתחייבות להבשיל לכדי הקניה מלאה של הזכות" (ע"א 2836/90 אריה בצר נ' ציליביץ נחמה, פ"ד מו(5) 184, בעמ' 192; ראו גם ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477). בעניינו למד בית המשפט על הסכמה מכוח שתיקה, ואולם בגזירה מסוגיית ה"קיבול בשתיקה" המוכרת מדיני החוזים, הרי שהכלל הוא כי אין למדים משתיקתו של אדם על הסכמתו להצעה (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה (להלן: שלו) בעמ' 1). עמדה זו מקבלת משנה תוקף במקרים כגון דא, בהם ההסכם בין הצדדים - ובעניינו ההסכם המשולש - מפרט וקובע כי נדרשת הסכמת המינהל "בכתב ומראש". גישה הנכונה לוותר על הסכמת המינהל מראש ובכתב, חותרת תחת רצון הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי ברור בלשון החוזה." (ההדגשה שלי - א.א.) 17. על פי סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - תנאי מתלה צריך שיתקיים בתוך התקופה שנקבעה לכך, ואם לא נקבעה - עליו להתקיים תוך זמן סביר מכריתת החוזה. בעניין שלפנינו לא נקצב זמן לקבלת הסכמתם של המינהל וגו'. על התנאי המתלה היה להתקיים, על כן, בתוך זמן סביר. נראה כי אין מי שיאמר, כי אחת עשרה שנה מאז כריתת החוזה ועד היום הן בבחינת זמן סביר להתקיימותו של התנאי המתלה (השוו נא עניין גליקמן, שם). בהקשר זה אשוב ואזכיר, כי סמוך לאחר הגשת התביעה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, פסק דין שנותר על כנו משך שנים אחדות, ואף נתמנה בתקופה זו כונס נכסים לשם מימוש פסק הדין, עד כי בוטל פסק הדין, לפי בקשתה של המנוחה. והנה בכל זאת, משך כל אותן שנים בהן עמד פסק הדין על כנו, לא עשה המשיב על מנת לקבל את אישוריהם של הועד, המינהל והסוכנות לרכישת הזכויות במשק. תקופה זו של כארבע שנים ודאי ניתן לומר עליה, כי היא למעלה מן הזמן הסביר על מנת לקיים אחר התנאי המתלה, קרי קבלת אישוריהם של הועד, המינהל והסוכנות. משכך - אין לו, למשיב, כי אם להלין על עצמו. 18. משלא נתקיים התנאי - הגיע החוזה אל קיצו, כפי מצוות סעיף 29 לחוק החוזים הנ"ל. חשוב כי אציין בהקשר זה, כי אין אנו מדברים, בנסיבות העניין שלפנינו, על סיכול של התנאי המתלה מצידה של המנוחה, סיכול שהיה מוליך לידי כך, שלא היה בידה להיבנות מאי-התקיימותו (סעיף 28 לחוק החוזים הנ"ל). אכן, המנוחה ביקשה לבטל את החוזה סמוך לאחר כריתתו, ולכן ממילא לא עשתה דבר על מנת שיתקבלו אישוריהם של ועד המושב, המינהל והסוכנות. אלא שהיא גם לא עשתה דבר על מנת למנוע, משמע לסכל, את קבלת האישורים הדרושים (כגון בפניה לועד המושב כי לא יקבל את המשיב כחבר, ועוד כיו"ב). 19. מכל הדברים הללו אנו באים לידי כך, שדינו של החוזה להתבטל, בשל כך שלא נתקבלו הסכמותיהם של המינהל, הסוכנות והמושב. כיוון שכך - אין עוד מקום לפסיקת הפיצויים שנפסקו בידי השופטת קמא בשל הפרת חוזה כביכול על ידי המנוחה. על כן גם אין המשיב זכאי ל"דמי השבתת לול" ולפיצויים המוסכמים שנפסקו בפסק הדין קמא. 20. בעקבות התבטלותו של חוזה המכר - על כל אחד מבעלי החוזה להשיב את שקיבל במסגרת החוזה (סעיפים 31 ו-21 לחוק החוזים הנ"ל). המשיב טען, כי שילם לבתה של המנוחה סך 7,000 ₪. תשלום זה אינני יכול לראות כתשלום שנעשה למשיבה, משלא הוכח כי נתקבל על ידי הבת בשם אמה-המנוחה. תשלומים אחרים למנוחה, על חשבון התמורה, לא הוכחו אף הם. אגב כך אומר, כי סכומי כסף שהופקדו בידיה של עורכת הדין של המשיב (סך 150,000 ₪) אינם בבחינת תשלום למנוחה, ואין למשיב כי אם לפנות לבאת כוחו בעניין זה. אשר למס השבח ששילם המשיב במקום המנוחה, אף שניתן לראות תשלום זה כסכום ששילם המשיב למנוחה על מנת שתשלם את המס, ולכן חלה לגביו חובת השבה בעקבות ביטול החוזה, בפני המשיב פתוחה הדרך לפנות לשלטונות מס השבח ולבקש החזר של המס ששולם, הואיל והעסקה בוטלה (סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963). על כן אין לחייב את המנוחה בתשלום המס לידי המשיב. אנו נותרים עם חובה של המנוחה למינהל (6,006 ₪) אותו שילם המשיב במקומה ביום 25.10.1999, וכן פרעון המשכנתא שרבצה על הנכס, בסך של 33,600 ₪ מיום 12.6.2003. לסכומים אלה זכאי המשיב, ולהם בלבד. 21. סוף דבר, לו דעתי נשמעת - יש לבטל את פסק הדין, להצהיר על התבטלותו של ההסכם בשל אי קיומו של התנאי המתלה, ולהורות כי עזבון המנוחה ישלם למשיב סך 6,006 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.10.1999, וסך 33,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.6.2003. נוסף על כך יש לחייב את המשיב בהוצאותיו של עזבון המנוחה בערעור, בסך של 20,000 ₪ ומע"מ. אב"ד כב' השופטת א' הלמן אני מסכימה. אב"ד כב' השופט ד' צרפתי אני מסכים. לפיכך הוחלט פה אחד כאמור בסעיף 21 לחוות דעתו של כב' סגן הנשיא א' אברהם. תנאי מתלהמקרקעיןתניות בחוזהעסקת מקרקעין