אחריות העירייה לתחזק פסלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות העירייה לתחזק פסלים:



בפני תביעה לפיצויים בשל הפרת זכותו המוסרית של התובע, בעקבות הפגיעה בשני פסלים שיצר אשר הועמדו בקריית גת. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם עירית קריית גת מחויבת לתחזק את הפסלים אשר רכשה מהתובע על פי מצבם המקורי, והאם התובע זכאי לפיצוי במידה והעיריה אינה עושה כן.


רקע


התובע, מר אבנר בר חמא (להלן- "התובע") הינו פסל המתגורר בקריית גת. הנתבעת, עיריית קריית גת (להלן- "העיריה") הציבה בשטחה במהלך השנים מספר פסלים מיצירתו של התובע. שניים מהפסלים הם נשוא התביעה.

הפסל הראשון, האנדרטה לזכר הנופלים (להלן- "האנדרטה") הוצב ביום הזיכרון בשנת 1998. האנדרטה הינה אתר המורכב מפסל גבוה מאלומיניום; שעון שמש ללא ציון השעות ופירמידה מאבן בגובה אדם, החצויה על ידי לוח מזכוכית שחורה עליו משתקף המבקר ועליו רשומות המילים 'בכל דור ודור'. משני צידי הפירמידה קובעו שמות הנופלים וסמלי המדינה, צה''ל והעיריה.
לטענת התובע, במועד כלשהו בשנים 2005-2006, שופצה האנדרטה באופן אשר שינה את עיצובה המקורי. פסל האלומיניום נצבע בצבע שאינו מתאים, אשר גרם להתקלפות הצבע; שעון השמש נצבע בצבע שונה מצבעו המקורי ומעגל השיש שהקיף אותו נשבר; האנדרטה שופצה כך שעל לוח הזכוכית הודבק לוח פח בצבע אפור שאינו מאפשר את השתקפות המבקר, המילים 'בכל דור ודור' הוסרו, ושמות הנופלים נצבעו בצבע אפור אטום אשר פגע במראם והפך אותם לבלתי קריאים.
הפסל השני, פסל הפרח, הוצב בשנת 1975. עם הזמן, התדרדר מראהו של הפסל וכל האזור בו הוצב הוזנח. במהלך עבודות גינון בסביבת הפסל נעקר הפסל ממקומו, הושלך לאשפה ולבסוף הועבר למחסני העיריה.



בין התובע לעיריה נערכו מגעים שונים במאמץ להביא לשיפוץ האנדרטה ופסל הפרח. במסגרת מגעים אלה נערכה פגישה בין התובע לבין ראש העיר, מר אבירם דהרי, ביום 18.9.07; כמו כן נערכה פגישה בעיריה ביום 10.10.07 בנוכחות התובע ובא כוחו ולנציגי העיריה. פגישות אלה לא הניבו תוצאות של ממש וחבל שכך.




ביום 22.7.08 הוגשה תביעה זו, במסגרתה תבע התובע את שיפוץ האנדרטה עפ"י המפרט המקורי שלה, תחזוקתם השוטפת של כלל הפסלים שהציב בעיר, הזמנת פסל חדש במקום פסל הפרח בעלות של 150,000 ש''ח, תשלום פיצויים של 200,000 ש''ח ללא הוכחת נזק, וכן תשלום על פי שיקול דעת בית המשפט בעבור פגיעה ברגשות ומוניטין של התובע. במקור כוונה התביעה גם כלפי ראש העיר קריית גת, אבירם דהרי, אולם נתבע זה נמחק מהתביעה ביום 1.3.11 לבקשת הצדדים.

התיק הועבר לטיפולי ביום 27.9.11 ומיד, כשהיה ברור שאין סיכוי להסדר נקבע התיק לשמיעת ראיות. ביום 10.11.11 - שלוש שנים תמימות לאחר הגשת כתב ההגנה, ביום 2.11.08 - הוגשה בקשה לתיקון כתב הגנה בסמוך לשמיעת הראיות. ביום 19.12.11 קבעתי כי הבקשה לתיקון כתב ההגנה נדחית, משאיני סבורה כי יש בתיקון המבוקש בכדי להצביע על המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים; הוספתי וקבעתי כי נימוקים בהרחבה, ינתנו בפסק הדין.

טענות הצדדים


התובע מדגיש כי לכל אמן זכות מוסרית ביחס ליצירתו, זכות המדגישה את הקשר בינו לבין היצירה גם לאחר שנותקו הקשרים הכלכליים הראשוניים בינו למזמין. זכות זו והסעד בגין הפרתה עוגנו בחוק זכות יוצרים, תשס''ח - 2007 (להלן - "חוק זכות יוצרים"). זכות זו הוכרה אף בפקודה שקדמה לחוק. במגוון פסקי דין הוכרה חובתן של הרשויות לשמר את פסלי החוצות שבשטחן, וחובתן לפצות אמנים כאשר לא עשו כן.

התובע טוען כי האנדרטה מוזנחת ונעשו בה שינויים שלא בהסכמתו, ובכך נפגעה זכותו המוסרית ביצירה. מהנדס העיריה לא פיקח על שימורה של האנדרטה ואילו האחראי על שימורה כלל לא ידע כיצד היא צריכה להראות. העיריה אמנם טענה לחוסר תקציב, אולם לא הוכיחה זאת בהגשת דו''חות כספיים, מה עוד שבתקופה בה הוזנחה האנדרטה הוצבו שני פסלים חדשים בעיר.
באשר לפסל הפרח, העיריה הודתה כי הסירה אותו ולא הוכיחה טענתה כי הוא לא שומר בשל חוסר בתקציב. אף אם מותר היה לעיריה להסיר את פסל הפרח - טענה המוטלת בספק - ודאי שאסור היה לה להסירו באופן בו נעשה הדבר ללא תיאום עם התובע ותוך פגיעה ביצירה.
התובע סבור כי הוא זכאי לפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק של 100,000 ש''ח ללא הוכחת נזק, הן בשל אורך הזמן בו נמשכה הפגיעה באנדרטה, הן בשל עוצמתה של פגיעה זו, והן בשל הפגיעה בפרח, אשר הושמד. אף עוגמת הנפש והפגיעה במוניטין של התובע מצדיקים פיצוי זה.



העיריה סבורה כי דין התביעה להדחות, מאחר ולא פגעה בזכותו המוסרית של התובע או לחילופין, הפגיעה הינה בגבולות הסביר.

לשיטתה, התובע לא הוכיח כי העיריה הזניחה את פסליו או תיקנה אותם באופן לקוי. העיריה ביצעה פעולות תחזוקה באנדרטה, תוך נסיון לתאם אותן עם התובע; במהלך סיור ביולי 2007 בשיתוף נציגי העיריה ומשרד הביטחון, אף הביעו נציגי משרד הביטחון את הדעה כי האנדרטה מתוחזקת כראוי, ומכאן ניתן להסיק כי ככל שהיו פגמים הרי שהם תוקנו. ככל שבוצעו תיקונים שאינם תואמים את המפרט המקורי של הפסל, הרי שאלה בוצעו בטעות ובתום לב בשל מגבלות התקציב, וזכותה של העירייה לקבוע את סדרי העדיפויות הכספיים שלה.
בהתחשב בעובדה שבשנים הרלוונטיות העירייה היתה בגרעון תקציבי משמעותי, אשר אף הביא לכך שחלק ממשכורות העובדים לא שולמו - לא סביר לחייב את העירייה להשקיע משאבים כספיים בתחזוק הפסלים. בטענת התובע כי נרכשו באותן שנים שני פסלים חדשים אין ממש, שכן פסלים אלה נרכשו מתקציבים חיצוניים.
העיריה סבורה כי מאחר והתובע לא הציג ראיה כלשהי באשר לפסל הפרח, הרי שלא יצר בסיס לאחריות העיריה. פסל הפרח הוקם לפני 33 שנה; הוא הוצב מלכתחילה במקום צדדי, כאשר עם השנים המרכז המסחרי בו הועמד - ננטש והגינה בה הוצב נהפכה לחורשת בר. משבקשה העירייה לטפל בעשביה בחורשה, נעקר פסל הפרח בטעות. העיריה לא הבטיחה לתובע כי האנדרטה תשופץ לפי הנחייתו הבלעדית ויוזמן פסל חדש במקום פסל הפרח, ואין בסיס לחייבה לעשות כן.
העיריה עומדת על כך שעילות התביעה חוסות תחת פקודת זכות יוצרים 1924, מאחר ושיפוץ האנדרטה והרס פסל הפרח היו לכל המאוחר בשנת 2007 ואילו חוק זכות יוצרים נכנס לתוקף ביום 25.5.08. לפי הוראת סעיף 78(ג) לחוק, על פעולה ביצירה אשר נעשתה לפני יום התחילה תחול הפקודה הישנה. על פי פקודה זו, לא ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, ואילו התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק, ואף הודה בחקירתו הנגדית כי לא נגרמו לו נזק או פגיעה במוניטין כתוצאה מהפגיעה בפסלים. באשר לפסל הפרח, סוכם עם התובע כי יועמד פסל חילופי ואכן כך נעשה; בכל אופן, התובע אינו יכול לדרוש כי יזמינו ממנו יצירה חדשה בעלות של 150,000 ש"ח. בנוסף, התנהלותו של התובע מלמדת כי הוא מעוניין להתעשר על חשבון העיריה ואינו מעוניין בכנות בשיפוץ האנדרטה.

דיון


האם הפרה העיריה את זכויותיו המוסריות של התובע בפסליו? על מנת להכריע בשאלה זו, אתייחס ראשית לסוגיית תיקון כתב ההגנה. לאחר מכן, אבחן את עקרון הזכות המוסרית ביצירת אומנות וכיצד יש ליישם אותו בענייננו. לסיום אדון בשאלת הסעד הראוי.


הבקשה לתיקון כתב ההגנה


העיריה ביקשה לתקן את כתב ההגנה שהגישה, ולהוסיף שתי טענות נוספות: האחת, כי התובע בנה רק את הפסל שבאנדרטה, בעוד שיתר חלקי האנדרטה הוזמנו מאחרים, וכי גם מהנדס העירייה היה מעורב בעיצובה ותכנונה של האנדרטה. והטענה הנוספת - כי הבעיות ביציבותה של האנדרטה נובעות מתזוזות בקרקע אותן היה על התובע לצפות בעת בניית האנדרטה ולתקן בתקופה הבדק שנקבעה בהסכם. העירייה סבורה כי מאחר בכתב ההגנה ציינה כי היא שומרת על זכותה להוסיף טענות, רשאית היא לעשות כן כעת. המדובר בטענות שהתגלו לה בשלב מאוחר, והיה קושי לגלות זאת קודם לכן בשל השנים שחלפו מאז הצבת האנדרטה ומאחר והתובע לא צירף את הסכם הקמת האנדרטה, לתביעתו. יש חשיבות רבה בתיקון המבוקש מאחר ואין בכתב ההגנה בכדי לשקף את מלוא העובדות ואת המחלוקת האמיתית שבין הצדדים.

התובע סבור שאין הצדקה לתיקון כתב ההגנה. לשיטתו, התיקון איננו נחוץ לצורך הכרעה במחלוקת בין הצדדים. אין משמעות לשאלה מי יצר בפועל את האנדרטה, שכן התובע הוא שתכנן את האנדרטה ועובדה זו מקימה את זכותו המוסרית. אין משמעות לשקיעת הקרקע סביב האנדרטה, מאחר ורוב טענות התובע ביחס לפגיעה באנדרטה אינן תלויות כלל בתזוזת הקרקע, מה גם, שטענה זו לא נתמכה בחוות דעת מומחה. התובע מוסיף וטוען כי הבקשה לתיקון כתב ההגנה הוגשה בשיהוי רב מאד, ולאחר שהסתיים קדם המשפט. הנתבעת יכולה היתה לאתר את המסמכים הדרושים בזמן, על ידי פניה לגורמים הנדרשים שהיו ידועים לה. התנהלותה של הנתבעת אינה ראויה שעה שניסתה לטעון הטענות החדשות ללא רשות בתצהיר עדות ראשית שהגישה.



סעיף 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד- 1984 קובע כי בית המשפט רשאי להתיר לאחד מבעלי הדין לתקן את כתב הטענות שהגיש, כאשר "כל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". בשיקולים אותם ישקול בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לתיקון כתב טענות-

"בסוגיית תיקונם של כתבי תביעה נקטה הפסיקה בגישה ליברלית מן הטעם, שבית המשפט הדן יוכל להכריע בהמשך בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין... אולם לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב התביעה, שכן יביא בחשבון גורמים נוספים על זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת הצדדים... בין אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב (או בחוסר תום לב); השלב בו מוגשת הבקשה; וכן – כבענייננו – האפשרות פן ישלול התיקון מן הצד שכנגד הגנה..."(רע''א 1118/06 סימי הראש נ' מדינת ישראל, עמ' 6 (2006); וכן ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 152-154 (2009)).



הבקשה לתיקון כתב ההגנה הוגשה שלוש שנים תמימות לאחר שהוגש כתב ההגנה, ולאחר שהסתיימו דיוני הקדם משפט והוגשו תצהירי עדות ראשית. בהסברים השונים אותם מעלה העיריה לעיכוב אין בכדי ליתן מענה של ממש, לשיהוי משמעותי כל כך. בטענה כי העירייה שמרה לעצמה הזכות להוסיף טיעונים לכתב ההגנה כיוון שציינה זאת בכתב ההגנה, אין ממש. ציון עובדה זו בכתב ההגנה אינו מקנה זכות לתיקון או הוספת טענו והינה בגדר אמירה בעלמא. בנוסף, כתבי הטענות נועדו להגדיר את הפלוגתאות שבמחלוקת בין הצדדים, כאשר יש חשיבות בהגדרתן לפני תחילת הדיון בתובענה. יתכן כי העובדה שהאנדרטה האמורה נבנתה עשר שנים בטרם הגשת התביעה דרשה מהעיריה מאמץ מסוים לאיתור המסמכים הרלוונטיים, אולם אין כל הצדקה לכך שמאמץ זה ארך שלוש שנים. כפי שאותרו מסמכים אלה אחרי שלוש שנים, ניתן היה לאתרם שלוש שנים קודם לכן. המסמכים לא נעלמו ואותו מאמץ שנעשה ניתן היה להפעילו גם בעבר, ולא שמעתי שנעשה מאמץ כלשהו בעבר למטרה זו. הגיעה העת שבעלי הדין יפנימו אחת ולתמיד כי התנהגות זו פסולה היא ואין לתת לה יד.

בנוסף גם לא שוכנעתי כי התיקון נחוץ על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב השאלה האם הזניחה העיריה את פסליו של התובע, וכפועל יוצא מכך האם היא מחויבת לשפץ את הפסלים ולפצותו. לשם הכרעה בשאלה זו אין משקל משמעותי לשאלה מי בנה בפועל את האנדרטה, שכן העיריה אינה חולקת כי התובע הוא האמן אשר תכנן את האנדרטה. זכותו המוסרית של האמן בפסל אותו הוא מקים אינה תלויה בכך שהוא זה אשר ירכיב את חלקיו בפועל, כל עוד הפסל נבנה על פי תכנונו. כמו כן, אין ליתן משקל משמעותי לשאלה בדבר תזוזת הקרקע, מאחר ורובם המכריע של הפגמים עליהם מלין התובע אינם קשורים באופן כלשהו לתזוזת הקרקע, אלא לפעולות אותן נקטה העירייה על מנת לשמר את הפסל.



על אף שקבעתי ביום 19.12.11 כי הבקשה לתיקון כתב ההגנה נדחית, הגישה המשיבה סיכומים בהם העלתה טענות למכביר המתבססות על כתב ההגנה המתוקן, ללא התייחסות ממשית לכך שדחיתי הבקשה. אין להשלים עם התנהלות מעין זו, והיא תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בתיק.

זכות מוסרית ביצירה


במקביל לזכות היוצרים של האמן ביצירתו, שהיא זכותו הכלכלית לניצול היצירה, מכיר החוק בזכות נוספת, היא הזכות המוסרית. הזכות המוסרית ביצירה היא זכותו של היוצר כי יצירתו לא תסולף או תשונה באופן שיפגום בה או בשמו של היוצר. זכות זו היא זכות אישית של היוצר, הנובעת מהקשר האישי המיוחד בינו ובין יצירתו. הזכות המוסרית עוגנה בסעיף 6bis לאמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות משנת 1886, כפי שתוקנה בפריז בשנת 1971. היא עוגנה לראשונה בישראל בשנת 1981 בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, אשר מתבסס על אמנת ברן (דברי ההסבר להצעת חוק זכות יוצרים, התשס''ה- 2005, 1116, 1134, הצעות חוק הממשלה 196).

כיום מעוגנת הזכות המוסרית בסעיף 46 לחוק זכות יוצרים, המגדיר כי:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
המחוקק הישראלי הכיר בשתי נגזרות של הזכות המוסרית. נגזרת אחת היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה. נגזרת שניה היא הזכות לשלמות היצירה, המגנה על היצירה מפני פגימה, סילוף או ביצוע פעולות אחרות הפוגעות בשלמותה (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שניה), 826-827 (2008), להלן- "גרינמן"). החוק מסייג את הזכות לשלמות היצירה, בקובעו כי היוצר יוכל להתנגד לשינוי ביצירתו רק אם יש בשינוי זה בכדי לפגוע בכבודו או בשמו. הפסיקה קבעה כי לא די בכך שהיוצר נפגע מהשינוי באופן סובייקטיבי, אלא יש לבחון באופן אובייקטיבי האם היפגעותו של היוצר היתה סבירה- האם אכן השינוי פגע בשיקול הדעת אותו הפעיל היוצר ביחס ליצירה (ת.א. (חי') 977/86 טאו נ' הטכניון, פ''ד תשנב(3) 89, 109 (1992)).



חוק זכות יוצרים הוסיף מבחן נוסף הנדרש להוכחת הפגיעה בזכות המוסרית. סעיף 50 לחוק קובע כי בחינתו של בית המשפט האם זכותו המוסרית של יוצר הופרה תהא כפופה למבחן הסבירות:

"(א) העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה.
ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה היתה סבירה בנסיבות העניין.
(ג) לעניין סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באלה:
(1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה;
(2) אופי הפעולה ומטרתה;
(3) יצירתה של היצירה על ידי העובד במסגרת עבודתו או לפי הזמנה;
(4) המקובל בענף;
(5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה."
סעיף זה, אשר נוסחו שאוב מחוק זכויות היוצרים האוסטרלי (ס' 195AS ל-Copyright Act, 1968 (Austl.)), נחקק במטרה לאפשר לבית המשפט "לאזן בין האינטרסים האישיים של היוצר ביצירתו לבין אינטרסים לגיטימיים אחרים שעשויים להיות ביצירה, כמו האינטרסים הכלכליים של בעל העותק הפיזי של היצירה, אינטרסים ציבוריים, וכו'" (דברי ההסבר לחוק). המחוקק שם הדגש על האינטרסים של בעל הזכות הקניינית ביצירה. המקרה הקלאסי מסוג זה הוא בעל נכס המעוניין לבצע שינויים במבנה, אולם האדריכל, אשר תכנן את הנכס, מתנגד לשינוי בשם זכותו המוסרית. בסעיף 50 ביקש המחוקק לסייג את זכותו של היוצר, האדריכל בדוגמא שלנו, לשלוט בשימושים הנעשים ביצירתו לאחר שיצאה לעולם, על מנת לאפשר לחברה ליתן ביטויים לאינטרסים נוספים (דיון בועדת הכלכלה של הכנסת מיום 6.3.07).



הזכות המוסרית נוסחה כזכות למנוע שינויים אקטיביים ביצירה. לא ברור מנוסח החוק האם הזכות המוסרית כוללת גם את זכותו של היוצר לדרוש שימור אקטיבי של יצירתו; כלומר - האם זכאי היוצר לדרוש כי בעלי היצירה ינקטו פעולות אקטיביות על מנת לשמר אותה? שאלה זו משולבת בשאלה נוספת, הבוחנת האם זכותו המוסרית של היוצר מחייבת את השארת היצירה במקומה, או שבעלי היצירה רשאים להסירה.

שאלות אלה עלו בפסיקה מספר פעמים בטרם חקיקת חוק זכות יוצרים החדש. בכל המקרים דובר ביצירות שהגיעו למצב של הרס מוחלט בעקבות הזנחה של רשות מקומית, וליוצרים נפסק פיצוי בשל הפרת זכותם המוסרית ביצירה. כך, בת.א. (מחוזי- חיפה) 11264/97 תומרקין נ' עיריית קרית ים (2001) נידון מקרה בו העמיד האמן יגאל תומרקין פסל סביבתי בקרית ים, וזה הושמד על ידי העיריה לאחר שהפך לגרוטאה עקב הזנחה. בית המשפט המחוזי פסק לתומרקין פיצוי של 281,000 ש''ח בשל ערך הפסל ועוגמת נפש. בת.א. (שלום- ת"א) 64221/00 פביאן פרדי נ' עיריית טבריה (2004), נידון מקרה בו פסל סביבתי שתכנן התובע הוזנח ולבסוף נהרס. בית המשפט שם קבע כי "מצבו של הפסל היום מדגים פגיעה בזכות היוצרים המוסרית של התובע, שכן זכותו של אומן שיצירתו לא תינזק ולא תיהרס", ופסק לתובע פיצוי בסך 35,000 ש''ח בגין פגיעה בזכות המוסרית ועוגמת נפש (וראה גם ת.א. (שלום- ת''א) פרדי פביאן נ' עיריית רמת גן (1997)).
עם זאת, מאחר וקביעות אלה פוגעות בזכות בעל הקניין ביצירה, הרי שבמקרים מסוימים עשויה זכותו של היוצר לסגת מפני זכות הקניין של בעל היצירה (גרינמן, עמ' 857-858). לא נראה כי סביר לדרוש מכל אחד- הן אדם פרטי והן רשות ציבורית- לשמר לנצח כל יצירה אומנותית שרכש, גם אם אין ברשותו את התקציב הנדרש לכך וגם אם איבד את העניין שהיה לו ביצירה (וראה לעניין זה ביהושע ויסמן, מעניין לעניין בזכויות יוצרים, הפרקליט מה(ב) 229, 240-241 (2001)). מסקנה זו מתחזקת לאור סייג הסבירות שהוסף לחוק, לפיו יש לבחון האם תחזוק היצירה והשארתה במקומה הם אכן סבירים לאור האיזון בין זכותו המוסרית של יוצר לזכות הקניין של בעל היצירה.

האנדרטה ופסל הפרח


ומן הכלל אל הפרט:

באשר לאנדרטה - הרי שעולה בבירור מחומר הראיות כי העיריה שיפצה את האנדרטה שלא לפי התכנון המקורי שלה. עובדה זו עולה מעדותו של התובע ומהתמונות של האנדרטה אותן צירף לתביעתו, בהן ניתן לראות בבירור כי צבע הפסלים מתקלף, כי לוח הזכוכית בפירמידה הוחלף בלוח אטום שאין עליו כל כיתוב, וכי שמות הנופלים נצבעו בצבע זהה לרקע. מסקנה דומה עולה מסעיף 1ג לתצהירו של מר יוסף בן חמו מטעם העירייה, לפיו "עשתה העיריה מאמצים לתחזק את האנדרטה בצורה בסיסית, אך נאלצה לעשות זאת באמצעות עובדים מטעמה, במקום אנשי מקצוע מתאימים ובלא להשקיע בכך כספים רבים. לאור האמור לעיל, אף אם עבודות התחזוקה לא בוצעו בצורה המקצועית ביותר, לא נעשה הדבר בכוונה לפגוע ו/או להזיק, אלא בכוונה טובה ומתוך אילוצים".
אמנם, מעדותו של מר שפושניק, מהנדס העיריה, עולה תמונה שונה במקצת, לפיה, בין היתר, הותקנו המילים 'בכל דור ודור' מחדש (פרוטוקול מיום 19.12.11, עמ' 34-35), והפסל נצבע בצבע זהה לצבעו הקודם (שם, עמ' 36). עם זאת, איני סבורה שיש להעניק לעדותו משקל של ממש ככל הנוגע לאופן שיפוץ האנדרטה, מאחר ומר שפושניק העיד במפורש כי לא ביקר באנדרטה מזה שנים והוא אינו יודע כיצד היא נראית היום (שם, עמ' 37). כמו כן, איני רואה ליתן משקל ממשי לכך שנציגי משרד הבטחון שסיירו במקום סברו כי האנדרטה מתוחזקת כראוי, מאחר והם אינם מודעים למפרט המקורי של האנדרטה, מפרט אשר התובע זכאי לשימורו לאור זכותו המוסרית ביצירה, מה גם, שהם לא הוזמנו להעיד. הרושם הוא שלאיש בעיריה לא היה ממש איכפת נושא שיפוץ האנדרטה. העירייה, אמנם שלח אנשי התחזוקה לבצע התחזוקה, אך ללא כל הנחיה שנועדה לשמר אופי היצירה. הרי ניתן היה, לצבוע האנדרטה באותו צבע בו נצבעה במקור, והדבר לא נעשה לטעמי מהיעדר אכפתיות, תשומת לב ומחשבה, במיוחד שעה שהתובע נתפס כ"מטרד", אשר לו דרישות לרוב.



באשר לפסל הפרח - אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי הפסל הוזנח והחליד, עד כי בשנת 2007 הוסר בטעות על ידי טרקטור שעבד במקום והושלך לאשפה (ראו סעיף 9 לתצהירו של התובע, סעיף 4 לתצהירו של יוסף בן חמו). אמנם, יוסף בן חמו טען כי סוכם עם התובע כי במקום פסל זה יועמד פסל אחר שלו בכיכר העיר, אולם טענה זו עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית והתובע עצמו לא נחקר עליה, ועל כן אין מקום להעניק לה משקל של ממש.




העיריה סבורה כי גם בהנחה שהפסלים לא טופלו כראוי, הרי שהדבר היה סביר לאור מצבה הכלכלי של העיריה. יוסף בן חמו העיד כי בתקופה המדוברת "הייתה העיריה שקועה בגירעונות כספיים כבדים. כתוצאה מכך, במשך תקופות ארוכות לא עלה בידי העיריה לשלם משכורות לעובדיה. מטבע הדברים, בנסיבות האמורות לעיל, כאשר על העיריה להשקיע כספים רבים בתשתיות ובטיפול באוכלוסיות חלשות וכאשר אין לה כסף לשלם משכורות לעובדיה, אין זה אפשרי ו/או הגיוני להקצות משאבים לתיקון ושיקום האנדרטה" (סעיף 1ב לתצהיר). בעדותו הוסיף כי לא יכול היה לבקש תקציב נוסף לאגף לשם השיפוץ, שכן "זה לא עלה על הפרק, לא היה כסף לשלם משכורות אז נבקש תקציב נוסף לאנדרטאות?" (פרוטוקול הדיון מיום 1.1.12, עמ' 45). התובע לא הביא כל ראיה על מנת לסתור עדות זו. אמנם, הסתבר כי בתקופה זו רכשה העיריה שני פסלים חדשים, אולם לא נסתרה עדותו של יוסף בן חמו לפיה הפסלים נרכשו מתקציב חיצוני (שם). על כן, הוכח לכאורה, כי מצבה הכלכלי של העיריה היה קשה בחלק מהשנים המדוברות, ועובדה זו השפיעה במידה מסוימת על תחזוקת פסלי התובע; אולם לא המצב הכלכלי של העירייה גרם לעובדי העירייה לצבוע האנדרטה בצבע לא ראוי, וכי איזה קושי היה לצבוע אותה בצבע המקורי? אף לא הוכח דבר לגבי מצבה הכלכלי של העירייה מאז 2009.

סבורה אני שאכן, שמורה לעיריה הזכות לקבוע את סדרי העדיפויות הכלכליים שלה בבואה להחליט האם לשפץ את האנדרטה אם לאו. העיריה מחויבת לעובדיה ולכלל ציבור התושבים בה, ואין זה סביר לדרוש ממנה לשפץ את האנדרטה על חשבון תשלום משכורות לעובדיה או סיפוק צרכים בסיסיים אחרים של העיר. עם זאת, אין פירוש הדבר שהעירייה פטורה כליל מתחזוקת הפסלים ומשמירת זכותו המוסרית של התובע, ועליה לעשות את מיטב מאמציה לעשות כן במסגרת התקציב העומד לרשותה, ואת הדבר האלמנטרי הזה העירייה לא עשתה.



באשר לאנדרטה, נראה כי הייתה נתונה לעיריה הזכות להכפיף את תיקונה לשיקולים של סבירות. התובע טען כי על אף שבשנת 2005 די היה בתקציב של 15,000 ש''ח לשם שיקום האנדרטה, היום דרושים לכך 300,000-400,000 ש''ח (פרוטוקול הדיון מיום 19.12.11, עמ' 25). אף מר שפושניק טען כי מדובר בעלות גבוהה מאד, הנובעת מהשקיעות ותזוזות הקרקע באזור האנדרטה (סעיף 7א לתצהירו). נראה כי בנסיבות אלה לא היה זה סביר כי העיריה תוציא סכום כה גבוה על מנת לשמר את האנדרטה. מסקנה זו מתחזקת לאור טענת התובע, לפיה רובם המכריע של הפגמים באנדרטה עליהן הוא מלין אינם קשורים לתזוזות הקרקע (סעיף 10ו לתגובת התובע לבקשה לתיקון כתב התביעה); ועל כן ברור כי אין להלין על העיריה שבחרה לא להוציא סכום כה גבוה לתיקון, שהתובע עצמו סבור שהוא איננו מהותי.

לעומת זאת, אין בשיקולי הסבירות והתקציב בכדי להסביר את כל מחדלי העיריה. הליקויים האחרים באנדרטה, כגון קילופי הצבע בפסל או החלפת לוח הזכוכית בלוח פח, אינם תיקונים שעלותם כה גבוהה ועל כן אין הצדקה לאי ביצועם בשל שיקולי תקציב. כמו כן, ישנם פגמים באנדרטה - כגון צביעתה בצבע מוטעה - אשר אינם נובעים מקשיים תקציביים, והם לא היו באים לעולם אילו התייחסה העיריה ביתר רצינות לחובתה לתחזק את האנדרטה.
באשר לפסל הפרח - העיריה לא טענה כי נדרש תקציב גבוה על מנת לשמרו, לא נראה כי היתה הצדקה להזנחתו. יתכן כי העיריה היתה רשאית להסיר את הפסל ממקומו לאור גילו ושינוי תנאי האזור בו הוצב, אולם אף העיריה אינה חולקת על כך כי לא היתה הצדקה לאופן בו הפסל הוסר ממקומו.
על כן, יש לקבוע כי העיריה הפרה את זכותו המוסרית של התובע הן ביחס לליקויים מסוימים באנדרטה והן ביחס לפסל הפרח.

הסעד הראוי


הנפגע מהפרת זכותו המוסרית זכאי לסעדים הקבועים בפקודת הנזיקין, כמו צו מניעה ופיצויים, וכן זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק לאור סעיף 56 לחוק זכות יוצרים. התובע אמנם תבע סעדים שונים בכתב תביעתו, אולם בסיכומים זנח את רוב הסעדים המבוקשים והתמקד בתביעתו לפיצויים - הן פיצויים ללא הוכחת נזק והן פיצויים בשל פגיעה במוניטין ועוגמת נפש.
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע את גדרי הזכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת זכות מוסרית:

(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
סעיף זה שינה מהמצב החוקי שקדם לחוק, בו נקבע בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים כי סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת זכות יוצרים ינוע בין 10,000 ל- 20,000 ש''ח.



העיריה טענה, ויש טעם בדבריה, כי מאחר והפגיעות הנטענות התרחשו בשנת 2007 לכל המאוחר, הרי שחוק זכות יוצרים לא חל על הפיצוי בגינן. טענה זו מתבססת על הוראות המעבר של חוק זכות יוצרים, בהן נקבע בסעיף 78(ג) כי-

על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו הוראות פרק ח' לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם; ואולם, פעולה כאמור שאינה מהווה הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית לפי הוראות חוק זה, לא תהיה לגביה זכות תביעה לפי הוראות הדין הקודם.
לאור סעיף זה יש לקבוע כי כאשר מדובר בפגיעה שהתרחשה לפני תחולת החוק, אזי לעצם הקביעה האם הופרה זכות מוסרית יש להעזר בחוק החדש, אולם לקביעת גובה הסעד יש לנהוג לפי הוראות הפקודה. באשר לאנדרטה, מדובר בפגיעה שהתרחשה בחלקה לפני תחולת החוק, אז בוצעו התיקונים שלא בהתאם למפרט המקורי, ובחלקה לאחר תחולת החוק, שכן העיריה המשיכה להזניח את האנדרטה אף בתקופה זו. באשר לפסל הפרח, הרי מדובר בפגיעה שהתרחשה כל כולה לפני תחולת החוק, שהרי הפסל הוסר ממקומו בשנת 2007. על כן, בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב במגבלות אותן הציבה פקודת זכות יוצרים באשר לפיצוי ללא הוכחת נזק.



מבין השיקולים השונים המשפיעים על גובה הפיצוי, יש ליתן משקל לכך שמדובר בהפרה אשר נמשכה מספר שנים, הביאה להרס מוחלט של פסל הפרח, ולא נפסקה על אף התרעותיו החוזרות של התובע. מאידך, יש לתת משקל לכך שמדובר בהפרה אשר לא הסבה לעיריה כל רווח, ונעשתה ככל הנראה משיקולים תקציביים - שיקולים אשר, כפי שקבעתי, הינם שיקולים לגיטימיים אשר אף הצדיקו את אי ביצועם של חלק מהתיקונים. כמו כן יש ליתן משקל לכך שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק ממשי עקב ההפרה פרט לעוגמת הנפש.

לגבי המוניטין – לא הוכח שהמוניטין של התובע נפגעו כתוצאה מהזנחת יצירותיו על ידי העיריה ומכל מקום, אין בהתנהלות העיריה כדי לפגוע בכישוריו של התובע כאמן. את הכישרון הבא לידי ביטוי ביצירותיו, איש לא יוכל ליטול ממנו.



לאור האמור לעיל, אני מקבלת התביעה. העיריה תשלם לתובע 20,000 ש''ח בגין כל הפרה, כאשר סך כל התשלום יעמוד על 40,000 ₪, להיום.

כמו כן, תשלם העיריה לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח. בסכום ההוצאות ניתן משקל לכך שהעיריה הגישה סיכומים המתייחסים לתיקון לכתב ההגנה שלא אושר, כאמור לעיל.
לפנים משורת הדין, החיוב בהוצאות שהושת על הנתבעת בישיבה מיום 19.12.11, בטל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות מפעיל חוף

  2. אחריות ביחד ולחוד

  3. אחריות על התחשמלות

  4. אחריות לתאונת שרשרת

  5. אחריות משרד הרישוי

  6. אחריות על סולם פגום

  7. אחריות הנוסעים ברכב

  8. אחריות מדריך טיולים לתאונות

  9. ערעור בשאלת האחריות

  10. אחריות משלח בינלאומי

  11. אחריות בעל רכב לתאונה

  12. אחריות מכון בדיקת רכב

  13. התיישנות ביטוח אחריות

  14. אחריות מפעיל בריכה לנזק

  15. אחריות נמל אשדוד לנזקים

  16. אחריות מוסך לנזקים לרכב

  17. אחריות חברת שילוח מטענים

  18. אחריות מע''צ לתאונת דרכים

  19. אחריות מוסך לגניבת מכונית

  20. אחריות מארגן טיול לתאונה

  21. אחריות על בטיחות בהופעות

  22. אחריות על נזקי גשם בחקלאות

  23. תאונת דרכים אחריות חברת ביטוח לפצות

  24. אחריות על נזקים למטען ימי

  25. אחריות על התחשמלות של עובד

  26. חלוקת אחריות על תאונת עבודה

  27. אחריות שוכר עסק ללא רישיון

  28. אחריות העירייה לתחזק פסלים

  29. אחריות ההורים לתאונות ילדים

  30. אחריות מדריך רכיבה על סוסים

  31. אחריות חברת הביטוח של המזיק

  32. אחריות על תאונה בשוק העירוני

  33. אחריות לתאונת עבודה עם מכונה

  34. אחריות מחזיק במקרקעין על פשע

  35. אחריות בעל הרכב לעבירות תנועה

  36. הובלת רכב כבד - אחריות לנזקים

  37. אחריות מפקח פרויקט בנייה לנזקים

  38. אחריות העירייה למפגעים בתחומה

  39. אחריות נהג הרכב שנכנסו בו מאחור

  40. אחריות העירייה לפיקוח על מפגעים

  41. אחריות בעל מקרקעין לתאונה בשטחו

  42. אחריות על נזילה בצינורות הבניין

  43. אחריות המשכיר על דליפת מים בצנרת

  44. אחריות סוכנות נסיעות לבעיות בטיול

  45. אחריות המינהל לעיכוב בעבודות פיתוח

  46. אחריות העירייה על כתם שמן על הכביש

  47. קריסת עץ על בית - אחריות חברת החשמל

  48. תביעת פיצויים בגין אחריות על התאבדות

  49. אחריות מוביל אווירי לגניבה של עובד

  50. בעיה במנוע רכב חדש עם אחריות ל-3 שנים

  51. אחריות עירייה ורשויות לתאונות בגנים ציבוריים

  52. אחריות מוגברת על המעביד בתאונת עבודה

  53. אחריות המעסיק על עבירת לכלוך של עובד

  54. אחריות מדריך טיולים של ילדים בבית ספר

  55. אחריות המעסיק למניעת חשיפת עובדים לשמש

  56. ביטוח אחריות נושאי משרה - הוצאות משפטיות

  57. אחריות חברת תעופה - פיצוי על טיול מאורגן

  58. הסכם היסוד הגדיר את תחומי האחריות של הצדדים

  59. אחריות על נזקים לרכב עקב ירידת מחסום בחניון

  60. חלוקת אחריות בין נהגים 60% - 40% תאונת דרכים

  61. האם יש אחריות לרכב נדחף קדימה על ידי רכב מאחור ?

  62. ערעור לעליון על חלוקת אחריות לתאונת עבודה באתר בניה

  63. עדות חמקנית, בלתי כנה תוך ניסיון ל"גמד" אחריות לתאונה

  64. לחברות השכרת רכב אחריות לפיצוי צדדי ג' כתוצאה מתאונות דרכים

  65. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון